בית הדין

כח כסלו התשפא | 14.12.20

 

הרב ישועה רטבי 

שאלה:

מגדל תוכים מכר לסוחר תוכי יקר. הסוחר ערך בדיקת מחלות לתוכי והתברר שיש לתוכי מחלת "המקור והנוצות" שהיא מאוד מדבקת ללא תרופה. התוכי בוודאות כמעט מוחלטת ימות בתוך שנה או שנתיים, ובמהלך הזמן התוכי עלול להדביק את שאר התוכים שלידו ולגרום לנזק בלתי הפיך.

בבדיקת מעבדה התוכי נמצא חיובי למחלה, למרות שאין לו תסמינים. הסוחר ערך בדיקה נוספת במעבדה אחרת וגם שם התוכי יצא חיובי. הסוחר פנה בחזרה למגדל התוכים וסיפר לו על הבעיה שיש בתוכי זה. לאחר וויכוחים - המגדל אמר לסוחר שהוא יחזיר לסוחר את הכסף ששילם בתמורה הוא ייקח את התוכי בחזרה, ובכוונתו למכור את התוכי לקונים תמימים במחיר מוזל יותר.

הסוחר כעת שואל, האם מותר לו להחזיר את התוכי הנגוע למגדל, שיזכה אותו בכסף ששילם על התוכי, למרות שהמגדל אמר לו במפורש שהוא ימכור את התוכי לקונים תמימים אחרים שלא מודעים לכך שיש לערוך בדיקת דם לפני רכישת התוכי, ובכך ייגרם להם נזק וודאי?

 

תשובה:

• א. קניית תוכי שחולה מחלת "המקור והנוצות" חשובה למקח טעות, הרכישה מתבטלת והקונה זכאי לקבל החזר כספי. אומנם במקרים רבים קיים ספק היכן אירעה ההדבקה: אם התוכי נדבק אצל המוכר - מדובר במקח טעות, הקונה רכש מוצר עם מום, המכירה מתבטלת וזכאי לקבל את כספו, אך אם התוכי נדבק אצל הקונה - הוא לא יכול לבטל את המכירה, כי מזלו גרם לכך שהתוכי חלה כאשר היה כבר ברשותו. הסוחר ערך מיד בדיקה לתוכי, ועד לסיום הבדיקה התוכי היה בהסגר, כך שניתן לדעת בוודאות שהתוכי נרכש כאשר הוא היה כבר חולה, ולפיכך הוא יכול לתבוע את כספו בחזרה.
• ב. בכדי למנוע ספקות היכן התוכי נדבק - מומלץ לערוך שתי בדיקות דם לתוכי, בעוד התוכי נמצא אצל המגדל. הקונה ישלח את הבדיקה שלו למעבדה, ואם תצא תשובה חיובית שהתוכי נשא של נגיף - יוכל המוכר אם ירצה לשלוח גם את הבדיקה שלו למעבדה, ואם תתקבל תשובה חיובית - בוודאות ההדבקה הייתה אצל המוכר ולא אצל הקונה, המכירה מתבטלת והקונה זכאי לקבל את כספו בחזרה.
• ג. אסור למכור דבר שיש בו נזק לרבים, אם בגלל חשש לנזק לאחרים, אם בגלל שאסור לסייע לדבר עבירה. איסור זה לא חל על קונה שמחזיר את התוכי מדין מקח טעות, ומקבל את כספו בחזרה. החזרת התוכי למגדל לא נחשבת כמכירה, מכיוון שמעולם לא הייתה לסוחר בעלות על התוכי, אלא החזרת המצב לקדמותו. אומנם למגדל התוכי יש איסור למכור את התוכי לאחרים, כפי האיסור שיש למכור דברים שעלולים להזיק לאחרים. מעבר לכך בהפצת תוכי חולה יש משום איסור צער בעלי חיים. (להרחבה ניתן לקרוא במאמר על צער בעלי חיים).
• ד. אם הקונה יודע בצורה וודאית שהמגדל ימכור את התוכי לאחרים ויפיץ את המחלה - אסור להחזיר לו את התוכי, כי בהחזרת המוצר יש הכשלה של המוכר שימכור לאחרים ויזיק אותם. אבל אם הקונה מסופק האם המוכר ימכור לאחרים - מותר להחזיר לו, כי יש חזקת כשרות למוכר שישמור על החוק ולא ימכור את התוכי לאחרים. בכל מקרה גם אם לא יחזיר את התוכי - הקונה זכאי לקבל את כספו בחזרה, כי הסוחר נהג כשורה בכך שלא החזיר את התוכי למוכר שחשוד על הפצת המחלה.
• ה. ככל והמגדל לא יסכים להחזיר את הכסף ללא קבלת התוכי - יש לתובעו לדין תורה. ואם לא ניתן לתובעו לדין תורה, והמגדל לא מוכן להחזיר את הכסף ללא קבלת התוכי - תחזור אלינו לקבלת תשובה.

 

האם הקונה זכאי להחזר כספי

מחלת "המקור והנוצות" מאוד מדבקת תוכים (לא עוברת לבני אדם). המחלה גורמת לכשל במערכת החיסון של התוכים ולתמותה גבוהה. תוכים יכולים להידבק במחלה זו דרך מגע נשימה, אבק נוצות ועוד. אין תרופה למחלה זו, וגם המיעוט שישרוד את המחלה - ימשיך להיות נשא וידביק תוכים אחרים. אסור לשחרר תוכי חולה לטבע, מחשש שהוא ידביק ציפורים אחרות. הקונה ערך מספר בדיקות דם לתוכי, והתברר מעל לכל ספק שהתוכי נשא של מחלה זו.

קניית תוכי שחולה במחלה זו חשובה למקח טעות, הרכישה מתבטלת והקונה זכאי לקבל החזר כספי. וכך פסק   השולחן ערוך בסימן רלב סעיף ג: "המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלים, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח - מחזירו אפי' לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא".

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ו) כתב: "כל הלוקח סתם - אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום". כלומר כל קונה חפץ, גם אם הוא קנה בצורה סתמית ולא התנה עם המוכר שהחפץ תקין - נחשב כאילו התנה עם המוכר שימכור לו חפץ תקין ושלם ללא מום. וכ"פ השולחן ערוך שם בסעיף ז.

אומנם במקרים רבים יש ספק היכן אירעה ההדבקה: אם התוכי נדבק אצל המוכר - מדובר במקח טעות, הקונה רכש מוצר עם מום, לכן המכירה מתבטלת והוא זכאי לקבל את כספו, אבל אם התוכי נדבק אצל הקונה - הוא לא יכול לבטל את המכירה, כי מזלו גרם לכך שהתוכי חלה כאשר כבר היה ברשותו.

בנידונינו, הסוחר ערך מיד בדיקה לתוכי, ועד לסיום הבדיקה התוכי היה בהסגר, כך שניתן לדעת בוודאות שהמחלה הייתה אצל מגדל התוכים ולא אצל הסוחר שרכש, ולפיכך הוא יכול לתבוע את כספו בחזרה.

 

איסור למכור דברים מזיקים

השולחן ערוך (יו"ד סימן קנא סעיף ה) פסק: "אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם, ולא לישראל לסטים, דבר שיש בו נזק לרבים". דין זה מבואר בגמרא במסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב, שאסור למכור דבר שיש בו נזק לרבים (כגון כלי נשק) למי שיכול להזיק בהם. וכן אסור למכור למי שחשוד למכור לאחרים שיזיקו בהם.

בפוסקים מצאנו מספר הסברים מדוע אסור למכור דבר שיש בו נזק לרבים:

• א. רש"י (מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב ד"ה שלשלאות) ביאר: "וכל הנך משום דלא ליזקו בהו ישראל". כלומר אסור למכור דבר שעלול להזיק לישראל.
• ב. הרמב"ם (על משנה מסכת עבודה זרה פרק א משנה ז) ביאר: "שלא לעזור למשחיתים בארץ בהשחתה". כלומר יש איסור לסייע למי שעלול לגרום לתוספת השחתת העולם.
• ג. הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה יד) עוד הסביר: "מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו, וכן כל המכשיל עור בדבר, והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו - הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול - הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו". כלומר יש במכירת דבר המזיק משום מסייע לדבר עבירה ועובר על איסור (ויקרא פרק יט פסוק יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

 

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה א) פסק, שאסור לסייע בדבר איסור, ולכן אסור לסייע במכירת דבר גניבה: "אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן, ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו, שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן - מחזק ידי עוברי עבירה, ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול". הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה ב) עוד פסק, שאסור לסייע באיסור ריבית: "וכל מי שהיה סרסור בין שניהם (מלווה ולווה בריבית), או שסייע אחד מהן או הורהו - עובר משום לפני עור לא תתן מכשול". וכן לגבי מכירת בגד כלאיים (רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה לא): "והמלביש (בגד כלאיים) - עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול".

בנידונינו, מכירת התוכי מוגדרת כמקח טעות, ולכן המכירה מתבטלת לגמרי, כך שהקונה זכאי לקבל את כספו בחזרה. החזרת התוכי למגדל לא נחשבת כמכירה, מכיוון שמעולם לא הייתה לסוחר בעלות על התוכי, אלא החזרת המצב לקדמותו. אומנם למגדל התוכי יש איסור למכור את התוכי לאחרים, כפי האיסור שיש למכור דברים שעלולים להזיק לאחרים.

וכך פסק הרמ"א (חושן משפט סימן רלב סעיף כג): "כל מקום דהוי מקח טעות, וצריך להחזיר לו דמיו ואית ליה זוזי - צריך ליתן לו מעות, דהוי כבעל חוב". כלומר הכספים שייכים לקונה, והם כעת הלוואה אצל המוכר עד שיחזיר את הכספים לקונה כמו לווה שמחויב להחזיר את הכספים למלווה.

