סדר הירושה (יורשים בדין)

בית הדין

יט אדר התשפ | 15.03.20

הרב ישועה רטבי

 קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה

 

סדר הירושה לפי ההלכה (יורשים בדין)

לאחר מותו של אדם - נכסיו עוברים ליורשים בדין. הירושה עוברת מאליה, והיורשים בדין לא זקוקים כלל לביצוע קניין, וכדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קמא עמוד ב: "שאני ירושה הבאה מאיליה". רבינו גרשום מאור הגולה (מסכת בבא בתרא דף קמא עמוד ב) הסביר: "דירושה הבאה מאיליה היא, שאין מזכה לו אדם, אלא מעצמה נופלת לו ירושת אבות[1]". לפי ההלכה אין כלל צורך בהוצאת צו ירושה, כי הירושה עוברת מאליה, אך לפי החוק יש לבצע צו ירושה.

דיני הירושה נלמדים מפרשת בנות צְלָפְחָד (במדבר פרק כז פסוק ב). הרמב"ם (הלכות נחלות פרק א סעיפים א-ג) והשולחן ערוך (בסימן רעו סעיף א) הביאו את סדר הירושה:

  • א. הבן של המת הוא היורש הראשון. אם בנו מת - זרעו של הבן יורשים את המת, ז"א בן או בת בנו של המת.
  • ב. אם אין זרע לבן המת - הירושה עוברת לבתו של המת. אם בתו מתה - זרעה ירשו את המת.
  • ג. אם אין זרע לבת המת - הירושה עוברת לאבי המת.
  • ד. אם הוא מת - הירושה עוברת לזרעו, ז"א קודם כל אחי המת יורשים את המת. אם אחי המת מתו - זרעם ירשו את המת.
  • ה. אם אין זרע לאחי המת - הירושה עוברת לאחות המת. אם היא מתה - הירושה עוברת לזרעה.
  • ו. אם לאחות המת אין זרע - הירושה עוברת לסב המת, אבי אביו של המת.
  • ז. אם גם הסב מת, הירושה עוברת לזרעו, ז"א קודם כל דוד המת, אחי אביו של המת הוא יורש את המת. אם גם דוד זה מת, הרי שזרעו של הדוד ירשו את המת.
  • ח. אם אין לדוד המת זרע - הירושה עוברת לדודה של המת, לאחות אבי המת. אם גם הדודה מתה - הירושה עוברת לזרעה.
  • ט. אם אין זרע לדודה של המת - הירושה עוברת לסבא רבה של המת, אבי אבי אביו של המת.
  • י. אם הסבא רבה של המת ג"כ אינו בחיים, הירושה עוברת לזרעו, ז"א קודם כל אחי סבו של המת, אחי אבי אביו של המת, הוא יורש את המת. אם אינו בחיים - זרעו יורש את המת.
  • יא. אם אין זרע לאחי סבו של המת - הירושה עוברת לאחות סבו של המת, אחות אבי אביו של מת. אם גם היא אינה בחיים - הירושה עוברת לזרעה.
  • יב. וכך עולים למעלה עד שמגיעים לראובן בן יעקב, ושם וודאי ימצא זרע, שלא יתכן שייכחד שבט מישראל.

 

נמצא אפוא, קודם כל ילדיו של המת (וזרעם) יורשים את המת, אח"כ האבא יורש, ורק אח"כ מעבירים את הירושה לאחי המת (וזרעם), שכן תמיד האב קודם לזרעו. כן אנו רואים שמי שזוכה בירושה - גם זרעו זוכה בירושה, ורק אם אין זרע, רק אז הירושה עוברת לבא אחריו.

הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו הלכה א) כתב: סדר הירושה נחשבים לחוק קוגֶנְטי, כלומר חוק במעמד מוחלט שלא ניתן לבטלו: "אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט - לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב - אינו מועיל". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רפא סעיף א.

כאמור בירושה לפי דין, הירושה עוברת לבן ולזרעו, ורק אם אין למנוח בן - הירושה תעבור לבת. כמו כן אישה לא יורשת את בעלה. שמעתי הסבר מהג"ר רצון ערוסי שליט"א: זאת בגלל החשש מהעברת הנחלה ממשפחת האב[2]. כלומר ארץ ישראל התחלקה לשבטים, ולכל משפחה יש נחלה בחלק של השבט. יש דאגה כללית לנחלה של כל שבט, שאם הבת תירש - הנחלה תעבור לשבט אחר, כי השיוך המשפחתי בעם ישראל הוא לפי משפחת האב. מעבר לכך יש הסבר רוחני, לכל שבט יש חלק בארץ הקודש, הוא חלק מקדושת העם שמתחבר עם קדושת הארץ, ואם חלילה חלקו של שבט אחד יגרע - החיבור שלו מתמעט.

נדגיש, ההלכה דאגה לזכותן של הנשים, עם מספר מנגנונים שמוודאים שהבנות יקבלו חלק מהנכסים: א)- כתובת אישה. ב)- מזונות האישה והבנות. ג)- מדור לאישה. ד)- כתובת בנין דכרין. ה)- נדוניה לבנות (עישור נכסים). מנגנונים אלו מהווים כעין ביטוח עם קצבה קבועה לאישה. נציין שבמשנה במסכת כתובות דף קח עמוד ב מובא מצב שבו הבנות מקבלות מזונות, "והבנים יחזרו על הפתחים". וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיב סעיף יא).

צריך לציין, שמדובר על יורשים בדין, אך אדם יכול לתת מתנה בחייו למי שיחפוץ, (כגון לאשתו או לביתו), כך שיש דרכים לתת מתנות גם למי שלא יורש בדין. לקמן יבוארו הדרכים לכתיבת צוואה שתהיה תקפה לפי ההלכה.

יורש שמת בחיי המוריש - אם יורש בדין נפטר בחיי מורישו - יורשיו זכאים לקבל את חלקו, וזה נקרא בהלכה "משמוש", כלומר ירושה שלא באה ישירות מקרוב ישיר של המת, אלא באה דרך עוד אדם[3]. כך פסק השולחן ערוך בסימן רעו סעיף ג: אדם שהיו לו שני בנים שנפטרו בחייו, לאחר מות אב - הירושה תעבור לילדי שני האחים, כאילו שני הבנים עוד קיימים[4].

אומנם ישנם שני מקרים בהם הירושה לא תעבור במשמוש (=יורש שמת בחיי המוריש): א)- ירושת בעל את אשתו - הירושה לא עוברת במשמוש, לכן אם הבעל נפטר - יורשיו לא יורשים את האישה[5]. ב)- בירושת בן את אמו, כאשר לבן אין זרע - הירושה לא תעבור במשמוש לאחיו מהאב[6].

סדר הירושה מובא במשנה במסכת בבא בתרא דף קטו עמוד א: "סדר נחלות כך הוא: 'איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו' - בן קודם לבת, כל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת. בת קודמת לאחין, יוצאי יריכה של בת קודמין לאחין. אחין קודמין לאחי האב, יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל: כל הקודם בנחלה - יוצאי יריכו קודמין. והאב קודם לכל יוצאי יריכו". (האב יורש מיד לאחר בת המת, קודם שאחי המת יורשים, שאבא קודם לבניו אחי המת, ורק אח"כ זרעו דהיינו האחים, יירשו את המת וכנ"ל).

 

סדר הירושה לפי החוק

ישנם מספר הבדלים בין ירושה בדין לפי ההלכה ובין חוק:

  • א. לפי ההלכה, בת לא יורשת אא"כ אין בנים, אך לפי החוק בת שווה לבן.
  • ב. לפי ההלכה, אישה לא יורשת את בעלה, אלא היא מקבלת תנאים כעין ביטוח: מזונות, דיור, כתובה וכו', אך לפי החוק אישה יורשת את בעלה, חצי מהעיזבון לאישה וחצי לילדים.
  • ג. לפי ההלכה, בעל יורש את כל נכסי אשתו, אך לפי החוק אם יש ילדים - הבעל יורש רק חצי מנכסי אשתו.
  • ד. לפי ההלכה, בן בכור יורש פי שניים, אך לפי החוק הבכור שווה לכל אחיו.
  • ה. לפי ההלכה, הירושה עוברת מאליה ללא צורך בקניין, אך לפי החוק הירושה לא עוברת ללא הוצאת צו ירושה.
  • ו. לפי החוק (סעיף 17), אם לא נמצא יורשים בשלוש דרגות (כפי שמפורט בהמשך) - העיזבון יעבור למדינה, אך לפי ההלכה, אין אדם ללא יורשים.
  • ז. לפי התורה, אדם מעל גיל 13 נחשב לגדול וכשר לעדות, אך לפי החוק (סעיף 3 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות), עד גיל 18 האדם נחשב לקטין, וכל פעולה משפטית שלו זקוקה להסכמת נציגו (סעיף 4), כך שעדים בצוואה יכולים להיות רק מעל גיל 18. הבדל נוסף: לפי החוק בגיל 18 יורש יכול למכור נכסים שקיבל בירושה, אך לפי ההלכה - יורש לא יכול למכור קרקעות עד גיל עשרים[7].
  • ח. לפי התורה, הנחלה מתחלקת בשווה בין הבנים, אך לפי החוק (סעיף 114), נחלה של משק חקלאי לא תתחלק בין בני המוריש, אלא תעבור רק ליורש אחד שמסוגל להמשיך את המשק, והוא יפצה את שאר היורשים באיזון כספי. גם אם מדובר במשק גדול וכל האחים מעוניינים להמשיך להיות שותפים במשק, ואפ' האב כתב בצוואתו שהמשק יהיה שייך לכולם - החוק לא מאפשר זאת. (החוק מעדיף את קיום המשק על פני שימור הנחלה בין כל היורשים). במידה ואין יכולת כלכלית למי מהאחים לפצות את היורשים - המשק נמכר לצד ג' והנחלה עוברת מהמשפחה לגמרי.
  • ט. לפי חוק הירושה (סעיף 5א), יורש שרצח את מורישו - לא זכאי לקבל את הירושה. כמו כן מי שהורשע שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזויפת - לא זכאי לקבל את הירושה. אבל לפי ההלכה, גם רוצח זכאי לקבל את הירושה[8]. אומנם יש סמכות ביד בית הדין לקנוס את הרוצח, כשם שיש בסמכותם לקנוס מומר[9].

 

כאמור, לפי ההלכה אין לך אדם שאין לו יורשים (חוץ מגר), אבל לפי חוק הירושה (סעיפים 10-14) יש בסך הכל שלושה מעגלים לירושה:

  • א. ילדי המנוח וצאצאיהם (נכדים ונינים).
  • ב. הורים ואחים - אם למנוח אין שום צאצאים - הוריו ירשו אותו, ואם הוריו נפטרו - צאצאיהם ירשו אותו (כלומר האחים של המנוח של המנוח), ואם הם נפטרו - אז ילדיהם ירשו אותו (האחיינים של המנוח).
  • ג. סבא ודודים - אם למנוח אין צאצאים, והוריו מתו ללא ילדים - הירושה תעבור לסבא ולסבתא של המנוח, ולילדיהם (הדודים של המנוח), ולצאצאיהם (בני הדודים של המנוח).
  • ד. המדינה - אם למנוח אין משפחה בשלוש הדרגות הללו - הירושה תעבור למדינה. (חוק הירושה סעיף 17).

 

נביא דוגמא בה הבעל נפטר (חלוקת הנכסים לפי החוק):

  • א. החלוקה בין האישה והילדים - האישה יורשת חצי מהנכסים והילדים יורשים חצי. כמו כן האישה יורשת את המטלטלים ששייכים לבית המשותף ואת הרכב. (חוק הירושה סעיף 11).
  • ב. אם אין לבני הזוג ילדים - החלוקה תהיה בין האישה ובין הורי הבעל. האישה יורשת חצי מהנכסים (והמטלטלים), והורי הבעל יורשים חצי מהנכסים.
  • ג. אם הבעל נפטר ללא ילדים וללא הורים - החלוקה תהיה בין האישה ובין האחים של הבעל. האישה תקבל שני שליש מהעיזבון, והאחים (או צאצאיהם) יקבלו את השליש הנותר.
  • ד. אם אין לבני הזוג ילדים, הורים ואחים - הבן זוג שנותר בחיים יירש את כל העיזבון.

 

 

 

[1] באנציקלופדיה תלמודית (ערך ירושה) מובא: "בגדר זכיית היורש בירושה - יש מן הראשונים (החינוך מצווה ת') שכתבו, שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, וכשמסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו - מיד נופלת עליהם זכות היורש, וכאילו גוף היורש דבוק בגוף המוריש, וכל היוצא מן האחד נופל אל השני".

"ויש מבארים גדר ירושה, שהיורש עומד במקום המוריש, וכיון שנכנס תחתיו, ממילא הוא זוכה בנכסיו. ויש מוסיפים ומחלקים, שיש שיורש על ידי כניסתו במקום המוריש, ויש יורש שאינו עומד במקום המוריש ומכל מקום זוכה, כגון הבעל שיורש את אשתו, שאינו עומד במקומה, לפי שמיד במיתתה פקעה השארות שביניהם, ומכל מקום זוכה בנכסיה כעין שאר זכיות של ממון. וכיוצא בזה יש מחלקים בדעת ראשונים בין ירושת הבן את אביו לירושת שאר יורשים, ששאר יורשים זוכים בנכסי הירושה כעין שאר זכיות של ממון, אבל הבן היורש את אביו, מלבד כוחו לזכות בנכסים כשאר יורשים, עומד הוא תחת אביו לענין ממון, שהוא "כרעיה דאבוה" (רגלו של אביו)".

[2] כפי שנאמר בספר במדבר (פרק לו פסוק ז): "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בספר מלכים (א פרק כא פסוק ג) נאמר שנבות סירב לתת את הכרם לאחאב המלך: "וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב, חָלִילָה לִּי מה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ".

[3] חוק הירושה (סעיף 14) קורא לזה חליפיו של יורש: "ילדו של מוריש שמת לפניו והשאיר ילדים - הילדים יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחד מקרובי המוריש שמת לפניו".

[4] כך כתב השולחן ערוך: "מי שהיו לו שני בנים, ומתו שניהם בחייו, והניח האחד שלשה בנים והשני לא הניח אלא בת אחת, ואחר כך מת הזקן, בת הבן יורשת חצי הנכסים, ושלשת בני הבן האחר יורשים החצי האחר, שאנו רואים כאילו הבנים קיימים ויורשים בשוה, וכל אחד מוריש לבניו חלקו".

[5] כך פסק הרמב"ם (הלכות נחלות פרק א הלכה יב): "וכן אין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר כשאר היורשין של משפחת האב, כיצד? בעל שמת ואחר כך מתה אשתו - אין אומרין הואיל והבעל היה קודם לכל אדם בירושתה - כך יורשי הבעל יקדמו לשאר יורשי האשה, אלא יורשי האשה ממשפחת בית אביה הם היורשים אותה אם מתה אחר בעלה".

בגמ' במסכת בבא בתרא בדף קכה עמוד ב מובא: "אמר רב פפא הלכתא - אין הבעל נוטל בראוי כמוחזק". כלומר בעל יורש את אשתו, רק בנכסים מוחזקים, ולא בנכסים הראויים ליפול לה. לכן אין הבעל יורש ירושה שהאישה ראויה לרשת, כך שאם האישה מתה בחיי מורישה - הבעל אינו עומד במקומה לרשתה, שכן ירושה זו היא רק ראויה ולא מוחזקת. וכ"פ השולחן ערוך אבן העזר סימן צ סעיף א.

[6] כך פסק השולחן ערוך בסימן רעו סעיף ה: "אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מהאב. שאם מת בחייה ואח"כ מתה - אין אומרים אילו היה עודנו חי היה יורשה, עכשיו גם כן אם אין לו זרע אחיו מאביו יעמדו במקומו לירש אותה, אלא תחזור ירושתה למשפחת בית אביה כיון שאין לבנה זרע".

[7] כך פסק השולחן ערוך בסימן רלה סעיף ט: "קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו, או שניתן לו במתנת שכיב מרע - אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה שלימות ויביא שתי שערות, אבל קודם עשרים שנה שלימות, אף ע"פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן - לא, שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם".

[8] כך מובא בגמ': "אמרו ליה לרבי יהודה: והלא כבר נאמר הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו. - אמר להן: בן אחי אביו היה וראוי ליורשו היה". הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ז הלכה יד) כתב: "בן סורר ומורה - הרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהן, שאע"פ שאביו גרם לו סקילה - הרי הוא יורש כל נכסיו". הגר"ח קנייבסקי (קרית מלך שם) ביאר (כנראה ע"פ דברי האור שמח) מדוע האב יורש את בנו למרות שהאב גרם לכך שבנו ייהרג: "שהרי אחאב ירש את נבות (סנהדרין מח ב), אף על פי שגרם לו מיתה, וכ"ש הכא".

[9] כך פסק השולחן ערוך בסימן רפג סעיף ב: "ישראל שהמיר, יורש את קרוביו הישראלים כשהיה. ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, שלא לחזק ידי הרשעים - הרשות בידם".