רכב שהזיק את שער הישוב

בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

הרב ישועה רטבי

פסק זה הינו דעת מיעוט. בכדי לראות את פסק דין של דעת הרוב בבית הדין בישוב מצפה יריחו - לחץ כאן.

 

 

המקרה

הרכב של התובע נכנס לשער הישוב תוך כדי שהשער היה בתהליך סגירה. לרכב של התובע נגרם נזק בסך 800 ש"ח (ללא מע"מ), וכן לשער נגרם נזק בסך 2,000 ש"ח.

 

טענות התובע

התובע לפני הכניסה לישוב עצר לצורך שיחת טלפון וראה שהשער לא נסגר. לדבריו הוא נסע בצורה סבירה, לא ניסה לעקוף, ולא שם לב שהשער היה בתהליך סגירה.

התובע טוען שיש תקלות בשער, העינית שאמורה לעצור את השער לא עובדת.

כמו כן, ע"פ תקנות פיקוד עורף (מפרט טכני הקמת מרכיבי ביטחון סעיף 6.03), צריך שהשער יהיה ברוחב שישה מטרים, כדי למנוע תאונות, כאן בישוב אין את המרחק הנדרש.

 

 

טענות המזכירות

השער עובד באופן תקין. העין האלקטרונית ג"כ עובדת כראוי. פעילות השער איטית, ויש תושבים שמנסים למהר ולהיכנס לפני שהשער ייסגר.

בכדי למנוע נזקים כאלו, אחראי הביטחון התקין 3 פסי האטה (במפרים), תמרור עצור ורמזור.

לאחר התאונה מזכירות הישוב הזמינה איש מקצוע שבדק את השער וקבע כי אין כל תקלה בשער.

 

 

השאלות לבירור:

  • א. גדר חיוב נזק הנגרם מרכב.
  • ב. דין מזיק שהזיק בגלל פשיעת הניזק.
  • ג. הפטור של הגמ' בגלל "שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים".
  • ד. האם יש כאן פטור של מזיק באונס?
  • ה. דין הנזק שנגרם לרכב ודין הנזק שנגרם לשער.

 

א- גדר חיוב נזק הנגרם מרכב

נזק הנגרם מרכב האם יש לדונו כדין אדם המזיק או כדין ממונו שהזיק? יש לכך נ"מ מאוד גדולה להלכה, אם נגדיר את הנזק ע"פ דיני אדם המזיק, הרי שאדם מועד לעולם וחייב לשלם, אך אם נגדיר את הנזק כממונו שהזיק, הרי שנצטרך להחיל עליו את דיני בור, ובכך לא יהיה ניתן לחייב את הנהג על ההיזק של השער, שהרי אין חיוב בנזקי בור על כלים.

בגמ' במסכת בבא קמא דף כח עמוד ב (וכן בדף ה עמוד ב, ובדף מח עמוד ב) מובא: "מכדי אבנו וסכינו ומשאו - מבורו למדנו, וכולן אני קורא בהן: שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים. והני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין - אדם חייב, וכלים פטורין". דהיינו, מהפסוק אנו למדים שחיוב בור הוא רק על בהמה שניזוקה מהבור, או על אדם שניזוק בבור, אבל לא על כלים שנשברו בבור[1], ולא על אדם שמת בבור. וכ"פ המחבר בסימן תי סעיף כא.

הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף טו עמוד ב) כתב: "משום דלא אמרינן הכי (מתי מחילים דיני בור), אלא היכא דנפיל ושדי דדומיא דבור דלא שליט בגופיה, אבל היכא דקאי אנפשיה - לאו תולדה דבור היא, אלא כמאן דאזקיה בידים דמי".

הרא"ש (כלל קא סימן ה) כתב: אדם שעבר עם סוסו ופגע בסוס החתן, יש להחשיבו כמזיק בגופו, שכן הוא רוכב על הבהמה ומנהיג אותה. וכ"פ המחבר בסימן שעח סעיף ט.

הנהג הוא זה ששולט ברכב, הוא קובע מתי להגביר מהירות, מתי להאט ומתי לעצור את הרכב. לכן ללא ספק יש להחיל על הנהג את דיני אדם המזיק.