לסיכום: אסור למכור דבר שיש בו נזק לרבים, אם בגלל חשש לנזק לאחרים, אם בגלל שאסור לסייע לדבר עבירה. איסור זה חל על מי שמוכר חיות נגועות, אך איסור זה לא חל על קונה שמחזיר את התוכי מדין מקח טעות, ומקבל את כספו בחזרה.

 

האם ניתן להחזיר את התוכי למגדל

כאמור מדובר במקח טעות, בדרך כלל הדין במקח טעות הוא שהקונה מחזיר את המוצר הפגום למוכר וזכאי לקבל החזר כספי, אך אסור לקונה להחזיר למוכר מוצר כאשר הקונה יודע שהמוכר יכשיל אחרים. לכן אם הקונה יודע בצורה וודאית שהוא ימכור לאחרים - אסור להחזיר לו את התוכי, כי בהחזרת המוצר יש הכשלה של המוכר שימכור לאחרים ויזיק אותם. אבל אם הקונה מסופק האם המוכר ימכור לאחרים - מותר להחזיר לו, כי יש חזקת כשרות למוכר שישמור על החוק ולא ימכור את התוכי לאחרים.

במשנה במסכת בכורות דף לז עמוד א מובא: אסור למכור בכור בהמה טהורה שאין בה מום^[1], ואם מוכר מכר ללקוח בכור בהמה, והקונה כבר אכל את הבהמה - הקונה זכאי לקבל החזר כספי על הקנייה למרות שלא ניתן להחזיר את הבשר למוכר. המשנה מוסיפה: גם בשר שלא נאכל - אסור להחזיר אותו למוכר, אלא על הקונה לקבור את הבשר.

הסמ"ע (בחושן משפט סימן רלד ס"ק ב) כתב: הלקוח צריך לקבור את בשר הבכור^[2]. אסור ללקוח להחזיר את הבשר למוכר, כי אנו חוששים שאם הבשר יחזור למוכר - הוא ימכור את הבהמה לגוי, ובשר זה אסור בהנאה. מכאן ניתן ללמוד שאם יש חשש שהמוכר ימכור לאחרים ויכשיל אותם, שאסור להחזיר לו את המוצר, אלא יש לקוברו

אומנם הט"ז (יורה דעה סימן שי ס"ק ג) סבור, שהמוכר הוא זה שצריך לטרוח ולקבור את הבכור, כי הוא גרם לתקלה זו. הט"ז לא חושד במוכר שימכור את הבכור לאחרים, ומה שמכר את הבכור ללקוח, כי חשב בטעות שהבכור נותר למכירה ע"פ מומחה. הט"ז הוסיף: "ואי ידעינן ביה דמזיד הוא - נראה דבזה ודאי מכריזינן עליה שלא לקנות בשר ממנו, כמבואר בסימן קי"ט במכר דברים אסורים בסעיף טו".

מדברי הט"ז משמע, שרק במקום שאין לחשוד במוכר - ניתן להחזיר את המוצר למוכר והוא יטפל בו, אך אם המוכר חשוד למכור לאחרים - אסור להחזיר לו. הט"ז אף התיר לפרסם מוכר שמכשיל אחרים. (להרחבה יש לעיין במאמר: פרסום ביקורת על בית עסק).

הגר"א (יורה דעה סימן קיט ס"ק כז) ביאר: "נראה הטעם, דאינו בר דמים, דהא אסור לעשות סחורה, אף על גב דאם לקח והותיר, או שנזדמנה לו מותר למכרן, מ"מ עיקרן אינו לסחורה". כלומר למרות שהלקוח כבר אכל את הבשר, בכ"ז הוא זכאי לקבל את הכספים ששילם בחזרה, כי מדובר בסחורה שלא נועדה למכירה. לפי הסבר הגר"א בדבר שלא נועד למכירה, גם אם המוכר מכר בשוגג - הלקוח זכאי לקבל את כספו בחזרה למרות שהוא לא יקבל את המוצר בחזרה. תוכי שנגוע במחלת המקור והנוצות, נחשב ל-"אינו בר דמים", אסור למכור אותו, ולכן הקונה זכאי להחזר כספי, למרות שהוא לא מחזיר את התוכי למוכר.

הרדב"ז (חלק א סימן קסו) נשאל על ההלכה שאוסרת להשביע גוי בשם העבודה זרה שלו[3], למרות שיפסיד כסף: "וכי יפסיד ממונו בשביל זה האיסור"? מתשובת הרדב"ז עולה שיש לחלק בין איסור תורה ובין איסור דרבנן. בכדי להימנע מאיסור תורה - יש להפסיד כסף, אך בכדי להימנע מאיסור דרבנן - לא חייב להפסיד כסף. (מובא בפתחי תשובה יורה דעה סימן קמז ס"ק א).

הוכחה נוספת לכך, ניתן להביא מדין מטבע מזויף שנמצא ברשות אדם, שאסור להעבירו לאדם שעלול להשתמש בכסף המזויף ולגרום לנזק לאחרים. וכך פסק השולחן ערוך בסימן רכז סעיף יח[4]: "מפני שבקל מרמין בה. ולא ימכרנה לאנס או לתגר, מפני שמרמין בה אחרים. ולא יעשנה משקל ולא יזרקנה לתוך גרוטאותיו (פי' שברי כלי כסף ושאר מתכות), אלא יתיכנה או יקבנה באמצעה ויתלנה בצואר בתו".

נציין, שבכל מקרה הקונה זכאי לקבל את כספו בחזרה, גם אם לא יחזיר את התוכי, כי הסוחר נהג כשורה בכך שלא החזיר את התוכי למוכר שחשוד על הפצת המחלה.

אם המגדל לא מוכן להחזיר את הכסף ללא החזרת התוכי - יש לתובעו לדין תורה. ואם לא ניתן לתובעו - הרב יעקב סבתו כתב: גם במקרה זה אסור להחזיר למי שבוודאות יעביר את התוכי ויפיץ את המחלה: "נראה שיסוד דברי הסמ"ע הם שמאחר והיה דבר המכשול תחת ידו אע"פ שאינו שלו שהרי הוא מקח טעות מ"מ יש לו אחריות שלא להוציא את המכשול מתחת ידו. דין זה נלמד מק"ו מהושטת יין לנזיר -היינו אע"פ שהיין אינו שלו מ"מ כל שהיה צריך את הפעולה של המושיט כגון בתרי עברי דנהרא אסור לו להושיט לו את היין, וק"ו כאשר המכשול תחת ידו אין לו להוציאו מתחת ידו לתתו לחשוד. ואפילו אם יהיה לו הפסד בדבר הלא צריך למסור את כל ממונו ולא לעבור עבירה ולכן אפילו אם מחמת שלא יושיט יפסיד ממון מ"מ אסור לו להושיט".

אומנם הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יא הערה מו) הסתפק בדין זה ונשאר בצריך עיון: "ויש להסתפק כשהלה אינו רוצה להחזיר לו מעותיו אא"כ יחזיר לו המטבע המזויפת, שמסברא נראה דכיון שקיבלה בטעות אין זה בכלל לא ימסרנה לאנס וכו', וה"ז כאילו לא בא לידו, ואינו חייב להפסיד משלו כדי שזה לא ירמה אחרים, וצ"ע".

לסיכום: המוכר אמר בצורה מפורשת שהוא ימכור את התוכי הנגוע לאחרים, ולכן אסור להחזיר לו את התוכי. ככל והמגדל לא יסכים להחזיר את הכסף ללא קבלת התוכי - יש לתובעו לדין תורה.

 

כאשר יש ספק האם המגדל יעביר את התוכי לאחרים

ככל ויש ספק האם המגדל יעביר את התוכי לאחרים או לא יעביר - ניתן להחזיר את התוכי, כי יש להעמיד את המגדל בחזקת כשרות, אבל אם יש וודאות שהסוחר ימכור את התוכי לאחרים ויזיק - אסור להחזיר לו את התוכי.

כאשר יש ספק מכשול - אין חשש מאיסור לפני עור לא תתן מכשול, כפי שמבואר במשנה במסכת שביעית (פרק ה משנה ו): "זה הכלל, כל (כלי עבודה) שמלאכתו מיוחדת לעבירה - אסור (למכור בשנת שמיטה כלי עבודה לאדם שחשוד לעבוד בשנת השמיטה), לאסור ולהתר - מותר". (אבל כלי עבודה שניתן לעבוד בו גם מלאכה מותרת - מותר למכור, כי ניתן לומר שהוא רוכש את הכלי לצורך עבודה מותרת). וכן במשנה ח: "וב"ה מתירין (למכור פרה חורשת בשנת השמיטה), מפני שהוא יכול לשחטה". וכך גם פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ח הלכה ב).

הרמב"ם (פירוש המשנה שם) ביאר: "אמר ה' ולפני עור לא תתן מכשול, הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות - אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך".

הגמ' במסכת עבודה זרה דף טו עמוד א מספרת, שרב הונא מכר פרה לעובד כוכבים, בגלל שיכל להסתפק האם הקונה ישתמש עם הפרה לצורך עבודה זרה או אולי יאכל את הפרה. הגמ' מוכיחה ממשנה זו שאם יש ספק האם תהיה הכשלה - אין חשש לאיסור לפני עור לא תתן מכשול[5]. כך מובא בגמ': "אלא אמר רב אשי: כל היכא דאיכא למיתלא (קיימת סבירות שלא תתבצע עבירה) - תלינן ואף על גב דמצווה, וכל היכא דליכא למיתלי (בוודאות תתבצע עבירה) - לא תלינן, אף על גב דאינו מצווה".

וכך כתב במפורש הריטב"א (מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב): "אין לאו דלפני עור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי, ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה, ועשו סתמו כפירושו, וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא, דלאו לעבירה בעי ליה - אוקמוה רבנן אדינא והתירוהו".

לסיכום: אם יש ידיעה וודאית שהמגדל ימכור לאחרים - אסור להחזיר לו, אך אם יש ספק שיתכן והוא לא ימכרה לאחרים - מותר להחזיר את התוכי למגדל.

 

בדיקת מוצר למום נסתר

במוצרים רבים המום הוא נסתר ולא ניתן להבחין בו בשעת הרכישה. בחלק מהמקרים המוכר מודע לפגמים למרות שהם נסתרים, ובחלק מהמקרים המוכר לא מודע לפגמים, כי מדובר למשל במוכר שקיבל מוצר סגור מיצרן ומוכרו הלאה ללקוח ללא בדיקה. ההלכה מבחינה בין שני הסוגים הללו במומים שבסתר:

• א. מוכר שמודע למום - הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טז הלכות ט-י) כתב: המוכר מוצר עם מום נסתר, (המוכר מודע למום), ובגלל המום המקח נפגם לגמרי - המוכר צריך להחזיר את המעות ללקוח. וכך פסק השולחן ערוך בסימן רלב סעיף יח.
• ב. מוכר שלא מודע למום - הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טז הלכה יא) כתב: מוכר שהוא מתווך במכירת חיות ואינו מודע למום שיש בחיה - המוכר נשבע שבועת היסת שלא ידע מהמום ופטור מלשלם ללקוח. הנתיבות בסימן רלב ס"ק ז הסביר: הלקוח מודע לכך שהמוכר הוא מתווך שלא עורך בדיקה למוצר שהוא מוכר, לפיכך אנו אומרים שהם ערכו בניהם תנאי שהקונה יערוך בדיקה, ואם תמצא בעיה - הקונה יחזור למוכר לבטל את המכירה, אך אם הקונה לא ערך את הבדיקה יש לראות זאת כרשלנות של הלקוח שמודע לכך שהמוכר לא עורך בדיקות, ובכ"ז הוא לא בדק, כך שהלקוח שהוא זה שגרם לעצמו את ההפסד.

 

נדגיש, הרמב"ם דיבר על מוכר שלא עורך בדיקות למוצרים שהוא רוכש, כי הוא קונה ומוכר בצורה מיידית, המוצר לא נמצא ברשותו הרבה זמן, כך ששני הצדדים מודעים לכך שאת הבדיקה הקונה עושה לאחר הרכישה[6]. המוכר באמת לא מודע לפגמים שיש במוצר, כך שהמכירה מתבצעת בתום לב, בנוסף הקונה מודע לכך שגם המוכר לא ערך בדיקה למוצר, ומי שיכול היה לבחון ולבדוק את המוצר זה הקונה, ולכן האחריות מוטלת על הקונה^[7]. אילו הקונה היה בודק ומוצא את הפגם בזמן - המוכר היה יכול להחזיר את המוצר ליצרן, אך בגלל שהקונה לא בדק - המוכר כבר לא יכול להחזיר, ולכן הקונה נושא בהפסדים.

השולחן ערוך בסימן רלב סעיף יח פסק כדעת הרמב"ם: מוכר שלא מודע למום - כלל לא צריך לשלם ללקוח שהתרשל ולא בדק, אך הרמ"א פסק כדעת הרא"ש (שם סימן כד), שהמוכר צריך לשלם ללקוח, כי למעשה מקח טעות ולכן הקונה זכאי לקבל החזר כספי. וכ"פ הש"ך בס"ק יב.

קונים רבים אינם מודעים שיש צורך לבצע בדיקה לתוכי לפני רכישתו, ולכן אם הקונה לא ערך בדיקה, אין לומר שהקונה התרשל, כי בדיקה זו אינה מוכרת למי שאינו מתמצא בתחום זה, ואין לראות בכך רשלנות.

בכדי למנוע ספקות היכן התוכי נדבק - מומלץ לערוך שתי בדיקות דם לתוכי כאשר התוכי עוד נמצא אצל המגדל. הקונה ישלח את הבדיקה שלו למעבדה ואם תצא תשובה חיובית שהתוכי נשא של נגיף - יוכל המוכר אם ירצה לשלוח גם את הבדיקה שלו למעבדה, ואם תתקבל תשובה חיובית - בוודאות ההדבקה הייתה אצל המוכר ולא אצל הקונה.

 

נספח: האם מותר לגדל תוכי?

במשנה במסכת שביעית (פרק ז משנה ג) מובא: "שאין עושים סחורה... ולא בנבלות, ולא בטרפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים". חכמים אסור לעשות מסחר בדבר שאסור באכילה, מחשש שמא יאכל אותו. הרשב"א (חלק א סימן תפט) סייג: "שלא אסרו אלא מה שהוא נאכל, וכל מה שעומד לאכילה". כלומר הסיבה מדוע אסור למכור עופות שלא ראויים לאכילה, בגלל החשש שמא יאכל ממנו. וכך כתב הפרישה (יורה דעה סימן קיז בס"ק א): "הטעם, דהואיל והן אסורים דאורייתא - איסורן חמור, וגזרו שלא יבא לאכול מהם".

בירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ז הלכה ז) מובא שאסור למכור בעל חי שאסור באכילה: "כתיב (ויקרא יא לה) טמאים הם לכם - מה תלמוד לומר וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם? אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. (כלומר אסור ליהנות מכספי מכירת דבר האסור באכילה). כל דבר שאיסורו מדבריהן - מותר לעשות בו סחורה. והרי חמור? (הרי מותר לגדל חמור למרות שהוא אסור באכילה)? למלאכתו הוא גדל. (אסור רק דבר שיש חשש שיאכל ולא חיה שגדלה לצורך עבודה). והרי גמל? למלאכתו הוא גדל".

המאירי (מסכת פסחים דף כג עמוד א) למד מדברי הירושלמי, שהאיסור שייך רק בחיות שיש חשש שיאכלו: "בתלמוד המערב (שביעית פ"ח) נראה, שאף הסחורה לא נאסרה אלא בדברים שיש בהם חשש אכילה, כגון איסורין שסתמן לאכילה, אבל חמור וגמל וסוס וכיוצא באלו - מותר אף לסחורה".

מדברי הגמ' במסכת פסחים דף כג עמוד א משמע לכאורה, שאסור למכור בצורה שיטתית עופות טמאים, ורק אם הזדמן במקרה ובאופן חדפעמי עוף טמא - מותר למוכרו: "ציידי חיה ועופות ודגים, שנזדמנו להם מינין טמאין - מותרין למוכרן לנכרים". רש"י (ד"ה שנזדמנו) הדגיש: "דווקא שנזדמנו, דלא מצרכינן להו להפקירן, אבל לכתחלה - אסור לחזר אחריהן, כדתנן התם במסכת שביעית (פרק שביעי משנה ג): אין עושין סחורה לא בנבילות וטריפות, ולא בשקצים ורמשים". כלומר רק אם במקרה הזדמן - מותר למכור, אבל לכתחילה אין להתעסק במכירת עופות שאסורים באכילה. אבל רבנו תם (מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב ד"ה לא) ביאר: האיסור הוא לגדל עופות טמאים שמיועדים לאכילה, אבל אם מגדל לצורך אחר שאנו אכילה - מותר.

הבית יוסף (יורה דעה סימן קיז) כתב: לדעת הארחות חיים (הל' איסורי מאכלות אות מה ד"ה הצייד), אסור למכור חיות טמאות לבדן, אלא מותר למכור רק כשרות יחד עם טמאות שהזדמנו לו ביחד. הבית יוסף הקשה על דבריו: "ומה שאסר למכור הטמא בפני עצמו - איני יודע מנין לו, ומדברי הרמב"ם ורבינו משמע דשרי, שהרי אפילו לא עלו בידו אלא טמאים בלבד - התירו למכרם".

וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן קיז סעיף א): "כל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל - אסור לעשות בו סחורה". כלומר רק דבר מאכל אסור במכירה, ולא תוכי שלא נועד לאכילה.

גם הלבוש (יורה דעה סימן קיז סעיף א) פסק להתיר למכור תוכים: "אבל בדברים שאינן מיוחדים למאכל - מותר, הילכך סוסים וגמלים וחמורים וכיוצא בהן - מותרים בסחורה, דלמלאכתם הם עומדים, וכן עופות טמאים שמגדלים אותם בבית משם נוי או שחוק, כגון אלו עופות המדברים - מותר לגדלם ולמוכרם ולהשתכר בהם, שגם אלו למלאכתן עומדים מיקרי".

גם הברכי יוסף (יו"ד סי' קיז ס"ק ב) פסק להתיר למכור תוכים: "וכן סמכו על זה לגדל העופות המדברים... וכן סמכו על זה לגדל צפורים טמאים המנגנים וכיוצא". (מובא בדרכי תשובה יו"ד סימן קיז ס"ק י).

בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן לה) הביא את דברי אחיו שאסר לגדל תוכי על סמך דברי מהרש"א (חידושי אגדות שם): "קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן[8] - דהיינו שמעמידין להם לתענוג עופות המצפצפים בחלונות". אך הרב הוכיח מדברי מהרש"א (חידושי אגדות מסכת שבת דף קנב עמוד א) עצמו שהתיר לגדל תוכי: "דאחרים מעמידין להם צפורים משוררים עליהם (לאנשים מבוגרים) בעת השינה, שמביא לו שינה, ולזה הזקן אדרבה שיר של הצפור מנערתו[9]". הרב עוד הוסיף: "דעתם (של הבית יוסף והברכי יוסף) להתיר החזקת צפרים מנגנים גם בזמנינו אחר החורבן, ואין איסור לדעתם בדבר זה לא משום זמרה אחר החורבן, ולא משום החזקת עוף טמא בבית[10]".

