הרכב של הנתבע פגע בתיק צילום של התובע שהונח ליד רכבו, וגרם לנזק. הדיון שתקיים דרך אפליקציה Zoom בגלל ההסגר.

 

הרב ישועה רטבי

 

רקע ועובדות מוסכמות

דיון זה התקיים בצל ההסגר שהוטל על תושבי המדינה, בגלל נגיף הקורונה, כך שהדיון לא התקיים בבית הדין, אלא דרך אפליקציה Zoom ובדיין יחיד, על פי הסכמת שני הצדדים.

התובע הינו צלם אירועים, שבסיום חתונה החל לקפל את ציוד הצילום לרכבו. הרכב של הצלם עמד בשביל יחסית צר, כאשר הצלם ואחיו נמצאים מאחורי הרכב מעמיסים ציוד לתא המטען, ותיק הצילום מונח בצד הרכב. (התיק נמצא קצת יותר מחצי מטר מהגלגלים האחוריים לכוון מרכז השביל).

במקביל, רכבו של הנתבע עבר במרכז השביל, ופגע בתיק של הצלם שבו נמצא ציוד הצילום בשווי אלפי שקלים. רכבו של הנתבע דחף את תיק הצילום כמטר קדימה, ובסרטון שצילם התובע, ניתן היה לראות על הרצפה את סימני הגרירה.

השביל שבו עמד רכבו של התובע משמש להולכי רגל, אך גם רכבים עוברים שם בצורה תדירה, כולל רכבם של הצדדים, ורכבים נוספים שהעמיסו ציוד בסיום החתונה. (כסאות, ציוד הגברה וכו').

 

 

טענות התובע

מדובר בשביל צר שמצריך נסיעה בזהירות יתרה. התיק גדול וניתן היה להבחין בו. בנוסף, התובע בעצמו ערך בדיקה ונסע באותו מקום ולטענתו היה ניתן להבחין בצורה ברורה בתיק.

התובע הוסיף, אילו היה מדובר בתינוק ולא בתיק - הנתבע היה דורס את התינוק חלילה, כך שאחריות יתרה מוטלת על הנהג שהיה צריך לנסוע בזהירות.

התובע תהה, האם לא הייתה אפשרות לראות את התיק, או שהנתבע פשוט לא שם לב?

התובע דורש מהנתבע שיממן את עלות תיקון העדשה שנגרם לה נזק, וכן עלות תיקון התיק, ואם לא ניתן לתקן את התיק - לממן תיק חדש.

התובע הוסיף, שהתייעץ עם דיין שאמר לו, שלדעתו יש חיוב תשלום, בגלל הכלל המפורסם, שאדם מועד לעולם. כלל זה תקף גם לפי ההלכה וגם לפי החוק. לפי ההלכה יש חיוב מלא על הנזק, אומנם אין חיוב על הנזק הנלווה, כמו זמן נסיעה למעבדה וכו'.

 

 

טענות הנתבע

הנתבע טוען, שמדובר היה בסוף האירוע לאחר שהאורות בשביל כבו, נשאר רק תאורת גן, אך השביל היה חשוך. הנתבע טוען שנסע מאוד לאט ובצורה זהירה.

מכיוון שהמקום היה חשוך, ומכיוון ומדובר בתיק צילום בצבע שחור שהונח ברצפה, ומכיוון והתיק נמוך - הנתבע לא ראה את התיק, ולכן הוא סבור שאינו אשם בפגיעת הרכב בתיק.

הנתבע הוסיף, שהתיק הונח במקום בו לא היה ניתן לראות את התיק, ואם חלילה היה מונח שם תינוק הוא היה דורס אותו, כי התיק הונח כמעט במרכז השביל, בנתיב הנסיעה של הנתבע.

הנתבע הוסיף, שכל האזור היה מלא ברכבים של בני המשפחה, וכן ברכבים שהעמיסו ציוד. לטענתו, כל האיזור שימש כמו חנייה, ולא מדובר היה בשביל שבו ניתן להניח דברים.

לגבי הבדיקה שערך התובע - הנתבע טוען, שהבדיקה לא הייתה טובה, כי התובע בדק את הרכב כאשר בשביל נמצא רק רכבו של התובע, אך במציאות בשעת הנזק, היו שני רכבים בשביל הצר, ורכבו של התובע הסתיר את התיק.

 

 

הנושאים לדיון:

  • א. נזק שנגרם לחפץ שהונח בשביל.
  • ב. הניח חפץ במקום המותר בהנחה וניזוק.
  • ג. חפץ שהונח באפילה במקום שיש רשות להניח.
  • ד. חפץ שחוסם את המעבר.
  • ה. נזק מהליכה או נסיעה לא זהירה.
  • ו. האם הכלל שאדם מועד לעולם - חל בנידונינו.

 

א- נזק שנגרם לחפץ שהונח בשביל

תיק הצילום הונח בשביל בו עוברים גם רכבים. שני הצדדים היו מודעים לכך, שבשביל זה עוברים רכבים, ולא רק הולכי רגל. התובע הניח את התיק בשביל, והרכב של הנתבע פגע בתיק הצילום וגרם לנזק. השאלה לדיון היא, האם יש חובת תשלום לאדם המזיק חפץ שמונח בשביל.

דין זה מבואר במשנה במסכת בבא קמא דף כז עמוד א: "המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור, (מי ששבר את הכד - פטור מלשלם על הכד, כי הוא רשאי ללכת ברשות הרבים, ולא אמור להבחין בדברים המונחים ברצפה). ואם הוזק בה - בעל החבית חייב בנזקו". (הכד נחשב לבור ויש חיוב על נזקי אדם בבור, לכן בעל הכד צריך לשלם לניזק על הנזקים).

