שאלה:

לטלית של חבר שלי היה קרע קטן באמצע הטלית. אני משכתי את טלית שהייתה תפוסה בכיסא, והטלית נקרעה לגמרי. האם אני חייב לשלם טלית חדשה, או שאני פטור מתשלום כי הטלית הייתה כבר קצת קרועה?

 

הרב ישועה רטבי

תשובה:

  • א. אם בעל הטלית יכל להשתמש עם הטלית למרות שהיה קצת קרוע - המזיק חייב לשלם שווי של טלית יד שנייה קרועה, כפי שהיה מצבה לפני שהמזיק משך את הטלית וקרעו לגמרי.
  • ב. אם הטלית הייתה קרועה במצב כזה שבעליה תכננו (בזמן הקרוב) לגונזה ולרכוש טלית חדשה - לפי התוס' פטור מלשלם גם לא בידי שמים, לפי הרא"ש פטור מלשלם בידי אדם, אך חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים, ולפי הרמב"ם חייב גם בדיני אדם לשלם לפי השווי שלה בזמן הנזק. (מסתבר ששווי טלית שעומד לגניזה הוא נמוך ביותר).

 

הזיק חפץ שהיה קצת שבור

לכאורה ניתן לומר שהשובר כלי שהיה כבר רעוע - שפטור מלשלם, זאת מדברי הגמ' במסכת בבא קמא בדף נה עמוד ב: אדם ששבר קיר והבהמה ברחה - פטור מלשלם על בריחת הבהמה, כי זהו נזק בגרמא, ואין חיוב בידי אדם. אומנם הגמ' מבררת מדוע הוא פטור מלשלם על שבירת הקיר? הגמ' ענתה: "אלא בכותל רעוע". כלומר מדובר באדם ששבר קיר רעוע ולכן הוא פטור מלשלם על הקיר. מכא לכאורה ניתן ללמוד שהמזיק דבר רעוע שפטור מלשלם, וגם בנידונינו המזיק שקרע טלית שהייתה כבר קרועה - פטור מלשלם.

אך זה אינו נכון, כי הפטור מתשלום עבור שבירת הקיר שייך רק בקיר רעוע שנועד להריסה, בכדי שלא יגרום נזק לאחרים, ומכיוון שבכל מקרה הקיר עמד להריסה, לכן השוברו פטור מלשלם, אבל אם מדובר בחפץ קצת שבור, שאין סיבה להמשיך לשוברו - המזיק יהיה חייב לשלם. מכאן שלמרות שהיה קרע בטלית, בכ"ז מכיוון ואין חובה לגנוז את הטלית, לכן המזיק שקרע את הטלית לגמרי - חייב לשלם על הטלית.

ישנן שלוש שיטות בין הפוסקים בדין מזיק חפץ רעוע:

א)- שיטת התוס' (שם) - הגמ' פטרה מלשלם רק שובר כותל רעוע שכן הוא עומד לסתירה, בכדי לא להזיק לבני אדם. מדברי התוס' ניתן ללמוד, שהשובר חלון או כותל רעוע או כל דבר שיש מצווה לפנותו - השובר פטור מלשלם, אבל השובר כלי רעוע שלא צריך לזורקו, (למשל שבר משקפיים סדוקות וכד') - השובר חייב לשלם את שווי הכלי הרעוע.

לאור דברי התוס', יש לבחון האם היה ניתן להמשיך להשתמש בטלית או שבעליה תיכננו לגנוז את הטלית. אם הבעלים יכלו להמשיך להשתמש בטלית - יש חיוב לשלם טלית בשווי יד שנייה, ואם הבעלים תכננו לגונזה - אין חיוב לשלם גם לא בידי שמים.

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ו סימן ג) פסק כדעת התוס': "ומ"מ נ"ל עיקר דברי התוס, דבודאי אכותל פטור לגמרי. ואדרבה מצוה קעביד, אי לא היתה הבהמה בתוכה. ואי ראויה לעמוד ב' ג' ימים בודאי - א"כ אפילו בדיני אדם נמי לחייב, אאותם ג' ימים". כלומר מהרש"ל הבין בדעת התוס', שאם החפץ יכול להתקיים במשך מספר ימים - יש חיוב בתשלום על שווי החפץ לאותם ימים.

ב)- שיטת הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ו סימן ב) - "א"נ אף אכותל חייב בדיני שמים, לפי שהיה ראוי לעמוד יום או יומים, עד שימצא פועלים וצרכי בנין". כלומר קיר שעומד להריסה - לדעת התוס' פטור גם מידי שמים, כי יש חובה להרוס את הקיר שלא יזיק, אך לפי הסבר זה ברא"ש, גם השובר קיר שעומד להריסה - חייב בדיני שמים, כי הבעלים יכלו לחכות מעט זמן עד שימצאו פועלים בזול, וכעת ששבר הוא צריך להביא פועלים באופן מידי, ובכך משלם סכום גבוה יותר. הסמ"ע בסימן שצו ס"ק ט כתב, שהשולחן ערוך (סימן שצו סעיף ד) פסק כדעת הרא"ש.

לפי הסבר הרא"ש, גם הקורע טלית שבעליה תכננו לגנוז - יש חיוב בידי שמים למזיק לשלם, (אומנם בית דין לא יחייב על כך ככל נזקי גרמא), כי הבעלים יכלו לתכנן את הרכישה של הטלית החדשה ולקנות במקום מוזל, אך כעת בגלל הלחץ ברכישת טלית מהירה הוא יצטרך לקנות טלית גם במחיר יקר יותר.

הסמ"ע הביא שהתוס' חלוקים על הרא"ש, אך צריך לציין, שהתוספות עצמם במסכת סנהדרין (דף עז עמוד א ד"ה בנזקין) הביאו את התירוץ השני של הרא"ש: "אי נמי חייב בדיני שמים - קאי נמי אכותל, שנהנה הוא בה, עד שיזדמנו לו פועלים לתקן".

ג)- שיטת הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן לח) - לא יעלה על דעת אדם בעולם שרק השובר כלי חזק חייב והשובר כלי רעוע פטור, אלא השובר כלי שלם מלשם שווי של כלי שלם, והשובר כלי רעוע משלם את שוויו של כלי רעוע. אומנם אם הכותל רעוע ועומד לסתירה - השוברו פטור גם בדיני שמים. (מובא בדרישה סימן שצו בס"ק ד).

וכך כתב המאירי (מסכת בבא קמא דף נו עמוד א): "גדולי המחברים פירשו דבר זה על הנזק[1] ולא על הכותל, שאם על הכותל אפילו הוא רעוע - חייב בדמי רעוע אף בידי אדם, ואם תפרש שהוא עומד לסתירה ויש כאן מצוה, אם כן אף בדיני שמים אין כאן חיוב".

לפי דעת הרמב"ם, המזיק חייב לשלם גם בדיני אדם לשלם לפי השווי הטלית בזמן הנזק. (אך מסתבר ששווי טלית שעומד לגניזה הוא נמוך ביותר).

בשיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף נה עמוד ב) מובא בשם הרא"ה: "אבל בכותל רעוע שהוא כל שעה ושעה עומד ליפול, הילכך בדיני אדם אין בו כח לחייבו, דדילמא לאו כלום עבד. ומיהו בבא לצאת ידי שמים - חייב לשלם דדילמא לא הוה נפיל". מדברי הרא"ה ניתן ללמוד, שחפץ רעוע נחשב לחפץ שבכל שעה ושעה עומד ליפול, כלומר חפץ שבכל רגע הוא היה עומד לזרוק אותו, אך אם היה ניתן להשתמש בחפץ עוד זמן ארוך - לכו"ע יש חיוב בתשלום גם בידי אדם.

לסיכום: המזיק חפץ שעומד לזריקה - לדעת התוס' פטור מלשלם, לדעת הרא"ש פטור בידי אדם וחייב בידי שמים, ולדעת הרמב"ם גם בידי אדם יש חובה לשלם, כפי שוויו בעת גרימת הנזק.

 

 

מתי משלמים פחת ומתי צריך לתקן

במשנה במסכת בבא קמא בדף יד עמוד ב מובא: על המזיק לשלם לניזק בכסף. דהיינו בית הדין שמים את שווי החפץ לפני הנזק ושווי החפץ לאחר הנזק, והמזיק משלם את הפער.

וגמ' במסכת בבא קמא דף יא עמוד א מובא: "אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין". (גנב כלי ונשבר, הגנב אינו יכול לומר אחזיר לבעלים את הכלי השבור, והוסיף את שווי הפחת, אלא הגנב לוקח את הכלי השבור לעצמו, ועליו לשלם לבעלים שווי הכלי בעת הגניבה. רק בנזיקין אנו שמין את שווי הכלי השבור, והמזיק ישלם את ההפרש, שכן בנזיקין אנו למדים זאת מפסוק, שכתוב 'והמת יהיה לו').

מדברי הגמ' מבואר, שיש קולא בדיני מזיק את ממון חברו - יותר מאשר בדיני גנב וגזלן: המזיק את ממון חברו לא צריך לשלם את שווי כל החפץ שהזיק, אלא עליו לשלם רק את הפער שיש בגלל הפחת שנוצר מהנזק, לאור זאת, פגוש של רכב שהיה שווה לפני ההיזק סכום מסוים (שווי של פגוש יד שנייה), וכעת לאחר שנעשה הנזק הפגוש שווה פחות - המזיק ישלם רק את הפער שנוצר ולא ישלם פגוש חדש[2].

אומנם גנב וגזלן צריכים לשלם את כל סכום החפץ שהיה בשעת הגניבה, כגון חפץ השווה מאה שקלים שנגנב ולאחר זמן הגנב רוצה להחזיר את שווי החפץ הגנוב, אך כעת ערכו ירד והחפץ שווה רק שבעים שקלים - הגנב ישלם את שווי החפץ בשעת הגניבה ולא רק את שוויו העכשווי, דהיינו הגנב ישלם מאה שקלים ולא שבעים שקלים.

התוס' (ד"ה אין) הסבירו: גנב וגזלן צריכים להחזיר את כל החפץ שגזלו, כפי שכתוב (ויקרא פרק ה פסוק כג): "והשיב את הגזלה אשר גזל", דהיינו עליהם להחזיר את החפץ שנגזל או לשלם את שוויו בשעת הגזלה, שהרי הם קנו את החפץ ברגע שהוציאו אותו מרשות הבעלים, אומנם מזיק צריך לשלם רק את הנזק דהיינו את הפחת ולא את כל שווי החפץ[3].

הריב"ש (סימן תקו) כתב: "הסותר ביתו של חברו, או משבר כליו - אין מחייבין לבנות לו בית כמוהו, ולא לעשות לו כלי כמוהו, אלא שמין כמה היה שוה, וכמה הוא שוה עתה, ומשלם לו הדמים שבין זה לזה".

לסיכום: המזיק לא צריך לשלם טלית חדשה, אלא מספיק שישלם את שווי הטלית כפי שהיית לפני רגע ההיזק.

 

 

[1] כלומר במסכת בבא קמא דף נה עמוד ב מובא, שהפורץ גדר בפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רש"י ביאר, שמדובר על אדם ששבר את הגדר והבהמה ברחה, והוא פטור על בריחת הבהמה (כי הוא רק הכין את האפשרות לבריחת הבהמה, וזה נזק גרמא), אך הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ב) ביאר, שלא מדובר על בהמה שאבדה, אלא על בהמה שיצאה והזיקה, והשובר פטור על נזקי הבהמה.

[2] וכך פסק השולחן ערוך בסימן תג סעיף א: "שמין השברים בנזיקים, אם שבר כלי הוא או בהמתו אין אומרים: יתן לו כלי שלם ויקח השברים, אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים, והמזיק ישלים עליהם".

[3] וכך מבואר בדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף י עמוד ב: "(במשנה מובא): חבתי בתשלומי נזקו - (הגמ' מדייקת): חבתי בנזקו לא קתני, אלא בתשלומי נזקו". (המזיק לא צריך לשלם את כל הנזק. למשל, ההורג שור - עליו לשלם על הפחת, כך שהנבלה נשארת ביד הניזק, והמזיק ישלם רק את הפער, ולא אומרים שהמזיק ישלם את כל שווי השור וייקח את הנבלה).

"תנינא להא דתנו רבנן: תשלומי נזק - מלמד, שהבעלים מטפלין בנבילה. (הניזק בעל הבהמה נשאר עם הנבלה, והמזיק ישלם רק את הפער). מנא הני מילי? אמר ר' אמי, דאמר קרא: מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. (להשלים את הפער). רב כהנא אמר, מהכא: אִם טָרֹף יִטָּרֵף - יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה - לֹא יְשַׁלֵּם, (פשט הפסוק: שומר שכר ששמר על בהמה והיא נעשית טריפה באונס - יביא עד ופטור מלשלם. אך הגמ' דורשת): עָד טרפה ישלם, (משלם את הפער ללא סכום הנבלה), טרפה עצמה לא ישלם. חזקיה אמר, מהכא: והמת יהיה לו, לניזק".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן