מזיק באונס
בית הדין
כג תמוז התשפ | 15.07.20
שאלה:
שוכר בית שרצה להחליף מקלחון מזכוכית בבית, (מקלחון שמומן ע"י המשכיר). השוכר החזיק בידו את המקלחון בצורה נאותה, ולפתע הזכוכית התנפצה ונשברה. השוכר לא מבין ולא מוצא שום סיבה הגיונית להסביר מדוע הזכוכית נשברה. לטענתו הוא החזיק בזכוכית בצורה סבירה, והזכוכית לא הייתה סדוקה. האם השוכר חייב לשלם למשכיר את שווי המקלחון שנשבר?
הרב ישועה רטבי
תשובה:
- א. על האדם מוטלת אחריות לשמור על עצמו שלא יזיק, ואם הזיק - חייב לשלם. (שולחן ערוך סימן שעח סעיף א).
- ב. נחלקו הפוסקים האם יש לפטור מזיק באונס גמור, כלומר במקרים בהם לא הייתה אפשרות למנוע את הנזק. לדעת הרמ"א (שם), מזיק באונס גמור - פטור מלשלם. הכסף משנה (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה א) הבין שהרמב"ם גם פוטר מלשלם באונס גמור. הגר"א (שם בס"ק ג) כתב: השולחן ערוך פסק כדבריו בכסף משנה, שיש לפטור באונס גמור. גם הסמ"ע (בסימן תכא ס"ק ח) כתב: הטור והשולחן ערוך פסקו, שיש לפטור באונס גדול. אומנם הש"ך (סימן שעח ס"ק א) הבין, שהשולחן ערוך מחייב גם באונס גמור.
- ג. למעשה, המוחזק יוכל לומר קים לי כדעת הפוסקים שסבורים שהמזיק באונס גמור - פטור מלשלם. (מהרש"ם חלק ד סימן כז). מקרה זה נחשב לאונס גמור, כי השוכר החזיק את הזכוכית בצורה סבירה ומקובלת. והזכוכית התנפצה ללא סיבה נראית לעין, כך שיש לדון זאת כדין מזיק באונס גמור, לכן שוכר פטור מלשלם.
במשנה במסכת בבא קמא דף כו עמוד א מובא: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן". הגמ' הביאה לכך מקור: "מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון".
בגמ' בדף כז עמוד א מובא: "ואמר רבה: נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה, והזיק ובייש - חייב על הנזק[1], (שכן אדם חייב גם על נזק שעשה באונס. הרשב"א הדגיש: רוח שאינה מצויה לא הוי אונס גמור, לכן חייב הנופל), ופטור בד' דברים". (רש"י {דף כו. ד"ה נזק} כתב: רק במזיד או בקרוב למזיד, יש חיוב בארבעה דברים. אנו למדים מפרשת מריבה בין אנשים, שהמזיק משלם ארבעה דברים, ושם מדובר על הכאה במזיד או קרוב למזיד, רק אז יש חיוב בארבעה דברים).
"ברוח מצויה והזיק ובייש - חייב בד' דברים, (שכן רוח מצויה, נחשב כקרוב למזיד), ופטור על הבשת". (על בושת מתחייב רק אם מתכוון לבייש, כאן הנופל מהגג כלל לא התכוון לבייש).
מדברי הגמ' מבואר, אדם שנפל מהגג והזיק - חייב לשלם על הנזק. חיוב מדין אדם המזיק חל גם במזיק בכוחו וגם במזיק בגופו (כגון האדם שנפל הגג). על האדם מוטלת אחריות לשמור על גופו שלא יזיק[2], ואם הזיק גם בגופו - חייב לשלם.
נחלקו הראשונים, האם מזיק חייב לשלם באונס גמור:
- א. שיטת המגיד משנה (הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה יב) - המזיק אינו חייב בכל אונס, אלא רק באונס רגיל, אבל באונס גמור - פטור. המגיד משנה כתב שישנם שלושה חילוקים: א)- פשיעה ללא כוונה. כגון נפל מהגג ברוח מצויה ללא כוונה, אך הוי קרוב למזיד. במקרה זה הנופל חייב בארבעה דברים ופטור מהבושת. ב)- אונס ללא פשיעה. כגון נפל מהגג ברוח שאינה מצויה. במקרה זה הנופל חייב רק על הנזק אך פטור מהשאר. ג)- אונס גמור. כגון הלך לישון במקום פנוי, ובא אדם והניח שם כלים, והישן הזיקו - נחשב כאונס גמור. (משא"כ אם הלך לישון ליד כלים, והזיק בשנתו - חייב למרות שהזיק באונס, דאין זה אונס גמור).
- ב. שיטת התוס' (דף כז: ד"ה ושמואל[3]) - לא רק באונס גמור - המזיק פטור, אלא גם באונס הקרוב לאונס גמור - המזיק פטור. ורק באונס הקרוב לפשיעה - המזיק חייב[4]. התוס' נתנו כלל מתי אנו מחייבים באונס ומתי פוטרים באונס: במקרה בו האונס דומה לגניבה - המזיק פטור, אבל במקרה בו האונס דומה לאבידה - חייב, שכן זהו אונס הקרוב לפשיעה[5], דהיינו מעשה הנזק אכן היה באונס, אבל קדמה לכך פשיעה שגרמה לאונס. (אבידה נחשבת לפשיעה יותר מאשר גניבה, כי האבידה תלויה בו, אך הגניבה לא תלויה בו).
- ג. שיטת הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) - אין לחלק בין אונס לאונס, ובכל האונסים יש לחייב. וכדברי הגמ' כאן שגם ברוח שאינה מצויה, חייב. הרמב"ן סיים: "וסוף דבר, כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין - אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם[6] (ב"ק כ"ו ב'), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כ"ז א') - הרי הזכירו סוף האונסין כולם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע[7]".
נחלקו האחרונים מה היא שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך בדין מזיק באונס:
- א. המגיד משנה (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה א) הבין שהרמב"ם מחייב באונס גמור כפי שיטת הרמב"ן[8].
הש"ך בס"ק א כתב: השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם, שיש חיוב גם באונס גמור. אומנם הרמ"א כתב: "דווקא שאינו אנוס גמור". הש"ך העיר: "הלשון מגומגם", כי הרמ"א חולק על המחבר וסובר כתוס' שאין חיוב באונס גמור, כך שהיה על הרמ"א לכתוב זאת בשם י"א.
הגר"מ ברנדסדורפר (שו"ת קנה בושם סימן קנד) כתב שדברי הש"ך צריכים עיון: והגם שהש"ך (שם סק"א) כתב דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאין חילוק בין אונס גמור לשאר אונס, והביא גם דברי הרב המגיד שכתב גם כן, דלהרמב"ם אין חילוק - דברי הש"ך הללו צריך עיון גדול, שהרי כבר תמה הכסף משנה על הרב המגיד (פ"ו מהחו"מ ה"א), דמדין היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו שכתב הרמב"ם (שם ה"ד), והוא דינא דשו"ע (שם סע"ג), משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים. וכן כתב שם הרב המגיד עצמו לדעת הרמב"ם... וכן הביא בביאור הגר"א שם מהרמב"ם והמגיד משנה, ודברי הש"ך צריך עיון ליישב".
- ב. הכסף משנה (שם) הבין שהרמב"ם פסק כדעת התוס' לפטור באונס גמור. הכסף משנה הוכיח זאת מכך שהרמב"ם (שם הלכה ד) פסק: אדם שעלה בסולם, והשליבות היו מהודקות בצורה חזקה, ובכ"ז אחת השליבות נפלה והזיקה - פטור מלשלם על ההיזק - "משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים. וכ"כ שם הרב המגיד עצמו לדעת רבינו".
ע"פ דברי הגר"א בס"ק ג ניתן לומר שהמחבר פסק כדבריו בכסף משנה, שיש לפטור באונס גמור, המחבר בסעיף ג הביא את הפטור של נשמטה שליבה מתחתיו, שזהו הפטור לאונס גמור. הרמ"א מוסיף ומבאר את דברי המחבר ולא חולק עליהם. (בניגוד להבנת הש"ך).
הסמ"ע בסימן תכא ס"ק ח כתב: הטור והמחבר פסקו כדעת התוס' שיש לפטור באונס גדול. הדרישה (סימן שעח ס"ק א) חידש: גם המגיד משנה סבור בדעת הרמב"ם שאדם המזיק פטור באונס גדול. ומה שכתב המגיד משנה "וכבר כתבתי פ' ראשון דאונס גמור שכתבו ז"ל שהוא פטור והרב לא חילק" - צריך לגרוס: "והרב לא חולק", דהיינו גם הרמב"ם לא חולק אלא מסכים שבאונס גמור יש לפטור.
- ג. שיטת ערוך השולחן בהבנת הרמב"ם (הלכה ג) - יש לחלק בין מזיק בשעת האונס, שאז חייב ובין מזיק לאחר האונס שפטור, כגון הולך רגל שנתקל ונפל, ונפל על כלי ושברו. במקרה זה הנפילה הייתה אונס, שכן נתקל - לאו פושע הוא, אך תוך כדי האונס הוא הזיק, לכן אנו מחייבים ואומרים שאדם מועד לעולם.
אבל אדם המחזיק כד מים נתקל ונפל, ולאחר שנפל, החליק אחר במים, במקרה זה לא היה היזק תוך כדי האונס, אלא רק לאחריו, לכן המזיק פטור, שהרי לא הזיקו בידיים, רק גרם לו להחליק, ומכיוון שהיה אנוס בגרמא זו, שכן לא היה פושע בכך שנתקל, לכן אנו פוטרים אותו.
מהרש"ם (חלק ד סימן כז) כתב: המוחזק יוכל לומר קים לי כדעת הפוטרים מזיק באונס.
[1] אדם שהזיק את חברו - חייב לשלם חמישה דברים: א)- נזק - נכות קבועה שנמדדת ע"פ הפער בין השווי של הניזק לפני ההיזק לבין שוויו לאחר ההיזק, (השומא נעשית ע"פ שווי עבד כמותו). הנתיבות בסימן שמ ס"ק ג כתב (ע"פ דברי המחבר בסימן תכ סעיפים יג-יד): המחסיר איבר או אפ' מחסיר שערה שגורמת לצלקת - נקרא נזק. ב)- צער - המזיק ישלם על הצער שנגרם לניזק בעקבות ההיזק. החישוב יהיה כך: איזה סכום אדם מוכן לשלם עבור הרדמה, בכדי לא להרגיש את הצער. ג)- ריפוי - המזיק ישלם את עלות הריפוי של הניזק. ד)- שבת - המזיק ישלם עבור הזמן שהניזק לא יכל לעבוד בתקופת ההחלמה. ה)- בושת - המזיק ישלם לניזק על הבושה שנגרמה לו בעקבות ההיזק. וכ"פ המחבר בסימן תכ סעיף ג.
רש"י (דף כו. ד"ה נזק) כתב: יש הבדל בין נזק שחייב גם באונס, ובין שאר הארבעה דברים שלא חייב אלא רק במזיד או בקרוב למזיד. אנו למדים מפרשת מריבה בין אנשים, שהמזיק משלם ארבעה דברים, ושם מדובר על הכאה במזיד או קרוב למזיד, רק אז יש חיוב בארבעה דברים.
השולחן ערוך בסימן א סעיף ב כתב: היום שאין דיינים מוסמכים, ניתן לדון רק בדבר המצוי ויש חסרון כיס, לכן היום לא ניתן לדון בנזק שכן אינו מצוי, וכן לא ניתן לדון בצער ובבושת שאין בהם חסרון כיס, אלא היום דנים רק על שבת וריפוי. אך לדעת הרמ"א, הב"ד יכולים לקנוס את המזיק, שישלם לניזק סכום "כפי ראות עיני הדיינים", בכדי לכסות את השבת ואת הריפוי.
צריך לציין, היום ניתן לתבוע את הביטוח בנזק (דהיינו נכות קבועה). וכך מבואר בסימן כו סעיף ג.
[2] כמובא במשנה במסכת בבא קמא דף ב עמוד א: "ושמירתן עליך". גם אדם המזיק הוא מאבות הנזיקין.
[3] וכן מובא בתוספות במסכת בבא מציעא דף פב עמוד ב (ד"ה וסבר), ובתוספות במסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב (ד"ה חייב).
[4] המשנה במסכת בבא קמא דף כז עמוד א כתבה: "המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור". שמואל בגמ' העמיד: מדובר בנתקל בלילה שלא יכל לראות, לכן היה אנוס ופטור מלשלם. התוספות (דף כז: ד"ה ושמואל) הקשו: מדברי שמואל משמע שנתקל אנוס הוא, והרי הגמ' לאחר מכן דנה האם נתקל פושע או נתקל אנוס?
התוס' הסבירו: יש לחלק בין נתקל מעצמו לבין נתקל בגלל מכשול. הנתקל מעצמו ללא כל מכשול - בזה יש מחלוקת האם נחשב לפשיעה או לאונס, אבל אדם שנתקל בגלל מכשול שיש בדרך - נחשב לאונס, שכן הוא לא אמור להסתכל בדרכים על המכשול שיש למטה.
התוס' שאלו: הרי המשנה והגמ' בדף כו עמוד ב חייבו על אונסים, ומדוע כאן המשנה פטרה אדם שנתקל בלילה בחבית ושברה באונס? עונים התוס': התורה חייבה רק על אונס רגיל הדומה לאבידה, אבל על אונס גמור הדומה לגניבה - המזיק פטור. התוס' הביאו לכך מספר הוכחות:
הוכחה ראשונה מדין נתקל במכשול כמבואר לעיל, שפטור בגלל שזהו אונס גמור כעין אונס של גניבה. (מובא בשולחן ערוך בסימן תיב סעיף א).
הוכחה שנייה מדברי הירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ב הלכה ח): אדם שהלך לישון, ובא השני וישן לידו, והראשון הזיק לשני - הראשון פטור מלשלם, מכאן משמע שיש פטור באונס גמור. (מובא בשולחן ערוך בסימן תכא סעיף ד).
הוכחה שלישית מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קיב עמוד א: אב שאל פרה מחברו ונפטר, בניו יורשים כל זכות שיש לאביהם בפרה, לכן הם יכולים להשתמש בפרה, אך אם הפרה מתה - הם פטורים מאונסים, רק האב חייב באונסים, שכן הוא זה ששאל את הפרה, אבל הבנים לא קיבלו על עצמם חיוב על האונסים, ועבורם זהו אונס גמור. (מובא בשולחן ערוך בסימן שמא סעיף ג).
הוכחה רביעית מדברי המשנה במסכת בבא קמא דף לב עמוד א: אדם המחזיק בחבית הלך ראשון, ומאחוריו הלך אדם עם קורה. בעל החבית נעצר בצורה פתאומית והחבית נשברה בגלל הקורה - בעל הקורה פטור בגלל שזהו אונס גמור. (מובא בשולחן ערוך בסימן שעט סעיף ג).
הוכחה חמישית מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף צט עמוד ב: טבח אומן שניבל בהמה, אם הטבח עובד בחינם - פטור מלשלם, כי טבח המנבל הבהמה נחשב לאונס הדומה לגניבה, לכן אם עבד בחינם פטור מלשלם. אומנם אם הטבח עבד בשכר - חייב לשלם למרות שזהו אונס הדומה לגניבה, שהרי הוא קיבל שכר ודינו כשומר שכר החייב גם על גניבה ואבידה. (מובא בשולחן ערוך בסימן שו בסעיף ד).
הוכחה שישית - הרא"ש (סימן א) הביא עוד הוכחה מדברי הגמ' במסכת בבא קמא בדף מח עמוד א: אדם שנכנס לחצר חבירו ללא רשות, ובעל הבית לא הבחין בו והזיקו בטעות - פטור מלשלם בגלל שהוא אנוס. (מובא בשולחן ערוך בסימן שעח סעיף ו).
[5] כלל זה מקורו בדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף צד עמוד ב: "ומה גניבה שקרובה לאונס - משלם, אבידה שקרובה לפשיעה - לא כל שכן". הריטב"א (שם ד"ה ומה) ביאר: "פירוש, דגנבה קרובה לאונס - משום דהיא ע"י אחרים, משא"כ באבדה דהויא ממילא". (דהיינו בכדי שאחרים לא יגנבו - צריך לעשות שמירה טובה יותר מאשר שהוא לא יאבד את החפץ בעצמו).
[6] המקור הראשון של הרמב"ן מדברי הגמ' במסכת בבא קמא בדף כו עמוד ב: אבן שנפלה מחיקו באונס גמור שהרי הוא לא היה מודע לאבן בכ"ז הוא חייב על הנזקים. המקור השני של הרמב"ן מדברי הגמ' בדף כז עמוד א: אדם שנפל מהגג ברוח לא מצויה, זהו אונס גמור, ובכ"ז הוא חייב על הנזקים. (התוס' {שם} הסבירו: הנופל מהגג נחשב לאונס הדומה לאבידה, לכן הנופל חייב שכן זהו אונס הקרוב לפשיעה, שלא היה צריך לשכב בקצה הגג).
[7] הרמב"ן השיב על ההוכחות של התוס':
על ההוכחה הראשונה של התוס' - הגמ' במסכת בבא קמא בדף כז עמוד ב, פטרה את הנתקל בכד המונח ברשות הרבים, בגלל שבני אדם לא מסתכלים במדרכה בשעת הליכתם, הפטור אינו בגלל שזהו אונס גמור כדברי התוס' אלא בגלל שהניזק פשע בהנחת כדו ברשות הרבים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיב סעיף א.
על ההוכחה השנייה והרביעית של התוס' - הפטור במקרה של אדם שני שבא לישון ליד חברו הראשון שכבר ישן שם אינו בגלל שזהו אונס גמור, אלא בגלל שהניזק פשע בעצמו. צריך לציין, שזהו גם הטעם שהביא הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה יא): "היה אחד ישן, ובא אחר ושכב בצדו...ואם הזיקו הישן - פטור... שזה שהניחו הוא המועד שפשע". וכ"פ השולחן ערוך בסימן תכא סעיף ד. וכן גם כאשר בעל החבית נעמד באופן פתאומי הוא פשע בעצמו.
על ההוכחה החמישית של התוס' - הפטור של טבח אומן שהזיק אינו בגלל שזהו אונס גמור, אלא בגלל שאין דין אדם המזיק באומן, שהרי הוא עבד ברשות. ואדרבה מכך שהגמ' חייבה את האומן כאשר הוא מקבל שכר משמע שאין לפטור באונס גמור, אך לפי התוס' קשה מדוע הגמ' חייבה את האומן?
נראה לתרץ בפשטות את דברי התוס': טבח אומן שעובד בשכר - חייב לשלם למרות שזהו אונס הדומה לגניבה, מכיוון שהוא קיבל שכר ודינו כשומר שכר החייב גם על גניבה ואבידה.
המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סימן ה) כתב: ההסבר לאומן שעבד בחינם והזיק, הוא ע"פ דברי ריב"א (מובא בתוס' רבי' פרץ דף כז. ד"ה ואמר): כל אדם שעובד ברשות והזיק - לא חלים עליו דיני אדם המזיק אא"כ פשע, שאז נקרא אדם המזיק.
על ההוכחה השלישית של התוס' - הרמב"ן לא התייחס. הקהילות יעקב (סימן כד) הסביר את שיטת הרמב"ן: דין מזיק באונס שייך רק כאשר אדם עושה פעולה אסורה פעולה של היזק, אלא שהוא עשה זאת בגלל אונס, אך יורשים שירשו פרה כלל לא עשו מעשה אסור, מבחינתם השור שייך להם ולכן הם טבחוהו ואכלוהו. שהרי יש חזקה שכל מה שנמצא ביד האדם הוא שלו, לכן לא דנים כאן כלל מדין מזיק באונס.
[8] וכך כתב הרב המגיד: "והרב לא חילק". דהיינו הרמב"ם סתם וחייב את אדם המועד לעולם בין בשוגג ובין במזיד. (אומנם נראה לומר שהרמב"ם הביא את הדין הכללי שאדם המזיק חייב לעולם, ולא ירד לפרטי דין מזיק באונס).