האם אדם שלא קיים מצוות פריה ורביה יכול להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת ובכך לא לקיים מצות פריה ורביה?

 

הרב ישועה רטבי

 שאלה:

בחור רווק בן 43 שלא התחתן, ואין לו ילדים, ויש לו בת זוג גרושה שמבוגרת ממנו ולא יכולה ללדת, האם הם יכולים להתחתן, כי יש ביניהם אהבה, והבחור מעוניין להתחתן איתה גם מתוך ידיעה שיתכן והוא לא יביא ילדים בגלל הגיל המאוחר. האם מותר להתחתן בלי לקיים את מצוות פריה ורביה?

 

 

תשובה:

  • א. ישנה חובה לאיש לקיים מצוות פריה ורביה. לפיכך פסק הרמב"ם, שאסור לאדם להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת, כי אסור לבטל מצוות עשה מהתורה של פריה ורביה. (רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה ז).
  • ב. אומנם הרמ"א פסק, שהמנהג היום לא למחות על כך: "הגה, ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אעפ"י שמדינא היה למחות בו - לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים". (רמ"א אבן העזר בסימן א סעיף ג).
  • ג. למעשה, האגרות משה (אבן העזר חלק א סימן סז) פסק, שאם בני הזוג התקשרו זה לזה, ואם הרב יורה להם להיפרד יגרם להם צער גדול, חולשה בריאותית וכד', וכן יש חשש שהאישה לא תתחתן עוד - "יש מקום... להתיר להם לינשא, בתנאי אם הם צנועים וכשרים, ובאזהרות רבות שלא יפרסמו ההיתר".
  • ד. אם יש ספק האם יקיימו את המצווה - מותר להתחתן. מומלץ לפנות למכון פוע"ה בראשות הרב מנחם בורנשטיין שליט"א, לצורך קבלת ייעוץ מעשי.

 

להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת

במשנה במסכת יבמות דף סא עמוד א מבואר, שאדם לא יתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת: "כהן הדיוט - לא ישא אילונית - אלא א"כ יש לו אשה ובנים". הגמ' כתבה שכך גם הדין בישראל שלא יתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת, בכדי שיוכל לקיים מצוות פריה ורביה.

וכך גם מבואר בתוספתא (מסכת יבמות פרק ח הלכה ד): "אין רשיי לישא עקרה, וזקינה, אילונית, וקטנה, ושאין ראויה לילד".

הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ז) כתב: "לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד, אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה, או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה". כלומר אסור לאדם שלא קיים מצוות פריה ורביה להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת.

הנימוקי יוסף (מסכת יבמות דף כא עמוד א) כתב: "וכתבו מן המפרשים ז"ל, דנכון הוא ברווק שעברו עליו עשרים שנה, ואינו רוצה לישא אשה - שב"ד יכפוהו לישא לקיים פריה ורביה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב בספר נשים פרק ט"ו, כיון שעבר עשרים שנה ולא נשא אשה - הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, וכן משמע בגמרא. וא"כ ה"ל כשאר מצות עשה (כתובות דף פו ב) שהיו מכין עד שתצא נפשו או עד שיקיים המצוה".

השולחן ערוך בסימן א סעיף ג פסק: "ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא - ב"ד כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה".

אומנם הרמב"ם בהקדמת למשנה הסביר, מדוע מסכת יבמות היא המסכת הראשונה בסדר נשים ולא מסכת כתובות: "והתחיל ביבמות, והטעם שהביאו להתחיל ביבמות ולא בכתובות, כפי שמחייב ההגיון להקדימה, לפי שהנשואין תלוים ברצון האדם, ואין לבית דין לכוף את האדם להתחתן, אבל היבום כופים עליו ואומרים לו או חלוץ או יבם, ונכון יותר להתחיל בדבר ההכרחי, לפיכך התחיל ביבמות". מדברי הרמב"ם בהקדמה משמע, שאין כפייה בנישואין (ככל ולא מדובר בפסולי חיתון).

לכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם: בפירוש המשניות כתב הרמב"ם, שלא כופים על נישואין, אך הנימוקי יוסף למד מדברי הרמב"ם שכן כופים על הנישואין. (וכן נראה פסק השולחן ערוך שיש כפייה על הנישואין)? לכן נראה מכאן הוכחה לדברי הרוגצ'ובר (שיובאו בפסקה הבאה), שבנישואין לא שייך לכפות כפייה חיובית כלומר לכפות על אדם להתחתן עם אישה שהוא לא מעוניין בה, אלא שייך רק כפייה בהסרת המניעות כפי שיבואר בהמשך. (וגם על כפייה זו - מבואר בהמשך, שלדעת הרמ"א המנהג היום להימנע מכל כפייה). הרמב"ם בהקדמה למשנה ציין שאכן לא קיימת כפייה חיובית בנישואין, אך בהלכות אישות הרמב"ם פסק שניתן למנוע מאדם להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת.

כך הרוגצ'ובר (שו"ת צפנת פענח חלק א סימן רפד) הסביר את גדר הכפייה שיש בנישואין: מה שכתוב שכופים על מצות פריה ורביה, הכוונה היא שיש לסלק את העיכובים, (למשל בחצי עבד - הכפייה היא לשחרר את העבד שיוכל להתחתן, או בבני זוג שנישאו עשר שנים ללא ילדים - הכפייה היא לתת גט, שזה מסיר את המניעות, אך לא יתכן לכוף אדם באופן חיובי, להתחתן עם אישה שהוא לא רוצה), כי "אי אפשר לכופו על אשה פרטית, והוא יאמר לנו שרוצה באחרת. ועוד והוא העיקר, דהא פריה ורביה - לא הנישואין רק שיהא לו בנים, ובזה אי אפשר לנו לכופו... אבל גבי פריה ורביה - על כורחך צריך דעתו ורצונו, דאין קישוי אלא לדעת, ומה שייך בזה כפיה".

"...ועל כורחך בנישואין - אי אפשר לכפות מחמת שני גדרים: א)- דצריך לישא אשה שתתרצה לו, ובאשה לא שייך כפיה, דאינה מצווה, וגם איזה אשה. וב)- דהא זה הדבר דפריה ורביה - אי אפשר רק מרצון, משא"כ להסיר המונע - כופין אותו".

כלומר לדעת הרוגצ'ובר, אנו לא אומרים לאיש עם מי להתחתן, אלא רק עם מי לא להתחתן, כי ניתן רק לכפות על הסרת המונע ממנו לקיים את המצווה.

וכך גם מבואר בשו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן ג בס"ק ח): "ונתקשיתי, דהיאך אפשר לכופו לישא אשה כשאומר שאינו רוצה בה, ואיסורא איכא לישא אשה ובלבו לגרשה, (עיין גיטין צ' ע"א, ובנדרים דף כ' ע"ב), דבני שנואה הם בכלל המורדים והפושעים בי, והיאך ישא אשה שאינו רוצה בה, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך (קידושין מ"א ע"א), ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". (כתובות ע"ב ע"א ועוד).

בספר כלי חמדה (על פרשת בראשית בס"ק י) מובא: מצות פריה ורביה לפי הרמב"ם (ספר המצוות מצות עשה ריב), זה לכוון לקיום העולם: "שצונו לפרות ולרבות, ולכוין לקיים המין, וזאת היא מצות פריה ורביה". מכאן למד הכלי חמדה: "שדעת הר"מ ז"ל, שמצות פריה ורביה - הוא לכוין בביאה לתכלית פריה ורביה... וא"כ כיון דעיקר המצוה תליא בכונתו, ובלאו הכי ליכא מצוה כלל - לא שייך בזה כפייה, כיון דאין בידינו לכופו לקיימה על מתכונתה".

 

 

המנהג היום לא לכוף בענייני נישואין

הדרכי משה (אבן העזר סימן א בס"ק ג) כתב בשם ריב"ש (סימן טו): אדם שלא התחתן ולא קיים מצוות פריה ורביה, ומעוניין להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת - לפי דין הגמ', על בית הדין למנוע ממנו מלהתחתן איתה, כי אפ' בני זוג שנישאו ובמשך עשר שנים אין להם ילדים - עליהם להתגרש, ק"ו שלא יתחתן מלכתחילה עם אישה מבוגרת שלא יכולה ללדת או עם עקרה.

אומנם במציאות היום לא מונעים מאדם להתחתן עם מי אישה שלא יכולה ללדת: "אמנם כל זה שורת הדין לפי הגמ', אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו, ולא שמענו מכמה דורות ב"ד שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים".