בגמ' בדף כז עמוד ב מובא: (במשנה נאמר:) "ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור. אמאי פטור, איבעי ליה לעיוני ומיזל"? (מדוע האדם ששבר את הכד פטור מלשלם על הכד, הרי היה עליו להסתכל להיכן שהוא הולך, ומכיוון שהזיק עליו לשלם, שהרי אדם מועד לעולם, כמבואר במשנה בדף כו עמוד א). הגמ' הביאה ארבעה הסברים:

  • א. "אמרי דבי רב משמיה דרב: בממלא רה"ר כולה חביות". (אדם שחסם את הדרך - יש אפשרות למי שרוצה לעבור בדרך, גם אם תוך כדי הליכתו הוא ישבור את הכדים, כי אין לאדם זכות לחסום את כל הדרך).
  • ב. "שמואל אמר: באפילה שנו". (הכדים הונחו במקום חשוך, כך שלא הייתה אפשרות לזהות את הכדים, לכן השובר פטור מלשלם).
  • ג. "רבי יוחנן אמר: בקרן זוית". (הכדים הונחו ברחוב פינתי, כך שמי שנכנס מהרחוב הסמוך לא יכול לזהות את הכדים, ולכן הוא פטור מלשלם עליהם).
  • ד. "...אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים".

מדברי המשנה אנו למדים, שאם אדם הניח חפץ ברשות הרבים, ואדם נתקל בחפץ ושברו - המזיק פטור מלשלם על שבירת החפץ.

הגמ' הביאה ארבעה ביאורים מדוע השובר פטור, אך הרי"ף (מסכת בבא קמא דף יב עמוד א), הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ה) והבית יוסף הביאו למסקנה את ההסבר הרביעי: המזיק פטור מלשלם מכיוון שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים[1]. (לקמן מבואר, שלדעת הרמב"ם ורבנו חננאל, מתחשבים גם בחלק מההסברים).

התוספות (מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה לפי) כתבו: "לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים... דשור עיניו למטה ומיבעי ליה לעיוני טפי מאדם". כלומר בהמה שמסתכלת לרצפה, אבל אדם לא מסתכל לרצפה, ולא אמור לראות דברים נמוכים שמונחים ברצפה. וכך גם כתב הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ג סימן א): "לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, לפי שכשאדם מהלך - עיניו למעלה, ואינו מסתכל תמיד לפני רגליו[2]".

לפי הסבר התוספות, הנתבע לא אמור להסתכל למטה בחפץ שנמצא בגובה נמוך, ולכן אין עליו חיוב תשלום על הנזקים שייגרמו כתוצאה מפגיעה בחפץ שהונח בשביל.

המאירי (מסכת בבא קמא דף כז עמוד א) הוסיף: "אמר המאירי, המניח את הכד ברשות הרבים, כגון שהיה עיף, והניחה לשם ליפש, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור הנתקל משבירת הכד. ...וסוף הדברים העלו בה, שבכל ענין אנו דנין כן, הן שהיה ביום, הן שהיה בלילה ובאפלה, הן בחבית אחת, הן בהרבה, הן בקרן זוית, הן באמצע רשות הרבים. ואין אומרין איבעי ליה לעיוני ומיזל, מפני שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, מרוב מחשבותיהם וטרדת עניניהם".

וכך גם כתב הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף יב עמוד א): "אין דרכן של בני אדם להתבונן, משום דאדם בעל מחשבות הוא, ואגב טרדא דליביה - לאו אורחיה לעיוני ומיזל".

בחתם סופר (קובץ תשובות סימן יח) מובא: "דאמרו חז"ל, אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים (ב"ק כ"ז ע"ב), הני מילי אם הוא הולך לפי תומו, מתוך שאדם הוא בעל שכל, לכן אין דרכו להתבונן בדרכים".

נדגיש, על כל נהג מוטלת אחריות גדולה, ונדרשת זהירות יתרה. על הנהג להסתכל קדימה (ראיית עומק) ולבחון את הדרך, ולא להסתכל כלפי מטה. כך שהנהג לא היה אמור להבחין בחפצים שמונחים על הרצפה בגובה נמוך[3].

השיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב) ביאר בשם הראב"ד: "כד והדומה לו, דאקראי בעלמא - לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמנחי ליה ברשות הרבים". כלומר אם מדובר על הנחת חפץ בצורה אקראית - אין חיוב על המזיק, כי המזיק לא היה אמור לעלות בדעתו שיניחו תיק צילום על הרצפה.

צריך לציין, שכך הדין גם בהנחת דבר מצווה, כגון אדם שהניח חנוכייה ברחוב, אם יעבור אדם במקום ויפגע בנר החנוכה שמונח בחוץ, וייגרם נזק לחנוכייה - המזיק פטור מלשלם[4]. תוספות תלמיד ר"ת ורבינו אליעזר (על מס' ב"ק דף כז:) הסביר: "דהתם בנר - לאו אורחיה לעיוני". כלומר בדרך כלל לא רגילים להסתכל לגובה חנוכייה שנמצא יחסית למטה, לכן אם אדם עבר ופגע בחנוכייה והזיקו - פטור מלשלם.

לסיכום: יש פטור לאדם המזיק חפץ המונח ברחוב, בגלל שאין דרכם של בני אדם להסתכל כלפי מטה.

 

 

ב- הניח חפץ במקום המותר בהנחה וניזוק

כאמור לעיל, יש פטור למזיק חפץ שהונח ברחוב. אך בנידונינו יש להסתפק האם שייך פטור זה, כי הרכב עמד בשביל שמשמש גם להולכי רגל וגם לרכבים. ומכיוון שהמקום מיועד גם להולכי רגל, אולי ניתן לומר שיש רשות להניח את התיק בשביל ליד הרכב.

אם נסיק שיש היתר להניח את התיק באותו שביל בו הונח התיק, הרי שהתובע עשה כדין, והתובע יחויב בתשלום הנזק ככל מזיק החייב לשלם על נזקיו.

דין הנחת חפץ במקום שמותר להניח בו חפצים - מבואר בגמ' בדף כז עמוד ב: "אמר רב פפא: קרנא דעצרא הוי, דכיון דברשות קעבדי - איבעי ליה לעיוני ומיזל". כלומר המניח כד במקום שיש רשות להניח כדים - מי שנתקל ושברם חייב לשלם.

הגמ' הביאה דוגמא למקום שיש רשות להניח שם כדים: לפעמים בית הבד היה עמוס באנשים שמכינים שמן, ומחוץ לבית הבד עמד תור של אנשים שמחכים עם הכדים שלהם לתורם, במקרים אלו ניתן להם רשות להניח את כדיהם ברשות הרבים, לפיכך מי שנתקל ושובר את הכדים - חייב לשלם, למרות שהוא נכנס מקרן זווית, והיה לו קשה לראות את הכדים, בכ"ז היה עליו ללכת בזהירות. וכ"פ הרי"ף (דף יב.), הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו), הרא"ש (סימן א) והשולחן ערוך (סימן תיב סעיף ב).

