חיפוש בארכיון השיעורים

פרשת ניצבים - הטוב הנצחי

הרב שבתי סבתו | כב אלול התשפ | 11.09.2020

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ניצבים / תשע"ה

 

הַטּוֹב הַנִצְחִי

 

חביב אדם

בפרשת ניצבים, מעמיד משה רבנו בפני עם ישראל את עיקרון הבחירה בין בטוב לרע בין חיים למוות:

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים... (דברים ל, טו-יט)".

בכדי להבין לעומק את המושג 'טוב' שבו משתמשת התורה ובעיקר את הנצחיות שבטוב, עלינו להיעזר בדברי חז"ל:

אחת מן המשניות המפורסמות שבפרקי אבות, מציגה את משנתו הסדורה של רבי עקיבא (אבות ג, יד).

  • "הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם.

חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנא': "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט, ו)".

דבריו של רבי עקיבא אינם ברורים. אמנם בריאת אדם בצלם אלוקים, היא בהחלט עדות לחביבותו של האדם בעיני ה'. אך מה היא חביבותו היתירה הנודעת לו? הרי המשנה לא מוסיפה דבר?

השאלה הזאת חוזרת על עצמה גם בפִּסקה השנייה במשנה:

  • "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום,

חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנא': "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם (דברים יד, א)".

גם כאן כבפִּסקה הראשונה, אין אנו יודעים מה היא החיבה היתירה?

ייתכן כי הביטוי 'נודעת לו' מרמז, שעצם העובדה שה' מודיע לאדם על בחירתו בו מכל יצורי עולם לזכיה בתואר 'צלם אלוקים', היא היא החיבה היתירה.

רעיון זהה נמצא בגמרא:

"הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו (שבת י:)".

עצם ההודעה, מהווה ביטוי ליחס של הארת פנים, המעלה את המתנה לדרגה גבוהה יותר של חיבה וקירוב. באופן זה מפרש הרמב"ם את המשנה הזאת.

הפירוש הזה קשה גם מבחינה לשונית וגם מתוך השוואה לפִּסקה השלישית במשנה.

מבחינה לשונית, היה עדיף לנסח כך: חיבה יתרה חיבבו ה', שהודיעו שנברא בצלם...

גם מבחינת ההשוואה לפִּסקה השלישית המצוטטת להלן, הפירוש הזה מוקשה:

  • "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה,

חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם".

בפִּסקה הזאת רואים בבירור, כי החיבה היתירה היא תוספת על החביבות הבסיסית. החביבות הבסיסית היא מענק כלי חמדה. והחיבה היתרה היא באיכות הכלי שבו נברא העולם.

לא נותר לנו אלא לפנות אל הפִּסקה השלישית ולראות בה מפתח להבנת שתי הפִּסקאות הראשונות. מכאן נוכל לחדור לעומק משנתו ועולמו של רבי עקיבא.

 

חביבין ישראל

משנה זו היא מיסודו של רבי עקיבא שנודע כסנגורן של ישראל. אהבתו לישראל הגיעה עד כדי כך, שפעם אחת כאשר היה משתמע שרבי עקיבא קובע עמדה שהיה בה רמז קִטרוג על דור המדבר, הגיב רבי יוחנן:

"שבקה רבי עקיבא לחסידותיה (נטש רבי עקיבא את דרכו בלימוד זכות על ישראל) (סנהדרין קי:)".

את היסוד לחיבה היתירה לישראל, הניח רבי עקיבא בשלושת הפִסקאות במשנה, המהווים יחד שלוש קומות:

  • "חביב אדם שנברא בצלם". זו קומה ראשונה. צלם אלוקים מבטא דעת ובחירה חופשית.
  • מעליה קומה שנייה, "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". כלומר, בנוסף על היותם נבראים בצלם אלוקים, הינם קשורים רוחנית לאביהם שבשמים. עליהם מוטלת שליחות לייצג את שם ה' בעולם. עם ישראל קיבל את ארץ ישראל שהיא המקום היחיד בעולם שבו יתגלה אליהם ה' באמצעות הנבואה ובית המקדש.
  • מעל הקומה זו קיימת קומה שלישית וזו הפִּסקה השלישית במשנה:

"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.

חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ (משלי ד, ב)".

התורה שניתנה לישראל, היא הכלי שבאמצעותו ימלא עם ישראל את שליחותו וייעודו כנושא דרך ה', והיא הכלי שבו בחר ה' לברוא בו את העולם.

 

כלי חמדה שבו נברא העולם

כאן מתעורר קושי גדול. איך אפשר לתת בידי בן אנוש כלי רב עוצמה שבו נברא העולם?

הקושי הוא כפול.

  • האם בן אנוש מסוגל להשתמש בו?
  • האם בן אנוש רשאי להשתמש בו מבלי חשש שיעשה בו שימוש לרעה?

את התשובה לשתי השאלות האלו מספקות שתי הפִסקאות הראשונות במשנה.

  • היות והאדם נברא בצלם אלוקים, הוא גם מסוגל להשתמש בכלי שבו השתמש בורא עולם.
  • הואיל ועם ישראל נקראו בנים למקום ובודאי ילכו בדרכו, הותר להם להשתמש בכלי שבו ה' יצר את עולמו.

על פי זה, פירוש הפִּסקה הראשונה במשנה יהיה כך: "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", והיא תיוודע בהמשך.

הפִּסקה השנייה "חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום", גם היא תתברר בהמשך.

בפִּסקה השלישית מתברר הכול: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם". בזכות שתי המעלות הקודמות (א) נבראו בצלם ב) נקראו בנים למקום) זכו ישראל למעלה השלישית.

 

לֶקַח טוֹב

רבי עקיבא הביא ראיה שהקב"ה נתן לישראל כלי חמדה שבו נברא העולם, מפסוק זה:

"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ (משלי ד, ב)".

הקב"ה אומר לישראל: אל תעזבו את תורתי כי היא עִסקה (מקח) טובה.

כאן מתעורר קושי. נכון, בפסוק הזה ניכר בעליל שהתורה היא כלי חמדה, אך מנין שהיא הכלי שבו ה' ברא את העולם?

התשובה היא במילת מפתח אחת: "טוֹב". הוא הכלי שבו ברא ה' את העולם.

המילה "טוב" היא מטבע לשון, החוזר ונִשנה בכל יום מימי הבריאה. "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב (בראשית א, י)... הגדיל לעשות יום השישי, שבו נאמר: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא)".

מדוע כותבת התורה, שה' התבונן במעשי ידיו וראה שהם טובים? האם כדי להשתבח במעשה ידיו?

אם כך, בפני מי?

הנחת היסוד שלנו היא, שהקב"ה הוא הטוב המוחלט:

               "טוֹב יְקֹוָק לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמה, ט).

ומכיוון שהוא טוב, הוא רוצה להיטיב:

"טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ (תהילים קיט, סח)".

ומניין שהטוב הנצחי הוא סרגל המידה שעל פיו תִכנן וביצע את כל מעשה בראשית? מן הפסוק הבא:

"וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ... (שמות לג, יט)".

לפי פירוש הרמב"ם במורה הנבוכים, הביטוי כָּל טוּבִי מכוון לכל מעשה בראשית.

ומכיון הקב"ה רצה שמעשי ידיו יהיו קיימים לעולם בבחינת "חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר (תהילים קמח, ו)", וכל מה שעומד בתֶקֶן הטוב הוא קיים לעולם, משום כך בדק ה' בכל יום  את מה שנברא, באיזו מידה הוא עומד בתקן של הטוב הנִצחי? רק כאשר  התבררה תשובה חיובית, עבר ה' לשלב הבא.

רק היום השני, לא עמד בקנה המידה הזה עד חצי היום השלישי. הטעם הוא שאת השלמת הטוב השאיר ה' לאדם (מצא אשה מצא טוב). משום כך נאמר על אדם הראשון: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ (בראשית ב, יח)". כלומר, ללא אישה וללא משפחה אינו יכול להשפיע טובה על זולתו. כיוון שכך, אין לו קיום והמשכיות. מצד שני, אדם הנושא אישה נאמר עליו: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב)" כלומר, מצא אפיק להשפיע טובה על זולתו, וזהו אותו קיום והמשכיות שהיה חסר לו כאשר היה לבדו.

התורה היא לקח "טוב", מפני שהיא ספר חוקים המלמד לעשות טוב והמאפשר קיום נִצחי לעולם.

כך אומר משה רבנו לישראל:

"וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה (דברים ו, כד)".

מכאן הסיק רבי עקיבא את תמצית שיטתו:

                "כל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:)".

כלומר, כל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא למטרת עשיית טוב. כל יום מימי בראשית נמדד בסרגל המטרה הזאת. כל מה שעומד בקריטריון הטוב, נברא.

 

לְמַעַן יִיטַב לָךְ

הנה דוגמה נוספת לקביעה, שחֶסֶר בטוב ובהטבה, הוא גם חֶסֶר יסודי בקיום.

עשרת הדיברות המוזכרים בפרשת 'יתרו', חוזרים ונשנים גם בפרשת 'ואתחנן'. אחד ההבדלים המשמעותיים ביניהם, היא מצוות כיבוד אב ואם.

בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן מופיע הפסוק: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ה, טז)". הביטוי "יִיטַב לָךְ" אינו מופיע בעשרת הדברות שבפרשת יתרו.

הגמרא מציינת את הטעם:

"הואיל וסופן (של הלוחות הראשונות) להשתבר (בבא קמא נה.)".

הלוחות הראשונות לא זכו להשפיע טובה על עם ישראל ולמנוע מהם עבודה זרה בעגל הזהב. משום כך,  אין להם קיום. זו הסיבה שהאִזכור "כי טוב" נשמט מהם.

בהקשר לזה כותב 'בעל הטורים' דבר מופלא. מספר האותיות בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן גדול ממספר האותיות המקבילות בספר שמות בשבע עשרה אותיות שהם בגימטרייה "טוב".

ראוי להדגיש כי גם האות ט' הפותחת את המילה "טוב", אינה מופיעה בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו. בל נשכח, כי הפעם הראשונה בה אנו נתקלים באות ט' בתורה, היא במילה "טוב".

 

הנהנה מיגיעו

דוגמא נוספת נמצא במאמר הבא, בגמרא מסכת ברכות (דף ח ע"א):

"אמר רבי חייא ...גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. בירא שמים נאמר: "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' (תהילים קיב, א)". ובנהנה מיגיעו נאמר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָך (תהילים קכח, ב)".

הביטוי "טוֹב לָך" מופיע רק בנהנה מיגיע כפיו.

על פי המהלך עד כה, ההסבר יהיה כדלקמן.

כאשר נזקקים לחסד, תלויים ברצונו של בעל החסד והוא זה שמחליט בלעדית על המשך מתן החסד.

לא כן הנהנה בזכות ועל פי חוק ודין. כאן לא ניתן להפסיק את התגמול בצורה חד צדדית. התגמול הופך לסוג של הסכם שכר שיש לו קיום והמשכיות. אדם שנהנה מיגיע כפיו, אוכל בזכות ולא בחסד ולכן אשריו וטוב לו.

בביטוי "ירא שמים", מתכוונת הגמרא לאדם שגדל באווירה של יראת שמים וקיבל זאת מן המוכן. לעומת "הנהנה מיגיע כפו", שהוא אדם שגילה את ה' מתוך התמודדות בינו לבינו ומול שאלות שהוצבו מולו. אדם כזה מרוויח, שיראת שמים שבו מבוססת ונִצחית. זו הסיבה להופעת הביטוי "וְטוֹב לָך".

 

וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד

נשוב אל היום השישי מששת ימי הבריאה.

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". ביום השישי הופיע משהו חדש הנקרא יצר הרע, שהוא דַחַף יצרי קשה אשר פיתה את חוה אשת אדם הראשון.

חז"ל פירשו את הביטוי "טוֹב מְאֹד" באופן הבא:

"טוֹב" זהו יצר הטוב. "מְאֹד" זהו יצר הרע (בראשית רבה ט, ז)".

כוונתם היא, שכל עוד לא היה יצר הרע, היה האדם ניזון בחסד ה' שהוא רצון המעניק. קיום החסד הזה איננו מובטח וייתכן כי יופסק. לעומת זאת, אחרי הופעת יצר הרע ואחרי ההתמודדות של האדם מולו, האדם ניזון בזכות ובדין. רק אז מובטח לו הגמול הטוב על פי דין ועל פי צדק, ורק אז יש לו קיום והמשכיות.

יצר הרע, הוא זה שמעמיד את בני האדם למבחן, ובו נמדדת מידת הצלחתם בהתמודדות היומיומית מולו.

אם עמדו מולו בהצלחה, הם רשאים לתבוע את הטוב האלוקי המובטח. אין הם תלויים עוד ברצון הבלעדי של הנותן, שהוא הקב"ה. כאן כבר יש ברית, שהיא התחייבות לספק את התגמול הטוב מכוח הצדק והמשפט שה' בעצמו קבע.

לכן ביום השישי הופיע הביטוי "טוֹב מְאֹד". כלומר, כעת התייצב הטוב האלוקי על קיומו הנצחי.

נחזור אל המשנה שבה פתחנו ונסכם.

רבי עקיבא מגלה לנו כי עם ישראל קיבל כלי חמדה שבו נברא העולם. הפסוק המוכיח זאת הוא: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ". תורת ה' היא הטוב הנצחי, כי היא ערובה לקיום העולם ובלעדיה איש את רעהו חיים בלעו. משום כך היא קנה המידה הנקרא טוב קיומי, שלאורו נברא העולם.

זהו גם פירוש מאמר חז"ל:

                "איסתכל באורייתא וברא עלמא (זוהר, תרומה קסא )".

כלומר, הקב"ה התבונן במטרה שהתורה הציבה והיא הטוב הנִצחי, ובתאימות מלאה עם מטרה זו, ברא את כל היקום. כל מה שלא עמד במבחן קנה המידה של הטוב, פשוט לא נברא.

את התורה הזאת קיבלנו במתנה. היא שייכת לאופיינו ולתכונות הפנימיות שבנו: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל, יד)".

הקב"ה בוחן כל אחד ואחד, האם הוא מכווין את דרכיו על פי הטוב הנצחי?

אם כך, הרי הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית ואשריו ואשרי חלקו.

תגובות

אין תגובות לכתבה
הוספת תגובה
השאירו את תגובותיכם