ריב"ש הוסיף: "ולזה אם היו ב"ד נזקקין לדקדק ע"פ שורת הדין בענייני הזווגים לכפותם - היו צריכין לכפות את כלם, ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזווגין שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים, ואין בנשואין ההם לא משום ערוה ולא משום אסור קדושה... ולכן בנדון שלפניכם, אם הזקנה ההיא (רוצה להתחתן איתו)... אם תרצו להעלים עיניכם, כאשר נהגו בהרבה קהלות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה - הרשות בידכם. וכ"ש שהם גרים בארץ אינם מתושבי קהלכם. אף כי לפי הדין אם היה נושא עמה אחרת בת בנים אין למונעו מזאת. ואף אם הוא נושאה לשם ממון".

וכ"פ הרמ"א בסימן א סעיף ג: "הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אעפ"י שמדינא היה למחות בו - לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים - לא נהגו לכוף אותו לגרשה[1], אף על פי שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים, (ריב"ש סימן ט"ו), ובלבד שלא תהא אסורה עליו". כלומר אם לא מדובר בפסולי חיתון - בית הדין לא מונע מאדם להתחתן גם אם לא יקיים מצוות פריה ורביה.

 

ישנם מספר ביאורים מדוע היום לא כופים על קיום מצות פריה ורביה:

  • א. הבית שמואל בס"ק ו כתב: "אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולים לעמוד בו, הלכך עכ"פ אין כופין אם אינו מקיים פריה ורביה אפי' בארץ ישראל[2]".
  • ב. הלבוש (סימן א סעיף ג) ביאר: שבזמנינו זה אין ידינו תקיפה כל כך על הזיווגין".
  • ג. בשו"ת צפנת פענח (חלק א סימן רפד) מבואר, שלא כופים על מצוות פריה ורביה, כי הוא יוכל לקיים את המצווה בהמשך חייו עם אישה אחרת, ולא שייך לכפות על נישואין דווקא עם אישה מסוימת, ולא עם אישה אחרת שיתכן וירצה להינשא לה.
  • ד. בעל ההפלאה (נתיבות לשבת על אבה"ע סימן א סעיף ג) הסביר: בזמן הגמ' היו כופים כי לא היה חרם דרבנו גרשום המתיר לגרש אישה בעל כורחה, אבל היום שאסור לגרש אישה בעל כורחה - לא ניתן לכפות על הנישואין, כי יתכן והוא לא יסתדר איתה ולא יוכל לגרשה, וכן לא יוכל להתחתן עם אישה שנייה.
  • ה. הג"ר יעקב פארדו בספרו אפי זוטרי (על אבה"ע סימן א סעיף ג) ביאר ע"פ דברי הגמ' במסכת סוטה דף מד עמוד א: "תנו רבנן: אשר בנה אשר נטע אשר ארש - לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה". וכ"פ הרמב"ם כמבואר בהערה[3]). לאור זאת לא ניתן לכוף אלא רק אדם שכבר יש לו פרנסה ויש לו בית[4].
  • ו. בשו"ת שואל ונשאל (חלק ה - אבן העזר סימן מז) מובא: "ואולי דהוי הטעם משום דכשם שמצוה לומר דבר הנשמע - כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
  • ז. "או מפני השלום דגדול השלום, ואם יתנגדו לו - נמשך כמה מחלוקות".
  • ח. "או משום דבזה"ז קשה הנישואין, וטפי עדיף שלא לחוש לזה, שהוא רק חומרא".

 

הרא"ש (מסכת יבמות פרק ו סימן טז) כתב: "וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה - שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פריה ורביה". החלקת מחוקק בס"ק ד למד מדברי הרא"ש, שהיום לא נהגו לכפות, אלא רק היה נכון מדינא דגמרא. הח"מ הוסיף: מדברי ריב"ש ניתן להוכיח שניתן להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת, וכן שלא כופים על בני זוג להתגרש למרות שעברו עשר שנים, "אבל לישב בלא אשה כלל - מזה לא מיירי".

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת יבמות פרק ו סימן מ) כתב: "ברווק היה נכון ונכון, בפרט במדינות הללו, ברווק שאינן בני דברי תורה, וגם חשודין בד"א, שראוי לכופן, אלא משרבו הנדוניות בסיבת קושי הגליות והמחיה (לא מתחתן בגלל קשיים כלכליים) - יכול לומר, לא מסתייע לי שאמצא זיווג שתספק לי בנדוניא, ועל כן לא נהגו לכוף אפי' בדברים כדי שישא אשה, אם יש לו אמתלא, אבל מצוה על החכם שיוכיחנו על ככה".

