בית הדין

ג אלול התשפב | 30.08.22

הרב ישועה רטבי

רקע

הנתבעת הינה בעלת ארגון תורני שמארגן בין היתר אירוח בבתי מלון. התובע הזמין ממנה נופש בבית מלון בשבת, יחד עם רבנים וחזנים. התובע הזמין שני חדרים צמודים בבית מלון עבור משפחתו בסך 4,500 ש"ח.

התובע ומשפחתו הגיעו לבית המלון כשעתיים לפני כניסת שבת, שם הבחין שמדובר בשבת שפתוחה לציבור הרחב. כאשר הבעיה המרכזית מבחינתו הייתה שהבריכה פתוחה בשבת, כך שנוצר מצב שבו נשים הסתובבו בלבוש לא צנוע ברחבי הלובי ובחדר האוכל.

התובע יצר קשר עם המארגנים ויידע אותם על המצב. האחראי מטעם הנתבעת העביר את מיקום התפילה שהיה באולם עם חלון פתוח לבריכה - לאולם חלופי סגור בקומה אחרת.

התובע עוד יצר קשר עם ראש המוסדות, וביקש אישור לנסוע לירושלים, אך בגלל מיקומו המרוחק של בית המלון - התובע לא היה מספיק להגיע לביתו או לירושלים טרם כניסת השבת, ולכן הוא נותר בבית המלון.

הצדדים חתמו על שטר בוררות, וקיבלו בקניין את החתום מטה כדיין יחיד ללא אפשרות ערעור.

 

טענות התובע

הנתבעת הטעתה את המזמינים כביכול מדובר בחופשה באווירה תורנית, כאשר למעשה המלון תפקד בצורה רגילה לגמרי, עם בריכה פתוחה ואורחים שמסתובבים בצורה חשופה.

הנתבע פנה באופן מידי למארגני החופשה ואף למנהל שארגן את השבת, ולטענתו המנהל הודה בפניו שהמלון לא עמד בסיכום מוקדם לסגור את הבריכה, ואילו היה יודע שזה המצב בבית מלון - לא היה עורך עמם הסכם. מבית המלון מסרו למנהל, שהבריכה סגורה בשבת, אך לא בוצע הסכם בכתב בדבר סגירת הבריכה. בהודעת וואטצפ ששלח המנהל לתובע נכתב: "אילו אתמול (יום חמישי) הייתי יודע שזה המצב - הייתי מבטל את השבת".

התובע הוסיף, כי במהלך השבת הוא ומשפחתו היו רוב הזמן כלואים בחדרים בהרגשה של סגר. משפחתו יצאה רק לתפילות, לשיעורי תורה ולסעודות שבת דרך חדר מדרגות צדדי, אך לא ירדו לספא בערב שבת ולא הסתובבו בלובי. רק לאחר חצות לילה המשפחה יצאה ללובי לנשום אוויר למספר דקות.

התובע עוד טען, שהוא ביקש שני חדרים מחוברים עם נוף, אך בגלל שהחדרים שהוזמנו עבורו היו עם נוף לבריכה הוא ביקש שיעבירו אותו לחדרים חלופיים, שהיו קטנים יותר ומופרדים עם נוף לחנייה.

החלונות מבית הכנסת ומחדר האוכל היו פתוחים לבריכה, ולכן האחראי מטעם הנתבעת, העביר את הכל לאולם אחר בקומה עליונה. אולם חלופי זה היה קטן יותר, באולם התפילה לא הייתה עזרת נשים, והנשים התפללו במסדרון בעמידה.

התובע ציין, ששילם עבור שבת של רוגע ונופש אמיתי, ובמקום זאת היה בצער ובעוגמת נפש מרובה במשך כל השבת. התובע הדגיש, שהוא במכוון לא הזמין בבית מלון בדרך רגילה, אלא רק דרך הנתבעת, זאת בכדי לקבל נופש במקום צנוע, כך שהאירוח במקום זה הוא מקח טעות.

לאור כל האמור, התובע מבקש לחייב את הנתבעת בהשבת כל הסכום ששולם, או לחלופין לתת למשפחתו שבת חלופית ללא עלות. וכן ובנוסף, על עוגמת נפש וצער פיצוי כספי בסך 1,000 ש"ח.

 

טענות הנתבעת

הנתבעת בראשית דבריה טענה, כי היא מתווכת בלבד ולא אחראית על האירוח במלון. הנתבעת משלמת סכום מסוים לחברת תיירות על ארגון התוכנית, ומקבלת עמלה מסוימת מבית המלון על הבאת האורחים, כך שלטענתה יש להתייחס אליה כמו למתווך רגיל, שלא נושא באחריות על פגמים שיתגלו לאחר רכישת המוצר.

המנהל מטעם הנתבעת (לצורך הנוחות להלן: הנתבע) ציין, שמעולם לא שכר בית מלון שלם, וגם לא הייתה התחייבות כזו. למעשה האחראי מטעם הנתבעת דאג לכך שעובדי בית המלון יכסו את חלונות חדר האוכל הפונים לבריכה. כמו כן הוא חסם את המעבר לנשים בין הבריכה למעלית במהלך ההמתנה לתור בחדר אוכל, בכדי שלא יתקלו זה בזה ("לא אפשרנו לנשים לצאת ממתחם המעליות, ולא לצאת ממתחם הבריכה").

לגבי השינוי בחדרים - טען הנתבע כי מעולם לא הובטחו חדרים מסוימים, וכל האורחים יודעים שמיקום החדרים הוא בגדר בקשה בלבד שפתוחה לשינויים.

הנתבע הוסיף, שהתובע ומשפחתו נהנו מהתוכנית, שמעו את השיעורים ונכחו בעונג שבת. ואף בצאת השבת התובע ומשפחתו לא יצאו מבית המלון, אלא שהו ואף נכנסו לבריכה במוצאי שבת. כך שלא מדובר במקח טעות.

הנתבע עוד טען שהיו כ-170 אורחים ואף אחד מהם לא טען למום במקח. הנתבע הגיש משוב של המשתתפים שבו הם מציינים לשבח את התוכנית (הרבנים והחזנים).

הנתבע בסיום דבריו העלה חשש, שהתובע יזום שיימניג (ביוש פומבי) כנגד הנתבעת, זאת בניגוד להלכה.

 

הנושאים לדיון:

• א. האם לנתבע יש את הפטור שיש למתווך במקח טעות.
• ב. האם ניתן לתבוע החזר כספי מדין מקח טעות.
• ג. טענת מקח טעות בגלל בעיות צניעות שהיו במלון.
• ד. ראיית מראות לא צנועים במקום של חוסר ברירה.
• ה. חילוק בין ראיה רגעית ובין התבוננות ארוכה.
• ו. אי אפשרות לשימוש בלובי המלון.
• ז. האם הנתבעת הטעתה את התובע.
• ח. האם התובע רשאי לעשות שיימינג לנתבעת.
• ט. האם יש חובת תשלום בגין הצער שנגרם לתובע.
• י. סיכום הדיון והכרעה.

 

האם לנתבע יש את הפטור שיש למתווך במקח טעות

הנתבע בתחילת דבריו טען טענה מקדמית, שהוא מוגדר כסרסור, (כלומר כמתווך), ולפיכך אין מקום לחייבו על טענת מקח טעות. הנתבע לא ביאר מדוע לדעתו יש פטור לסרסור, יתכן וכוונתו הייתה לדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טז הלכה יא), שאם הסרסור לא היה מודע למום שיש במוצר - הוא נשבע שבועת היסת שלא ידע מהמום ופטור מלשלם ללקוח. כאן הנתבע לא היה מודע לבעיות שיש בבית המלון, כך שאם אכן נגדיר את הנתבע במתווך, הוא לכאורה יהיה פטור מלשלם גם במקרה של מקח טעות (בע"ה בהמשך נדון האם בכלל יש טענת מקח טעות). נציין, שהשולחן ערוך (חו"מ סימן רלב סעיף יח) פסק כדעת הרמב"ם, שסרסור שלא היה מודע למום, אכן פטור מלשלם, אבל הרמ"א חלק על כך ופסק, שיש חובת תשלום לסרסור במקרה של מקח טעות, וכך גם פסק הש"ך בס"ק יב

למעשה נראה, שאין לפטור את הנתבעת בנידון דידן מדין סרסור, זאת על פי דברי הגר"א (בס"ק כז) שכתב, שאם הלקוח לא פשע כלל - המתווך חייב גם לפי הרמב"ם. בנידון זה התובע לא פשע כלל, ולכן ככל ונקבע שיש טענת מקח טעות - תהיה על הנתבעת חובה להשיב את הכספים.

כעין זה פירש גם בנתיבות המשפט בס"ק ז: "ומ"מ חייב משום דהיה יכול להחזירו למוכר תיכף, וכיון שאין המוכר שוב כאן שלא יכול ליקח ממנו חייב". כלומר ההפסד של הלקוח נובע מכך שהוא פשע בכך שלא בדק מיד את המוצר. במקרה של השולחן ערוך מדובר היה בקניית שור ללא שיניים. השיהוי בבדיקה גרם שהשור ימות, כי אם הקונה היה בודק מיד, הוא היה מגלה שאין לשור שיניים, והיה ניתן להצילו. מכאן אנו למדים, שרק כאשר הקונה יכל למנוע את ההפסד - הקונה מפסיד, אך אם הקונה לא יכל למנוע את ההפסד - גם לדעת הרמב"ם המתווך חייב לשלם. בנידון כאן, לתובע לא הייתה כל אפשרות למנוע את ההפסד, ולכן גם לדעת הרמב"ם אם נקבע שיש מקח טעות - המתווך חייב לשלם ללקוח.

לסיכום: הפטור שיש למתווך לא שייך בעניינינו.

 

האם ניתן לתבוע החזר כספי מדין מקח טעות

בפתח הדברים נאמר, שאכן ניכר מטענותיו של התובע, שהוא ומשפחתו עברו חוויה מצערת, ונגרמה להם עוגמת נפש במהלך האירוח. אך למעשה יש כאן שאלה משפטית, שצריך לתת עליה את הדעת, והיא, האם טענותיו של התובע מספיקות מבחינה הלכתית, בכדי לקבוע שיש עילה לבטל את ההסכם מעיקרו, ולקבל את הכסף בחזרה.

בהתחלה נבחן, האם יש טענת מקח טעות, שמאפשרת את ביטול המקח והחזרת הכספים לתובע, ובע"ה בהמשך נדון, האם לפי ההלכה יש אפשרות לחייב על טענת צער ועוגמת נפש.

ישנן שתי דרכים מרכזיות בהלכה בהן הלקוח לבקש החזר כספי: א)- הונאה במחיר (שו"ע חו"מ סימן רכז סעיף ד). ב)- מום במוצר (שם סימן רלב סעיף ג).

הדרך הראשונה לביטול מקח מדין הונאה - מוצר שנמכר ביותר משישית (דהיינו 16.6%) משווי השוק של המוצר - רשאי הקונה לבטל את המכירה ולקבל החזר כספי. באופן כללי, דרך זו קשה לביצוע, כי מחירי השוק משתנים, אך עדיין ניתן לבטל את המקח מדין הונאה ביחס למחירים המקובלים באותו מקום. במקרה כאן, המחיר שהתובע שילם דרך הנתבעת, הוא זהה ואולי אף זול במקצת, מאשר המחיר שהיה התובע משלם אילו היה מזמין את החדר בצורה עצמאית, כך שאין אפשרות לבקש החזר כספי בגלל דין הונאה.

הדרך השנייה לביטול מקח מדין מום במוצר - כאשר יש מום בגוף המוצר - רשאי הקונה לבטל את המקח ולקבל את כספו בחזרה. הקונה יכול לטעון שזה לא המוצר שהוא הזמין. בנידון כאן יש לברר, האם היה מום במוצר שמאפשר את ביטול המקח וקבלת הכספים בחזרה.

באירוח בבית מלון ישנם מספר מרכיבים: א)- שירותי לינה. ב)- שירותי הסעדה. ג)- תוכנית ואירועים. אם נבחן את המרכיבים הללו נראה, שלא היה בהם פגם מהותי. החדרים היו ממזוגים ונוחים, האוכל והשתייה היו בשפע ובכשרות מהודרת, וגם התוכנית עבדה בצורה נאותה. התובע ומשפחתו נהנו מכל השירותים הללו בצורה סבירה פחות או יותר, כך שלא ניתן לומר שהיה מום באחד מהמרכיבים הללו. (בהמשך נתייחס לבעיית הצניעות).

התובע ומשפחתו נהנו מהשירותים שנתנו המלון, (שירותי לינה והסעדה), ומהתוכנית שהפיקה הנתבעת, (עונג שבת, שיעורי תורה ותוספת השגחה בכשרות), ועל הנאה זו יש חובה לשלם. וכך פסק השולחן ערוך (בסימן רמו סעיף יז): "האומר לחבירו אכול עמי - צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה". גם הרמ"א (בסימן רסד סעיף ד) פסק: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה - לא יוכל לומר: 'בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך', אלא צריך ליתן לו שכרו".

מעבר לכל האמור נציין, שגם אילו היינו קובעים שיש כאן מקח טעות - הייתה חובה על הקונה לשלם על ההנאה שנהנה. דין זה מבואר בשולחן ערוך (בסימן רלב סעיף טו) שפסק, שאם המקח בטל - הקונה צריך לשלם עבור השימוש: "המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים - מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היה חצר ודר בו - צריך להעלות לו שכר". מכאן ניתן ללמוד, שאם למשל אדם מכר רכב לחברו, והקונה לאחר זמן מעוניין לבטל את המכירה בגלל מום שגילה ברכב - יכול המוכר לדרוש מהקונה תשלום עבור השימוש ברכב. גם כאן אפ' אם היה מקח טעות - היה על התובע לשלם עבור כל ההנאה שמשפחתו נהנתה מהשירותים האמורים לעיל, והתשלום המוערך היה משמעותי.

מעבר לכל זה יש עוד לומר, שמכיוון והתובע לא יצא מיד עם צאת השבת, אלא המשיך בשהייתו בצאת השבת, ואף רחץ בבריכה בשעה מאוחרת יותר - טענת ביטול מקח טעות התבטלה. דין זה מבואר בשולחן ערוך (סימן רלב סעיף ג): "אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום - הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר". כלומר לקוח שהשתמש במוצר לאחר שידע שיש בו מום - אינו יכול לחזור בו, שהשימוש של הלקוח במוצר מהווה את ההוכחה לכך שהוא מחל על הפגם.

נציין שהשהות בשבת לא מבטלת את טענת מום במקח, כי לתובע לא הייתה ברירה אלא להישאר ללון בשבת, זאת בגלל המיקום המרוחק של המלון, וכפי שפסק הנתיבות (בס"ק א), אבל השהות במוצאי שבת מהווה אומדן שהתובע מחל על טענת מקח טעות. וכך גם מבואר בפתחי תשובה (בס"ק א) בשם אורחות משפט (נתיב לב סימן יז).

לסיכום: לא נפל פגם באחד מהמרכיבים המרכזיים של האירוח במלון (שירותי לינה, הסעדה, ובתוכנית הכוללת שיעורי תורה והידור בכשרות), כך שלגבי נתונים אלו לא ניתן לומר שיש מום במוצר, ולא ניתן לומר שיש מקח טעות או אונאה במחיר, ולכן חלה על התובע חובה לשלם באופן מלא עבור שירותים אלו, שהתובע ומשפחתו נהנו מהם.