וכך גם מוכח משו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן פא), שהתיר לטלטל בשבת "עופות המצפצפים בקול נאה בכלובו. דליכא למיחש דילמא שמיט גדפייהו, כיון שבני אדם נהנים בקולם - לאו מוקצים נינהו". אילו היה אסור לגדלם, היו נחשבים למוקצה. גם הרא"ש (שם סימן פב) שאסר טלטול של עופות בשבת, לא כתב שיש איסור לגדלם.

 

נספח: תשובה למוכר דברים אסורים

בגמ' במסכת סנהדרין דף כה עמוד א מובא: "ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה, (אדם שמכר בשר טריפה ואמר ללקוחות שמדובר בבשר כשר). פסליה רב נחמן ועבריה. (רב נחמן פסל אותו מלהיות שוחט, כי הוא מכשיל וגוזל אחרים, וכן בגלל שהוא חשוד לעבור עבירות בתמורה לקבלת כספים). אזל (המוכר),רבי מזיה וטופריה. (המוכר גידל את שערו ואת ציפורניו, כמנהג אבלות ובכך רצה להראות שהוא חזר בתשובה). סבר רב נחמן לאכשוריה. אמר ליה רבא: דילמא איערומי קא מערים"? (אולי הוא מערים ועושה עצמו כבעל תשובה).

"אלא מאי תקנתיה? (מתי נדע שאכן המוכר חזר בתשובה)? כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין: החשוד על הטריפות - אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו". (על המוכר ללכת למקום אחר, במקום חדש הוא לא מחויב לאף אחד, כי לא מכירים אותו ולא ידעו שהוא שיקר והכשיל, כך שהתנהלותו היא אמיתית, ללא צורך לשכנע על חזרתו בתשובה. ואם במקום החדש הוא יראה שמוכן לקיים מצוות ולאבד על כך ממון, זו תהיה ההוכחה שחזר בתשובה באמת. לדוגמא אם יחזיר אבידה ששוויה רב, או אם יזרוק בהמה טריפה ששווה הרבה כסף. צריך לציין שמעשים אלו לא יועילו לו במקום שהוא גר, כי יש חשש להערמה, ולכן התנהלות זו תועיל רק במקום שלא יודעים על העבירות שעשה).

השולחן ערוך (יורה דעה סימן קיט סעיף טו) פסק: "המוכר דברים האסורים - מעבירים אותו ומשמתים אותו; ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבדה בדבר חשוב, או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב, שוודאי עשה תשובה בלא הערמה, כיון שאינו חס על ממונו".

הרשב"א (חלק א סימן כ) כתב: מוכר טריפה לא יכול לטעון שמכר בשוגג. וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קיט סעיף יז): "טבח שיצאת טריפה מתחת ידו - אין לו התנצלות לומר: שוגג הייתי". הרא"ש (כלל כ סימן כט) הוסיף: "אם היה בקי ולא חש לבדוק והוא מוציא טרפות-  נמצא שהוא רשע להאכיל טרפות, ואין להאמינו עוד, כי אין בו יראת שמים".

השולחן ערוך (חושן משפט סימן לד סעיף ו) עוד פסק: מוכר דברי טריפה - פסול לעדות. ערוך השולחן (סעיף ז) הסביר: "כיון שמפני חימוד ממון מה, שכשירה ביוקר מטריפה - חשוד להאכיל טריפות. כמו כן חשוד להעיד שקר בעד ממון שיתנו לו. וכן כל מי שמוכר דבר איסור בחזקת היתר מפני ריוח ממון - פסול לעדות. כללו של דבר, כל מי שעושה אף איסור קל בעד ממון - פסול לעדות מן התורה, ובפרט דלבד האיסור שמכשיל הרי הממון גזל בידו, וכיון שחשוד על ממון - פשיטא שיעיד שקר מפני ממון".

 

 

[1] הדין היום שאין מומחים בבכור - השולחן ערוך (ביורה דעה סימן שט סעיף א) כתב: "בכור, בזמן הזה -אין בו היתר אלא על ידי מום. ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו - אינם רשאים, אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום".

ובסעיף ב: "אפילו כשיפול בו מום בגלוי וניכר לכל, כגון שנקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו - אינו רשאי לשחטו אלא על פי מומחה שיורה לו שהוא מום הראוי לישחט עליו. ואם אין חכם מומחה, ניתר על פי ג' בני הכנסת, דהיינו חכמים קצת ואינם בקיאים כל כך. והאידנא דליכא מומחין - אינו נשחט ע"פ ג' בני הכנסת אלא במומין מובהקים".

[2] הראב"ד הקשה על הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טז הלכה יב): מדוע הרמב"ם לא הביא את דברי  המשנה שיש לקבור את הבשר: "המשנה אמרה, הבשר יקבר ויחזיר לו את הדמים וכן עיקר". אומנם צריך לציין, שהרמב"ם (הלכות בכורות פרק ג הלכה ט) כבר פסק כדברי המשנה שיש לקבור את הבכור. וכן גם פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן שי סעיף ב): "השוחט הבכור שלא על פי מומחה, ומכרו ואכלוהו -  מחזיר להם הדמים; לא אכלוהו - יקבר ויחזיר להם הדמים".

[3] בגמ' במסכת סנהדרין דף סג עמוד ב מובא: "דאמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך". וכ"פ השולחן ערוך (ביורה דעה סימן קמז סעיף ג, ובאורח חיים סימן קנו סעיף א). הרדב"ז הבין שזהו איסור דרבנן, כי פשט הפסוק מתייחס לישראל ולא לגוי שנשבע בע"ז שלו.

אומנם הרמ"א (אורח חיים סימן קנו סעיף א) כתב: "ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואף על גב דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף".

הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק ה הלכה י) עוד כתב: "ואסור להשביע העובד כוכבים ביראתו". השולחן ערוך (יורה דעה סימן קמז סעיף א) פסק: "הנודר או נשבע בשם עבודת כוכבים - הרי זה לוקה. ואסור להזכירה בשמה, בין לצורך בין שלא לצורך".

[4] השולחן ערוך התייחס למטבע ששוויו הופחת, אך כך גם הדין לכל מטבע שניתן להטעות איתו אחרים, למשל מטבע מזויף. כך כתב המחנה אפרים (הלכות מכירה - דיני אונאה סימן ב): "נראה דאין חילוק בין מטבע מזוייף למטבע חסר, דזה וזה כל שאינו יוצא אף ע"י הדחק - ה"ז מקח טעות וחוזר לעולם".

[5] וכך גם מובא בגמ' במסכת נדרים דף סב עמוד ב: "רב אשי הוה ליה ההוא אבא, (לרב אשי היה יער), זבניה לבי נורא. (רב אשי מכר את היער לעובדי עבודה זרה לאש), א"ל רבינא לרב אשי: האיכא לפני עור לא תתן מכשול! א"ל: רוב עצים להסקה ניתנו". (מכיוון שניתן לומר שקנו את העצים להסקה ולא לעבודה זרה - אין איסור של לפני עור).

[6] כך מובא בשו"ת מהריט"ץ (ישנות סימן רכה): "דדווקא בסרסור שאין משהא המקח בידו, ואינו יודע אם יש לו טוחנות אם לא - התם דוקא אמרינן הכי, אבל בנדון דידן, כשלקח המעות ראובן מבעליו, היה לו להראותו, ויטעון שמעון ויאמר אני חשבתי שהראית מעותיך לשלחני כדרך כל הארץ, דדוקא בסרסור אמרינן התם הכי, משום דאין דרך הסרסור להשהות המקח בידו, אבל בעל הדבר דרכו להראות המעות שלוקח, ואם לא הראה אותם - איהו דאפסיד אנפשיה".(מובא בפתחי חושן, גניבה ואונאה, פרק יג הערה נה).

[7] כך כתב ערוך השולחן (סימן רלב סעיף כז): הרמב"ם מסכים שאם הלקוח התאנה - שהמקח מתבטל, ומה שהרמב"ם הטיל את האחריות על הקונה, מדובר על מקרה בו הקונה מודע לכך שהמוכר לא בודק את המוצר, הקונה יכל לבדוק האם יש מום והוא התרשל בפגישה.

[8] בגמ' במסכת סוטה דף מח עמוד א מובא: "אמר רבא: זמרא בביתא - חורבא בסיפא, (לאחר חורבן בית המקדש, בית שיש בו זימרה - בסוף יחרב), שנאמר (צפניה פרק ב פסוק יד) קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה. מאי כִּי אַרְזָה עֵרָה? ...אפי' בית המסובך בארזים - מתרועע". כלומר גם בית חזק כמו ארז בסוף ייפול.

איסור זה נאמר בהקשר של שירה לאחר החורבן, וכפי שפסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקס סעיף ג): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן".

[9] כך מובא בגמ' במסכת שבת דף קנב עמוד א ביחס לאדם מבוגר שמתעורר בלילה: "וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר (קהלת פרק יב פסוק ד)- שאפילו צפור מנערתו משנתו, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר - שאפילו קול שרים ושרות - דומות עליו כשוחה".

[10] במדרש קהלת רבה (פרשה ו) מובא על הפסוק בקהלת (פרק ו פסוק יא): "כִּי יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל - מַה יֹּתֵר לָאָדָם? - כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדות הסנאין ואדני שדה וכלב הים - מה אית להון הנייה מניהון". רש"י הסביר: "שנתעסק בהן בחייו כשחוק המלכים קופים ופילים ואריות, הכל הרבו לו, ומה יותר לו משמת"?

כלומר קהלת תמה על השקעה גדולה בגידול חיות ללא כל הנאה, ומכאן שאם מדובר במקצוע שבו יש לאדם שכר על עבודתו, שאין בכך איסור. (ככל ואין חשש שמא יאכלנו כפי האמור לעיל). לחלופין, גם גידול תוכים כתחביב מהצד ללא השקעה גדולה - מותרת. קהלת התייחס לאדם שמבלה את זמנו ללא כל הנאה.