חיפוש בארכיון השיעורים

פרשת ויגש - הכל צפוי והרשות נתונה

הרב שבתי סבתו | ו טבת התשפ | 03.01.2020

ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת ויגש / תשע"ד

הכול צפוי והרשות נתונה

מכירה או שליחות

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף. הַעוֹד אָבִי חָי? (בראשית מה, ג)".

חשיפת זהותו של יוסף, מותירה את האחים בהלם וללא יכולת תגובה.

"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו (שם)".

יוסף קורא לאחיו המבוהלים לגשת אליו, ובסבלנות ובמתינות הוא מנסה להרגיע אותם:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם (שם, פסוק ה)".

כלומר, אתם אמנם מכרתם אותי אך למעשה, אלוקים שלחני.

האחים לא נרגעים ולכן יוסף הצדיק אינו מסתפק בזאת, אלא ממיר את הביטוי "מְכַרְתֶּם אֹתִי" בביטוי "שְׁלַחְתֶּם אֹתִי", ובכך תוסר חרפת המכירה מאת אחיו:

"וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים... (שם, פסוק ח)".

בפסוק הזה מדגיש יוסף את חלקו המכריע של אלוקים, בכל השתלשלות העניינים שבאו עד הלום.

כלומר, לאחר מעשה מתברר, כי בהגעתו של יוסף למצרים ועלייתו לשלטון בתקופה הקריטית של הרעב, הייתה מעורבת יד ההשגחה העליונה בצורה שאי אפשר לטעות בה.

מעתה אי אפשר להימלט מן השאלה העולה ובאה: האם התוצאה הזאת פוטרת את האחים מן המעשה הנפשע של מכירת אחיהם?

השאלה הנקודתית הזאת, מעלה שאלה רחבה יותר. האם כל מְבַצֵעַ עוון או פשע, שבסופו של דבר הוביל לתוצאות חיוביות, ינוקה מאשמה על מעשהו? האם הוא יוכל להסיר את האחריות מעל כתפיו ולהשליך אותה על המעורבות האלוקית, בהצביעו על התוצאות הרצויות?

אותה שאלה תישאל בקראנו את מגילת רות.

האם נאמר כי מעשהו של אלימלך, שבזמן הרעב ברח עם משפחתו, מבית לחם יהודה אל שדה מואב, ייחשב למעשה חיובי, אך ורק מפני שסופו של הסיפור היה חיובי והוא הגעתה של רות וייסודה של שושלת מלכות בית דוד?

הוא הדין לחטא דוד המלך במעשה בת שבע.

האם מעשהו של דוד המלך בפרשת בת שבע לא ייחשב עוון, אם בסופו של דבר, הבן השני שנולד – שלמה המלך, בנה את בית המקדש, איחד את כל עם ישראל והמשיך את שושלת המלכות עד ביאת משיח בן דוד?

נחדד את השאלה.

היכן בדיוק עובר הגבול בין אחריות האדם למעשיו לבין הגשמת התכנית האלוקית והשגת יעדיה הסופיים? מה מגדיר את תחום האחריות?

גִלגול אחריות

על גִלגולה של האחריות, נלמד מן האירוע הבא. כאשר הגיעו אחי יוסף אל המלון, גילו לחרדתם כי כספו של אחד מהם הושב אל שקו, והם נתקפו בפחד ובהלה:

"...וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹהִים לָנוּ (בראשית מב, כח)".

בדבריהם הם מגלגלים את האחריות לפִתחו של בורא עולם.

הגמרא במסכת תענית מספרת על רבי יוחנן ששמע את בנו הקטן של ריש לקיש קורא את הפסוק:

"אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ (משלי יט, ג)".

שאל רבי יוחנן בקול רם: האם אפשר שיהיה פסוק בכתובים שאינו רמוז בתורה?

תשובתו של התינוק לא איחרה לבוא:

"וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹהִים לָנוּ (בראשית מב, כח)".

כלומר, במקום לפשפש באיוולת מעשיהם הראשונים, הם מקשים קושיות על ריבונו של עולם. האחים נושאים באחריות כבדה לכל ההתרחשויות, והם מיתממים ושואלים, מדוע עשה ה' כך?

את כל השאלות האלה נוכל לסכם במשפט אחד.

מהי ההגדרה המדויקת של מעשה האחים ליוסף. מכירה או שליחות?

הניסוח הזה של הבעיה מבוסס על דברי יוסף בעצמו, שאמר:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם (בראשית מה, ה')".

הכול צפוי והרשות נתונה

המשנה הבאה תסייע לנו בהבנת התהליך.

                "הוא היה אומר (רבי עקיבא):

                הכול צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה (אבות ג, ד)".

לכאורה יש כאן סתירה גלויה בין הפִּסקה "הכול צפוי", שמשמעותה היא, שכל מה שמתרחש הוא תכנון אלוקי מלמעלה, לבין הפִּסקה "והרשות נתונה" שמשמעותה היא, שניתנה רשות לאדם לבחור את דרכו והוא הקובע הבלעדי.

ברור לכולנו שיש יד מכוונת מלמעלה, אך באותה מידה אין לנו ספק, כי לא תיתכן הנהגת שכר ועונש אם אין בחירה.

הסתירה הזאת תבוא על פתרונה באופן הבא:

ה' קובע את היעדים, והם אינם נתונים לשינוי. לפעמים הם מוגבלים בזמן, ולפעמים הם אינם מוגבלים בזמן. זהו פירוש "הכול צפוי".

לעומת זאת, ה' הפקיד ביד האדם את בחירת הדרך להגיע אל אותם היעדים, המסומנים מראש.

ניקח כדוגמה את עם ישראל.

מהו היעד שהציב ה' לעם ישראל?

היעד הוא:

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ... (שמות יט, ו)".

הדרך שה' מתווה כדי להגיע אל היעד הזה, היא דרך התורה והמצוות, אך יש יכולת בידי עם ישראל לבחור בדרך הפוכה. בסופו של דבר, גם בדרך ההפוכה יגיע עם ישראל אל היעד, אך הדרך הזו תלוּוֶה בקשיים רבים מאוד.

נדגים זאת במשל הבא: שני אנשים אמורים להגיע למטרה מסוימת בכל מחיר. האחד, רץ לכיוון הנכון ומגיע מהר, כשגופו שלם והוא שמח. לעומתו, השני מתנגד ומחליט לרוץ בכיוון הנגדי. בסופו של דבר הוא יעשה סיבוב פרסה ויגיע בעל כורחו אל המטרה הראשונה. הדרך הזאת תהיה כפולה, והוא יגיע באיחור רב, כשהוא חבול ושרוט וגופו זב דם.

מעתה תתעורר שאלה חדשה. אם המטרה תושג בכל מחיר, מה תכלית הפקדת הדרך המובילה אל המטרה ביד האדם?

התשובה במשפט אחד היא: שותפות האדם במעשה ה'. הקב"ה מעונין לשתף את האדם בהגעה אל המטרה, על ידי בחירת הדרך הישרה.

מדוע?

משום, שעל ידי כך הוא יזכה לגמול טוב בזכות, ולא בחסד. אם האדם היה מקבל את הטוב מתוך חסד בלבד, ולא כגמול למעשיו הטובים, לא היה מה שיבטיח את קיום החסד לאורך זמן. לכן, כאשר האדם זכאי בזכות מעשיו, הרי הטוב מגיע לו על פי דין ולכן מובטח לו שיתקיים לאורך זמן.

כאן נחזור אל המשנה המצוטטת לעיל ונבין אותה כראוי.

הכול צפוי (מטרה), והרשות נתונה (הדרך להגיע למטרה). ובטוב העולם נידון (בסופו של דבר הכול מוביל אל הטוב האמיתי והנצחי).