כך כתב הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו): אדם שהניח כד במקום שמותר לו להניח - המזיק חייב לשלם על הכדים, ואם אדם נתקל בכדים וניזוק מהם - בעל הכדים פטור מלשלם, כי במקום שיש רשות להניח - מוטלת חובה על העוברים ושבים להסתכל ולהיזהר מלהזיק[5].

לאור האמור, אם הצלם הניח את התיק מקום שמותר לו להניח - המזיק חייב לשלם על כל הנזקים שגרם, כי במקום שיש רשות להניח - מוטלת חובה על העוברים ושבים להסתכל ולהיזהר מלהזיק.

אבל בפוסקים מצאנו מספר תנאים, מתי מותר להניח חפץ במקום מסוים, (היתר קרנא דעצרא), כך שאם אדם ישבור את החפץ שהונח - יתחייב בתשלום:

  • א. רש"י (במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה דהואיל) כתב "שמנהגם היה כן". כלומר קרנא זה מקום שמקובל ונהוג בו להניח שם כדים, (כך), אבל במקום שאין מנהג מקובל להניח חפצים - המזיק פטור מלשלם.
  • ב. הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף יב עמוד א) כתב: "דכיון דברשות קא עבדי, דתקנת רבים היא, ולא סגי בלאו הכי - מבעי ליה לעיוני ולמיזל, אבל בעלמא, אף על גב דעמד בעל כד לפוש - לאו אורחיה הוא, ופטור זה, מטעם אין דרכן להתבונן כדאמרן דכל שלא בשעת דריכה - לית להו רשותא כלל, ואפי' בקרן זוית, ואין צריך לומר ברה"ר גופיה".

כלומר ההיתר להניח חפצים בקרנא דעצרא, שייך רק במקום שיש צורך לרבים בהנחת החפץ במקום, כך שהנחת החפץ נחשבת להנחה ברשות, והמזיק חייב לשלם, וכך גם בחנייה במקום שמותר לחנות בו, נחשב לצורך הרבים, כך שיש רשות לחנות והמזיק חייב לשלם. אומנם במקום שאין צורך הרבים, גם אם הנחת החפץ נעשית לזמן קצר - יש בכך איסור, וק"ו שאם מדובר ברשות הרבים שיש איסור להניח חפצים ללא שמירה, ואם הניח והוזק - המזיק פטור מלשלם.

  • ג. המגיד משנה (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו) כתב: גם אם הניח חפץ במקום מותר כמו קרנא דעצרא, אם הניח את החפץ בקרן זווית או הניח את החפץ במקום חשוך - ההיתר מתבטל, ודינו כדין מניח במקום האסור, כך שהמזיק פטור מלשלם. (בהמשך מבואר שהרא"ש חולק על כך).
  • ד. בפסקאות הבאות יבואר, שישנם שני תנאים להיתר הנחת חפץ: ישנם שני תנאים להיתר הנחת חפץ: א)- מקום מתוחם וסגור. ב)- הנחת חפץ לזמן קצר. (חזון יחזקאל על התוספתא, מסכת בבא קמא פרק ב הלכה ו).

אם נבחן את כל ההסתייגויות שהביאו הפוסקים נראה, שבנידונינו לא מתקיימים התנאים להיתר הנחת חפצים, כך שהדין חוזר למניח חפץ ברחוב שיש לפטור את המזיק מלשלם:

  • א. לפי הסבר רש"י, רק במקום שאין מנהג מקובל להניח חפצים - המזיק פטור מלשלם, אך במקרה דידן אין מנהג מקובל וידוע להניח חפצים במקום.
  • ב. לפי הסבר הנימוקי יוסף, ההיתר שייך רק לצורך תקנת רבים, ולא במקרה כאן שמדובר בצורך פרטי של הצלם.
  • ג. לפי הסבר המגיד משנה, אין היתר זה חל בהנחת חפץ במקום חשוך. בנידונינו התיק הונח במקום חשוך, ולכן ההיתר לא חל (כמבואר לקמן).
  • ד. לפי הסבר החזון יחזקאל שיובא בפסקאות הבאות, ההיתר שייך רק מקום מתוחם וסגור, ולא בשביל פתוח.

בתוספתא (מסכת בבא קמא פרק ב הלכה ו, מובא גם בגמ' במסכת ב"ק דף ו עמוד א) מובא: "אלו הפותחין ביביהן, (מי שפותח את צינור הביוב שלו לכוון רשות הרים), והגורפין מערותיהן ברשות הרבים, (זורק את הזבל מהמערות לרשות הרבים), בימי החמה שאין להן רשות, (בקיץ אין בוץ ברחובות, כך שאסור ללכלך את רשות הרבים, כי הלכלוך בולט), בימות הגשמים אף על פי שיש להן רשות, (בחורף בזמנם שלא היה כביש, הרחובות בכל מקרה היו מלוכלכים בבוץ, לכן היה רשות להוציא לכלוך לרות הרבים), ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב". (למרות שיש רשות בחורף להוציא לכלוך לרשות הרבים, אם אחר הוזק מהלכלוך - המוציא חייב לשלם על הנזקים[6]).

החזון יחזקאל (על התוספתא שם) הקשה: מדוע יש חיוב תשלום על נזקים בכל התקופה בה יש רשות להוציא זבל, הרי בקרנא דעצרא, כלומר במקום שיש רשות להניח - אם אדם הוזק אין חיוב תשלום, ואדרבה אם הזיק לכדים - חייב המזיק?

הגר"י אברמסקי הסביר: "ויש לומר, כי יהבי רבנן רשותא לאנוחי ברשות הרבים, ולאפטורי על נזקיהם - דוקא במקום קבוע כמו בקרנא דעצרי, ועוד שדרכם להניח כליהם שם רק לפי שעה עד שיצאו חבריהם מבית הבד ויניחו להם מקוס להכנס, אבל שלא במקום קבוע, ובדברים שדרכם להניחם לפעמים גם יום או יומים, (כמו כנידון דידן, ובב"מ רף קי"ח ע"ב), נהי דיהבי להו רבנן רשות להניח שם, אבל באופן ששמירתם על המניחם שיתחייב בנזקיהם".

כלומר ישנם שני תנאים להיתר הנחת חפץ: א)- מקום מתוחם וסגור. קרנא דעצרא זהו מקום ספציפי וידוע ששם מניחים כדים, אבל אם לא מדובר על מקום מתוחם שידוע ששם מניחים חפצים - המזיק פטור מלשלם. ב)- הנחת חפץ לזמן קצר, כמו שהניחו כדים בקרנא דעצרא לזמן קצר עד שיגיע התור שלהם, אבל אם מדובר במקום לא מתוחם או בהנחה לזמן ארוך - המזיק לחפץ פטור מלשלם, ואם אדם ניזק מהחפץ - המניח חייב לשלם על נזקיו.

בנידונינו, לא מדובר במקום שנהגו להניח חפצים, וודאי שלא מדובר במקום מתוחם, אדרבה, מדובר במקום שעוברים שם הרבה רכבים. שני הצדדים היו מודעים לכך, וגם באותו זמן היו רכבים שחלפו ממש באותו מקום, כך שהיתר 'קרנא דעצרא' לא חל כאן.

לסיכום: בנידונינו אין היתר להניח חפצים, כי אין מנהג מקובל, וכן לא מדובר בתקנת ציבור, וכן לא מדובר במקום מתוחם. מכיוון שאין היתר הנחה, הרי שהמזיק פטור מלשלם על הפגיעה בחפץ שהונח.

 

 

ג- חפץ שהונח באפילה במקום שיש רשות להניח

לעיל קבענו, שהתובע הניח את חפציו במקום שאין בו היתר להניח חפצים ללא שמירה. אך גם אם היינו מסיקים, שמדובר במקום שיש בו רשות להניח חפצים, עדיין יש לדון האם המזיק חייב לשלם, כי התובע הניח את התיק במקום חשוך, ומכיוון ומדובר בתיק בצבע שחור שהונח בשביל ללא תאורה ישירה, לדעת הרמב"ם ורבנו חננאל - אין חיוב תשלום על המזיק.

כך כתב הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו): אדם שהניח חפץ במקום שיש רשות להניח, אבל הוא הניח את החפץ במקום חשוך - יש להחשיב זאת כמו אדם שהניח חפצים במקום שאסור להניח, ולכן אם יעבור שם אדם ובטעות ישבור את החפץ, הוא יהיה פטור מלשלם.

הבית יוסף (סימן תיב סעיף ב) שאל: שמואל בגמ' הביא את ההסבר, שמדובר במניח במקום אפילה. לדעת שמואל, אם הפגיעה הייתה בשעות היום בהן אין אפילה - היה חייב לשלם, אך כאמור לעיל ההסבר הרביעי התקבל למסקנה, שאין דרכן של בני אדם להסתכל לא רק בחשיכה אלא גם ביום, לאור זאת מדוע הרמב"ם הביא את הסברו של שמואל להלכה?

הבית יוסף הסביר: ההלכה נפסקה כפי ההסבר הרביעי, שגם באור יום אנו אומרים אין דרכן של בני אדם להסתכל, ובכ"ז הסבר שמואל לגבי האפילה או הסבר רבי יוחנן לגבי קרן זווית - נכונים. לכן גם אם מדובר באדם שהניח במקום שיש לו רשות להניח, אך הוא הניח את החפץ באפילה או בקרן זווית - נחשב כאילו הניחו במקום שאין לו רשות להניח, והמזיק פטור מלשלם.

גם רבינו חננאל (מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב) הסביר, שהפטור למזיק במניח באפילה או בקרן זווית, הוא בגלל שאין דרכן של בני אדם להתבונן. כך כתב גם רבינו חננאל: "באפילה או בקרן זוית - לא דאמרינן אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים".

אומנם הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ג סימן א) סבור, שדברי שמואל לא נפסקו להלכה[7], לכן הפטור שייך רק במקום שאסור להניח דברים, שאז יש את הטעם של רבי אילעאי, שאין דרכן של בני אדם להתבונן, אבל במקום שמותר להניח דברים, כגון בקרנא דעצרא - יש חיוב למזיק גם אם אדם הניח בקרן זווית או באפילה, כי טעמם של שמואל ורבי יוחנן נדחו להלכה, ולכן במקום שיש היתר להניח, גם אם זה באפילה - המזיק חייב לשלם[8]. וכך פסק מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ג סימן ב).

כאמור, הרמב"ם ורבנו חננאל סבורים, שניתן להתחשב בדברי שמואל, כך שגם במקום שמותר להניח - אם הניח באפילה - המזיק פטור מלשלם. הטור פסק כמו הרמב"ם ולא כמו אביו הרא"ש. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיב סעיף ב: "הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו... ובא אחר ונתקל בו ושברו - חייב... ואם היתה אפילה - או שמילא כל הדרך כדים - פטור על שבירתם". וכ"פ ערוך השולחן (סימן תיב סעיף ג).

אומנם יש לדון במציאות היום, בה יש אור מפנסים, והאפילה איננה גמורה, האם עדיין יש פטור של המזיק? הרא"ש (שם) כתב: "שמואל אמר באפילה שנו, וכיון דאפל הוא לא מצי לעיוני". כלומר אם חפץ הונח במקום חשוך, ואדם נתקל בחפץ ושברו - השובר פטור מלשלם, בגלל האפילה לא יכל לראות את החפץ.

הפלפולא חריפתא (שם) תמה: מה הרא"ש הוסיף בהסברו על דברי הגמ'? הפלפולא חריפתא הסביר: "אלא נראה לי דבא לפרש, דהך אפילה לאו בכגון שא"א שיוכל לראות כלל, דפשיטא, ולא הוה מתניתין אצטריך לאשמועינן כלל, אלא מיירי באפילה דראייה שולטת אבל לא מצי לעיוני כולי האי". כלומר פשוט לגמ' שבאפילה גמורה יש פטור למזיק, החידוש בדברי הרא"ש הוא, שגם אם אין אפילה מוחלטת, בכ"ז המזיק פטור מלשלם.