הפתחי תשובה בס"ק ה הביא את דברי מהרש"ל, שהיום לא נהגו לכוף אדם שלא קיים מצוות פריה ורביה, אך ראוי לחכם (שיודע להוכיח ושדבריו נשמעים), שידבר איתו על קיום מצווה מהתורה. אבל בספר קרית מלך רב (הלכות אישות פרק טו הלכה ז) מובא "דע דכופין בי"ד לרווק שעברו כ' שנה.. ובודאי דכופין אותו לישא אחרת, כדי לקיים מצות פריה ורביה... ואחר שראיתי דברי הריב"ש בסי' ט"ו על כל זה, מה מאד תמהני על המנהג הרע הזה, שאין לו על מה לסמוך, והוא היפך דין תורה, דמלבד שמבטל מצות עשה עוד בא לידי הרהורים רעים ולידי שכבת זרע לבטלה, שאין מספיקין בידו לעשות תשובה וכן אמרו רז"ל דכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, ועון זה לענ"ד גרם לנו אורך הגלות, לכן אף שאיני כדאי אומר אני, כל דיין שלא יכוף ע"ז ויעלים עיניו - יורש גהינם. ושומע לנו ישכון בטח".

נראה שסוף דברי הקרית מלך רב עולים על המקרה הספציפי המובא בריב"ש, באדם שנשא אישה מבוגרת מאוד, (בת תשעים), שאז יש את החשש שיבוא לידי הרהורים, אך הנושא אישה שהיא פחות או יותר בגילו, אלא שלא יכולה ללדת - הוא מבטל את קיום המצווה, אך אין את החששות הנ"ל המובאים בסוף דבריו.

ערוך השולחן (אבן העזר סימן א סעיף כא) כתב: "מי שלא קיים פריה ורביה, ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקינה או קטנה משום שחושק בה, או משום ממון שלה, אף על פי שמדינא היה למחות בו - לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזווגים, ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אף על פי שלא קיים פו"ר, וכן בשאר ענייני זיווגים, ובלבד שלא תהא אסורה עליו. עכ"ל. ואין שום טעם נכון למנהג הזה, וכל הטעמים שנאמרו בזה - כולם דחויות (הגר"א), אמנם האמת שאין בידינו כח למחות, אבל העושה בעצמו - יחוש לנפשו".

בשו"ת רב פעלים (חלק ב - יורה דעה סימן ל) גם כן מבואר, שהמנהג הוא לא לכפות בנושא נישואין: "וכן המנהג גם במקומות אלו שאין כופין". אומנם מרן הראשון לציון (שו"ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן כא) הקשה על דברי הרב פעלים, אך היביע אומר התייחס למקרה בו האישה עוברת על דת יהודית, והבעל מעוניין לגרשה - במקרה זה יש לפסוק שכופים על הבעל לגרשה.

בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קנט) מובא, שהרבי מלובביץ' העיר למשנה הלכות, שהיום לא כופים על מצות עשה של נישואין: "במה שכתבתי, כלל גדול בכל התורה, האומר שיבטל מצוות עשה - כופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו. וכבוד קדושת גאונו העיר וז"ל: כופין אותו וכו', פשטות הלשון (ולכמה פי') בפס"ד הרמ"א (אה"ע ס"א ס"ג) אין כופין".

הגר"מ בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תשצ) כתב: "ומה ששואל למה לא מגרשים (בעל ואישה שאין להם ילדים לאחר עשר שנות נישואים - מדוע לא מתגרשים[5]), הנה בגמרא מפורש שבעון ישיבת ארץ ישראל - תולין ולא מגרש, וכ"ש בעו"ה בזמנינו נגועים מראש ועד רגל בעבירות ובמיוחד חטאות נעורים, ומי יודע דרכי ה' והנהגתו, ולכן חוששין שמא לא יזכה ליבנות גם מאשה אחרת, וכן אולי אף שיש אצלה חסרון גם הוא אשם, וחושש גם לפיקוח נפש דאשתו, ולעתיד לבוא ינכו לו הרבה מעונותיו שמתכפרים עבור יסורים אלו שקשים ממיתה, וקבלנו מהרמ"א שלא להתערב בזיווגים בזה"ז, וגם ענין זה נכלל, ומר נפש כמוהו יכריע בעצמו וה' יהיה עמו".

האגרות משה (אבן העזר חלק א סימן סז) נשאל, על אדם בן ארבעים שרוצה להתחתן עם אישה שאסור לה ללדת בגלל מחלה בכליות: "מ"מ כששואל, ודאי יש לנו לומר לו שהוא מחוייב בפו"ר, ועליו לישא אשה בת בנים... אבל מ"מ אם רואה כתר"ה שכ"כ נתקשרו זל"ז, עד שיש חשש סכנה לאחד מהן, ובפרט לפניה שהיא חולה וחלושה בלא זה, ומרוב הצער שלא תנשא לו וגם תחוש שבשביל זה תהיה אסורה לכל ותתעגן תחלה ביותר - יש מקום לכתר"ה להתיר להם לינשא, בתנאי אם הם צנועים וכשרים ובאזהרות רבות שלא יפרסמו ההיתר כדלעיל".

כלומר, למעשה האגרות משה כותב שיש לומר לשואל שהוא מחויב בקיום מצוות פריה ורביה, אך אם הם בקשר חזק והפירוד יגרום לצער גדול וחולשה, (במיוחד באישה שהיא חולה) - יש מקום להתיר את הנישואין, לפי התנאים שציין האגרות משה.

 

 

[1] הפתחי תשובה בסימן קנד ס"ק כז כתב בשם שו"ת בגדי כהונה (סימן א): "שנשאל מאיש ירא אלוקים ששהה יותר מעשר שנים ולא ילדה, וקשה עליו הגירושין, כי היא אשת חיל, ויראת ה', ועל ידה יכול להתמיד בלימודו. והוא אינו בריא כל כך כשאר בני אדם, אבל הוא חלוש ועוסק תמיד ברפואות, והיא משגחת עליו בבריאות גופו, וגם מנחת אותו לגדל יתום בתוך ביתו וללמוד עמו. אם מחוייב ע"פ הדין לגרשה, ואף שאין כופין בזמן הזה - מ"מ אולי על כל פנים עליו נשאר החיוב לעשות הגירושין מעצמו, במה דאפשר לו בכל היכולת, ופן יביאהו אלקים במשפט על זה, אם יהיה בשב ואל תעשה". (עד כאן סברת השואל איש ירא אלוקים, שרצה להשתדל לגרש למרות שמעיקר הדין לא כופים לגרש, שלא יביאהו אלוקים למשפט).

"והשיב לי (הבגדי כהונה): שאינו חייב לגרשה לשיטות הראב"ן, וראב"י וסמ"ג... דאין דין זה של עשר שנים בחו"ל כלל".

"ואף לשיטת הרא"ש דחו"ל עולה מן המניין... בנ"ד הבעל אינו בריא... מ"מ יש לצדד שלא להפריד בין הדבקים... שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשבל מצווה אחת... ובנ"ד שכתובתה ותוספתה מרובה, שיצטרך לבזבז כל הונו, אפשר דאינו חייב, ואף שליש מהונו אינו מחויב לבזבז... ועוד יצורף לזה שאינו יודע אם יזדמן לו אשת חיל... וכבר קבוע בפרנסתו ויכול לישב ולעסוק בתורה, מה שאפשר שלא יהיה כן באחרת, דאינו מחוייב להוציא. רק ירבה בלימוד התורה יותר, ויגדל יתום בתוך ביתו כאשר עשה עד הנה, וטוב לו".

[2] בגמ' במסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב מובא: "ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, (לא מאפשרת לעשות ברית מילה), ואמרי לה: לישוע הבן, (פדיון הבן), דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

המרדכי (מסכת יבמות סימן נ) כתב: ראבי"ה למד מגמ' זו שהיום לא כופים לגרש: "דין הוא שנגזר על עצמינו (להתאבל על ירושלים) שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים, אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בו, הלכך לכל הפחות אין כופין להוציא, ואפילו בארץ ישראל - חייב ליתן כתובה וגם תנאי כתובתה". (הבית שמואל בסימן א ס"ק ו הביא את דברי המרדכי).

אבל הבית יוסף (שו"ת דיני כתובות סימן יד) שלל ראייה זו: "הדבר ברור שעילה בקש לקיים המנהג שנהגו שלא לכוף להוציא, והלואי יוכל לנצל עצמו בכך, שהרי הוא כנגד הפוסקים שפסקו לכוף על פריה ורביה. ועוד שההתנצלו' ההוא נראה שאינו התנצלו', שהרי חכמי התלמוד היו אחר חרבן הבית, וכתבו שכופין על פריה ורביה, ולא חשו לההיא דדין הוא שנגזור על עצמנו. ועוד דאפי' מי שאמר דין הוא שנגזור וכו', לא אמרה לקושטא דמילתא אלא דרך התאוננות, דהא מסיים בה אלא הנח להם וכו', וכיון שלא גזרנו על עצמנו - נשאר הדין במקומו, ואם כן אין בדבריו כדאי לנצל המנהג אלא כדמות ראי' בעלמא, כ"ש שלא יועיל להביא ראי' משם כאלו הוא דבר פשוט ופסוק".

החתם סופר (מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב) ביאר את דברי הגמ': "ובדרוש אמרתי, דכוונת חז"ל הייתה, כי הקדוש ברוך הוא נשבע בשמו הגדול שלא לכלות זרע ישראל בשום אופן, ואלו הייתה מלכות גוזר להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים - ע"כ הי' הקדוש ברוך הוא גבור ומושיע ית"ש, אלא שגוזרים גזירות וישראל קיימים, והקב"ה מסתיר פנים, ע"כ ראוי' שאנחנו ניקום ונגזור כלי' על זרע אברהם ע"י ביטול פריה ורביה וע"כ יקום ה' ויושיע. אמנם איכא למיחש שהרשעים שאינם שומעים לקול חכמים יזידו וישאו נשים ויולידו, וכיון שיתקיים זרע ישראל בשום אופן בעולם - לא יהי' הכרח להגאל. ויתמעטו הצדיקים ויתרבו זרע רשעי ישראל. וזה היה נ"ל טענת מרים עם עמרם: גזירתך קשה משל פרעה, כי עמרם גרש אשתו, וסבר כל ישראל יגרשו נשותיהם, ונמצא זרעו של אאע"ה כלה מאליו, וימהר ישועה ויחיש פדות. אבל נכזבה תוחלתו. כי עמדו הצדיקים וגרשו נשותיהם, והרשעים לא גרשו, ע"כ אמרה מרים גזירתך קשה משל פרעה".

בשו"ת יביע אומר (חלק ג - יורה דעה סימן י) מובא: "ולולא דמסתפינא הו"א, דהא דקאמר דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים - ר"ל שלא לשאת אשה בת בנים דוקא, אבל לעולם צריך לשאת אשה שאינה בת בנים, כגון בת ארבעים, (כההיא דב"ב (קיט:). וע"ע בתוס' סוטה (כד) ע"ש.) בכדי להנצל מיצה"ר".

[3] וכך כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יא): "דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, אבל הטפשין מתחילין לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע, כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".

[4] האפי זוטרי הוסיף: "ואפי' אי יתרמי אחד מעיר (גם אם יזדמן וימצאו אחד מעיר שיש לו פרנסה ובית) - וכי האם אנו ברשותינו? והרי אנו (בגלות) כפופים תחת ידם, שהותר ממונינו בידם". כמובן היום במדינת ישראל - מציאות זו לא שייכת.

[5] במשנה במסכת יבמות דף סד עמוד א מובא: "נשא אשה, ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אינו רשאי לבטל". וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנד סעיף י: הנושא אישה, ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - יוציא וייתן כתובה, או יישא אישה אחרת שראויה ללדת. ואם לא ירצה לגרשה - כופים את הבעל לגרשה.

הנימוקי יוסף (דף יט:) כתב: אם יש לו ילדים מאישה אחרת - לא כופים אותו להוציא. כמו כן, אם הבעל מכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד - נאמן, ואינו צריך להוציאה, שבכל המצוות הללו שאין הוכחה שעושה דרך מרד - נאמן על עצמו. וכ"פ הרמ"א בסעיף י.

בהגהות מרדכי (מובא בד"מ ס"ק יג) מובא: בזמן הזה שיש חדר"ג שלא לגרש בעל כורחה, יש ספק האם יוכל לגרש בע"כ לאחר עשר שנים. בהגהות מיימוני (אישות סימן לד) כתב: בזמן הזה אין כופים אותו לגרש. וכ"פ הרמ"א בסעיף י והפנה לסימן א סעיף ג, שלא כופים לגרש לאחר עשר שנים, גם אם הבעל לא קיים מצוות פרייה ורבייה.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן