הגמ' במסכת בבא בתרא דף ה עמוד א כותבת: "אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, (מלווה שקבע זמן ללווה בו יחזיר את חובו). ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, (הלווה טוען שפרע את חובו לפני תום מועד החיוב) - אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו".

"אביי ורבא דאמרי תרוייהו: (הלווה נאמן לטעון שפרע קודם הזמן, שכן) עביד איניש דפרע בגו זימניה, (שהרי) זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר: איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן".

"...רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי כאביי ורבא. מר בר רב אשי עבד כר"ל. והלכתא כר"ל, ואפילו מיתמי. (אם הלווה נפטר בתוך זמן ההלוואה, חזקה שלא פרע, כך שיכול המלווה לגבות את החוב מן היתומים ללא שבועה, ואין חוששים שמא האב פרע לפני סוף זמן החיוב); ואע"ג דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה - חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה".

"איבעיא להו: תבעו לאחר זמן, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, מהו"? (אילו הלווה היה אומר פרעתי בדיוק בזמן שהייתי צריך לפרוע - היה נאמן, אך כאן הלווה טוען שפרע קודם הזמן, ולעיל ר"ל פסק שלא נאמן, או נאמר שנאמן, מכיוון שיש לו מיגו, שאילו היה רוצה לשקר היה טוען טענה יותר טובה, טענת פרעתי בזמני, ומכיוון שטען טענה פחות טובה - נאמן).

"מי אמרינן: במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר, (למרות שיש חזקה שאין אדם פורע חובו בתוך הזמן - בכ"ז נאמן בגלל המיגו), או דילמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר"? (אין אומרים מיגו, כאשר מול המיגו יש חזקה, וכאן יש חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. התוס' {דף ה: ד"ה מי} ביארו: שאלת הגמ': מה עדיף חזקה או מיגו. למלווה יש חזקה שהלווה לא פרע בתוך זמנו, וללווה יש טענת מיגו שיכל לטעון פרעתי בזמן. השאלה מה עדיף חזקה או מיגו. בעיא זו לא הופשטה).

מדברי הגמ' מבואר, הלכה כר"ל, שיש אומדנא דמוכח, שאדם לא יפרע את חובו קודם זמנו. לכן לווה הטוען כי פרע את חובו לפני מועד הפירעון - אינו נאמן. אומנם אם המלווה תבעו לאחר זמנו והלווה טוען שפרע בזמנו - נאמן, אך אם טוען שפרע בתוך הזמן - זו בעיה שלא הופשטה.

המחבר בסעיף ה פסק: מכיוון שהגמ' לא פשטה, יש לפסוק לקולא ללווה, לכן הלווה נאמן בגלל שיש ללווה טענת מיגו, והוא לא צריך לשלם למלווה. הש"ך בס"ק יט כתב: אם המלווה תפס מעות מהלווה - לא מוציאים ממנו, בגלל שיש ספק בדין זה.

הגר"א בס"ק ח כתב: חזקה זו שאין אדם פורע בתוך זמנו, חשובה כמו עדים, שכן יש אנן סהדי שלווה לא יפרע בתוך זמנו[1]. (ולכן ניתן להוציא ממון מהלווה בגלל חזקה זו שחשובה כמו עדים, ולא אומרים אין הולכים בממון אחר רוב וק"ו אחר חזקה).

הגר"א הקשה: הגמ' הסתפקה האם אומרים מיגו בטוען לאחר זמנו שפרע בתוך זמנו. הגמ' לא פשטה וקיי"ל לקולא שהלווה נאמן במיגו, אך אם נאמר שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו חשובה כמו עדים - לא אומרים מיגו במקום עדים. הגר"א נשאר בצ"ע.

התוס' (דף ה. ד"ה ובא) כתבו: חזקה זו שאין אדם פורע חובו קודם זמנו, שייכת בין במלווה ע"פ ובין במלווה בכתב, אלא שבמלווה ע"פ צריך שיהיו עדים על ההלוואה, שאם אין עדים - נאמן הלווה בשבועת היסת, שכן יש לו טענת מיגו שיכל לטעון לא היו דברים מעולם, או לטעון שפרע בזמנו. וכ"פ המחבר בסעיף א.

התוס' (שם ד"ה הקובע) כתבו: רק במלווה לזמן, אנו אומרים שיש אומדנא דמוכח, שהלווה לא יפרע קודם זמנו, וכפי שכתב הסמ"ע בס"ק א: בהלוואה לזמן, הלווה מגלה דעתו שצריך את המעות עד סוף הזמן שנקבע, אבל בסתם הלוואה, (למרות שסתם הלוואה זמנה הוא שלושים יום), נאמן הלווה לומר 'פרעתי בתוך הזמן', שכן יתכן ואדם ירצה לסיים את חובותיו במהירות האפשרית, שהרי לא נקבע זמן לסיום החוב. וכ"פ המחבר בסעיף ח.

הסמ"ע בס"ק א ובס"ק יט כתב: הטעם מדוע אנו אומרים חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, הוא מכיוון שהלווה ביקש מעות עד זמן מסוים, לפיכך גילה דעתו שהוא מעוניין שהמעות יישארו אצלו עד סוף הזמן שקבע, לכך לא נאמן להחזיר לפני הזמן שנקבע. ומכאן שבהלוואה ללא קביעת זמן, אין אומרים חזקה אדם לא פורע בתוך זמנו.

אבל הקצות בס"ק ח כתב: הטעם אינו כדברי הסמ"ע שגילה בדעתו לא להחזיר עד סוף הזמן, שהרי בשכירות ובפדיון הבן, אין גילוי דעת לגבי הזמן, ובכ"ז אנו אומרים שיש חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. לכן צריך להסביר: הטעם לחזקה זו הוא מכוח המנהג שלא נהגו לפרוע לפני הזמן. דהיינו טבעם של בני אדם שלא מחזירים את החוב לפני הזמן שנקבע. אומנם בהלוואה סתמית, מקובל ונהוג להחזיר בתוך שלושים יום.

הבאר היטב בסימן לט ס"ק ה כתב בשם הרמב"ן: אין הלווה נאמן לומר פרעתי גם בסתם הלוואה. אומנם רוב הפוסקים חלוקים עליו.