וכך מובא ביביע אומר (חלק ט - חושן משפט סימן ה): "וכן כאן משעה שהדליק את המנוע של המכונית ע"מ לנסוע בה, נחשב בידים הוא, ולא גרמא, [וע' בשו"ת אבני נזר (חאו"ח ס"ס שפח), ובשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' קלד). ודו"ק]. וע' להחזון איש (מועד סי' לו), שכתב, שהחורש בשבת ע"י מכונה, אף שהאדם לוחץ לחיצה אחת, ותנועת הגלגל נמשכת מאליה, מ"מ כל החרישה נחשבת גירי דיליה, ומעשה ידיו הם, וכמ"ש הנימוקי יוסף בדין אשו משום חציו. ע"ש. עכ"פ אין לומר שהעושה חבלה ע"י המכונית נחשב לגרמא, אלא כעושה בידים. ושלם ישלם המבעיר את הבערה. וחייב בשבת וריפוי".

 

 

ב- מזיק שהזיק בגלל פשיעת הניזק

התובע טוען שיש תקלות בשער, העינית שאמורה לעצור את השער לא עובדת, כך שההיזק נגרם בגלל הפשיעה של הישוב שלא תיקן את התקלות הקיימות בשער.

השאלה לדיון: אנו יודעים שאדם המזיק חייב לעולם, אך בהנחה שהניזק אכן פשע, האם יש בכך בכדי לפטור את המזיק מחיוב על הזיקו?

המשנה במסכת בבא קמא דף כו עמוד א כתבה: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן". בגמ' מובא: "מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון".

דין אדם המזיק נראה ברור ומוחלט: המזיק תמיד חייב לשלם. אך בכ"ז מצאנו מספר מקרים בהם הגמ' פטרה את אדם המזיק[2]:

  • א. המשנה במסכת בבא קמא דף כז עמוד א כתבה: "המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור". שמואל בגמ' העמיד: מדובר בנתקל בלילה שלא יכל לראות, כמבואר בסימן תיב סעיף ב.
  • ב. בירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ב הלכה ח) מובא: אדם שהלך לישון, ובא השני וישן לידו, והראשון הזיק לשני - הראשון פטור מלשלם. וכ"פ המחבר בסימן תכא סעיף ד.
  • ג. הגמ' במסכת בבא קמא דף קיב עמוד א כתבה: אב ששאל פרה מחברו ונפטר, היורשים יורשים כל זכות שיש לאביהם בפרה, לכן הם יכולים להשתמש בפרה, אך אם הפרה מתה - היורשים פטורים מאונסים, רק האב חייב באונסים, שכן הוא זה ששאל את הפרה, אבל הבנים לא קיבלו על עצמם חיוב על האונסים ועבורם זהו אונס גמור. וכ"פ המחבר בסימן שמא סעיף ג.
  • ד. המשנה במסכת בבא קמא דף לב עמוד א כתבה: אדם המחזיק בחבית הלך ראשון, ומאחוריו הלך אדם עם קורה. בעל החבית נעצר בצורה פתאומית והחבית נשברה בגלל הקורה - בעל הקורה פטור. וכ"פ המחבר בסימן שעט סעיף ג.
  • ה. בגמ' במסכת בבא קמא דף צט עמוד ב מובא: טבח שניבל בהמה, אם עבד בחינם והוא טבח אומן - פטור מלשלם. וכ"פ המחבר בסימן שו סעיף ד.

נחלקו הראשונים בטעם הפטור במקרים אלו:

  • א. התוס' (מס' ב"ק דף כז: ד"ה ושמואל) כתבו: הגמ' פטרה במקרים אלו בגלל שמדובר באונס גדול (אונס הדומה לגניבה), לדעת התוס', אדם המזיק חייב רק באונס הדומה לאבידה, אך לא חייב באונס הדומה לגניבה. אבל הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) כתב: בכל המקרים הטעם לפטור אינו בגלל שזהו אונס גדול אלא בגלל שהניזק פשע. במקרה הראשון הניזק פשע בהנחת כדו ברשות הרבים, במקרה השני הניזק פשע בכך ששם חפצים ליד אדם שכבר ישן. במקרה הרביעי בעל החבית נעמד באופן פתאומי ובכך הוא פשע בעצמו[3]. הרמב"ן ביאר מדוע טבח אומן שהזיק פטור מלשלם: הפטור אינו בגלל שזהו אונס גמור, אלא בגלל שאין דין אדם המזיק באומן, שהרי הוא עבד ברשות.