הפלפולא חריפתא (בס"ק ו) הוסיף: "דאפילה - אינו אופל בל חזו בו כלום כלל, שאין דרכן של בני אדם להלוך באופל כזה, אלא דאפילה דהכא היינו אפילה שמהלכין בו, מפני שרואין בו קצת, אלא שלא יוכל לראות להדיא".

אבל רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף מסכת בבא קמא דף יב עמוד א) סבור, שאם יש מעט אור מהכוכבים - אין למזיק פטור, ורק באפילה גמורה, שהשמים מכוסים בעננים - המזיק פטור מלשלם. וכך גם משמע מדברי רבינו ירוחם (מישרים, נתיב לא, חלק א דף פט טור ד): "אם היה חשך שם, שלא היה רואה, או שמילא הכל כדין פטור אם שיברן".

לסיכום: לדעת הרמב"ם, רבנו חננאל, הטור, השולחן ערוך, וערוך השולחן - גם במקום שמותר להניח, אם הניח במקום חשוך - המזיק פטור מלשלם. אלא שיש מחלוקת מה נקרא מקום חשוך. אך הנתבע יכול לומר קים לי כדעת הפלפולא חריפתא, שגם אם אין אפילה גמורה, נחשב למניח במקום חשוך, והמזיק פטור מלשלם.

 

 

ד- חפץ שחוסם את המעבר

הנתבע בדיון טען, שתיק הצילום הונח בנתיב הנסיעה שלו. הגמ' דנה, בחפץ שהונח ברשות הרבים, וחוסם את המעבר, האם ניתן לעבור תוך כדי גרימת נזק לחפץ. בנידונינו, התיק לא חסם את המעבר, וכפי שנראה בהמשך, הפוסקים דנים, מה ניתן לעשות בחפץ שלא חוסם את כל המעבר.

בגמ' במסכת בבא קמא דף כח עמוד א מובא: "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן - בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס". כלומר מי שממלא חפצים ברשות חבירו, (כגון מילא את החצר בכדים) - יכול בעל החצר יכול לעבור כדרכו, למרות שהוא שובר את החפץ תוך כדי הליכתו.

וכך פסק הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו): אדם שחוסם את המעבר בחפצים, כגון שמניח כדים על כל המעבר - אדם שעובר ושובר את הכדים תוך כדי הליכתו - פטור מלשלם על הכדים, ואם ניזוק מהכדים - בעל הכדים חייב לשלם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיב סעיף ב.

התוספות (ד"ה משבר) העירו: בעל החצר לא צריך לטרוח ולסדר את הכדים אחד על השני וכך לפנות את המעבר, לא מוטלת עליו חובה לטרוח ולסדר חפצים שהונחו ברשותו, לכן מותר לו ללכת כדרכו, למרות שנגרם נזק לחפץ.

בנידונינו, התיק לא חסם את כל המעבר, כך שיש מקום לעבור בזהירות, ולכן אסור להזיק בצורה מודעת לתיק שחוסם, כי יש רשות רק להזיז את התיק, אך אין רשות להזיק לתיק. ואם הזיק - חייב לשלם.

כך כתב הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף יב עמוד ב): "מדנקט ממלא (אדם מילא את כל המעבר בכדים וחסם את המעבר) - שמעינן, דאי הוה מקום פנוי למיזל ביה - לית ליה רשות לשבר, ואם שבר - חייב". (אם הוא לא חסם את כל המעבר ויש מקום לעבור - אסור לגרום נזק ואם הזיק - חייב לשלם).

"דאע"ג דבעל הכד שלא ברשות הוא דעיילה לחצר חברו[9], נהי דאית ליה רשותא לאפוקינהו, אבל לשבר, כיון שיכול לעבור כדרכו - לא. ואי אפילו בחצירו כן - כ"ש ברשות הרבים כדאמרן לעיל (דף כז ב), אבל כשמילא (המעבר חסום), דהשתא אינו יכול לעבור כדרכו - משבר כשיוצא, ואף על פי ששבר בכדי שיכול לצאת בכניסתו - משבר ונכנס כדי שיכול ליכנס ולצאת ברחבה, ואף על גב דבלא שבירה הוה מצי לסלק החבית ולסדרם, אפ"ה כיון דאיכא טירחא למעבד הכי - לא אטרחו ליה רבנן".

ערוך השולחן (סימן תיב סעיף ד) פסק: ישנם שני דינים: א)- אדם שחסם את כל המעבר. ב)- אדם שהניח חפץ במקום אסור אך לא חסם את כל המעבר. בדין הראשון, אם חסם את כל המעבר - ניתן לשבר בידיים בכדי לפנות את המעבר, אבל בדין השני, ניתן רק ללכת כדרכו למרות שישבור תוך כדי הליכה, אך אסור לשבור בידיים, כי נשאר מקום לעבור.

לסיכום: לדברי ערוך השולחן, למרות שהתיק לא חסם את כל המעבר - יכול הנהג לנסוע כדרכו, ואם הוא לא מזיק בצורה מודעת - פטור מלשלם.

 

 

ה- נזק מהליכה או נסיעה לא זהירה

הנתבע בדיון טען, שנסע מאוד לאט ובצורה זהירה. טענתו לא נסתרה ע"י התובע, כך שניתן להעריך, שאם הנתבע היה נוסע במהירות, התובע היה מציין זאת, ואז הדין היה משתנה, והמזיק היה חייב לשלם על כל הנזק.

למרות שבמקרה כאן, לא מדובר בנסיעה מהירה, בכ"ז נביא את הדין בנסיעה מהירה, בכדי שהתמונה תהיה מלאה והדין יהיה ברור בכל סוגי המקרים.

במסכת בבא קמא דף ו עמוד א הובא דין בור המתגלגל (כמבואר בהערה[10]). בכל הספרים הייתה גירסא בגמ': "אי בהדי דאזלי מזקי - כוחו הוא". כלומר אם מדובר באבן שהתגלגלה ממקום למקום באמצעות רגלי האנשים שעברו ברחוב - יש לחייב כי זהו נזק שנעשה מכוחו של אדם. רש"י (ד"ה אי בהדי) העיר: לא גורסים משפט זה, כי כאמור לעיל אין דרכם של בני להתבונן בדרכים, לפיכך אין חיוב על נזק שנגרם תוך כדי הליכה[11].

אבל התוס' (ד"ה לאתויי) כתבו: אין למחוק גירסא זו, אלא יש לחייב אדם שבעט באבן וגלגלה ברגלו מדין אדם המזיק, שזהו כוחו, ואין לפטור בגלל הטעם שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים (כדברי רש"י). הגמ' פטרה רק היזק שנגרם תוך כדי הליכה רגילה, אבל אדם שהולך ותוך כדי הליכתו האבנים עפות - זו אינה הליכה רגילה אלא בעיטה באבן שיש בכוחה לגרום נזק, (בבעיטה הוא הפעיל כוח יותר מאשר בהליכה), ולכן המגלגל את האבן חייב לשלם על הנזק. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיא סעיף ג.

הרא"ש (סימן א) הוסיף וביאר: "אבל כולי האי (בעיטה באבן המתגלגלת) - אין לו להשתגע בהליכתו שיתיז הכלי ממקומו ויזיק דרך הליכתו, ופושע הוא בהיזק זה. (אומנם בעל התקלה דהיינו בעל האבן שהניח את האבן ברה"ר - פטור מלשלם).

וכך כתב הסמ"ע בסימן תיא ס"ק ו: "דאע"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים כמ"ש בסימן ת"י, היינו לענין זה שאם שבר כלי שהוא מונח לפניו דפטור, אבל כולי האי, אין לו להשתגע בהליכתו, שיתיז כלי ממקומו ויזיק דרך הליכתו, ופושע הוא ומיחייב בכולו".

לסיכום: כל ההיתר שהובא לעיל לא שייך בנסיעה לא זהירה, או בהליכה לא זהירה. ככל ומדובר בנסיעה לא זהירה - יש חיוב מלא על כל הנזקים, אך בנידונינו, הנתבע נסע לאט ובזהירות, ולכן הפטור שמבואר לעיל נזקף לזכותו.

 

 

ו- האם הכלל שאדם מועד לעולם - חל בנידונינו

אחד הכללים הכי מפורסמים בדיני ממונות הוא, שאדם המזיק חייב לעולם, גם בשוגג וגם באונס. השאלה לדיון בפרק זה היא, האם לאור כלל זה, ניתן לחייב את הנתבע לשלם על הנזקים שגרם לציוד הצילום.

במשנה במסכת בבא קמא דף כו עמוד א מובא: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן". ובגמ': "מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון".

דין אדם המזיק נראה ברור ומוחלט: המזיק תמיד חייב לשלם. אך בכ"ז מצאנו מספר מקרים בהם הגמ' פטרה את אדם המזיק[12]:

  • א. כפי שמבואר לעיל בהרחבה, המשנה במסכת בבא קמא דף כז עמוד א כתבה: "המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור". וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיב סעיף א.
  • ב. בירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ב הלכה ח) מובא: אדם שהלך לישון, ובא השני וישן לידו, והראשון הזיק לשני - הראשון פטור מלשלם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תכא סעיף ד.
  • ג. הגמ' במסכת בבא קמא דף קיב עמוד א כתבה: אב ששאל פרה מחברו ונפטר, היורשים יורשים כל זכות שיש לאביהם בפרה, לכן הם יכולים להשתמש בפרה, אך אם הפרה מתה - היורשים פטורים מאונסים, רק האב חייב באונסים, שכן הוא זה ששאל את הפרה, אבל הבנים לא קיבלו על עצמם חיוב על האונסים ועבורם זהו אונס גמור. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שמא סעיף ג.
  • ד. המשנה במסכת בבא קמא דף לב עמוד א כתבה: אדם המחזיק בחבית הלך ראשון, ומאחוריו הלך אדם עם קורה. בעל החבית נעצר בצורה פתאומית והחבית נשברה בגלל הקורה - בעל הקורה פטור. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שעט סעיף ג.
  • ה. בגמ' במסכת בבא קמא דף צט עמוד ב מובא: טבח שניבל בהמה, אם עבד בחינם והוא טבח אומן - פטור מלשלם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שו סעיף ד.

נחלקו הראשונים בטעם הפטור במקרים אלו:

התוס' (מס' ב"ק דף כז: ד"ה ושמואל) כתבו: הגמ' פטרה במקרים אלו בגלל שמדובר באונס גדול (אונס הדומה לגניבה), התורה חייבה רק על אונס רגיל הדומה לאבידה, אבל על אונס גמור הדומה לגניבה - המזיק פטור. אבל הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) כתב: בכל המקרים הטעם לפטור אינו בגלל שזהו אונס גדול אלא בגלל שהניזק פשע.

מכאן ניתן ללמוד, שיש שתי שיטות בהסברת המקרים החריגים, בהם הכלל שאדם מועד לעולם - לא חל. לדעת התוס', כלל זה לא חל במקרי אונס גמור הדומה לגניבה, ולדעת הרמב"ן, כלל זה לא חל כאשר הניזק פשע, ובגלל פשיעתו אירע הנזק, מכיוון שהאחריות על הנזק חלה על הניזק שפשע.

אחד מהמקרים יוצאי הדופן, הוא המקרה בו אנו עוסקים: הנחת חפץ בשביל. לכו"ע המזיק פטור מלשלם, אלא שנחלקו הראשונים ביסוד הפטור, האם הוא בגלל דין אונס, או בגלל פשיעת הניזק.

התובע בדיון אמר, שהתייעץ אם דיין שאמר לו, שלדעתו יש חיוב תשלום, בגלל הכלל המפורסם, שאדם מועד לעולם. הדיין ראה את הסרטון, וכנראה הסיק שמדובר בחנייה פרטית, ובמקום שמותר להניח את החפצים, כך שאכן כדבריו, יש חיוב על המזיק לשלם על הנזקים, אך כפי האמור לעיל, לא מדובר בחנייה פרטית, אלא מדובר בשביל בו עוברים רכבים רבים, שני הצדדים היו מודעים לכך, ולכן יש לפטור את המזיק מלשלם.