הקצות בס"ק ט כתב בשם הרמב"ן (מס' ב"ב דף מ. ד"ה ואי): במידה והבית דין קבעו לו זמן לפרוע את החוב - נאמן לפרוע לפני הזמן שנקצב, שכן החוב מוטל עליו מידית לשלם, אלא שלא היה לו מעות לשלם, (הב"ד נותנים זמן רק למי שאין לו כעת מעות בידו, אילו היה לו מעות היה מחויב מיד לשלם), לפיכך אם מצא מעות לפני הזמן, חל עליו החיוב ונחשב לתוך זמנו, לכן נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן שקצבו לי הבית דין. אומנם בפשרה שקבעו הבית דין זמן - לא נאמן, שכן הזמן נועד לטובת הלווה, וטבע האדם לא להחזיר לפני הזמן שנקצב עבורו.

האם המלווה חייב שבועה

נחלקו הפוסקים, במקרה בו הלווה טוען שפרע את החוב בתוך הזמן - האם המלווה צריך להישבע וליטול, או שנוטל ללא שבועה. ר"י מיגאש (מובא בטור) כתב: המלווה נפרע מהלווה ללא שבועה. וכן כתב הרי"ף (סימן מח), שנוטל ללא שבועה אלא רק חרם. וכן גם נראה מדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה א).

אבל לדעת הרא"ש (סימן ט), המלווה צריך להישבע, ורק כאשר הלווה נפטר ואין מי שיכחיש את המלווה - גובה הוא ללא שבועה, אבל מכיוון שהלווה חי ומכחיש את דברי המלווה - צריך להישבע. הרמ"א בסעיף ב הביא את שתי השיטות, ופסק כדעת ר"י מיגאש.

הש"ך בס"ק טו הקשה על הרמ"א: כיצד הרמ"א פסק כאן כדברי ר"י מיגאש, שהמלווה לא צריך להישבע כלל גם לא שבועת היסת, הרי בסימן שיז המחבר פסק במקרה דומה שחייב שבועת היסת, (המקרה: שוכר הטוען ששילם את השכירות בתוך זמנו - לא נאמן וחייב לשלם, אך לאחר שישלם יכול לחייב את המשכיר שישבע שבועת היסת)?

הש"ך העיר: אין לחלק בין שכירות ובין הלוואה, שכן גם בשכירות לא נאמן השוכר לומר פרעתי בתוך זמנו. (כך מבואר בתוס' דף ה עמוד ב ד"ה כי).

הש"ך פסק להלכה כשיטת הרא"ש, לכן המלווה חייב להישבע שבועת היסת לאחר הפירעון. (כך הב"ח העמיד את דברי הרא"ש, שחיוב השבועה חל רק לאחר הפירעון). הש"ך הסביר מדוע המלווה חייב להישבע: החזקה שאין אדם תובע בתוך זמנו, נותנת למלווה כח כביכול הוא המוחזק במעות. יש להשוות חזקה זו לחזקת שלוש שנים שיש למחזיק בקרקע, ובכ"ז על המחזיק להישבע שבועת היסת, אף כאן למרות שיש למלווה חזקה - עליו להישבע שבועת היסת.

חזקה מול מיגו

הגמ' (שם) הסתפקה בלווה שאומר לאחר זמנו: פרעתי בתוך הזמן. התוס' (דף ה: ד"ה מי) ביארו את שאלת הגמ': מה עדיף חזקה או מיגו. למלווה יש חזקה שהלווה לא פרע בתוך זמנו, וללווה יש טענת מיגו שיכל לטעון פרעתי בזמן. השאלה מה עדיף חזקה או מיגו. בעיא זו לא הופשטה.

השיטה מקובצת (דף ו. ד"ה מי) הקשה: מדוע הגמ' הסתפקה בכך, הרי וודאי שחזקה עדיפה על מיגו, שכן כאן אנו רואים שהחזקה מוציאה ממון, (המלווה מוציא מהלווה ממון ע"פ החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו), אך לא אומרים מיגו להוציא (מבואר בהרחבה בסימן פג).

השיטה מקובצת ענה: הספק של הגמ' הוא מכיוון שללווה יש טענת מיגו בצירוף חזקת ממון, שהרי המעות נמצאות ברשותו, ולכך יש ספק האם מיגו וחזקת ממון עדיף על חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו.

טען פרעתי בתוך זמנו וחזר וטען פרעתי בזמנו

המרדכי (סימן תסט) כתב: מלווה שתבע את הלווה שיפרע את חובו בתוך זמנו, והלווה אמר פרעתי - אינו נאמן. ואם לאחר זמן חזר המלווה ותבעו (בסיום מועד ההלוואה {זמנו}), והלווה טוען כעת פרעתי - הוחזק כפרן ולא נאמן. וכ"פ המחבר בסעיף א.

הגר"א בס"ק ח הסביר מדוע הלווה הוחזק לכפרן: החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו חשובה כמו עדות עדים, שכן יש אנן סהדי שהוא לא שילם, והלווה אומר בנוכחות הב"ד שפרע בתוך זמנו, וכאשר יש עדות עדים שהלווה שיקר בפני ב"ד - הוחזק כפרן ושוב לא נאמן בטענות הבאות שלו (כמבואר במסכת בבא מציעא בדף יז עמוד א, ובסימן עט סעיף ה). כאן הלווה אמר בפני הב"ד שפרע בתוך זמנו, והחזקה שאין אדם פורע חשובה כמו עדות עדים שהלווה שיקר בפני הב"ד, לכן לא נאמן בטענות הבאות שטוען לאחר מכן פרעתי בזמנו.

הש"ך בס"ק ז כתב: "צ"ע למה הוחזק כפרן", הרי יתכן והלווה פרע פעמיים את החוב, פעם אחת בתוך זמנו, אך בגלל שלא היה נאמן, הוצרך לפרוע פעם שנייה בתוך זמנו. נמצא שאין טענת פרעתי בתוך זמנו סותרת את טענת פרעתי בזמנו. (הש"ך העיר: רבנו יקר במרדכי באמת הסתפק בדין זה בגלל סברא זו).

הנתיבות בס"ק ב ענה על שאלת הש"ך: יש לחלק בין תביעה בב"ד ובין תביעה שלא בב"ד, אלא רק בנוכחות עדים. מלווה שתבע את הלווה בב"ד בתוך זמנו, והלווה טען פרעתי - הב"ד יחייבו אותו לשלם, שכן אדם לא נאמן בתוך זמנו. לאחר מכן אנו מאמינים לו שהוא פרע את החוב כפי שצווה לעשות ע"י הב"ד, לכן הלווה נאמן בתביעה השנייה לומר שפרע בשנית[2].

אבל כאן בסעיף, לא מדובר בתביעה בב"ד, אלא מדובר במלווה שתבע את הלווה שלא בפני ב"ד, אלא רק בנוכחות עדים, שאז לא נאמן בתוך זמנו, וכן לא נאמן בשנית (כשתבעו בב"ד) לומר שפרע בתוך זמנו, שכן אדם לא נאמן לומר שפרע לפני שהב"ד חייבו אותו. (כך מוכח מסימן עב סעיף יח, שנתבע לא נאמן לומר: ידעתי שהב"ד יחייבו אותי לכן הקדמתי ושלמתי, שהרי יתכן והב"ד היו מזכים אותו).

