תביעה להפחתת מזונות

בית הדין

יח אייר התשפ | 12.05.20

שאלה:

לצערי, לפני מספר שנים נאלצתי להתגרש. מנישואי הראשונים יש לי שתי בנות, השם ישמור אותן. ערכנו הסכם שאושר בבית הדין הרבני, ובו נפסקו מזונות בסך 3,500 ש"ח. לאחר גירושי, התחזקתי ביראת השם. אני חושב שאם המזונות שהיא הייתה מקבלת היו נמוכים משמעותית, ייתכן מאוד שהייתה מסכימה שיגדלו תחת קורת ביתי.

היות ויש היום חוקים שהם יותר מקילים על גובה המזונות שהאב משלם בבתי המשפט - האם יש היתר לפתוח את ההסכם, ולנסות להפחית את גובה המזונות, ובכך להגדיל את הסיכוי שאוכל לגדל את בנותיי?

 

הרב ישועה רטבי

 

תשובה:

  • א. יש אפשרות לנסות לבקש הורדה בתשלום המזונות. כשם שניתן לתבוע העלאה בגובה המזונות - כך גם ניתן לתבוע הפחתה. אך אציין, שלא קל לקבל החלטה שמשנה את גובה המזונות. (בהסכם שנעשה במסגרת בית משפט לענייני משפחה - יש צורך לחזור לבית המשפט בו אושר ההסכם).
  • ב. בית הדין בוחן את צורכי הילדים, וקובע את גובה המזונות לפי צורכי הילדים, כך שיהיה להם תנאי מזון ומגורים בצורה סבירה, זאת בהתאם לרמת ההכנסה של הוריהם, (באופן כללי, ההסתכלות היא על ההכנסה בפועל ולא על פוטנציאל השתכרות), ובהתחשב בהסדר משמורת ילדים. (יש לקזז מדמי המזונות את הזמן שבו הילדים שוהים במשמרת אצל האב, כי בזמן זה האב משלם את המזונות בצורה ישירה לילדיו).

שינוי הפסיקה בבית משפט - הפסיקה החדשה בבית משפט קובעת, שילדים מגיל 6 ועד גיל 18 שנמצאים במשמורת משותפת, כאשר האם משתכרת שכר נאה ושווה לבעל - תשלום המזונות יחולק בשווה בין בני הזוג, ולא יוטל רק על הבעל, כפי שהיה קודם לכן.

  • ג. בכדי לדרוש הפחתה בתשלום המזונות, יש להוכיח שיש שינוי נסיבות מהותי, שלא היה ידוע בשעת החתימה על ההסכם. כמו מצב בריאותי שלא מאפשר לעבוד כפי שהיה בעת החתימה, פיטורין, או ילדים נוספים שנולדו בנישואים שניים והאב חייב גם במזונותיהם. לפעמים גם בגלל התנכרות הילדים לאב - בית הדין יאשר הפחתה בתשלום המזונות, זאת בתנאי שהניכור לא נובע מהיחס של האב כלפי ילדיו, אלא האב לאחר קבלת הדרכה הורית - משקיע בקשר עם ילדיו, והניכור נובע כתוצאה מהתנהלות האם.
  • ד. בכדי לדרוש העלאה בתשלום המזונות, יש להוכיח שיש שינוי נסיבות מהותי, שלא היה ידוע בשעת החתימה על ההסכם, כגון עליה בצרכים של הילדים, או שינוי מהותי במצב הכלכלי של האם.

 

פתיחת הסכם לתשלום מזונות

הט"ז (על סעיף ג) בדעת הרשב"א הקשה: מדוע המתחייב צריך לפרנס רק בכל הזמן שהמוטב צריך ולא יותר, במה שונה המתחייב לזון את חברו מן המתחייב לזון את בת אשתו, שחייב הבעל לשלם דמי מזונות לבת אשתו, גם כאשר יש לה מזונות?

החכם צבי, (בהמשך דברי הט"ז מובא בסוגריים: 'א"ה', דהיינו אמר המגיה. מדובר בחכם צבי שהגיה את דברי הט"ז), כתב שני תירוצים:

  • א. החילוק הראשון של החכם צבי - יש לחלק בין הסכם לזמן קצוב ובין הסכם סתמי. כאשר זמן ההתחייבות קצוב - יש חובה לקיים את ההסכם ולא ניתן לבטלו בגלל שינוי בנסיבות, אך אם ההתחייבות היא סתמית ולא קצובה - ניתן לבטל את ההתחייבות כאשר יש שינוי בנסיבות. החכם צבי בסיום דבריו פסק כפי תירוץ זה.