מדברי הרמב"ן ניתן להוכיח, שאם הניזק פשע, ובגלל פשיעתו אירע הנזק - המזיק פטור מלשלם, מכיוון שהאחריות על הנזק חלה על הניזק שפשע.

בכדי לקבוע שהניזק פשע - צריך המזיק להוכיח שאכן הייתה פשיעה של הניזק. אך מאחר ואיש מקצוע בדק את השער וקבע שאין כל בעיה בשער, והישוב עמד בכל כללי הבטיחות הנדרשים, (לפני השער ישנם: 3 פסי האטה, תמרור עצור ורמזור), לא ניתן לראות בהתנהלות הישוב פשיעה.

התובע טען, כי ע"פ תקנות פיקוד עורף (מפרט טכני הקמת מרכיבי ביטחון סעיף 6.03), צריך שהשער בכל נתיב יהיה שישה מטרים. אך מעיון בתקנון מתברר, שהדרישה לרוחב שישה מטרים היא לכל רוחב הכביש ולא לכל נתיב.

 

 

ג- "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים"

המשנה במסכת בבא קמא דף כז עמוד א פטרה אדם שנתקל בחביות ושברם. הגמ' בדף כז עמוד ב הסבירה מדוע השובר פטור: מכיוון "שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", דין זה נפסק להלכה בסימן תיב סעיף א.

התובע טוען: "לא ראיתי שהשער נסגר, לא שמתי לב, לא ראיתי, לא הרגשתי". לכאורה ניתן לומר, כשם שהמשנה פטרה את הנתקל בחבית ושברו בגלל הטענה "שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", כך גם אין לחייב את התובע שנתקל בשער ושברו?

טענה זו לא מתקבלת. דברי הגמ' שייכים רק במקום שלא רגילים להסתכל, כגון במקרה המובא בגמ': אדם הניח כד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בכד ושברה - פטור מלשלם, בגלל שבני אדם לא רגילים להסתכל על המדרכה בשעת הליכתם, כי אדם מסתכל קדימה ולא מסתכל למטה (כמובא בדברי התוס' ד"ה לפי), אבל במקום שחייבים להסתכל, כגון נהג הנוסע ברכב מוטלת עליו חובה להסתכל ולהיזהר בדרכים, ואם הזיק בגלל שלא ראה את השער נסגר - חייב לשלם. אנו לא אומרים "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים" בנהג שלא היה מספיק זהיר.

על מקרה זה ניתן להביא את דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב: "אמאי פטור - איבעי ליה לעיוני ומיזל". ישנה חובה על נהג להסתכל בדרך ולהיזהר לא לגרום לנזקים, וכדבריו הברורים של התוספות (במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג אמאי): "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".

בגמ' עוד מובא: "אמר רב פפא: קרנא דעצרא הוי, דכיון דברשות קעבדי - איבעי ליה לעיוני ומיזל". דהיינו במקום שיש רשות להניח כדים - מי שנתקל ושברם חייב לשלם. הגמ' הביאה לכך דוגמא: לפעמים בית הבד היה עמוס באנשים שמכינים שמן, ומחוץ לבית הבד עמד תור של אנשים שמחכים עם הכדים שלהם לתורם, במקרים אלו ניתן להם רשות להניח את כדיהם ברשות הרבים, לפיכך מי שנתקל ושובר את הכדים - חייב לשלם, למרות שהוא נכנס מקרן זווית, והיה לו קשה לראות את הכדים, בכ"ז היה עליו ללכת בזהירות. וכ"פ הרי"ף (דף יב.), הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו), הרא"ש (סימן א) והמחבר (סימן תיב סעיף ב).