 

טענת מקח טעות בגלל בעיות צניעות שהיו במלון

התובע טען שהייתה בעיית צניעות חמורה במלון, בגינה יש לומר שההזמנה נחשבת למקח טעות, כך שהוא יכול לבטל את ההזמנה ולקבל את כספו בחזרה.

דיון: במקרה רגיל של מקח טעות, אנו אומרים שהקונה יחזיר את המוצר ויקבל את כספו בחזרה. אומנם מקרה זה מיוחד בכך שהתובע כבר השתמש במוצר, (אכל ישן וכו'). המוצר כבר לא קיים, והתובע כמובן לא יכול להחזירו, אלא שהוא טוען שהיה איסור הלכתי שגרם לו לצער. השאלה לדיון היא, האם יש בהלכה מקור לכך, שאדם שכבר נהנה מהמוצר ולא יכול להחזירו - האם רשאי בכל זאת לבקש בחזרה את כספו?

מצאנו אפשרות כזו, שבו הקונה אכל דבר איסור, ובכל זאת יקבל את כספו בחזרה, וזה במקרה של מכירת דבר איסור. המשנה במסכת בכורות דף לז עמוד א לימדה, שמכירת איסור חשובה כמקח טעות, כך שהמכירה מתבטלת והמוכר צריך להחזיר את המעות ללקוח. המשנה חידשה, שגם אם הלקוח אכל ונהנה מן האיסור - המוכר צריך להחזיר את המעות.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טז הלכות יב-יד) פסק את דברי המשנה להלכה, וביאר שדין זה נכון רק באיסורי דאורייתא (כמו בכור טריפה או טבל), שאם המוכר מכר איסור תורה - אנו אומרים שזהו מקח טעות והמקח מתבטל, כך שהמוכר צריך להחזיר את המעות למרות שהלקוח כבר אכל מהבשר, (נציין שהדוגמאות המובאות במשנה הן של איסורי דאורייתא), אבל באיסורי דרבנן, רק אם המוצר קיים - הלקוח יחזיר את המוצר למוכר והמוכר ייתן את שוויו, אבל אם הלקוח כבר אכל את המוצר - המקח לא מתבטל והמוכר לא חייב להחזיר את המעות, שכן הלקוח נהנה מן המוצר. וכך גם פסק השולחן ערוך (בסימן רלד סעיפים א-ג).

הסמ"ע (בס"ק ד) הביא שני טעמים, מדוע מחלקים בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא: א)- חכמים קנסו את מי שמכשיל באיסור דאורייתא. ב)- לקוח שאכל איסור דאורייתא, אין לו הנאה אלא רק צער על כך שעבר על איסור דאורייתא, לכן המקח מתבטל והמוכר צריך להחזיר לו את המעות, אבל לקוח שאכל איסור דרבנן - יש לו הנאה מהאיסור, לכן המקח לא מתבטל (לאחר שהלקוח אכלו), והמוכר לא צריך להחזיר ללקוח את המעות.

הט"ז (יורה דעה סימן קיט ס"ק טו) וערוך השולחן (חושן משפט סימן רלד סעיף א) העירו, שלא שייך לקנוס כאשר המוכר מכר בתום לב ולא היה מודע לאיסור, כך שבנידון כאן, שכולם מסכימים שהנתבעת לא הייתה מודעת לבעיה, הרי שאין מקום לקונסה.

אומנם לפי ההסבר השני, הרי שאם הנתבעת מכרה שירות שיש בו איסור תורה - יש מקום לחייבה להחזיר את הכסף, כי אין הנאה מאיסור תורה. ולפיכך יש מקום לבאר האם האיסור להסתכל בנשים הוא מהתורה או מדרבנן.

הבית שמואל (אבן העזר סימן כא ס"ק ב) הביא מחלוקת בין הפוסקים, האם איסור הסתכלות בנשים הוא מהתורה או מדרבנן. לדעת רבנו יונה (אגרת התשובה בס"ק יח) זהו איסור תורה שהובא בפסוק "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר פרק טו פסוק לט), אך לדעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ב) זהו איסור מדרבנן[1]. וכך מוכח מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (מסכת סנהדרין פרק ז משנה ד): "ואסור... ולהשביע את העין מצורתה לשם הנאה, אלא שאין חייבין על כך מלקות". כאשר מדובר באיסור דרבנן - אין חיוב מלקות. היראים (סימן מה דפוס ישן - ריא) כתב במפורש שאיסור הסתכלות הוא מדרבנן, וכך גם כתב החינוך (מצוה קפח). גם מדברי הגר"א (שו"ע שם ס"ק ט) משמע, שסבור שהשולחן ערוך פסק שזהו איסור דרבנן, (כי הגר"א ציין שהפסוק הוא אסמכתא).

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם איסור הסתכלות בנשים הוא מהתורה או מדרבנן. לדעת הרמב"ם וסיעתו - זהו איסור דרבנן, ומשכך אין כל מקום לקבוע שהנתבעת תחזיר כספים לאחר השימוש באיסור דרבנן. בנידון כאן התובע כבר השתמש בשירות בית המלון, ואין החזר כספי גם אם היה בכך איסור דרבנן (שו"ע רלד,ג). אומנם לדעת רבנו יונה מדובר באיסור תורה, אך עדיין לדעת הט"ז וערוך השולחן - אין מקום לחייב כאשר המוכר מכר מוצר או שירות בתום לב ובשוגג. נמצא שרק לדעה אחת יש מקום לחייב, וגם זה רק בתנאי שנקבע שמדובר באיסור תורה. דיון נוסף בנושא זה יהיה בע"ה בפרק הבא.

 

ראיית מראות לא צנועים במקום של חוסר ברירה

הנתבע ומשפחתו הגיעו לבית מלון לפני כניסת שבת. התובע ביקש לעבור למקום אחר, אך בגלל מיקומו המרוחק של בית המלון - התובע לא היה מספיק להגיע לביתו או לירושלים טרם כניסת השבת, ולכן הוא נותר בבית המלון. מצב כזב נקרא חוסר ברירה ואונס. בפרק זה נביא את דברי הפוסקים שדנים במציאות זו, של ראיית מראות לא צנועים במקום של חוסר ברירה.

בגמ' במסכת בבא בתרא דף נז עמוד ב מובא: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (ישעיהו פרק לג פסוק טו) - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא - רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא - אנוס הוא? לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה".

הרשב"ם (על הגמ' שם) ביאר, שהפסוק מתייחס לחסיד שעוצם את עיניו. אך זה יתכן רק כאשר אין דרך אחרת, כי במקום בו יש אפשרות חלופית - אסור לעבור בה גם אם הוא עוצם את עיניו, ואם בכל זאת הולך בדרך זו - לא נקרא חסיד אלא נקרא רשע, לכן חייבים לומר, שהפסוק מתייחס לחסיד שעובר במקום לא צנוע, כאשר אין ברירה, כלומר אין דרך חלופית, והוא בחסידותו עוצם את עיניו. במקרה של חוסר ברירה - מעיקר הדין אין חיוב לעצום את עיניו כי הוא אנוס, אך החסיד המובא בפסוק, עוצם את עיניו גם במצב של חוסר ברירה.

וכך כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני אבן העזר סימן כא סעיף א בס"ק ה): "מעיקר הדין מותר במקום שנשים עומדות על הכביסה אם ליכא דרכא אתרינא, ואם מסתכל בדרך הליכתו - אנוס הוא, מ"מ איכא מעליותא לעצום עיניו בדרך הילוכו שם".

כאשר אנו אומרים שאם יש דרך חלופית, הכוונה דרך באותו אורך ולא דרך חלופית ארוכה יותר, כי תמיד יש דרך חלופית ארוכה יותר (תוספות מסכת עבודה זרה דף מח עמוד ב ד"ה אי). כמו כן כל מצב של טרחה יתרה נחשבת לאין דרך אחרת (מסכת פסחים דף כה עמוד ב ד"ה לא). וכך כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני אבן העזר סימן כא סעיף א בס"ק ה): "כשהדרך השניה ארוכה יותר, וכן אם יש טורח גדול לילך לדרכא אחרינא וכיוצ"ב - חשיב ליכא דרכא אחרינא".