נדגים זאת במודל נוסף.

שמיטת האדמה

מצות השמיטה תְּקֵפָה רק בארץ ישראל. כל שבע שנים חובה להשבית את עבודת הקרקע למשך שנה שלמה.

מה יקרה אם נקיים את מצות ה'?

אנחנו נזכה לחיות עם בנינו ונכדינו וזרע זרענו על האדמה, ונירש את הארץ הזאת עד עולם.

ומה יקרה אם לא נקיים את מצות ה'?

התשובה היא בפסוק הבא:

"אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ (ויקרא כו, לד-לה)".

כלומר, הארץ תשבות בעל כורחנו.

מה קרה בפועל?

בפועל, עם ישראל לא קיים כראוי את מצות השמיטה 490 שנים. לאחר חורבן בית המקדש הראשון, יצא עם ישראל לגלות בבל, לפרק זמן של שבעים שנה. במשך הזמן הזה, שבתה הארץ מאונס שבעים שמיטות בבת אחת. הארץ גבתה חוב שהיה עם ישראל חייב לה במשך 490 שנים, על שלא קיים את מצות השמיטה.

במילים אחרות, התורה מכוונת אותנו בדרך ישרה וקצרה אל היעדים והמטרות שה' קבע. אנו מחליטים כיצד זה יתבצע. או בשמחה ואושר בארץ ישראל, או בכאב מְדַּמֵם הרחק מארצנו. בכל מצב, נגיע בסופו של דבר אל המטרה.

חלום יוסף ופתרונו

על פי המבוא הזה, נוכל להבין היטב את חלוקת השותפות בין אלוקים ואדם בביצוע שליחותו.

בנבואה הגדולה והמשמעותית של "ברית בין הבתרים", פרש ה' את היעדים לפני אברהם אבינו.

"יָדעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה... (בראשית טו, יג-טז)".

עברו קרוב ל-190 שנה מאז ההתגלות הזאת. הזמן מתקרב לביצוע התכנית האלוקית. ה' שולח הודעה ליעקב דרך חלומות בנו יוסף. החלום מסמן שלב ביניים, שהוא הכנת הקרקע לבואם של בני ישראל למצרים.

"וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי (בראשית לז, ט)".

עבור יוסף מתוכננת מלכות, אשר תשרת את אחיו ובית אביו. הם יודו לו על החסד, יכירו בערכו וישתחוו לו בהכרת הטוב.

איך החלום הזה יתממש? זה תלוי בבחירת יוסף, בבחירת אחיו ובפעילותו של יעקב אבינו.

למרבה הצער, גם יוסף וגם אחיו בחרו בדרך לא נכונה. יוסף דיבר אל אחיו בצורה שגרמה להם לחשוב שהוא מתנשא עליהם, וזה גרם לקנאה ולשנאה עזה. אחי יוסף חשבו שהוא בא להדיח אותם מירושת ארץ ישראל ומן הבחירה האלוקית ולכן נקמו בו ומכרו אותו לישמעאלים, שהורידוהו מצרימה.

בסופו של דבר, גם יוסף וגם אחיו עברו תהליך קשה מאוד של תיקון וזיכוך, עד שהגיעה השעה להתאחדות אמיתית.

גם יוסף וגם אחיו היו שותפים לאחר מעשה, בביצוע התכנית האלוקית. אך הם היו יכולים להיות שותפים לכתחילה בדרך אחרת לגמרי, שגם היא הייתה מביאה אותם בסופו של דבר אל אותה המטרה.

מן הראוי היה, שיוסף יתנהג עם אחיו, בדיוק כפי שיעץ הוא בעצמו לפרעה מלך מצרים.

"וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית מא, לג)".

העצה הייתה שמן הראוי למנות אדם נבון, שידע להגשים את פתרון החלום בצורה נכונה וראויה, וידע להתנהג בצורה נאותה גם עם המלך וגם עם כל אזרחי מצרים.