כספים שהיו מופקדים בידו ועסק בהם לצורך אחרים

הגהות אשרי (מס' ב"מ פרק ח סימן לא) כתב: לגבי פיקדון^{^[3]}, השומר יכול לומר שהחזיר בתוך הזמן, שכן רק בהלוואה אנו אומרים דלא עביד אינש דפרע בתוך הזמן, שכן הלווה נהנה מהכסף ולא יחזירם קודם הזמן, אבל לשומר אסור לגעת בפיקדון, כך שאין לו כל הנאה מן החפץ ויתכן שיחזיר בתוך הזמן.

הסמ"ע בס"ק ו כתב: מהרי"ו (סימן פט) חילק אחרת. החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו - נאמרה על מלווה ולא על פיקדון, שהרי כתוב 'פורע', אלא שיש לחלק בין שני סוגי מלווה, אם הלווה קיבל מעות בכדי שישתמש בהן לצרכיו - אינו נאמן להחזיר קודם הזמן, אבל אם קיבל מעות בכדי שיעשה בהן רווחים לטובת נותן המעות - נאמן הוא מקבל המעות לומר שהחזיר בתוך הזמן. מקרה זה דומה לפיקדון שיכול להחזיר קודם זמנו.

הש"ך בס"ק ח הקשה: כיצד אנו אומרים שנאמן שומר הפיקדון לטעון שהחזיר בתוך זמנו, הרי המחבר בסימן קד סעיף ד פסק, שהנותן לחברו מעות בהיתר עסקה, (דהיינו חצי מהמעות בתורת הלוואה וחצי מהמעות בתורת פיקדון) - אינו נאמן לומר שהחזיר בתוך זמנו, גם את חלק הפיקדון?

הש"ך תירץ: מכיוון שאינו נאמן על חלק המלווה, אינו נאמן גם על חלק הפיקדון. הש"ך עוד תירץ: רק במעות פיקדון שאין לשומר הנאה בהן, נאמן להחזיר בתוך הזמן, אבל המקבל מעות בהיתר עסקה, נהנה הוא מהמעות, ולכך אינו נאמן לומר שהחזיר בתוך הזמן.

טענת שמא

הדרכי משה בס"ק א כתב בשם המרדכי (סימן תסח): מתי אנחנו אומרים חזקה אין אדם תובע בתוך זמנו? רק כאשר המלווה התובע טוען טענת ברי, ולא כאשר טוען טענת שמא. שלא אומרים חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו בטענת שמא. וכ"פ הסמ"ע בס"ק ב.

המקרה המובא במרדכי הוא, באדם שהעסיק סופר שיכתוב לו ספר, אך הסופר נפטר באמצע כתיבת הספר. יורשי הסופר תובעים את השכר המגיע לסופר מן המעסיק, אך המעסיק טוען שכבר שילם את שכרו. המרדכי פסק: המעסיק לא צריך לשלם, שכן טענת היורשים היא טענת שמא, אין הם יודעים בוודאות, האם אביהם קיבל את שכרו או לא קיבל את שכרו.

הש"ך בס"ק א חלק על הבנת הדרכי משה והסמ"ע בדברי המרדכי, לדעתו החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, חלה גם כאשר המלווה טוען טענת שמא. אין ללמוד מהמקרה המובא במרדכי, שכן המרדכי צירף עוד נימוקים לפסיקתו, ולא סמך רק על טענת הספק של יורשי הסופר.

הקצות בס"ק א הכריע: דברי הש"ך נכונים לדינא ביורשי מלווה, שכן הב"ד טוענים ליורש טענה שהיו טוענים לאביהם (טענינן ליתמי), כך שיש לטעון את החזקה שאדם לא יפרע תוך זמנו, גם כאשר התובע (יורשי המלווה) טוען טענת ספק.

הקצות הסתפק: מה יהיה הדין במקרה בו התובע עצמו מסתפק, האם הנתבע פרע את חובו בתוך הזמן. (הקצות עד עכשיו דיבר על יורשי המלווה שהם מסופקים, בזה הסכים הקצות לדין הש"ך, שהחזקה חלה, אך כעת הקצות מסתפק, בטענת ספק של המלווה עצמו). האם נאמר בגלל טענת הספק - לא יוכל התובע לגבות את החוב, או שנאמר שהחזקה עדיפה על הכתוב בשטר.

ניתן לומר שהלווה לא ישלם, וכך מבואר בסימן נט סעיף א, שאם המלווה טוען טענת שמא: אני מסופק האם הלווה פרע את החוב, והלווה טוען טענת ברי: פרעתי את החוב - למרות שיש למלווה שטר חוב בכ"ז הלווה לא צריך לשלם, שכן טענת הברי של הלווה מצטרפת לחזקת ממון שנמצא ברשותו, וכאשר חזקה מצטרפת לטענת ברי - הם מבטלים את השטר שנמצא ביד המלווה[4], וגם כאן טענת הברי של הלווה מצטרפת לחזקת ממון שנמצא ברשותו, והם מבטלים את החזקה שיש ביד המלווה, (חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו), כשם שהם מבטלים שטר.

אך לחלופין ניתן לומר, שהלווה ישלם, ואין ללמוד מסימן נט, שם ביטלנו שטר, אך כאן אנו רוצים לבטל חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, וחזקה זו "אלים טובא", שכן המלווה לא חייב להישבע כאשר גובה ע"פ חזקה זו. הקצות נשאר בצ"ע.

הקצות הוסיף: אם המלווה והלווה שניהם טוענים טענת שמא - וודאי שהלווה חייב לשלם, שכן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו לא פחותה משטר, ובמידה ויש למלווה שטר, ושניהם טוענים טענת שמא - הלווה חייב לשלם. (כאן לא שייך לומר ברי ושמא ברי עדיף, שהרי שניהם טוענים טענת שמא).

הנתיבות בס"ק א כתב כדברי המרדכי: לא אומרים חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו כאשר התובע טוען טענת שמא, לכן הלווה פטור מלשלם. וכך מבואר במסכת כתובות דף עו עמוד א, שלא אומרים חזקת הגוף בטענת שמא, (למרות שחזקת הגוף "אלים טובא"), וק"ו שלא אומרים כך בחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, שזו חזקה בינונית[5], ולא מועילה טענת שמא, לכן לא ניתן להוציא ממון.

עבודה שהשכר עליה מתחלק

הגמ' במסכת בבא בתרא דף ה עמוד ב כותבת: "תנן: (שניים החולקים חצר אחת - יכול כל אחד מהם לכפות על השני לבנות גדר בגובה ארבע אמות בניהם, בכדי שלא יהיה היזק ראיה. ואם אחד מהם כבר בנה את הכותל, ולאחר שבנה תובע את שכנו שישלם חלקו, והשכן טוען כבר שילמתי - נאמן השכן, שכן ההלכה מחייבת את שניהם לשלם, ולאחר הבנייה, מסתמא כבר שילם, כך שהנתבע) בחזקת שנתן, עד שיביא (התובע) ראיה שלא נתן".

"היכי דמי? אילימא דאמר ליה: פרעתיך בזמני, (הנתבע טוען ששילם בדיוק בזמן), פשיטא, בחזקת שנתן? אלא לאו דאמר ליה: פרעתיך בתוך זמני, (הנתבע טוען ששילם קודם הזמן), אלמא עביד איניש דפרעיה בתוך זמניה (וקשה לר"ל)? שאני הכא, דכל שפא ושפא זימניה הוא". (על כל שורה ושורה מאבני הכותל - יש לשלם בנפרד, כך שסיום בנית כל שורה, זהו זמן הפירעון).

הדרכי משה בס"ק א כתב בשם המרדכי (מס' ב"ב סימן תסח): השוכר אדם שיכתוב לו ספר המחולק למספר קונטרסים, כאשר על כל קונטרס שהסופר מסיים - יקבל הוא את שכרו - יש להחשיב את כתיבת כל קונטרס כסוף זמן התשלום ולא את כתיבת כל הספר. לכן אם טען ששילם לאחר סיום הקונטרס ולפני סיום כתיבת הספר - נאמן כאדם הטוען ששילם לאחר זמנו, וכדברי הגמ': "דכל שפא שפא - זמניה הוא". אומנם על הקונטרסים שהסופר לא כתב - לא נאמן המעסיק לומר שכבר שילם לסופר, שכן עדיין לא הגיע זמנו. וכ"פ הרמ"א.

הקצות בס"ק ד כתב: אם הסופר ירצה להישבע וליטול את שכרו - רשאי הוא כפי תקנת השכיר, שיכול השכיר להישבע שלא נטל את שכרו, וכאן שהאמנו לבעה"ב על כך ששילם, מדובר שהסופר אינו מעוניין להישבע שבועת שכיר.

המרדכי כתב: ה"ה בכל מלאכה המתפרדת בדבר מסוים. לכן יש לומר שה"ה בכתיבת ספר תורה, שהתשלום מתחלק לחלקים, ולא מחכים עד לסיום כל הספר, שיש לומר שכל קונטרס וקונטרס - זמנו הוא.

עוד כתב המרדכי: אם תבעו בתוך הזמן, והנתבע טוען ששילם, אמרנו שלא נאמן, ואפ' אם לאחר זמנו חזר ותבעו, וטען הנתבע כי שילם - אינו נאמן, שכבר הוחזק לכפרן.

הש"ך בס"ק יב חלק על המרדכי והרמ"א, לדעתו במקרה זה שהתשלום מתחלק לחלקים קטנים, כאשר כל תשלום יתבצע מיד לאחר שבעל המקצוע יסיים את חלקו - נאמן המעסיק לומר ששילם על מספר חלקים בבת אחת, (המעסיק נאמן לומר ששילם גם על הקונטרסים שלא נכתבו), שכן יש טרחה למעסיק לבוא ולשלם בזמנים קצרים, כאשר אין זמן קבוע לתשלום, אלא המעסיק אמור לשלם כאשר בעל המקצוע יסיים, ויתכן ויסיים מהר או לאט, כך שלפעמים מעדיף המעסיק לשלם בבת אחת על מספר חלקים, וגם על עבודה שעדיין לא התבצעה.

הלוואה בתשלומים - הנתיבות בס"ק ד כתב: הלוואה שמתפרסת למספר תשלומים, אין דינה כדין שותף בכותל שנאמן לומר ששילם בבת אחת את כל התשלומים, שכן בכותל צריך כל שותף לבנות שורה בכותל ולשלם על אותה שורה, ואין השותף מעוניין בטרחה שתהיה לו לשלם בסיום כל שורה, לכן מקדים הוא את התשלומים עבור כל השורות, ובכך הוא מקל על עצמו, אבל לווה שקיבל פריסת תשלומים, אין לו כל אינטרס לסלק את החוב בבת אחת ולוותר על התשלומים, לכן אין הלווה נאמן לומר ששילם את הכל בתוך זמנו.

הנתיבות העמיד את דברי הש"ך, רק במקרים בהם אין זמן קבוע לפירעון, כגון בבניית קיר, שיכול בבת אחת לבנות מספר שורות, או בכתיבת ספר, שיכול ביום אחד לכתוב כמה קונטרסים, בזה פסק הש"ך, שנוח למעסיק לשלם לפני שהגיע הזמן בכדי לא לטרוח, אבל בדבר שקבוע לו זמן, כגון אדם שהלווה לחברו אלף שקלים, והלווה צריך להחזיר כל חודש מאה שקלים, בכך אין לומר שהוא שילם לפני הזמן, ולפיכך אינו נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן.

מקרים בהם נאמן לפרוע בתוך זמנו

כאמור לעיל, אדם לא נאמן לפרוע בתוך זמנו, אך ישנם מספר מקרים בהם אנו אומרים שאדם נאמן לפרוע בתוך זמנו:

א. בסתם הלוואה שאינה לזמן קבוע - נאמן אם לפרוע גם בתוך השלושים יום.

ב. בית דין שקבעו לנתבע זמן לפרוע את החוב - נאמן לפרוע בתוך הזמן.

ג. שומר יכול להחזיר פיקדון בתוך הזמן.

ד. קיבל מעות בכדי שיעשה בהן רווחים לטובת נותן המעות.

ה. לדעת המרדכי אם המלווה לא טען טענת ברי - לא אומרים חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. (הש"ך חולק).

ו. במקרים בהם התשלום מתחלק לחלקים קטנים, ואין בהם זמן קבוע לפירעון, (כגון בבניית קיר, שיכול בבת אחת לבנות מספר שורות, או בכתיבת ספר, שיכול ביום אחד לכתוב כמה קונטרסים) - ניתן לומר ששילם גם בתוך זמנו בבת אחת בכדי למנוע טרחה במספר תשלומים.

ז. סימן לט סעיף ה - הרשב"א (סימן אלף עג) כתב: עדים שמונו להיות שליחים לכתיבת שטר חוב, הם יכתבו את השטר חוב, רק בעדים אלו אנו אומרים סתם קניין לכתיבה עומד. שאר העדים שראו את ההלוואה (ולא הוזמנו לכתוב את השטר חוב), יכולים להעיד על כך שהייתה הלוואה, ופלוני הלווה חייב למלווה מעות, כך שאם הלווה יכחיש את עצם ההלוואה - יוחזק לכפרן ולא יהיה נאמן יותר בטענותיו. אומנם הלווה יכול לטעון פרעתי את החוב בתוך זמנו. (הלווה מאשר את ההלוואה כפי עדות העדים, אך טוען שכבר פרע את החוב)[6].

הרשב"א סיים: כל ההלכות האמורות לעיל, מדובר רק בהלוואה שנעשתה עם קניין, שאז אנו אומרים שאמור להיכתב שטר חוב, אך הלוואה ללא קניין וללא שטר - הלווה לא נאמן לומר פרעתי תוך זמנו, כמבואר במסכת בבא בתרא בדף ה עמוד ב.

ח. סימן מא סעיף ד - לדעת הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה יג), מלווה שאיבד את שטר החוב שלו, אפ' אם מועד הפירעון לא הגיע, וקיי"ל שאין אדם פורע קודם זמנו, והלווה טוען שפרע את החוב - ישבע הלווה שבועת היסת ונפטר מתשלום.

הסברא לכך היא, יש לנו אומדנא שמלווה ישמור טוב מאוד על השטר חוב שבידו, ומכיוון שהשטר אינו נמצא ביד המלווה, שאיבדו - יש ריעותא, ומסתבר שהלווה באמת פרע את החוב, ולכך המלווה לא דאג לשמור על השטר.

ט. סימן עא סעיף כב - בעל התרומות כתב: במקרה שהמלווה האמין ללווה - הלווה נאמן לומר פרעתי גם בתוך זמנו, למרות שהגמ' במס' בבא בתרא דף ה עמוד ב כתבה, שיש חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, מכיוון שהמלווה האמין ללווה, נעשה תוך זמנו כאילו הוא לאחר זמנו.

י. סימן קה סעיף ד מבואר - ניתן לתפוס מנכסי הלווה עבור המלווה, כאשר אינו חב לאחרים, זאת בתנאי שתתכן אפשרות בה המלווה יפסיד את כספו, כגון שהלווה נעשה עני וירד מנכסיו. במצב זה אומנם הב"ד אינו יכול לעקל נכסים, אבל המלווה עצמו או שלוחו יכולים לתפוס מנכסי הלווה גם בתוך זמנו. (כך מבואר בנימוקי יוסף מס' ב"מ דף י עמוד א).

הפורע ביום בו נשלם מועד החיוב

הגמ' במסכת בבא מציעא דף קב עמוד ב כתבה: בכל ויכוח בין השוכר ובין המשכיר לגבי פירעון תשלום דמי השכירות, יש לחלק בין וויכוח בתוך זמן השכירות ובין וויכוח לאחר זמן השכירות. כאשר הוויכוח בתוך זמן השכירות - על השוכר להביא ראיה לדבריו, (שכן שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף), אך אם הוויכוח לאחר זמן השכירות - על המשכיר להביא ראיה. הגמ' עוד כתבה: גם בוויכוח ביום האחרון של השכירות - על המשכיר להביא ראיה, שכן יש אנשים הפורעים את חובם ביום בו נשלם זמן חיובם.

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ז הלכה ג) פסק כפשט דברי הגמ': אדם נאמן לפרוע חובו בתוך היום בו נשלם מועד החיוב. מפשט הגמ' משמע, שאפ' בתחילת היום - נאמן הלווה לומר פרעתי. אומנם בעל התרומות דקדק מדברי התוס' (מס' ב"ב דף ה: דיבור ראשון), שהלווה אינו נאמן בתחילת היום, אלא רק בסוף היום נאמן לומר כבר פרעתי את חובי.

מלווה הגובה מיתומים או מלקוחות

מלווה הגובה מיתומים - לעיל הובאו דברי הגמ' (מס' ב"ב דף ה:), כי במקרה בו הלווה נפטר בתוך זמן ההלוואה - המלווה יכול לגבות גם מיתומים. התוס' (ד"ה ואפ') כתבו: מדובר רק ביתומים גדולים, אבל לא ניתן לגבות מיתומים קטנים, שכן קטנים אינם בני מצווה ולא שייך בהם פריעת חוב מצווה, וכן יש מי שחושש ביתומים קטנים שמא אביהם צרר את המעות למלווה.

אבל לדעת הרא"ש (סימן ט), המלווה יכול לגבות גם מיתומים קטנים ללא שבועה, ואין לחוש לצררי, שכן הנוהג לתת צררי כמשכון היה רק כאשר הלווה היה מעוניין להאריך את זמן פירעון החוב מעבר לזמנו, אך כאן מכיוון שמדובר בתוך זמנו, אין לחוש להתפסת צררי.

הרא"ש הביא הסתייגות: ניתן לגבות מיתומים קטנים רק במלווה בשטר, או במלווה ע"פ במידה וכבר תבעו את אביהם לדין, והעדות התקבלה בפני האב. שכן אם העדות לא התקבלה בפני האב - לא ניתן לגבות עד שיגדילו, שהרי אין מקבלים עדות שלא בפני הבעל דין, וקטן חשוב כשלא בפניו.

וכן הסביר הרשב"א: כאשר המלווה גובה חוב בשטר מיתומים קטנים, לא נחשב כמקבל עדות שלא בפני הבעל דין, שכן "הא קיימא לן (ב"ק קיב:) דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין, וכל שנתקיים השטר - הרי הוא כאלו נתקיימה חתימתן בבית דין מזמן חתימתן של עדים".

מלווה הגובה מהלקוחות - נחלקו הראשונים, במקרה בו הלווה נפטר בתוך זמן ההלוואה, והמלווה בא לגבות מהלקוחות, האם צריך להישבע? הרא"ש (שם) כתב בשם רבנו האי גאון: המלווה צריך להישבע. אבל הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה א) כתב: המלווה גובה ללא שבועה. המחבר בסעיף ב כתב את שיטת הרמב"ם, והביא את שיטת הרא"ש בשם י"א.

הרא"ש הסביר, מדוע מלווה הגובה מיתומים, יכול לגבות ללא שבועה, אך כאשר המלווה גובה מן הלקוחות, צריך שבועה? "ואפשר הא דחיישינן לפרעון טפי מביתמי, משום דאי איתא דפרע - הוה פקיד בעידן דמית".