במקרה כאן, אין ספק שהייתה טרחה מרובה, ולא הייתה כל אפשרות ללכת למקום אחר, לכן יש לקבוע שמדובר במצב של חוסר ברירה ("ליכא דרכא אחרינא"), כך שמעיקר הדין אין איסור, ורק ממידת חסידות יש לעצום עיניים, וכפי שעשו משפחת התובע ששהו בחדר בחלק משמעותי מהזמן, ובכך נהגו לפי מידת החסידות.

מעבר לכל האמור יש להוסיף, שהרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כא) והשולחן ערוך (אבן העזר סימן כא סעיף א) פסקו בדין זה: "ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה". הרמב"ם השולחן ערוך כלל לא הביאו את החילוקים בגמ' בין יש דרך אחרת לבין אין דרך אחרת. ניתן לומר שהרמב"ם והשולחן ערוך לא הביאו חילוקים אלו, בגלל דברי הגמ' במסכת פסחים (על פי הסבר הרדב"ז) שיובאו בפסקאות הבאות. עוד ניתן לומר, שהרמב"ם והשולחן ערוך אסרו הסתכלות, כלומר התבוננות והתמקדות בחוסר צניעות, אך לא אסרו ראייה רגעית, כפי שיורחב לקמן.

הגמ' במסכת פסחים דף כה עמוד ב דנה, בהנאה הבאה לאדם בעל כרחו, כמו למשל אדם שעובר ברחוב, ומריח ריח של עבודה זרה האסורה בהנאה. הפוסקים פסקו כדעת הלישנא השנייה בגמ', שאם מדובר במקום של חוסר ברירה (לא אפשר), וגם האדם לא מתכוון ליהנות - לכולי עלמא הוא לא עובר על איסור. כן גם במקרה שיש לו אפשרות חלופית, אם הוא לא מתכוון ליהנות - אין בכך איסור (כדעת ר"ש שדבר שלא מתכוון מותר), והוא לא מחויב ללכת בדרך אחרת, ואם מתכוון ליהנות - אסור (כדעת רבא).

וכך פסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב) להלכה: "והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין, אם נתכוון - אסור, ואם לא נתכוון - מותר[2]". הכסף משנה (שם) העיר: "ואף על פי שרש"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של עכו"ם - רבינו מפרש לה בכל איסורין". כלומר לא מדובר רק באיסור עבודה זרה, אלא גם בשאר איסורים וק"ו באיסור עבודה זרה.

הרדב"ז (על הרמב"ם שם) ביאר: הרמב"ם כלל לא הביא את החילוקים בין מציאות של חוסר ברירה למציאות שיש בה חלופה אחרת ("בין אפשר ללא אפשר"), כי להלכה פוסקים כדעת רבי שמעון, שדבר שלא מתכוון מותר, ולכן אם לא מתכוון ליהנות - מותר גם אם יש חלופה אחרת.

בשו"ת תורה לשמה (סימן שצד) פסק, שיש איסור רק אם מתכוון ליהנות: "שאלה, באחד שבאה אשה לביתו מדברת עמו על איזה ענין של עסק, והיא היתה אשת איש, והיתה יפה מאוד ומקושטת, והוא היה לו הנאה בראייתו בה, אך הוא בעל כורחו צריך להביט בפניה, כי מוכרח לדבר עמה, ולהשיב לה תשובתה בעבור איזה ענין ועסק, וכפי הענין א"א לסגור עיניו ולדבר עמה אם יש בזה איסור או לאו".

התורה לשמה הביא את דברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב): "והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין, אם נתכוון (ליהנות) - אסור, ואם לא נתכוון - מותר". לאור זאת "בנידון השאלה, עיקר הדבר תלוי בזה, דאם מתכוין לראות ביופיה, וכן אם הוא מתכוין לשמוע קולה, וחביב הדבר הזה בעיניו, כי נח לו הדבר הזה שנזדמן לו ליהנות ממנו - הרי זה ודאי איסורא קא עביד, אך אם אינו מתכוין לזה, ולא נח לו בדבר הזה שנזדמן לפניו, ואדרבא הוא חפץ ורוצה שתשתוק זאת האשה המזמרת, כדי שלא ישמע, או שתלך זאת היפה מלפניו כדי שלא יראנה, אלא שהוא בעל כרחו שומע ובעל כרחו רואה - אין בזה איסור".

התורה לשמה עוד הסיק: "ודע כי עוד יש ללמוד מהתם לענין נידון השאלה, כל שהוא אינו מתכוין לכך, אעפ"י שאפשר לו ללכת למקום אחר ולא ישמע קולה - ג"כ שרי. דהא שם בגמרא ע"ב, הוכיח מהך דמוכרי כסות אעפ"י שאפשר למעבד כצנועין - מ"מ כי לא מכוין - שרי ואעפ"י שהוא נהנה בהכרח, ובזה עשה תיובתא ללישנא קמא ע"ש, וא"כ השתא ה"ה בנ"ד, כל היכא דלא מכוין - שרי אף על גב דאפשר להבדל - אין מטריחין אותו. מיהו בעל נפש יחמיר על עצמו היכא דאפשר להבדל, ובפרט היכא דליכא טרחא, דהיינו שיש לו חדר אחר פנוי באותו בית שמשם לא ישמע את הקול".

לאור דברי התורה לשמה יש לומר, שבכל מקום בו אין הסתכלות לשם הנאה - אין איסור גם אם יש לו אפשרות חלופית, וקל וחומר במקרה כאן שאין דרך חלופית, שאם לא מתכוון ליהנות - שאין כלל איסור. לפי דברי הפוסקים הללו אין כל אפשרות הלכתית לומר שהנתבעת הביאה מוצר שיש בו איסור תורה שמצדיק החזר כספי מלא.

אומנם החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל ו ס"ק יד) לא התיר כמו התורה לשמה במצב שבו יש אפשרות חלופית, אך בכל מקרה כתב כפי פשט דברי הגמ' במסכת בבא בתרא שפתחנו בה, שאם אין אפשרות חלופית - אין מעיקר הדין כל איסור, ורק מידת חסידות להחמיר. וכך הסביר החפץ חיים: "ונראה לי, דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן[3] - צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו ויבוא להרהר".

כלומר גם לדעת החפץ חיים, מעיקר הדין אין איסור כאשר לא מתכוון ליהנות, אלא שבנושאי צניעות יש להחמיר יותר מאשר בשאר איסורים, בגלל החשש שיתגבר עליו יצרו. ולכן כאשר יש דרך אחרת יש ללכת בדרך חלופית, ורק אם אין דרך אחרת - מותר לעבור שם. נציין, שכפי האמור לעיל, הבן איש חי לא חילק בין איסורי עריות ובין שאר איסורים, וגם באיסורי עריות כתב שמעיקר הדין אם לא מתכוון ליהנות - גם אם יש דרך אחרת - לא עובר על איסור.

לסיכום: מקרה זה נחשב לחוסר ברירה, ולפי כל הפוסקים לא היה כל איסור בהסתכלות. ולדעת התורה לשמה אין איסור הסתכלות כאשר לא מתכוון להנאה זה - אפ' במקום שיש אפשרות חלופית. מכיוון שלא היה איסור הלכתי ובטח שלא היה איסור תרה - אין מקום לקבל החזר כספי מלא.

 

חילוק בין ראיה רגעית ובין התבוננות ארוכה

מעבר לכל אמור לעיל, עוד יש להוסיף את החילוק שכתבו הפוסקים, בין התבוננות והתמקדות בנשים, ובין ראיה רגעית.

השולחן ערוך (אבן העזר סימן סה סעיף ב) פסק (על פי דברי הגמ' במסכת כתובות דף יז עמוד א): "אסור להסתכל בכלה". מהרש"ל (ים של שלמה מסכת כתובות פרק ב סימן ג) כתב: "ונראה, דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא - שרי אפילו בשאר אשה. ...דלא אסור אלא דרך הבטה והסתכלות בדמותה, והתבוננות בצורת קלסתירה, ואפילו במלבושיה אסור כהאי גוונא". כלומר האיסור להסתכל בפני אישה, הוא בצורה של התבוננות מדוקדקת, ולא בהסתכלות רגעית וטבעית. וכך גם כתב השיטה מקובצת (מסכת כתובות דף יז עמוד א) בשם הרמ"ה.

בספר יד מלאכי (כללי התלמוד כלל קעט) מובא: "הסתכלות, כל היכא דאיתיה לשון זה - הוא יותר מראיה, כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטה יותר מהרואה". היד מלאכי הוכיח חילוק זה מדברי הבית יוסף (אורח חיים סימן רכט) והמגן אברהם (או"ח סימן רכה ס"ק כ). אומנם החיד"א בספרו פתח עינים (על מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב) כתב: שיש איסור גם בהסתכלות רגעית. (להרחבה ולמקורות נוספים - עיינו במאמר: הסתכלות בנשים[4]).

הבן איש חי (עוד יוסף חי עמוד נא א) פסק להלכה בצורה מפורשת, שהחילוק הוא בין הסתכלות מתוך כוונה ליהנות שאסורה, לבין ראייה ללא כוונה ליהנות שמותרת. נציין שהבן איש חי התייחס במפורש על הסתכלות בחוסר צניעות ברמה הגבוהה ביותר, ובכל זאת כתב שבראיה רגעית ללא כוונה ליהנות - אין בכך חטא, ואין צורך בתיקון על ראייה זו.

הגר"ח קנייבסקי (במכתב המובא בספר תורת ההסתכלות בהערה בעמוד נד ואילך) כתב: "הנלע"ד אכתוב כדרכה של תורה. הנה על משמרתי אעמודה, ומזכה אני במקומי, שאין לענ"ד בלאיה בעלמא שום איסור מעיקר הדין, ורק מדת חסידות בעלמא".

לאור האמור, מכיוון ויש אפשרות שהשהות בבית מלון תהיה רק בראייה רגעית ללא כוונה ליהנות, הרי שלא ניתן לקבוע שהיה איסור וודאי, וכאמור לעיל, אין אפשרות הלכתית לפסוק החזר כספים גם לא על איסור דרבנן בדיעבד (שו"ע חו"מ רלד,ג), ולפיכך לא ניתן לחייב את הנתבעת לתת החזר כספי מלא.

לסיכום: לדעת רוב הפוסקים, יש חלוקה בין התמקדות בנשים ובין ראייה רגעית. ואם מדובר על ראייה רגעית ללא כוונה ליהנות - אין בכך איסור.

 

אי אפשרות לשימוש בלובי המלון

התובע הוסיף, כי במהלך השבת הוא ומשפחתו היו רוב הזמן כלואים בחדרים בהרגשה של סגר. והם כמעט ולא יצאו ללובי.

דיון: השולחן ערוך (בסימן שי סעיף א) בדיני שכירות פסק: "השוכר את הבהמה וחלתה, ועדיין ראוי למלאכה... ונותן לו שכרו משלם". כלומר כאשר השכירות נעשית - גם אם בצורה דחוקה - יש צורך לשלם את דמי השכירות, ולכן יש לשלם שכר עבור שכירות חמור גם אם החמור חלה או התעוור כך ששכירות החמור לא הייתה באופן מיטבי.

הנתיבות (שם ב ס"ק ב) כתב: "ונראה דהוא הדין בשוכר בית ונלקח לאנשי חיל, דאם אפשר לדור עמם - הוי כראוי עדיין למלאכה ומשלם הכל, אבל אם נלקח כל הבית שאי אפשר לדור עמהם - אינו חייב רק כפי מה שדר בו". כלומר כך גם הדין בשכירות בית, שאם יש אפשרות לגור בדירה גם אם מדובר בלחץ ובתחושת אי נעימות, שיש חובת תשלום.

ע"פ דברי הנתיבות יש לומר, שרק כאשר יש נזק שגורם לכך שהשוכר לא יוכל לגור בבית - יש להחשיבו כנזק בגוף הבית, כך שהשוכר לא מחויב לשלם עבור זמן השכירות בכל התקופה בה קיים הנזק, אבל ככל וניתן לגור בחדר - יש חובת תשלום. במקרה כאן, התובע יצא ללובי בחצות ליל, וכן במוצאי שבת התובע יצא לבריכה ולספא, ומעבר לכך התובע השתתף בתוכנית שהגישה הנתבעת בצורה מלאה, כך שלא היה מדובר על מניעת שימוש באופן מוחלט.

לסיכום: אין אפשרות הלכתית להפחית מהתשלום, כאשר לא מדובר בנזק בגוף הבית או מניעת שימוש בצורה מוחלטת.

 

האם הנתבעת הטעתה את התובע

התובע טען, שהנתבעת הטעתה את המזמינים כביכול מדובר בחופשה באווירה תורנית, כאשר למעשה המלון תפקד בצורה רגילה לגמרי, עם בריכה פתוחה ואורחים שמסתובבים בצורה חשופה.

דיון: בפרסום שהציגה הנתבעת נכתב התוכנית (שיעורי תורה וחזנים), וכן הוצגה אפשרות לבריכה וספא בשעות נפרדות במוצאי שבת. כאמור לעיל בהרחבה: כל זה ניתן למזמינים בצורה נאותה.

אומנם הנתבעת לא כתבה בפרסום, שהיא לא שוכרת את כל חדרי בית המלון. השאלה לדיון היא, האם יש בכך הטעיה וגניבת דעת?

נחלקו הפוסקים, האם איסור גניבת דעת שייך רק כאשר יש הטעיה באמירה מפורשת, או שאיסור גניבת דעת שייך גם במעשה סתמי ללא אמירה מפורשת, או שהכל תלוי בכוונתו האם התכוון לגנוב את דעת חברו.

שיטת רש"י - רק באמירה מפורשת של הטעיה יש איסור גניבת דעת

בגמ' במסכת חולין דף צד עמוד א מובא: "ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו". (בזמנם היו פותחים חבית חדשה לאדם חשוב, אך לא היו פותחים לאורח רגיל חבית כאשר יש חבית פתוחה, כי יין שנמצא בחבית חצי ריקה - עלול להתקלקל. ואם הוא הצליח למכור את היין לאדם אחר, וממילא תכנן לפתוח את החבית, לא יעשה כאילו הוא פותח לכבוד האורח, כאשר כוונתו הייתה בכל מקרה לפתוח עבור הקונה {החנווני}).

רש"י (שם דף צד עמוד ב ד"ה אינהו) ביאר את דברי הגמ' הללו - שמדובר במטעה במפורש את האורח, ואומר לו שהוא פותח לכבודו, ולכן יש בכך משום גניבת דעת, אבל אם היה פותח את החבית בצורה סתמית, והאורח היה טועה - לא היה בכך איסור גניבת דעת, כי היה זה נכלל בהיתר של אדם שמטעה את עצמו.

כלומר שיטת רש"י היא, שאין באמירה סתמית משום גניבת דעת, ורק אם המוכר מפרש דבר לא מדויק, ומטעה את הקונה - יש בכך משום גניבת דעת. בנידון זה, הנתבעת בוודאות לא הטעתה במפורש את התובע, ולכן לדעת רש"י, הנתבעת לא עברה על איסור גניבת דעת.

שיטת התוס' - גם במעשה סתמי יש איסור גניבת דעת

התוס' (שם ד"ה אינהו) כתבו, שגם הטעיה בצורה סתמית היא בעייתית, ולכן גם אם פותח את החבית ולא אומר לו כלום - יש בכך איסור, שהרי הגמ' כתבה שצריך המארח ליידע את האורח שלא פותח לכבודו, כלומר אסור לפתוח בסתם. אומנם במקום בו בצורה ברורה השני יכל להבין לבד, והוא הטעה את עצמו - אין איסור[5].

על פי שיטת התוס', ניתן לדון ולומר, שמצד אחד אחד יש גניבת דעת באמירה כללית, אך מאידך ניתן לומר, שהיה על התובע להבין שהנתבעת לא תשכור מאות חדרים ותסגור את בית המלון, אלא האירוח הוא רק לקבוצה מסוימת שתבקש להתארח באותה שבת.

למעשה, אין בכך השלכה מעשית לגבי התובע, כי גם אם נכריע כמו הצד הראשון - לא ניתן להוציא כספים מהנתבעת. אלא שאם נכריע כמו הצד הראשון, יהיה מוטל על הנתבעת להבא לתקן את הפרסום, ולהוסיף משפט שאומר, שהיא לא שוכרת את כל חדרי בית המלון.

שיטת הרמב"ם - הכל תלוי בכוונת האדם

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ו) כתב: "ואסור לגנוב דעת הבריות... ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יח הלכה א) עוד כתב: "אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום - יודיעו ללוקח[6]".

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת חולין פרק ז סימן כ) הבין מדברי הרמב"ם, שאיסור גניבת דעת תלוי בכוונת המאנה, שאם התכוון להונות - יש איסור, אך אם התנהל בתום לב - אין איסור. כך כתב מהרש"ל:

ומ"מ נראה, נהי דבסתם - אסור אפי' לא משקר, היינו שמראה את עצמו כאילו עשה בשבילו ולכבודו, אבל אם הוא אינו מתכוון כלל להטעותו, אלא פותח חביות לצורך עצמו, והוא סבור שבשבילו הוא פותח, איהו דקא מטעי נפשיה ואין צריך להודיע, כן כתב הר"ן, וכן מורה לשון הרמב"ם.

צריך לשים לב, שלפי הבנת מהרש"ל - הרמב"ם אינו כשיטת רש"י, כי רש"י התיר בכל פעולה סתמית, כל עוד שלא אומר אמירה שיש בה גניבת דעת, אבל הרמב"ם אוסר פעולה סתמית, אם כוונתו לגניבת דעת. כמו כן, הרמב"ם אינו סבור כדעת התוס', שאסר גם מעשה סתמי ללא כוונה לגניבת דעת.

מהרש"ל הוסיף, שכך גם סבור הר"ן. וכך כתב הר"ן (מסכת חולין דף לג עמוד א):

ובגמרא מוכח, דלא מיתסר כה"ג, אלא בשזה מראה לו שהוא עושה כן לכבודו, אבל אם הוא אינו מתכוין כלל להטעות, וכגון שפתח חביותיו לצורך עצמו, והלה סבור שבשבילו פתחן - אין לו להודיע, שלא אסרו אלא שלא יהא מטעהו, אבל אם הוא מוטעה מעצמו - אין זקוק לו.

אומנם הלחם משנה (הלכות דעות פרק ב הלכה ו) הבין, שהרמב"ם סבור כדעת רש"י[7], כך שלפי הבנתו יש רק שתי שיטות: שיטת רש"י והרמב"ם, שמתירים מעשה סתמי, מול שיטת התוס' שאוסרת זאת, ומתירה רק במצב בו השני יכל לעלות בדעתו.

בנידון זה, לא הייתה לנתבעת כל כוונה להטעות את התובע. התובע אף הציג תכתובת וואטצאפ שבו כותב המנהל מטעם הנתבעת, שאילו היה מודע למצב - היה מבטל את כל האירוח. כך שלדעת הרמב"ם, הנתבעת לא עברה על איסור גניבת דעת.

פסיקת הלכה

השולחן ערוך (סימן רכח סעיף ו) פסק:

ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך, וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו - אין צריך להודיעו.

השולחן ערוך מחלק בין מצב בו יש אפשרות להבין מעצמו, שאז אין איסור גניבת דעת, ובין מצב בו אין אפשרות להבין מעצמו, שאז יש איסור גניבת דעת. חלוקה זו הינה כדעת התוס', הרא"ש והרמב"ן. כי לדעת רש"י בכל מעשה סתמי - מותר, ולדעת הרמב"ם ע"פ הבנת מהרש"ל - כל מעשה סתמי ללא כוונה לגנוב דעת - מותר, אך לפי השולחן ערוך, רק אם יש מצב שהשני יכל לעלות בדעתו - אין איסור.

כאמור לעיל, גם הכרעה להלכה כשיטת התוס' - לא מאפשרת לתובע החזר כספי. אלא שיש לדון האם יש בפרסום כללי זה איסור גניבת דעת, או שפרסום זה הינו בבחינת "דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה... - אין צריך להודיעו". כאמור, ישנם צדדים לכאן ולכאן, ומן הסתם המנהלים מטעם הנתבעת שהם יראי שמים - יחששו לא לעבור על  איסור לפי התוס' והשולחן ערוך, גם אם יש צד לומר שאין בכך איסור, וגם אם לדעת רש"י והרמב"ם אין בכך איסור.

למעשה, מספיק שהנתבעת תכתוב בפרסומים הבאים, שהיא לא שוכרת את כל חדרי המלון. בכתיבת משפט זה - לכו"ע אין איסור גניבת דעת, כי המזמינים צריכים להבין מתוך משפט זה, שיהיו אורחים אחרים שיתנהלו בצורה לא צנועה. דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת חולין דף צד עמוד ב, כמבואר בהערה[8].

לסיכום: לדעת רש"י והרמב"ם - הנתבעת לא עברה על איסור גניבת דעת. ובדעת התוס' יש אפשרות לומר שהנתבעת לא עברה על איסור גניבת דעת, ויש אפשרות לומר שהנתבעת כן עברה. בין כך ובין כך התובע לא זכאי להחזר כספי. בכדי לצאת ידי חובת כל הדעות, על הנתבעת לציין בפרסומים, כי היא לא שוכרת את כל החדרים.

 

האם התובע רשאי לעשות שיימינג לנתבעת

הנתבע בסיום דבריו העלה חשש, שהתובע יזום שיימניג (ביוש פומבי) כנגד הנתבעת, זאת בניגוד להלכה. בפרק זה נדון, האם לפי ההלכה ניתן לעשות שיימינג על בית עסק.

החפץ חיים (לשון הרע כלל י סעיף ב) הביא שבעה תנאים הנדרשים מכל אדם המעוניין לספר לשון הרע לתועלת לבדוק ולוודא שהתנאים אכן התקיימו, וניתן להחיל את ההיתר של אמירת לשון הרע לתועלת: א)- ידיעת העובדות. ב)- בירור אובייקטיבי בהערכת מידת הנזק. ג)- הוכחה וקבלת תגובה. ד)- דיוק בעובדות. ה)- פרסום מתוך כוונה להועיל ולא מתוך מניעים פסולים. ו)- חיפוש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה. ז)- בעקבות הפרסום ייגרם עונש מידתי. (להרחבה עיינו במאמר: פרסום ביקורת שלילית על בית עסק[9]).

למעשה נראה, שאם מדובר על נותן שירות הגון שהייתה לו טעות או חוסר הצלחה חד פעמית - אסור לפרסם כי בד"כ לא מתמלאים כל התנאים המבוארים לקמן, אך אם מדובר בבעל עסק נוכל שמזיק או גונב במזיד, או אם מדובר בהתנהלות לא מקצועית שחוזרת על עצמה מספר פעמים - ניתן לפרסם זאת בכפוף הכללים הנ"ל.

בנידון כאן, וודאי שלא מדובר בבעל עסק נוכל חלילה, ולכן יש איסור גמור לפרסם ביקורת שלילת על הנתבעת. אכן הייתה טעות מצערת שהנתבעת אף מצרה על כך, אך אין כל היתר לגרום לעונש לא מידתי בפרסום ובשיימינג.

צריך לציין, כי לפי חוק לשון הרע (סעיפים 1-2), אסור לפרסם ביקורת שלילית ברבים, כמו למשל ברשתות חברתיות וכד', אא"כ הביקורת נכתבה בתום לב (סעיף 15), במסגרת ביקורת צרכנית לגיטימית על השירות שניתן לו, וכן שמדובר בפרסום אמת עובדתית, ולא בהגזמה, או בתיאור רגשי, או בהבאת נתונים לא מדויקים, כי יש באמת זו משום עניין לציבור, (סעיף 14). אבל השתלחות פרועה בנותן השירות - נחשבת להגזמה ולעבירה על החוק, (לפי סעיף 7א, רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בפיצוי עד סך 50,000 ש"ח גם ללא הוכחת נזק).

פרסום ביקורת בצורה לא עניינית מתוך מגמה לגרום נזק לבית העסק הינו אסור לפי ההלכה, והמפרסם אף חשוף לתביעת לשון הרע ולתשלום פיצוי כספי גבוה עד ל-140,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.

לסיכום: יש איסור הלכתי לפרסם שיימינג על הנתבעת.

 

האם יש חובת תשלום בגין הצער שנגרם לתובע

התובע מבקש לחייב את הנתבעת בגין עוגמת נפש וצער פיצוי כספי בסך 1,000 ש"ח.

דיון: באופן עקרוני, הפיצוי על עוגמת נפש תופס מקום קטן יותר בהלכה מאשר במשפט האזרחי. בגמ' במסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב, יש התייחסות לעוגמת נפש שאירעה במהלך שמחה. לדעת ת"ק, אין חיוב על בושת, אלא יש חיוב רק על היזק וחיסרון ממוני, אך לדעת רשב"ג ישנו חיוב על עוגמת הנפש שנגרמה לנתבע. הרשב"ם (ד"ה דמי) פסק כדעת ת"ק: "ומיהו לית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת, דגרמא הוא".

וכך גם מובא בפסקי ריא"ז (מסכת בבא בתרא פרק ו בס"ק יא) שהלכה כדעת ת"ק: "המוסר סעודה לחבירו וקלקלה - ...ואינו משלם לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו". וכך גם מובא בריטב"א (מסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב) בשם הגאונים: "נתקיים פסקן של גאונים ז"ל שפסקו, שאין הלכה כרשב"ג, דיחידאה היא". וכן פסקו הרמב"ם (שכירות פרק י הלכה ה) והשולחן ערוך (סימן שו סעיף ד) כדעת ת"ק, שלא ניתן מבחינה הלכתית לחייב בקנס כספי על עוגמת נפש, בגלל שאין חסרון כיס, ולא נחשב אפילו כהיזק גרמא.

אומנם הטור (אורח חיים סימן קע) לכאורה פסק כדעת רשב"ג, שכן הביא את מנהג אנשי ירושלים. אך רבי יהודה עייאש בספרו מטה יהודה (אורח חיים סימן קע סעיף א) ביאר: הטור הביא את מנהג ירושלים לשלם על בושת, לא כי פסק כך להלכה, אלא מדין חומרא ולפנים משורת הדין: "דמנהג שנהגו אנשי ירושלם - הוי חומרא בעלמא, שנהגו להחמיר משום מיגדר מילתא, ולא שהדין כך, ולכך פסקה הטור ז"ל, כי מציון תצא תורה".

אומנם למעשה יש מקום בהלכה לחיוב על עוגמת נפש, כאשר מדובר על אירוע חריג ביותר. במקרה כאן מדובר באירוע חריג של עוגמת נפש. בפסק הדין לעיל כתבתי את הדין, שאכן משורת הדין לא מגיע לתובע החזר כספי, אך כנגד זה עומד מול עיני דברי הגמ' (במסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב), שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה. מקרה זה נכלל במקרים שהובאו על ידי הראי"ה קוק (בשו"ת אורח משפט, חושן משפט סימן א), שיש בהם צורך לפסוק לפנים משורת הדין.

הצדדים חתמו על שטר הבוררות  בו נכתב (סעיף 1): "בית הדין יפסוק ויכריע בתביעה... ע"פ פשרה קרובה לדין, ואפילו לפנים משורת הדין". בסעיף 3 עוד נאמר: "בית הדין יכריע גם בתשלומי גרמא ומניעת רווח ע"פ שיקול דעתו".

בהתחשב בכל האמור לעיל, וגם בהתחשב בכך שהתובע קיבל חדרים לא מחוברים וללא נוף - על הנתבעת לשלם לתובע 20% מהתשלום ששילם התובע לבית המלון, בסך 900 ש"ח, זאת בתנאי שהתובע יקבל על עצמו לא לבצע לנתבעת שיימינג, דבר האסור לפי ההלכה ולפי החוק. לפני קבלת התשלום התובע ישלח למייל של הנתבעת את הנוסח הבא: "אני מודה בקניין מעכשיו בבית דין חשוב, שלאחר קבלת התשלום בסך 900 ש"ח - לא תהיה לי כל תביעה או טענה כלפי הנתבעת".

 

סיכום הדיון והכרעה

פסק הדין דן בעיקרו בשאלה המשפטית, האם יש עילה הלכתית לבטל את המקח, ולחייב את הנתבעת לקבל את הכסף בחזרה (דין מקח טעות). כן דנו בהלכות צניעות, בהלכות גניבת דעת, בהלכות לשון הרע ובדיני צער. בפסק הדין קבענו שאין עילה הלכתית לבטל את המקח בגלל הסיבות הבאות:

• התובע ומשפחתו נהנו מהשירותים שנתנו המלון, (שירותי לינה והסעדה), ומהתוכנית שהפיקה הנתבעת, (עונג שבת, שיעורי תורה ותוספת השגחה בכשרות), ועל הנאה זו יש חובה לשלם. (שולחן ערוך בסימן רמו סעיף יז).
• גם אילו היינו קובעים שיש כאן מקח טעות - הייתה חובה על הקונה לשלם על ההנאה הנ"ל. (שולחן ערוך בסימן רלב סעיף טו).
• המשך השהות של התובע בצאת השבת - מבטלת את טענת מקח טעות (שולחן ערוך סימן רלב סעיף ג).
• לגבי בעיית הצניעות:
  • א. גם אם היה בכך איסור תורה - לדעת הט"ז (יורה דעה סימן קיט ס"ק טו) וערוך השולחן (חושן משפט סימן רלד סעיף א) לא ניתן לחייב את הנתבעת, בגלל שהיא כלל לא הייתה מודעת לבעיות הצניעות שיש במקום.
  • ב. לפי הפוסקים שמדובר באיסור דרבנן - אין אפשרות לחייב את הנתבעת בהחזר כספי, לאחר שהתובע ומשפחתו כבר נהנו מהמוצר ולא יכולים להחזירו. (שולחן ערוך סימן רלד סעיף ג).
  • ג. במקרה כאן, אין ספק שהייתה טרחה מרובה ולא הייתה כל אפשרות ללכת למקום אחר, לכן יש לקבוע שמדובר במצב של חוסר ברירה ("ליכא דרכא אחרינא"), כך שמעיקר הדין אין כל איסור בשהייה בבית מלון. (חפץ חיים, לשון הרע - באר מים חיים כלל ו ס"ק יד).
  • ד. ככל ולא הייתה כוונה ליהנות - לדעת חלק מהפוסקים אין איסור בהסתכלות. (הרדב"ז על הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב).
  • ה. אם מדובר בראייה רגעית ולא בהתמקדות - לדעת חלק מהפוסקים אין איסור. (מהרש"ל ים של שלמה מסכת כתובות פרק ב סימן ג).
• אי שימוש בלובי לא מאפשר הפחתה, כי ניתן היה לשהות גם אם בצורה דחוקה. (שולחן ערוך בסימן שי סעיף א).
• כדי לצאת ידי חובת כל הדעות - על הנתבעת לציין בפרסומים הבאים, שהיא לא שוכרת את כל המלון, כך שהמזמינים יוכלו לעלות בדעתם שיתכנו בעיות צניעות, ואם לא יבררו הרי שהם הטעו את עצמם. (שולחן ערוך סימן רכח סעיף ו).
• לפי ההלכה (החפץ חיים לשון הרע כלל י סעיף ב) יש איסור ליזום שיימניג כנגד הנתבעת. כך גם לפי החוק.
• לפנים משורת הדין, הנתבעת תשלם עבור הצער שנגרם לתובע סך 900 ש"ח, זאת בתנאי שהתובע יקבל על עצמו לא לבצע לנתבעת שיימינג, דבר האסור לפי ההלכה ולפי החוק.

בשולי פסק הדין, נציין שהתובע ומשפחתו נהגו במידת החסידות, ובגין כך יזכו לקבל פני שכינה, וכדברי המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת כי תצא, רמז תתקל"א): "כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנה - זוכה ונהנה מזיו השכינה, שנאמר ועוצם עיניו מראות ברע. מה כתיב אחריו? מלך ביפיו תחזינה עיניך".

 

החלטות:

1. התובע ישלח למייל של הנתבעת עם העתק למזכירות בית הדין את הנוסח הבא: "אני מודה בקניין מעכשיו בבית דין חשוב, שלאחר קבלת התשלום בסך 900 ש"ח - לא תהיה לי כל תביעה או טענה כלפי הנתבעת".
2. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום מקבלת הנוסח הנ"ל.
3. על הנתבעת לציין בפרסומים הבאים, כי אין היא שוכרת את כל החדרים במלון.
4. חל איסור על התובע ליזום שיימניג (ביוש פומבי) כנגד הנתבעת.
5. אין אפשרות ערעור על פסק דין זה.

 

_________________

הרב ישועה רטבי, אב"ד

 

 [1] נלמד מדברי הרמב"ם שכתב: "ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו, או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, או לשחוק עמה, או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה - אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות". הכאת מרדות היא על איסור דרבנן. וכך מובא בשו"ת פני יהושע (חלק ב סימן מד): "ואפילו הרמב"ם ז"ל, שכתב פכ"א מהלכות א"ב, דחיבוק ונשוק הוא דאורייתא ולוקין עליו - מ"מ ספור ושחוק עמה ולהביט ביופיה כתב - שאין לוקין עלייהו כי אם מכות מרדות, שזהו איסור דרבנן, וכמו שדרכו ז"ל בכל איסורין דרבנן".

[2] וכך כתב הש"ך: (יורה דעה סימן קמב ס"ק לד) "ומבואר שם בש"ס ופוסקים, דאפי' אפשר לו לילך למקום אחר - מותר כשאינו מתכוין... אבל כשמתכוין - מבואר שם בש"ס ופוסקים - דאפילו א"א לו לילך למקום אחר - אסור".

[3] על פי דברי הגמ' במסכת חגיגה (דף יא עמוד ב): "עריות שאני, דאמר מר: גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם".

[4] בכתובת: https://did.li/0AG5q

[5] וכך גם פסק הרא"ש (מסכת חולין פרק ז סימן יח): "ואל יפתח לו חביות מכורות לחנווני אלא א"כ הודיעו. אבל בסתם - לא. ואף על גב דלא א"ל שבשבילו הוא פותחם - איכא גנבת דעת. דממילא הוא סבור דבשבילו הוא פותחו, דלא מסיק אדעתיה שמכרם לחנווני".

כך גם הבין הרמב"ן (מסכת חולין דף צד עמוד ב): "הא דאמרינן אינהו דאטעו אנפשייהו - מפני שהיה להם לחשוב שלא לחנם הכרזנו הבשר הזה להם, וכן מר זוטרא היה לו לחשוב שלדרכן היו מהלכין, דמה ראה לומר בשבילי באו, אבל בטרפה מר דשחוטה סתם בשר ביד ישראל כשר הוא, וכן כל אותן האמורין למעלה - קרובים להטעות ועשויין להטעות הן".

[6] וכ"פ השולחן ערוך (סימן רכח סעיף ו): "אם יש מום במקחו - צריך להודיעו ללוקח". הסמ"ע (בס"ק ז) הדגיש: יש חובה על המוכר ליידע את הלקוח במום שיש במוצר, גם במקרים בהם אין טענה ממונית, כגון מוכר שמכר מוצר עם מום בזול, (במחיר שתואם למוצר עם המום שיש בו), כך שאין הונאה במחיר המוצר ואין טענה ממונית, ובכל זאת יש חובה על המוכר ליידע את הקונה במום שיש במוצר.

בשו"ת הריב"ש (סימן תג) גם מובא, שיתכן גניבת דעת גם כאשר אין טענת מקח טעות.: "אלא שעשה אסור ושלא כהוגן, אם היה יודע בדבר ונתכון לרמותו ולגנוב את דעתו. ורז"ל אמרו (חולין צ"ד) אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים".

[7] כך כתב הלחם משנה: "ונראה לי שהוא מפרש כפירוש רש"י, שמה שאמרו בברייתא במוכר לו בחזקת שחוטה - היינו דוקא במפרש לו בחזקת שחוטה, וזהו שכתב לא ימכור בשר נבילה במקום בשר שחוטה וכו', וכתב בסוף דבריו אפילו מלה אחת של פתוי ושל גניבת דעת, דמשמע דוקא כשמדבר בפירוש, וזה אמרו ואפילו מלה אחת וכו'. וממילא משמע, דהיכא דליכא מלה דפתוי - מותר, דאיהו מטעי נפשיה, ומכל מקום סתם הדברים יותר מדי, והיה לו לבאר".

[8] כך מובא בגמ': "היכי מכרזינן? (היו מקומות בהם בכל האיזור נמכר רק בשר כשר, כך שהיה ניתן לקנות בשר גם מגוי. במקום כזה נהוג היה, שאם נמצא בשר אחד טריפה - היו מוכרים את הבשר לגוי, ואז מכריזים שיש בשר של גויים. כאשר הייתה יוצאת הכרזה כזו - לא היו קונים מהגויים, מחשש שמא זהו בשר הטריפה. הגמ' כעת מבררת את הניסוח המדויק של ההכרזה).

"אמר רב יצחק בר יוסף: נפל בישרא לבני חילא. (לא אומרים במפורש שיש בשר טריפה אלא מכריזים בצורה כללית, שיש כעת בשר עבור הגויים). ולימא: נפל טריפתא לבני חילא! (מדוע בהכרזה לא מציינים במפורש שמדובר בבשר טריפה, ורק מסתפקים בהערת אזהרה כללית)? לא זבני. (אם ההכרזה תהיה בצורה כזו שיש בשר טריפה - הגויים לא יסכימו לקנות את בשר הטריפה מהיהודי, וייגרם לו נזק, לכן ההכרזה הייתה כללית). והא קמטעי להו? אינהו הוא דקמטעו נפשייהו". (היה עליהם לברר מדוע הוכרז שזהו בשר המיועד לגויים, ומכיוון שהם לא ביררו הרי שהם הטעו את עצמם).

כלומר, מספיק הכרזה כללית, ואין צורך באמירה מפורשת שיש טריפה במקום. ומכאן ניתן להוכיח, שמספיק אמירה כללית שהנתבעת לא שוכרת את כל החדרים, ואין צורך באמירה ספציפית על נושא הצניעות.

[9] בכתובת: https://did.li/vM9Hw