הפני יהושע (מסכת בבא קמא דף לב עמוד א) כתב: יש להבחין בין דבר שיש רשות להניחו ובין דבר שאין רשות להניחו. אין רשות להניח תקלה ברשות הרבים, לכן גם לא הטריחו את האדם להסתכל ולהישמר מכך, ואם הזיק - פטור מלשלם, אבל בדבר שיש רשות להניח, כגון שער לישוב - וודאי שמוטלת על האדם חובה להסתכל ולהיזהר מהלזיק[4].

 

 

ד- האם יש כאן פטור של מזיק באונס?

נחלקו הראשונים, האם מזיק חייב באונס גמור. לדעת התוס' (מס' ב"ק דף כז: ד"ה ושמואל[5]) - לא רק באונס גמור - המזיק פטור, אלא גם באונס הקרוב לאונס גמור - המזיק פטור, ורק באונס הקרוב לפשיעה - המזיק חייב. התוס' נתנו כלל מתי אנו מחייבים באונס ומתי פוטרים באונס: במקרה בו האונס דומה לגניבה - המזיק פטור, אבל במקרה בו האונס דומה לאבידה - חייב, שכן זהו אונס הקרוב לפשיעה[6], דהיינו מעשה הנזק אכן היה באונס, אבל קדמה לכך פשיעה שגרמה לאונס.

אבל לדעת הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:), אין לחלק בין אונס לאונס, ובכל האונסים יש לחייב. "וסוף דבר, כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין - אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם (ב"ק כ"ו ב'), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כ"ז א') - הרי הזכירו סוף האונסין כולם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע".

נחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם והמחבר האם הם סבורים כדעת הרמב"ן או כדעת התוס', ואכמ"ל.

מצפייה בסרטון התאונה נראה בבירור שלא היה כאן אונס, וודאי שלא היה אונס גמור, כך שלא ניתן לפטור את התובע מדין אונס גמור.

 

 

ה- דין הנזק שנגרם לרכב ודין הנזק שנגרם לשער

השאלה לדיון היא מי נכנס במי, האם השער נכנס ברכב כטענת התובע, או שהרכב נכנס בשער כטענת המזכירות. בכדי לענות על כך יש לבחון את מיקום הנזק. נזק שאירע לרכב בחזית הרכב או בצד הרכב מקדימה (עד בערך המיקום של חצי החלון), במקום בו יש אפשרות לנהג להסתכל לצדדים - האשמה מוטלת על הנהג שהיה צריך להסתכל ולהיזהר, אך אם הנזק אירע בנקודה בה השדה ראייה של הנהג מוגבל, (למשל באמצע הרכב) - האחריות אינה על הנהג.

כאן הנזק הוא מעל גלגל הרכב במקום בו הנהג יכל לראות ולהיזהר, כך שיש לקבוע שהנהג נכנס בשער. סימוכין לכך ניתן למצוא גם בצפייה בסרטון.

מרן בעל השולחן ערוך (בסימן תיב סעיף ב - ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו) כתב: "הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, (= הישוב התקין שער בכניסה לישוב במקום שיש רשות להתקינו)... ובא אחר ונתקל בו ושברו (=רכב נתקל בשער ושברו) - חייב. ואם הוזק בו המהלך (=אירע נזק לרכב) - בעל הכד פטור, (=הישוב בעל השער פטור מלשלם על נזקי הרכב), מפני שהיה לו (לנהג שנתקל) להסתכל".

מדברי המחבר אנו למדים שתי הלכות: א)- אדם שנתקל והזיק שער תקני שעומד בכל כללי הבטיחות - חייב לשלם, מכיוון שלשער תקני יש דין של דבר שהונח ברשות, מכאן שהתובע חייב לשלם על היזק השער. ב)- נזקים שנגרמו לנתקל - אין חיוב לשלם עליהם, לכן הישוב פטור מלשלם על הנזקים שאירעו לרכב.