אילו היה יוסף פועל מתחילה בחכמה ובתבונה על פי עצתו שלו, כלומר, משרת את אחיו, מסייע להם ורוכש את אמונם בדרך טבעית ואמיתית, היו אלו גומלים לו בהערכה ובהוקרה והיו שמחים שהוא יהיה המלך אשר ישרת בנאמנות את נתיניו ולא יתנשא עליהם למען עצמו.

כל זה מסביר לנו טוב יותר את דברי חז"ל שאמרו:

                "כל החלומות הולכים אחר הפה (מסכת ברכות נה:)".

כלומר, החלום מתגשם על פי פתרונו. במבט ראשון זה נראה מוזר, איך זה ייתכן שכל המסר השמימי יהיה תלוי באיזשהו פותר? אך לאור כל מה שכתבנו לעיל, נבין כי החלום אינו מסתיים ביקיצת החולם. החלום ממשיך הלאה לעבר הפותר והפיתרון. כלומר, הפותר הוא חלק מן החלום בעצמו, והוא המוביל את צורת ההגשמה של החלום.

ניקח כמשל את חלום פרעה.

ללא פתרונו של יוסף אין משמעות לחלום. אין שום משמעות לשבע שנות שבע ושבע שנות רעב, אם לא תצא לפועל התוכנית האמיתית שהיא ירידת יעקב ובניו למצרים. לולי פתרונו של יוסף לא היו אוצרים משנות השבע לשנות הרעב, ולא היה יתרון למצרים על פני ארץ כנען, ולא היו בני יעקב יורדים לשבור בר במצרים.

רצונו כרצונך

נשלים את הרעיון המרכזי בדבריו המאלפים של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא.

                "הוא היה אומר... בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך (אבות ב, ד)".

כלומר, רצונותיו האישיים של האדם קיימים והם מנוגדים לרצון ה', אלא שהאדם כופה את רצונו ומבטל אותו מפני רצון ה'. בשכר זה, ה' יבטל רצונם של אחרים המנוגדים לרצונו בדברים המותרים.

אך יש דרגה הגבוהה יותר, והיא הפִּסקה הראשונה במשנה.

"עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו".

כאן הצדיק מזדהה לחלוטין עם רצון ה' ורואה בו את רצונו שלו. כלומר, רצונו של הצדיק הוא לקיים את רצון ה'. באופן זה, כאשר רצונו של הצדיק הוא כלי לביצוע רצון ה', ברור הוא שגם רצונותיו היותר פשוטים וארציים של הצדיק מאומצים על ידי ה' להגשמת תכניתו.

נדגים זאת כך.

אדם אשר שואף בכל מאודו לפרסם את שם ה' ולקדש את שמו, אבל אין לו בית משלו. במסגרת שאיפותיו, קיים רצון לראות ולהראות את המזוזה על כל מה שהיא מייצגת, לכל הבא בשעריו. כלומר, הוא שואף לעשות את רצון ה' כרצונו.

או אז, הקב"ה ממלא גם את רצונו האישי לבנות לו בית, שעליו יוכל להניח את המזוזה, שהיא בסופו של דבר שאיפתו הגדולה. הבית מאומץ על ידי ה' כאמצעי לביצוע רצונו.

אצל אחי יוסף לא היה כך. כאן, הקב"ה השתמש ברצונם השלילי למכור את יוסף, בכדי להוציא לפועל את התכנית המקורית של מלכות יוסף. כלומר, גם רצון מנוגד ישרת בסופו של דבר את רצון ה', אך כמובן, ללא שום שכר וגמול לבעליו.

כיצד מגיעים אל מדרגת הזדהות עם רצון ה'?

ההזדהות עם רצון ה', תבוא כתוצאה מהעמקה והזדהות עם ערכי היסוד של מצוותיו, שהם צדק, חסד וענווה, כדברי הנביא מיכה:

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם

אֱ-לֹהֶיךָ (מיכה ו, ח)".