 

החלטה:

שני הצדדים הסכימו לפשרה קרובה לדין. הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט (חושן משפט סימן א) הביא מספר כללים לעשיית פשרה, אני סבור שלפחות אחד מהתנאים קיים כאן. לאור זאת, הנתבע ישלם לתובע מדין פשרה סך 500 ש"ח בתוך 30 ימים מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

 

פסק הדין ניתן ביום ‏שלישי יג ניסן תש"פ 7 באפריל 2020

בזאת באתי על החתום

_____________

הרב ישועה רטבי, דיין

 

     

 

[1] התוספות (מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג אמאי) העירו: הפטור מתשלום אינו בגלל הסיבה המובאת בגמ' במסכת בבא קמא דף כ עמוד א: "כל המשנה ובא אחר ושינה בו - פטור", (כלומר המניח חפץ ברצפה שינה, ולאחר מכן בא אחר והזיק, ובהיזק הוא שינה מהנורמה - המזיק פטור), כי כלל זה לא נאמר לגבי אדם המזיק, אלא הפטור הוא בגלל שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.

אומנם מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ב סימן כט) כתב: הכלל שפטור בכל המשנה שייך רק כאשר השינוי השני דומה לשינוי של הראשון, אך אם השני שינה שינוי גדול יותר מאשר השינוי של הראשון - השני חייב. ולכן בדרך כלל אנו אומרים שבאדם המזיק אין כלל זה, כי אדם המזיק משנה בצורה גדולה יותר מאשר השינוי הראשון, אך לעולם אם מדובר בשני שינויים זהים - המשנה השני פטור, ולכן שניים שהרביצו אחד לשני, אם שניהם התאבקו במידה שווה - שניהם פטורים, כי שניהם משנים במידה שווה, ואז גם לגבי אדם המזיק אנו אומרים את הכלל: "כל המשנה ובא אחר ושינה בו - פטור".

[2] דברי הגמ' הללו גם מובאים בפסקי בתי המשפט, (אדם שנתקל במכשול נמוך ונגרם לו נזק, ועל כך הוא תובע את העירייה): "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים, ועיניהם בקרקע, כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת (הרשות הציבורית) אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה". (ת.א 2291/85 שחם נ' עיריית קרית אונו).

[3] יודגש, דברי הגמ' שייכים רק על חפץ נמוך שלא רגילים להסתכל בגובה הרצפה, כגון במקרה המובא בגמ': אדם הניח כד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בכד ושברה - פטור מלשלם, בגלל שבני אדם לא רגילים להסתכל על המדרכה בשעת הליכתם, כי אדם מסתכל קדימה ולא מסתכל למטה (כמובא בדברי התוס' ד"ה לפי), אבל בדבר שנמצא בגובה עניים של הנהג, כגון הולכי רגל או רכבים וכד' - מוטלת על הנהג חובה להסתכל ולהיזהר בדרכים, ואם הזיק בגלל שלא היה מספיק עירני - חייב לשלם על הנזקים. בנהג שלא היה מספיק זהיר - אנו לא אומרים "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים".

וכך מובא בספר נחלת דוד (מסכת בבא קמא דף לב עמוד א): "וזה (החילוק בין אדם שלא מסתכל לרצפה ובין בהמה שמסתכלת לרצפה), לא שייך לחלק רק בתקלה המונחת על הארץ, משא"כ כאן (התנגשות בין שני אנשים שמחזיקים קורה), דמיירי בנושא על כתפיו א"כ גם באדם הוא כנגד עיניו ובמישור, ולכך אין חילוק בזה בין אדם לבהמה... לפי שהאדם הוא בעל מחשבות - אין דרכו להתבונן בדרכים ולהסתכל למטה לארץ, אבל במה שהוא כנגד עיניו - רואה והוא מסתכל אף מתוך ריבוי מחשבותיו".

ישנה חובה על נהג להסתכל בדרך ולהיזהר לא לגרום לנזקים, וכדבריו הברורים של התוספות (במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג אמאי): "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".

[4] במשנה במסכת בבא קמא דף סב עמוד ב מבואר, שאם בעל חנות הניח נר מחוץ לחנות, והנר שרף משא של אדם שעבר שם - בעל החנות חייב לשלם על הנזק. לדעת ת"ק גם אם מדובר בנר חנוכה - המדליק חייב לשלם על נזקי שריפה שייגרמו כתוצאה מהדלקת נר חנוכה. הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה יג) הסביר מדוע בעל החנוכייה חייב לשלם: "היה לו לישב ולשמור". וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיח סעיף יב.

[5] מכאן גם ניתן ללמוד, שאם אדם החנה את רכבו במקום שמקובל לחנות בו, מי שייתקל ברכב - יהיה חייב לשלם על הנזקים שייגרמו לרכב.

[6] במשנה במסכת בבא קמא דף ל עמוד א מובא: "המוציא את תבנו וקשו לרה"ר לזבלים, (אדם שמעוניין להכין זבל לזיבול שדות, ולצורך כך הוא מוציא את הקש שברשותו לרשות הרבים, בכדי שהרבים ידרכו על הקש), והוזק בהן אחר - חייב בנזקו, (בעל הקש חייב לשלם על הנזק שנגרם). וכל הקודם בהן זכה". (חכמים הפקירו את הקש שלו, בגלל שמדובר בנזק שנעשה לרבים, לכן כל הקודם יכול לקחת את הקש).

וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיד סעיף א: "לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים, כדי שידושו ויעשו זבל; ואם הוציאם - קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר, וכל הקודם בהם - זכה מעת שנידושו והשביח".

בגמ' מובא: "לימא, מתני' דלא כר' יהודה, דתניא, ר' יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים (בתקופה בה מזבלים את השדה, ומקובל שאנשים מכינים זבל מקש) - אדם מוציא זבלו לרה"ר, וצוברו כל שלשים יום, (במשך שלושים ימים ניתן להוציא קש לרשות הרבים), כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ"? (אחת מהתקנות שתקן יהושע היה, שבתקופה בה מזבלים את השדות - מותר להוציא קש לרשות הרבים, זאת בכדי לעודד את ישוב הארץ. ומכאן שאם יש רשות להוציא את הקש, שהוא לא יתחייב בנזקים שייגרמו).