ניתן להקשות על ההשוואה בין השער לבין הכד: השער נמצא בתנועה, אך הכד קבוע ועומד? מהסוגיה של קורה וחבית (מסכת בבא קמא דף לב עמוד א) מבואר, שכאשר יש שניים שנמצאים בתנועה - צריך שתהיה התראה, א"כ לכאורה ניתן להטיל ספק האם הישוב התרה כדין.

אך עדיין יש לומר שהמזכירות פטורה מלשלם על נזקי הרכב, זאת ע"פ המבואר בדברי הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף פב עמוד ב): "וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתני'... כלם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם". דהיינו נזק שנגרם לניזק אירע בגלל פשיעה של הניזק - המזיק פטור מלשלם גם כאשר שניהם בתנועה (קורה וחבית).

במקרה של תאונות יכולות להיות מספר אפשרויות: א)- שניהם ברשות, דהיינו שני הצדדים שמרו על כללי בטיחות כנדרש. ב)- שניהם שלא ברשות, דהיינו שני הצדדים פשעו. ג)- אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דהיינו צד אחד שמר על כללי הבטיחות (ברשות), והצד השני פשע ולא שמר על כללי הבטיחות (שלא ברשות).

לדעתי, המקרה הנדון שייך לקבוצה השלישית: אחד ברשות ואחד שלא ברשות. את התובע יש להגדיר כמו שלא ברשות, ואת שער הישוב כברשות, וכאשר אחד ברשות והשני שלא ברשות, אנו מחייבים את מי שלא ברשות על כל הנזקים שגרם, ופוטרים את הברשות מנזקים שגרם לשלא ברשות.

נהג שלא נשמע לתמרורי ההזהרה ולא מאט לפני הכניסה לשער - דינו כמי שנסע שלא ברשות. התובע הודה שלא זוכר אם האט לפני הכניסה לישוב. מצפייה בסרטון נוצר הרושם שהתובע לא האט בנסיעה. כמו כן בסרטון רואים בבירור שהתובע כלל לא עצר ליד תמרור העצור.

השער עומד בכללי הבטיחות (כך גם העיד מהנדס תנועה), לפני הכניסה לשער יש 3 פסי האטה ותמרור עצור, כך שיש לדון את השער כמו ברשות.

הגמ' במסכת בבא קמא דף מח עמוד ב כתבה: "אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות - פטור, שלא ברשות - חייב". רש"י (דף מח: ד"ה דברשות) ביאר: מי שברשות פטור גם אם הזיק בידיים (וק"ו שפטור בהיזק ממילא).

מדברי הגמ' מבואר, כאשר אחד הצדדים מוגדר כלא רשות, והשני מוגדר כרשות - מי שמוגדר כלא רשות - חייב לשלם על כל הנזקים שגרם לברשות, ומי שמוגדר כרשות - פטור מלשלם על הנזקים שאירעו ללא ברשות.

רש"י (שם) פטר את מי שברשות וחייבו את מי שמוגדר כשלא ברשות. וכך כתבו התוספות (מסכת ב"ק דף מח: ד"ה שניהם): "אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי, והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי, ואם שלא מדעת הזיקו: ברשות - פטור, שלא ברשות - חייב".

וכן כתב התוספות רי"ד (מסכת בבא קמא דף מח עמוד ב): "אף על גב דאמרינן אדם מועד לעולם, ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשיה, אבל היכא דפשע ניזק אנפשיה, אף על גב דאזקיה בידים, כיון דשלא בכוונה אזקיה - פטור".

התוספות רי"ד עוד כתב: "אבל אם האחד ברשות והא' שלא ברשות, דברשות פטור בין הזיק בידים והוא שעשה שלא בכוונה דלא ידע בי' ובין אם הוזק בו, ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו". (מכאן מוכח שאין כל הבדל בין מזיק לבין הוזק כאשר אחד ברשות ואחד שלא ברשות).

הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף טו עמוד ב) הדגיש שדין זה נכון גם כאשר שניהם בתנועה (חבית וקורה): "נשברה חבית בקורה פטור... וקי"ל התם, דכל היכא דאחד ברשות ואחד שלא ברשות, בין הזיקו זה את זה, בין הוזקו זה בזה - דברשות פטור דשלא ברשות חייב". דהיינו, המשנה של קורה וחבית התייחסה רק למקרה של שניהם ברשות, אבל כאשר אחד מהם שלא ברשות הוא חייב על נזקים שגרם לברשות.

מעבר לכך, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכות א' ג') כתב: ברשות הניזק - אנו אומרים שאדם המזיק חייב לשלם גם כאשר הוא אנוס[7]. החזון איש (ב"ק סימן ד בס"ק ג) חידש: רשות הניזק אינו מצומצם רק לרשותו של הניזק, אלא אפ' רשות הרבים יכולה להיחשב כרשות הניזק, כגון ניזק שהולך ברשות הרבים בצורה רגילה, ולעומתו המזיק משנה מהרגיל (עושה דבר שגורם לידי היזק) - יש לומר שהמזיק נחשב כאילו נכנס ללא רשות לרשות הניזק ולפיכך יש לחייבו בתשלום.

ע"פ דברי החזון איש ניתן לומר, נהג רכב שלא שמר על חוקי התנועה וגרם לתאונה, יש לדונו כמזיק ברשות הניזק ולחייבו על כל הנזקים. לפיכך יש לפטור את הישוב מנזקים שנגרמו לרכב התובע בגלל הגדר, ולחייב את התובע על ההיזק שנגרם לגדר.

 

 

ו- החלטות

  1. הישוב פטור מלשלם לתובע על נזקי הרכב.
  2. התובע חייב לשלם לישוב סך 2,000 ש"ח.

 

 

[1] התוספות במסכת בבא קמא (דף י. ד"ה שייר בטמון) - "דכל מילי דלאו בעלי חיים - ממעטים". דהיינו הפטור של כלים בבור הוא לאו דווקא כלים, אלא כל דבר שלא בהמה - נחשב לכלי ופטור בהיזק בור.

[2] ישנם עוד מקרים בהם אדם המזיק פטור מלשלם, כעת אביא רק מספר מקרים השייכים לדיון.

[3] הרמב"ן לא התייחס למקרה השלישי. הקהילות יעקב (סימן כד) הסביר את שיטת הרמב"ן: דין מזיק באונס שייך רק כאשר אדם עושה פעולה אסורה פעולה של היזק, אלא שהוא עשה זאת בגלל אונס, אך יורשים שירשו פרה כלל לא עשו מעשה אסור, מבחינתם השור שייך להם ולכן הם טבחוהו ואכלוהו. שהרי יש חזקה שכל מה שנמצא ביד האדם הוא שלו, לכן לא דנים כאן כלל מדין מזיק באונס.

[4] כך כתב הפני יהושע: "דכיון שאין רשות לשום אדם להניח דבר תקלה ברה"ר, ממילא לא הטריחוהו לבני אדם לעיין בדרכים, ולשמור עצמו מתקלה, כיון דלא שכיחא, אבל הכא שייך שפיר איבעי לסגויי אפילו באדם, כיון שרשות לבני אדם לילך ברה"ר עם משאם, ולפעמים שעומדים לכתף, א"כ יש להם לעיין תמיד במי שהולך לפניהם".

[5] וכן מובא בתוספות במסכת בבא מציעא דף פב עמוד ב (ד"ה וסבר), ובתוספות במסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב (ד"ה חייב).

[6] כלל זה מקורו בדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף צד עמוד ב: "ומה גניבה שקרובה לאונס - משלם, אבידה שקרובה לפשיעה - לא כל שכן". הריטב"א (שם ד"ה ומה) ביאר: "פירוש, דגנבה קרובה לאונס - משום דהיא ע"י אחרים, משא"כ באבדה דהויא ממילא". (דהיינו בכדי שאחרים לא יגנבו - צריך לעשות שמירה טובה יותר מאשר שהוא לא יאבד את החפץ בעצמו).

[7] וכך כתב ערוך השולחן (סעיף יא): "כל מה שנתבאר דחייב בין בשוגג בין במזיד ובין באונס - זהו דוקא כשהזיק ברשותו של ניזק, שנכנס אצלו שלא ברשיונו והזיקו".