הסמ"ע בס"ק יב הסביר את דברי הרא"ש: ביתומים ניתן לגבות ללא שבועה, שכן האב דואג לבניו וללקוחות שלא יפסידו בגלל חובותיו, ואילו באמת הלווה שילם את חובו בתוך הזמן - היה הוא אומר זאת לבניו או לאפוטרופוס לפני מיתתו, כדי שלא יגבו מהם, ומכך שלא אמר להם - וודאי שהאב לא שילם את חובו. אומנם לגבי הלקוחות - למרות שהלווה סיפר לבניו ששילם למלווה, עדיין הלקוחות אינם יודעים זאת, ולכן על המלווה להישבע קודם שגובה מהלקוחות.

הסמ"ע כתב בשם העיר שושן טעם אחר: ביתומים ניתן לגבות ללא שבועה, שכן הלווה דואג לבניו, אכפת לו מהם שלא יפסידו בגלל חובותיו, ואילו באמת הלווה שילם את חובו בתוך הזמן - היה הוא אומר זאת לבניו לפני מיתתו, כדי שלא יגבו מהם, ומכך שלא אמר להם - וודאי שלא שילם את חובו. אבל ללווה לא אכפת מהלקוחות, וגם אם שילם למלווה בתוך הזמן, הוא לא ידאג להם ויספר לבניו על כך קודם מיתתו, לכן על המלווה להישבע קודם שגובה מהלקוחות.

האם טוענים ללקוח - כתב הנימוקי יוסף (מס' ב"מ דף נט: ד"ה בעי): "הא דאסיקנא דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה, כתב הראב"ד דווקא היכן דטעין איהו, אבל ליתמי דידיה - לא טענינן להו".

דברי המחבר והרמ"א

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף א: "הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן, ואמר ליה: פרעתיך - אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. והוא הדין דלא יכול לומר: מחלת לי. (מרדכי ריש ב"ב). ואפילו מיתמי, שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים, אפילו קטנים - נפרעים מהם בלא שבועה, אם היה מלוה בשטר, או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו, דבמלוה ע"פ נמי איתא להאי דינא, ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן, שאם אין עדים - נאמן בשבועת היסת, במיגו דלא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו. אם תבעו תוך זמנו ואמר ליה: פרעתיך, וחזר ותבעו אחר זמנו ואמר ליה: השתא פרעתיך - הוחזק כפרן ואינו נאמן. הגה: (הגהת אשר"י ס"פ השואל ובמהרי"ק שורש פ"ט) י"א דלא אמרינן חזקה זו אלא במלוה, אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים - הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן, אפילו תוך הזמן שקבע. (מהרי"ו סימן פ"ט). ושכירות, דינו כהלואה, ואינה משתלמת אלא בסופה, ואינו נאמן לומר שפרע תוך הזמן. (טור ריש סימן שי"ז ונ"י ריש ב"ב). מיהו אם שכרו לכתוב לו ספר, כמה קונטרסים - כל קונטרס מיד זמנו הוא. וה"ה בכל מלאכה המתפרדת בכיוצא בזה". (מרדכי ריש ב"ב).

ובסעיף ב: "אם מת בתוך זמן, ובא לטרוף (מלקוחות) במלוה בשטר: להרמב"ם אינו צריך שבועה, וי"א שצריך. ואם הלוה חי ואמר שפרעו: י"א דצריך המלוה לישבע שלא פרעו, וגובה. וי"א דאינו צריך שבועה. (בטור שתי הדעות). וכן עיקר". (נ"י פ"ק דב"ב וב"י).

ובסעיף ג: "(וכן משמע מרמב"ם פרק ז משכירות), תבעו ביום שנשלם בו הזמן, ואמר ליה: פרעתיך היום, אם היא מלוה על פה - נאמן בשבועת היסת, דעביד איניש דפרע ביום משלם זמניה. ואם היא מלוה בשטר - דינו כמלוה בשטר שלא קבע לו זמן".

ובסעיף ד: "וי"א דהא דאמרינן בתבעו ביום שנשלם הזמן וא"ל: פרעתיך היום, דנאמן - הני מילי כשתבעו בסוף היום; אבל קודם לכן - אינו נאמן. וכי אמר בסוף היום: פרעתיך תוך זמני - נאמן, במגו דפרעתיך היום. וי"א דוקא דטעין איהו, אבל ליתמי דידיה - לא טענינן". (נ"י פ' השואל).

ובסעיף ה: "תבעו אחר זמנו, או בסוף יום שנשלם זמנו, וטען שפרעו בזמנו - נשבע הלוה היסת, ונפטר".

ובסעיף ו: "נפטר הלוה תוך זמן, והוציאו יורשיו כתב פרעון, סתם, שפרע כל חובו לראובן קודם מותו - נתבאר בסי' ע"א. וע"ל בסי' פ"ד סעיף ב' וסימן פ"ה סעיף א".

ובסעיף ז: "מי שיש לו שטר על חבירו לפורעו לזמן פלוני, ואבד ממנו, ותבעו תוך זמנו; וכן אם השטר יוצא מתחת ידי אחר, וזה תובעו תוך זמנו, והלה טוען: ממני נפל ופרעתיו - לא אמרינן בכי הא אין אדם פורע תוך זמנו בסימן מ"א".

ובסעיף ח: "הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו - היינו דוקא בקובע זמן; אבל בסתם הלואה, אע"פ שזמנה שלשים יום - נאמן לומר: פרעתיך בתוך שלשים יום".

שאלות הסמכה לסימן עח

א. האם חזקה אין פורע תו"ז, אמורה גם במי שהיו כספים מופקדים בידו ועוסק בהם לצורך אחרים וטוען שהחזירם תוך הזמן? (סעיפים א-ד).

ב. האם בשכירות, נאמן המשכיר לומר שפרע תוך הזמן? (שם).

ג. שכר סופר לכתוב לו ס"ת, האם נאמן לטעון שפרע לו כל השכר לאחר שסיים הסופר לכתוב קונטרס אחד? (שם).

ד. אדם לווה מחברו כסף בתשלומים לשיעורים, האם נאמן לטעון שפרע כל החוב במועד התשלום הראשון? (שם).

ה. האם טענינן ללקוחות כשבעל החוב לפנינו ומודה בחוב? (שם).

ו. הלווה לחברו בסתם ולא קבע זמן לפירעון, או שקבע זמן לשישים יום, ותבעו המלווה, והשיב הלווה שפרע תוך שלושים יום, האם הלווה נפטר מחיוב?

ז. מה הדין אם יש שתי כיתי עדים, שאחת אומרת שפרע, והשנייה אומרת שלא פרע, או שרק שני עדים העידו שפרע תוך זמנו, האם הלווה נפטר מחיוב?

ח. ויכוח בין שוכר למשכיר על גובה השכירות, או בטענת פרעתי בזמנו או שלא בזמנו, מתי המשכיר נאמן, ומה הדין אם מתו השוכר והמשכיר? (שם).

[1] הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם הגר"ע אייגר (סימן קלו): שתי כיתות המכחישות את עניין הפירעון, והחוב בתוך זמנו, כך שיש חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו - לא אומרים שיש לצרף חזקה זו לעדים שהעידו שלא פרע, שכן כח החזקה לא גדול יותר מכח עדות שני עדים, וגם אם נאמר שכעת יש ארבעה עדים שהלווה לא פרע, (שני עדים וכן החזקה שחשובה כשני עדים) - לא יועיל, שהרי תרי כמאה, כך שהחזקה לא מסייעת למלווה. וכ"פ החתם סופר (חו"מ סימן סז).

[2] צריך לציין, הסמ"ע בס"ק ה כתב במפורש שהלווה הוחזק כפרן לא נאמן גם כאשר הודה ששילם בפני הבית דין.

[3] החזרת פיקדון - המשנה במסכת בבא קמא דף קיח עמוד א כותבת: "הגוזל את חבירו, או שהלוה הימנו, או שהפקיד לו בישוב - לא יחזיר לו במדבר. (גזלן או לווה או שומר - לא יכולים להחזיר לבעלים במדבר את הגזלה, או את ההלוואה, או את החפץ שהופקד, שכן יש להם אחריות על החפץ, ולא ניתן להחזיר במקום שלא משתמר). על מנת לצאת במדבר - יחזיר לו במדבר". (שומר או לווה שהתנו על מנת שיוכלו להחזיר במדבר - יכולים להחזיר במדבר. הגמ' תבאר, מה החידוש שיש במקרה זה).

הגמ' שאלה: "ורמינהו: מלוה - משתלמת בכל מקום, אבידה ופקדון - אין משתלמין אלא במקומן"? (הלווה יכול לשלם את ההלוואה בכל מקום, רק שומר וגזלן לא יכולים להחזיר בכל מקום, ומדוע המשנה כתבה שלווה לא יכול להחזיר בכל מקום).

"אמר אביי, ה"ק: מלוה - ניתנה ליתבע בכל מקום". (המלווה יכול לתבוע את החזר החוב מן הלווה גם במדבר, שכן המלווה עשה טובה ללווה, ועבד לווה לאיש מלווה, אך הלווה לא יכול להחזיר למלווה בכל מקום. וכ"פ המחבר בסימן עד סעיף א).

"אבידה - ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן". (המפקיד יכול לתבוע את פיקדונו רק באותו מקום שהפקיד, שאם הפקיד בעיר מסוימת, אינו יכול לתבוע את פיקדונו בחזרה בעיר אחרת, השומר לא משועבד למפקיד כמו לווה, שכן המפקיד לא עשה שום טובה לשומר, לכן יכול השומר לדחות את החזרת החפץ עד שיחזור לביתו. וכן גם הדין במוצא אבידה שלא חייב להחזיר למאבד את האבידה במדבר עד שיגיע לביתו).

(המשנה כתבה:) "על מנת לצאת במדבר. (אם נעשה תנאי - ניתן להחזיר במדבר). "פשיטא? לא צריכא, דא"ל: ליהוי האי פקדון גבך, דאנא למדבר נפיקנא, וא"ל איהו: אנא למדבר נמי בעינא למיפק, אי בעינא לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך". (לא צריך תנאי מפורש אלא מספיק גילוי דעת. דהיינו השומר לא צריך להתנות במפורש שיוכל להחזיר את הפיקדון במדבר, אלא אפ' אם המפקיד אמר לשומר: 'קח את הפיקדון מכיוון שאני הולך למדבר', והשומר אמר לו: 'גם אני הולך למדבר' - נחשב כאלו התנה עמו שיוכל להחזיר לו את הפיקדון במדבר).

ההסבר כאן הוא ע"פ גרסת הגמ', שהשומר אומר: הכל תלוי ברצוני, אם ארצה - אחזיר לך במדבר. ("אי בעינא"), אבל רש"י (ד"ה אי בעית) גרס בגמ': "אי בעית" דהיינו הכל תלוי ברצון המפקיד, שאם המפקיד יסכים לקבל בחזרה במדבר - השומר יחזיר לו במדבר. הרא"ש (סימן לא) גרס רק את התחלת דברי השומר: אני הולך למדבר, אך לא גרס את המשך דברי השומר: אי בעינא וכו'.

הש"ך בסימן רצג ס"ק ז כתב בשם מהרש"ל (פ"י סי' נ"ד): צריך לגרוס כפי הגירסא שלנו בגמ', שהשומר מוסיף: 'אם ארצה - אחזיר לך במדבר'. (לא כדברי הרא"ש שכלל לא גרס, ולא כדברי רש"י שגרס שתלוי בדעת הבעלים).

מדברי אביי מבואר, יש הבדל בין הלוואה ובין פיקדון. בהלוואה יכול המלווה לתבוע את החזר החוב מן הלווה גם במדבר, שכן המלווה עשה טובה ללווה, אבל בפיקדון, המפקיד לא יכול לתבוע את פיקדונו במדבר במקום בו לא התבצעה ההפקדה.

הש"ך בס"ק א כתב בשם ספר גידולי תרומה (דף קל"ח): גם בהלוואה, אם המעות לא ביד הלווה (במדבר) - המלווה לא יכול לבקש מהלווה שילך לביתו במיוחד להביא את המעות. לאור זאת ניתן להקשות: אין כל הבדל בין הלוואה ובין פיקדון, שכן אם הלווה או השומר מחזיקים בידיהם את מעות ההלוואה או את הפיקדון במדבר - וודאי שיצטרכו להחזיר, ואם הפיקדון או מעות ההלוואה לא ברשותם במדבר - לא ניתן לשלחם לבית, וודאי שלא ניתן לתובעם במדבר, נמצא שאין כל חילוק בין דין הלוואה לדין פיקדון?

הגידולי תרומה ענה: הגמ' דיברה בשומר על מעות או באדם שמצא מעות, ושומר או המוצא נמצאים במדבר, ויש בידם מעות באותו שווי של הפיקדון או המציאה, אך לא מדובר שאלו אותן המעות, וקמ"ל שהמפקיד או המוצא, לא יכולים להכריח את השומר או את המוצא להחזיר את המעות במדבר, אלא רק לכשיגיעו לביתם - יתנו להם את המעות השייכות להם. אומנם פשוט, אילו מעות ההפקדה או מעות המציאה היו בידם במדבר - השומר והמוצא היו צריכים להחזיר. אבל בהלוואה, אם יש ביד הלווה מעות במדבר, גם אם לא אותן מעות, (הרי בכל הלוואה מעות להוצאה נתנו) - חייב הלווה להחזירם למלווה, למרות שאלו לא אותן מעות ההלוואה, בתנאי שיש לו מספיק מעות להגיע לביתו.

הש"ך סיים: בפיקדון ובמציאה - המפקיד והמאבד לא יכולים לתבוע מהשומר או ממוצא אבידה שישבעו שבאמת אין ברשותם במדבר את מעות הפיקדון או את מעות המציאה, למרות שהמפקיד והמאבד טוענים טענת ברי, שטוענים בוודאות שהמעות נמצאות ברשות השומר או המאבד במדבר, (אמרנו שאם מעות הפיקדון או המציאה במדבר - חייבים להחזיר), בכ"ז לא ניתן להשביעם, שכן יש ספק בדבר ולא ניתן להשביע שבועת היסת על טענת ספק. (ניתן להחרים). אומנם בהלוואה אם המלווה טוען טענת ברי שהמעות ברשותו במדבר - יכול להשביע את הלווה שהמעות לא במדבר.

התוס' (מס' גיטין דף עה. ד"ה מכלל) כתבו: רק המפקיד אינו יכול לתבוע את פיקדונו בחזרה בעיר אחרת, אבל השומר יכול להחזיר את הפיקדון בכל מקום, גם בעל כורחו של המפקיד, וכדברי המשנה במסכת בבא קמא בדף קיח עמוד א, שאם הפקיד בישוב - לא יחזיר לו במדבר. מכאן ניתן לדייק, רק במדבר אסור לשומר להחזיר את הפיקדון, אבל בישוב - יכול להחזיר.

השיטה מקובצת (שם ד"ה מתניתין) כתב בשם הרמ"ה: כשם שאסור לשומר להחזיר פיקדון במדבר, כך גם אסור לו להחזיר את הפיקדון בשעת מלחמה, (בתנאי שהפיקדון הופקד בשעת שלום), שכן בשעת מלחמה הממון לא משתמר כמו במדבר. העיקרון הוא שעל השומר להחזיר את הפיקדון באותה רמת שמירה שהוא קיבל בשעת ההפקדה.

הראב"ד וה"ה (הלכות שאלה פרק ז הלכה יא) כתבו: פיקדון שהופקד לזמן קצוב - השומר לא יכול להחזיר את הפיקדון בתוך הזמן הקצוב בניגוד לדעת המפקיד, שכן הזמן נקבע לטובת המפקיד, (כך הדין בכל השומרים שאין השומרים יכולים לחזור בהם בתוך זמן ההפקדה, למעט שואל שהזמן נקבע לטובת השואל, שלא יוכל המשאיל לחזור בו עד תום תקופת השאלה). וכ"פ המחבר בסעיף א. אבל הרשב"א (מס' קידושין דף יג. ד"ה סברה) כתב: שומר יכול להחזיר בתוך הזמן, שכן דינו כפועל שיכול לחזור בו בחצי היום, כמובא במסכת בבא מציעא בדף י עמוד א.

החזון איש (ב"ק סימן כג) כתב: למרות שהמחבר לא פסק כרשב"א, בכ"ז הוי ספיקא דדינא, ויכול השומר לומר קים לי כדעת הרשב"א, ולחזור בו בתוך הזמן בו התחייב לשמור.

אם כי צריך לציין, לדעת הגר"י אייבשיץ בספרו אורים ותומים, אין לומר קים לי כשיטה שלא הובאה בשולחן ערוך או ברמ"א. נמצא אפוא, כל האפשרות של הנתבע לומר קים לי, מצטמצמת רק לשיטות שהמחבר או הרמ"א הביאום.

הקצות בס"ק ב תירץ את קושיית הרשב"א: יש לחלק בין שומר שנכסיו משתעבדים לשלם למפקיד במידה והפיקדון ייגנב בפשיעה, משא"כ פועל שנכסיו כלל אינם משועבדים למעסיק, לכן יכול לחזור בו.

הנתיבות כתב: שומר שכר המקבל מעות עבור שמירתו - דינו כפועל, לכן יכול לחזור בו בתוך הזמן, משא"כ שומר חינם שאינו יכול לחזור בו בתוך הזמן.

[4] הקצות בסימן נט ס"ק א הסביר: למרות שיש למלווה שטר חוב, הוא לא יכול לגבות את החוב, כמבואר בסימן עה סעיף ט, שאנו אומרים שחזקת ממון עדיפה על טענת ברי, כאן יש גם חזקת ממון אצל הלווה, וגם טענת ברי של הלווה, שהם מצטרפים יחד ומריעים את השטר חוב שביד המלווה. לכן הלווה אינו צריך לשלם.

הקצות הוכיח זאת, מדברי הגמ' במסכת כתובות דף יב עמוד ב: בעל הטוען שלא מצא בתולים ויתכן ונבעלה לפני האירוסין, כך שהאירוסין היו מקח טעות. והאישה טוענת טענת ברי, שלאחר האירוסין, אנסו אותה, הדין הוא שהאישה נאמנת, שכן היא טוענת טענת בריא, וכן מצטרף לטענת הבריא שלה, גם חזקת הגוף שהיא בתולה, שהאישה יכולה להוציא מבעלה כתובה של בתולה. נמצא אפוא, שבהצטרפות חזקה לטענת ברי, אנו אומרים שניתן להוציא ממון.

[5] לעיל הובא בשם הגר"א, שזו חזקה טובה החשובה כמו עדים. (אם כי הגר"א כבר הביא קושיא על הנחה זו, ונשאר בצ"ע).

[6] הנתיבות בס"ק ח העיר: הלווה נאמן לטעון פרעתי, למרות שעדיין לא הגיע מועד פירעון החוב, (תוך זמנו), רק במקרה בו מינו עדים מסוימים שיכתבו את השטר חוב, ואז אם באו עדים אחרים שראו את ההלוואה והקניין, (אך לא מונו לשליחים לכתוב את השטר חוב) - יכול הלווה לטעון פרעתי תוך זמנו, (אך לא יכול להכחיש את ההלוואה), שכן טענת המלווה גרועה בכך שאין לו שטר חוב, והרי מונו עדים לכתוב שטר חוב, כך שניתן להאמין ללווה שבאמת הוא פרע את החוב, ולכן אין למלווה שטר חוב. אומנם במקרה בו לא מינו עדים לכתוב שטר חוב - הלווה לא נאמן לטעון פרעתי בתוך זמנו, שכן טענת המלווה לא בעייתית כלל.