בהתחייבות לזון את בת אשתו - מדובר במתחייב לזמן קצוב, שהתחייב לזון במשך חמש שנים את בת אשתו. במצב זה אנו אומרים שההתחייבות חלה בכל הזמן הקצוב, גם כאשר יש לה מזונות. אבל בהתחייבות לזון את חברו - מדובר במתחייב באופן סתמי, שאז אנו אומרים שהמתחייב צריך לפרנס רק בכל הזמן שהמוטב באמת נזקק לעזרה.

  • ב. החילוק השני של החכם צבי - יש לחלק בין התחייבות דו צדדית שתלויה בדעת אחרים, ובין התחייבות שלא תלויה בדעת אחרים. התחייבות שתלויה בדעת אחרים - לא מתבטלת, אך התחייבות שלא תלויה האחרים - יכולה להתבטל בשינוי נסיבות.

בהתחייבות לזון את בת אשתו - התחייבות תלויה בדעת אשתו, והיא התכוונה שהבעל ישלם לבת מזונות תמיד, גם כאשר יש לה כבר מזונות, לכך המתחייב חייב לשלם תמיד. אבל בהתחייבות לזון את חברו, אין התחייבותו תלויה בדעת אחרים, אלא רק תלויה בדעתו, לכן אנו אומרים שההתחייבות היא רק לכל זמן שהמוטב צריך.

ניתן להוסיף ולומר, שסברא זו כבר מופיעה בתוספות במסכת כתובות דף מז עמוד ב (ד"ה שלא). וכך פסקו החתם סופר (חו"מ סימן ז) והשבות יעקב (חלק ב סימן קמב).

  • ג. החילוק של בעל ההפלאה (קונטרס אחרון, כתובות סימן קיד) - בכל מקרה יש לבחון ע"פ אומדנא דמוכח את רמת ההתחייבות. כאשר יש ישנן נסיבות חדשות שלא היו ידועות בשעת חתימת החוזה, ואילו הצדדים היו מודעים לשינוי הנסיבות לא היו חותמים - יש בכך משום עילה להפרת החוזה.

במקרה המובא במסכת כתובות, הבעל ידע שיש לבתו מזונות, ובכ"ז התחייב, כך שיש אומדנא שההתחייבות שלו חלה גם כאשר יש לאישה מזונות. אבל אדם המתחייב לחברו בשעה שחברו נזקק לעזרה, אומדנא דמוכח שההתחייבות הייתה רק למשך זמן מוגבל בו חברו באמת נזקק לעזרה, אך במידה והנסיבות ישתנו, וחברו יתעשר - ההתחייבות תיפסק.

 

ההשלכה המעשית מתירוצים אלו, היא במקרה בו בעל גרוש מבקש להפחית מתשלום מזונות ילדיו, מכיוון שלטענתו הנסיבות השתנו, כמו מצב בריאותי שלא מאפשר לעבוד כפי שהיה בעת החתימה, פיטורין, או ילדים נוספים שנולדו בנישואים שניים והאב חייב גם במזונותיהם, או אם גרושתו מרוויחה יותר, או שנפלו נכסים לילדיו, כך שאין הם עוד זקקים לסכום הגבוה שהתחייב בשעת הגירושים[1].

לפי החכם צבי (התירוץ הראשון), יש לחלק בין התחייבות הקצובה בזמן ובין התחייבות שלא קצובה בזמן. כאשר ההתחייבות היא קצובה בזמן - לא ניתן לבטל את ההתחייבות, גם כאשר יש למוטב מזונות ממקום אחר. ולכך גם בהסכם הגירושין, ההתחייבות של הבעל לילדיו הוא לזמן קצוב, (עד שילדיו יהיו בני שמונה עשרה), ואין הבעל יכול לשנות את ההסכם גם אם הנסיבות השתנו.

גם לפי התירוץ השני - הבעל אינו יכול להפחית מסכום המזונות שמשלם לילדיו, שכן לפי התירוץ השני, כל התחייבות שתלויה באחרים - לא ניתן לשנותה. גם כאן הסכם הגירושין תלוי בדעת גרושתו, ולכך הגם שהנסיבות השתנו, ויש מזונות לילדיו ממקום אחר, בכ"ז ההתחייבות תקפה. וכך פסקו החתם סופר (חו"מ סימן ז) והשבות יעקב (חלק ב סימן קמב).

אומנם לפי תירוץ של בעל ההפלאה, כאשר יש שינוי בנסיבות, אנו אומרים שיש אומדנא שהמתחייב לא התכוון לפרנס במצב החדש, לכך יכול הבעל (לאחר שיוכיח שבאמת יש שינוי בנסיבות), לבקש מהב"ד הפחתה מדמי המזונות שמשלם לילדיו.

בסוף סימן כה, הובאו בהרחבה דיני קים לי. שם מובא שבכל מקום בו יש מחלוקת הפוסקים, ואין אפשרות להביא ראייה כפי מי נפסקה ההלכה - יכול הנתבע לומר קים לי כשיטה החולקת. כך שיכול הבעל לומר קים לי כבעל ההפלאה.

צריך להדגיש, גם לדעת בעל ההפלאה, הבעל צריך להוכיח שמדובר בשינוי מהותי, שלא היה ידוע בשעת החתימה על ההסכם. אירוע חדש שאירע לאחר זמן, והבעל לא היה מודע אליו בשעת חתימת ההסכם, אך אם הבעל היה מודע לשינוי - אין הוא יכול להפחית מהתחייבותו, כמו בבעל המתחייב לבת אשתו ומודע שיתכן והיא תקבל מזונות מאחר, ובכ"ז מתחייב.

לסיכום: להתחייבות דו צדדית יש משקל יתר בהלכה (תוס' שם). וכך כתב המשנה למלך (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה א, מובא בנתיבות בסימן רל ס"ק א): בעסקה שתלויה בשני צדדים, אם ביטול העסקה יגרום נזק לאחד הצדדים - לא ניתן לבטל את העסקה. אומנם לדעת בעל ההפלאה, על בית הדין לבחון האם יש שינוי נסיבות מהותי בכדי לבטל את ההסכם וכן לוודא שלא נגרם לאחד מהצדדים נזק כתוצאה מביטול חד צדדי של ההסכם.

למעשה, היום בתי הדין מדגישים לצדדים שההתחייבות בהסכם תלויה בצורכי הילדים. במהלך השנים צרכי הילדים עשויים להשתנות, (בגלל סיבות לימודיות, רפואיות וכו'). ככל ואחד מבני הזוג סבור שהנסיבות השתנו, עליו לחזור לבית הדין או לבית המשפט בו נערך ההסכם, ולפרט מדוע לדעתו יש לשנות מההסכם. ההתחייבות של הבעל היא לשלם מזונות, אך קביעת מסגרת התשלום תלויה בצורכי הילדים, בהתאם לרמת ההכנסה של הוריהם, ובהתחשב בהסדר משמורת ילדים, כפי שמפורט בתשובה.

 

הזהירות הנדרשת לפני שינוי בהסכם

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק טו עמוד 137 - 138) מובא: "דוגמא מענינת של נסיון לבטל הסכם אנו מוצאים בירושלמי כתובות פרק ה' הלכה ב, וכך נאמר שם: "מעשה ברבי יהושע בנו של רבי עקיבא שנשא אשה והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. וכיון שבאו שני רעבון וחלקו הנכסים ביניהם התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל. אמר להן: היא נאמנת עלי יותר מן הכל. אמרה להן: בודאי כך התניתי עמו, אין אחר קנין כלום" (וכעין זה גם בתוספתא כתובות פ"ד ה"ז, בשינויים קלים), וראה במפרשים שם, שטענתה הייתה "אף על פי שהתניתי, אינו בדין שיניחני בלא פרנסה". ועל כך פסקו לה חכמים, אין אחר התנאי בקנין כלום".

"ואם הדברים נכונים בכל הסכם וחוזה, קל וחומר, כאשר מדובר בהסכם גרושין, כל מי שמצוי בבעיות של בני זוג שעומדים על סף גרושין יודע, כמה קשה ומסובך להביאם להסכמה. ובפרט כאשר צד אחד נדרש לותר על חלק מרכושו לטובת הילדים ולרווחתם, ובאמת לא היה חייב לעשות כן מן ההיבט המשפטי. בהרבה מקרים הסכמה זו באה כאשר מבטיחים לו, שבזה תמה ההתדיינות ביניהם ויותר לא יאלץ לבזבז זמן וממון על הליכים משפטיים. האינטרס הציבורי הוא שבני זוג ידעו, שההסכם עליו הם חותמים עובר לגרושין, מחייב ולא ניתן להפרה, וכל נסיון לקעקע אותו על ידי הצד שכבר בא על סיפוקו, יתקל בתגובה חריפה וחד משמעית של רשויות המשפט. סלחנות במקרים אלה, ועל אחת כמה וכמה, נתינת יד וסיוע לשבירת הסכם תיגרום קשיים מרובים בניהול מו"מ, ובודאי תגרום לחוסר נכונות לויתורים מפליגים כדוגמת מה שעשה הבעל בנידון שלפנינו".

"גם מן ההיבט ההלכתי, גורם הדבר לחשש רציני על כשרותו של הגט, כי בשעת נתינת הגט היה הבעל סבור שההסכם סופי ויותר לא יתבע בדין בתביעות כלשהן, ומן ההסכם עצמו אנו רואים שהבעל חשש מאפשרות כזו, וביקש להגן על עצמו מפניה ע"י סעיף השיפוי. נמצא שאם יתברר שההסכם ניתן להפרה, יש חשש רציני שעל דעת זה, לא נתן את הגט".

 

[1] עיין פסקי דין רבניים חלק י פס"ד בעמוד 145.