"אפי' תימא רבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק - משלם מה שהזיק". (יהושע רק התיר להוציא, כך שבני רשות הרבים לא יכולים למחות כנגד הוצאת הקש, אך עדיין האחריות חלה על המוציא, ואם נגרם נזק, הוא חייב לשלם. התוס' {ד"ה אפילו} העירו: בתוך הזמן שנתנה רשות להוציא קש - אסור לקחת, ומה שכתוב במשנה כל הקודם זכה, מדובר לאחר שלושים יום, שאז אין היתר להוציא, ולכן הקודם זוכה).

"והתנן, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור, מפני שהוא ברשות; מאי לאו משום רשות בית דין? לא, משום רשות מצוה; דתניא, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור, מפני שהוא רשות מצוה".

[7] גם הפני יהושע (מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב) כתב, שאין הלכה כדעת שמואל: "אף על גב דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני, (בדרך כלל בדיני ממונות פוסקים כשמואל), הכא קים ליה לסתמא דתלמודא דהלכתא כדאמרי במערבא משמיה דר' עולא, ולכך נקט בלישנא: לימא כשמואל טפי מאינך אמוראי, משום דמסברא כשמואל קי"ל". (הפני יהושע, לאחר מכן, הביא הסבר נוסף).

[8] הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ג סימן א) הביא שתי סיבות מדוע אין הלכה כשמואל: א)- רבינא ורב אשי שהם בתראי הביאו את דברי ר' אילעאי. ב)- הגמ' תמהה על רבא האם הוא פוסק כשמואל. התמיהה מגיעה מכך שאין הלכה כמו שמואל. (רבא חייב אדם שנתקל בחבית שהונחה ברה"ר של העיר נהרדעא. הגמ' תמהה: האם רבא שחייב סבור כשמואל, שרק באפילה יש פטור ולא בשעות היום. הרא"ש הבין שהגמ' תמהה כיצד רבא פוסק כשמואל, הרי אין הלכה כשמואל. ומיד הגמ' ענתה: רבא לא פוסק כשמואל, אלא מדובר בקרנא דעצרא, מקום מתוחם להנחת כדים, לכן רבא חייב את הנתקל).

כך כתב הרא"ש: "ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כר' אילעאי, (שהטעם לפטור הוא בגלל שאין דרכן של בני אדם להסתכל, ופטור זה שייך גם ביום, ולא רק באפילה), משום דרבינא ורב אשי איירו במילתיה. ועוד, מדמתמה גמרא: לימא רבא כשמואל סבירא ליה? אלמא ליתא לדשמואל".

"וכ"ש לדברי ר' יוחנן, דקרן זוית לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה, (רבי יוחנן תירץ שכבר בקרן אפילה יש פטור. רבי יוחנן וודאילא סבור כשמואל, שרק באפילה יש פטור). וכיון דליתא לדשמואל ודר' יוחנן, דהלכתא כוותיהו לגבי רב - כ"ש דליתיה נמי לדרב". (בדיני ממונות הלכה כשמואל ולא כרב, ואם אין הלכה כשמואל, ק"ו שאין הלכה כרב, וכן אין הלכה כרבי יוחנן, אלא הלכה כרבי אילעאי).

[9] במסכת בבא קמא דף מח עמוד א מובא: "ואמר רבא: נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות... הזיקו בעל הבית - פטור. א"ר פפא: לא אמרן, (בעה"ב שהזיק את הנכנס - פטור), אלא דלא הוה ידע ביה, (בעה"ב לא ידע שנכנס לרשותו אדם), אבל הוה ידע ביה, הזיקו בעל הבית - חייב; מ"ט, (מדוע בעה"ב חייב כאשר מזיק את הנכנס לרשותו ללא רשות, רק בגלל שידע שהוא נמצא בחצרו)? משום דאמר ליה, (הנכנס לחצר אומר לבעה"ב שהזיקו): נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא". (יש לך רשות רק להוציא אותי מהחצר, אך אין לך רשות לגרום לי נזק).

[10] רבא הסביר: מדובר באבן שהתגלגלה ממקום למקום באמצעות רגלי האנשים שעברו ברחוב, ולאחר מכן האבן נחה במקום אחר ואז והאבן הזיקה אנשים או בהמה. (לא מדובר באבן שעומדת במקומה ומזיקה כמו שבור עומד במקומו מזיק, אלא באבן שהתגלגלה ורק לאחר מכן נחה ואז הזיקה). בעל האבן הפקיר את האבן ויש לחייב מדין בור ומדין שור. בשור יש חיוב על בעל השור למרות שלא הוא בעצמו גרם את הנזק, אלא ממונו הזיק (דהיינו שורו), גם כאן האדם שהניח את האבן לא גרם את הנזק, שהרי האבן התגלגלה ע"י אנשים אחרים ורק אז הזיקה, ובכ"ז יש חיוב לאדם שהניח את האבן. בבור יש חיוב כאשר הבור עומד במקומו והאדם ניזוק מהבור, גם כאן כאשר האבן נחה (לאחר שהתגלגלה ברגלי האנשים) - האבן הזיקה.

[11] התוס' (ד"ה לאתויי) הסבירו מדוע רש"י מחק משפט זה: אם מדובר באבן שמתגלגלת ברגלי האנשים ותוך כדי גלגולה היא מזיקה (כפי הגירסא שרש"י שולל) - לא ניתן לחייב לא את האדם שהניח את האבן ולא את האנשים שגלגלו את האבן. את האדם שהניח את האבן לא ניתן לחייב מדין אדם המזיק ("כוחו הוא"), אלא רק מדין אש, שכן הנזק נעשה תוך כדי שכוח אחר מעורב, וזה דומה לאש שיש כוח אחר (הרוח) מעורב, כך שהיה צריך לגרוס שהחיוב מדין אש ולא מדין אדם המזיק. גם את האנשים שגלגלו את האבן ברגלם לא ניתן לחייב, שהרי אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים כמבואר במסכת בבא קמא בדף כז עמוד ב.

[12] ישנם עוד מקרים בהם אדם המזיק פטור מלשלם, כעת אביא רק מספר מקרים השייכים לדיון.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן