האם מזכירות הישוב יכולה לקבל החלטה באופן רטרואקטיבי? האם אסיפת ישוב גוברת על החלטת מזכירות הישוב? בנספח מבואר תוקף תקנות הקהל.

הרב ישועה רטבי

 

רקע ועובדות מוסכמות

הנתבעים הינם פנסיונרים שרכשו דירה בישוב, בקרבת מקום למשפחתם שגרה בישוב למעלה מ-15 שנים. לפי תקנון האגודה, כל תושב חדש שרוכש דירה בישוב, נדרש לשלם לישוב דמי כניסה בסך 40,000 ש"ח. (שוכר משלם 3,000 ש"ח דמי כניסה). כספים אלו מיועדים לפיתוח כללי למבני ציבור ותשתיות בישוב. הנתבעים שילמו לישוב 30,000 ש"ח עוד לפני הדיון בבית הדין.

לפני מספר שנים התקיימה בישוב אספת חברים בה הוחלט, שיש לתת הנחה בדמי כניסה לבנים ממשיכים, לפי התעריף הבא: אם רוכש הדירה הוא בן או בת להורים שגרו בישוב 15 שנים - הוא יהיה זכאי לקבל הנחה בסך 50% מדמי הכניסה, ואם מדובר בבן שגדל בישוב מלידתו הוא ישלם רק 5,000 ש"ח, ואברך שלמד בישיבה מגיל צעיר יקבל הנחה בסך 30%.

במהלך הדיון המרא דאתרא בירר (מספר פעמים) האם הבקשה להנחה נובעת ממצוקה כלכלית, ונענה שהבקשה לא נובעת מתוך מצוקה כספית, אלא מתוך עקרון של צדק והוגנות (fair play), הנחה שמגיעה מן הדין להורים לבן הגר בישוב בדיוק כמו ההנחה הניתנת לבן ממשיך, וכן בגלל שמקובל לתת הנחה לאזרחים וותיקים.

 

טענות התובעת

מזכירות הישוב באמצעות המזכיר מבקשת לגבות ממשפחת הנתבעים את מלוא הסכום הנדרש לדמי כניסה. המזכיר ציין שהמזכירות קיימה מספר ישיבות בהן היא דנה האם לתת הנחה לנתבעים, אך בכל ישיבה הוחלט לא לתת הנחה. גם וועדת חריגים שדנה בהנחות על רקע סוציו-אקונומי, החליטה לדחות את הבקשה ולא לאשר את ההנחה, ומשכך על הנתבעים לשלם את מלוא הסכום.

מזכיר הישוב הסביר את הרציונל מאחורי מתן ההנחה לבנים ממשיכים: יש רצון מצד הישוב שדור צעיר יגיע לישוב, דם חדש שמגדל משפחה חדשה. ההנחה ניתנת מתוך הבנה שההורים של בן הישוב שילמו במהלך השנים עבור מבני ציבור, (למשל תשלום על פיתוח בית הכנסת ועוד), ותשלום זה נזקף לזכותם של הבנים הממשיכים.

אחד מחברי המזכירות שנכח בדיון ציין, שהוא ביקש מהנתבעים להקדים ולשלם את הסכום, ורק לאחר מכן יתקיים דיון בבית הדין האם לתת הנחה, כי הנתבעים היו מודעים בטרם כניסתם לישוב שלא ניתן לרכוש דירה ללא תשלום זה.

 

טענות הנתבעים

הנתבעים טענו שיש ללתת להם הנחה בגלל מספר סיבות: א)- אין הבדל בין בן ממשיך לאב ממשיך, וכשם שמגיעה הנחה לבן ממשיך כך גם מגיעה הנחה להורים שבאים בעקבות בנו, כי גם בנו במהלך השנים היה שותף בתשלום התשתיות של הישוב. ב)- הנתבע לא עובד ולומד בבית מדרש, כך שיש להחיל עליו את ההנחה הניתנת לאברכים. ג)- הנתבעים כעת פנסיונרים, ונהוג במדינה לתת הנחה לאזרחים ותיקים.

הנתבעים עוד ציינו, שאחד מחברי המזכירות אמר להם שיש באפשרותם לכנס אספת חברים שתדון בעניינם, ואם האספה תחליט לאפשר לתת להם מתן הנחה כמו שיש לבן ממשיך - ההנחה תינתן. לאור אמירה זו הנתבעים אספו את מספר החתימות הנדרש לצורך ארגון אספת חברים, אך לאחר מכן המזכירות סירבה לאפשר מתן הנחה (גם אם האספה תאשר זאת), כי לפי חוות דעת עורך הדין, לא ניתן להחיל תקנה באופן רטרואקטיבי.

הנתבעים הוסיפו, שאמירה זו גרמה להם עוגמת נפש, כי הם הבינו שהחלטת האספה תאושר, ולצורך כך עבדו בארגון כינוס האספה, דבר שגרם לביטול זמן לנתבעים ולבני משפחתם בניסוח טיוטות של העצומה ובאיסוף חתימות, כך שיש לפצות בסכום כספי מסוים על עוגמת נפש זו.

 

תגובת התובעת

חבר המזכירות טען שלא הייתה אמירה לאפשר את ההנחה, אלא הייתה אמירה שהחוב קיים ועל הנתבעים לשלם כי כספים אלו שייכים לישוב, ורק לאחר מכן יוכלו לקיים דיון ללא כל מחויבות.

מזכיר הישוב בירר מול עורך הדין של הישוב, שטען שמבחינה משפטית לא ניתן לקבל הצעה זו, כי אחד מעקרונות החקיקה הוא שכל חקיקה היא רק מכאן ולהבא ולא באופן רטרואקטיבי, כך שגם אם תתקבל החלטה בדבר מתן הנחה בדמי כניסה לפנסיונרים, ההנחה לא תחול על הנתבעים, אלא תחול רק על תושבים עתידיים שעדיין לא התקבלו לגור בישוב.

עורך הדין מטעם המזכירות שלח לבית הדין מסמך בו הוא כתב: "העיקרון לפיו דרך המלך בחקיקה או החלטה שהיא צופה פני עתיד מעוגנת כאחד מעקרונות היסוד שהוא נגזר ממספר חזקות (פרזומפציות) כלליות באשר לתכלית החקיקה. גישה זו מקובלת היא על כל שיטות המשפט המודרניות. זהו גם הדין על-פי דין תורה, אשר אף הרחיק לכת ופסל תקנות קהל שהחילו במפורש את הוראותיהן באופן רטרואקטיבי אם היה בכך כדי לפגוע בעקרונות הצדק והיושר של המשפט העברי". (מ' אלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו 625).

"טעמיה של חזקה זו - לב ליבו של העיקרון נובע מעיקרון ההסתמכות. אנשים ומוסדות פועלים ומקבלים מיליוני החלטות בחיי היום יום שלהם על בסיס מערכת נורמות תקפה. שינוי נורמה למפרע גורמת לאנשים והמוסדות שקבלו החלטה כלשהי על בסיס אותה הנורמה לעוול ואי צדק. עקרון שלטון החוק דורש ודאות וביטחון ביחסים הבין-אישיים. שינוי חוק או החלטה למפרע פוגמת בשני אלה, היא מבלבלת "סדרי בראשית", היא אינה מאפשרת תכנון מראש של ההתנהגות, ולפיכך גם פוגעת ביציבות הסדר הציבורי ובאינטרס הציבורי".

"חקיקה או קבלת החלטות למפרע פוגעת בתפיסות יסוד חוקתיות. היא פוגעת בעקרון שלטון החוק, בוודאות המשפט ובביטחון הציבור בו. היא פוגעת בעקרונות היסוד של צדק ושל הגינות ובאמון הציבור במוסדות השלטון".

הנתבעים עוד טענו כנגד ההטעיה שנוצרה מאמירת המזכירות לשלם ולאחר מכן ידונו בעניינם, כי באמירה זו ניתנה התחושה שיתכן וההנחה תאושר, לכן הנתבעים הסכימו ושילמו כמעט את כל הסכום, אך כעת מתברר שכלל לא הייתה כוונה לאפשר מתן הנחה, כך שהתשלום מראש נחשב למקח טעות, ועל הישוב להחזיר את הכספים לנתבעים.

 

הנושאים לדיון:

  • א. תקנה למפרע.
  • ב. תקנת הפקעת קידושין למפרע.
  • ג. חיוב במיסים למפרע.
  • ד. מחילה על תשלום מיסים.
  • ה. אספת חברים.
  • ו. גביית מס לפני הדיון.
  • ז. האם גביית המס נמצאת בסמכות מזכירות הישוב.
  • ח. נספח א: תוקף תקנות הקהל.
  • ט. נספח ב: ביטול תקנות.

 

תקנה למפרע

הגר"י גולדברג בספרו טובי העיר (עמוד רפ) כתב: "יש אומרים שרשאים הנבחרים לתקן תקנות אף למפרע ויש חולקים. אך אם התקנות היו מדעת כל בני העיר, או שמתחילה הסמיכו בני העיר את ידיהם של הנבחרים שיתקנו תקנות אף למפרע - באופן זה רשאים הנבחרים לתקן תקנות אף למפרע לכל הדעות".

בכדי לבחון האם יש אפשרות לתקן תקנה ממונית למפרע - נביא דוגמא לתקנה הנוגעת לענייני ממון, ולאחר מכן נביא את דברי הפוסקים האם תקנה זו חלה גם למפרע.

רבנו תם בספר הישר (סימן תשפ"ח) כתב: אישה שנפטרה בתוך השנה הראשונה לנישואיה ולא היו להם ילדים - הבעל לא יירש את הנדוניה, אלא יחזיר את הנדוניה למשפחת האישה. תקנה זו היא חלק מתקנות שו"ם (הקהילות הגדולות באשכנז: שפיירא, ורמייזא ומגנצא). הטעם לתקנה הוא החשש שאבי האישה לא ירצה לתת נדוניה, מכיוון שבאותה תקופה היה מצוי שאישה הולכת לבית עולמה בעת הלידה הראשונה לפני שעברה השנה הראשונה לנישואיהם. (עיין בתוספות מסכת כתובות דף מז: דיבור ראשון).

וכך כתב הגהות אשרי (מסכת כתובות פרק ד סימן ט) בשם המרדכי (סימן קנה): "ומצאתי שכתב ר"ת והחרים בחרם חמור על יושבי צרפת ולומברדיא"ה, והסכימו עמו גדולי נרבונ"א, על כל נושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא - שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה לנותנין לה או ליורשיה כל מה שישאר בידו מן הנדוניא מה שלא בלתה, ושלא יערים לכלות רק מן הוצאת עסק קבורתה לפי כבודה ולא לפי רצונו".

הגהות אשרי עוד כתב בשם המרדכי: לאחר מכן הוסיפו לתקנה שאם האישה נפטרה בשנה השנייה ללא ילדים - הבעל יחזיר מחצית מהנדוניה שקיבל למשפחת האישה, ורק אם האישה תמות בשנה השלישית - הבעל יירש כפי דין תורה. הרמ"א באבן העזר סימן נג סעיף ג, וכן בסימן קיח סעיף יט - פסק להלכה את תקנת רבנו תם.

כאמור לעיל, הגר"י גולדברג הביא, שנחלקו הפוסקים האם ניתן לתקן תקנה למפרע. ובדוגמא הנ"ל, ישוב חדש או קהילה חדשה שבאה לתקן את תקנת שו"ם - האם התקנה תחול גם למפרע על בעלים שנשותיהם נפטרו לפני חלות התקנה?

לדעת מהריט"ץ (סימן קט), יכולים אנשי העיר לתקן תקנה גם למפרע, והתקנה חלה כי הפקר בית דין הפקר. כך כתב מהריט"ץ: "שאם היו מתקבצים כל חכמי העיר, ומתקנים תקנה זו לתיקון העיר ויושביה, הגם שהיה שלא כדין (תקנה שמנוגדת להלכה) - יש כח בידם לעשות להפקיע ממון. וזה פשוט ומבואר, צא ולמד מתקנת הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי אשר לא כדת, וגם בירושת הכתובות כמה תקנות יש שלא כתורה".

"...ואין לבעל הדין לחלוק ולומר, דבשלמא התקנה תועיל לכל הכתובות והתקנות שיכתבו אחר התקנה, וכבר סברי וקבילו התקנה, אבל הכתובות והשטרות שנעשו קודם התקנה - כיצד יוכלו להפקיע זכותן, ובאותן הימים לא הייתה תקנה עדיין? הא לאו מלתא היא, דאם עתה בשעת התקנה שנתקבצו כל חכמי העיר ותקנו בפירוש ע"כ הכתובות והשטרות שנעשו מימי עולם שכולם יעברו תחת התקנה, כדי שלא תתבטל התקנה אם יהיה הפרש בין גביית הכתובות והשטרות, ולקיים כל דבר עשו הסכמה כוללת - בודאי שיכולים לאפקועי ממונא, וכח ב"ד יפה, והפקר ב"ד הפקר. וזה פשוט ומבואר, בא וראה מה כח בית דין יפה, וכמה גדול כח תקנת בני העיר כשמתקנים אי זה תקנה".

"...בעניין ממון יש כח ביד ב"ד לתקן תקנות לפי הזמן אפי' לעבור על דברי תורה ליטול מזה וליתן לזה... הרי לך מבורר דיכולין בית דין לתקן תקנות מחדש, להפסיד לזה ולהרויח לזה. וזה פשוט, אין להאריך, א"ל להוציא מלבו של כותב זה, ולא עליו תלונותי כי אם על המבקשים מפיו הוראה, ועדיין לא הגיע לחצי הוראה עד שיעשה איברים אברים, ולכי ליכול כורא דמלחא. הכלל העולה מדברינו, שכל מה שיתקנו גדולי הדור וטוביה - ה"ה מאושר ומקויים, ובאמת אם הדבר הזה היו מתקבצים כל חכמי העיר ומתקנים תקנה זו - בודאי שאין לפקפק בה".

אבל לדעת רבנו יהודה בנו של הרא"ש (שו"ת זכרון יהודה סימן עח), לא ניתן לתקן תקנה למפרע, כי המקור ממנו אנו למדים שהפקר ב"ד הפקר הוא מפסוק שמתייחס על הפקר מרגע התקנה והלאה ולא למפרע. כך כתב רבנו יהודה: "ועוד אני אומר, שאפי' אם היה בידם לעקור - אינה מועלת תקנתם רק למי שישא מכאן ואילך, כי הנשואין יעשו על התקנה שהנהיגו מכאן ואילך, אבל אינם יכולין לעקור זכות שיש לנשים היום בנכסי בעליהן, כי מהיכן אנו למדין דהפקר ב"ד הפקר? מאשר לא יבא לשלשת הימים וכו' - היינו להבא, וכן כל כיוצא בזה, מי שיעשה כך וכך - יפרע כך וכך, אבל ליקח מזה ולתת לזה ולהפקיע זכות בני אדם בלתי מעשה שיעשה שנתחייב בעבורו - אין להם כח".

צריך לציין, רבנו יהודה התייחס להוצאת ממון ע"י תקנה, שלא ניתן להוציא ממון למפרע בגלל תקנה שחלה מעכשיו, אך רבנו יהודה לא שלל מתן זכות למפרע, שבזה יש ביד כח הקהל לתקן להחיל מתן זכות לכל תושב לפי רצונם, ורק בהפקעת ממון לא ניתן להוציא ממון בגלל תקנה למפרע.

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם ניתן לתקן תקנה למפרע בכדי לגבות כספים, לדעת מהריט"ץ הדבר אפשרי אך לדעת רבנו יהודה בן הרא"ש, לא ניתן לתקן תקנה למפרע שגובה ממון.

 

תקנת הפקעת קידושין למפרע

הגר"י גולדברג (שם) הביא הוכחה לכך שניתן לתקן תקנה למפרע, מכך שבגמ' מוזכר מספר פעמים שהחכמים הפקיעו את הקידושין (כמבואר בהערה[1]). רש"י (מס' גיטין דף לג. ד"ה תינח, ובמס' כתובות דף ג. ד"ה ואפקעוה) ביאר: ההפקעה חלה בכך שכל המקדש, על דעת חכמים הוא מקדש, לכן יש כח ביד החכמים להפקיע את הקידושין למפרע, שהרי הבעל קידש על דעת תקנות חז"ל שהחכמים תקנו בקידושין, וכל קידושין שלא נעשו על דעת החכמים, יהיו בטלים. (אם קידש בכסף המעות יחשבו כמתנה לאישה, ואם קידש בביאה, הביאה תחשב לביאת זנות). התוספות (מסכת כתובות דף ג עמוד א ד"ה תינח) ביארו, שההפקעה חלה מדין הפקר ב"ד הפקר, ומכאן שהפקר ב"ד חל גם למפרע.

גם מדברי ר"י בתוס', ניתן להוכיח שהפקר ב"ד מועיל למפרע. התוס' במסכת גיטין (דף לג. ד"ה ואפקעינהו) הקשו: לאחר שהגמ' כתבה, שבמקרים אלו הקידושין מופקעים למפרע, א"כ ניתן לטהר את הממזרים, שבמידה ואשתו תזנה, והוא ירצה למנוע שלא יהיה בנו ממזר - ייקח את אחד המקרים בהם מופיע דין אפקעינהו, למשל שישלח גט לאשתו ע"י שליח, ויבטלו שלא בנוכחותו, ונאמר דין אפקיענהו, ובכך הקידושין בטלים והבן לא יהיה ממזר למפרע?

  • א. ר"י ענה: באמת אם עשה כך יוכל לטהר את הממזרים. אך ר"ת חלק וסבר שאם עשה זאת בכוונה, וודאי שהקידושין לא מופקעים, "דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה, שמתוך כך יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות. אבל אם ברור לנו שלא נתכוין לכך - לא חיישינן אם יכולים ליטהר".
  • ב. השיטה מקובצת תירץ: הפקעת החכמים אינה למפרע, אלא רק מכאן ולהבא, שמשלב זה הקידושין מופקעים, אך עד אותו רגע האישה נחשבת נשואה, ולפיכך הבנים ממזרים.

לפי התירוץ של התוס' ניתן לתקן תקנה למפרע[2], אך לפי השיטה מקובצת לא ניתן לתקן תקנה למפרע. אך ניתן לומר שבאיסורים לא מתקנים למפרע, לכן לא ניתן לתקן תקנה שתבטל את הממזרות, אך בממון יש תקנה גם למפרע.

לסיכום: יש שהוכיח שמותר לתקן תקנה למפרע, מכך שחכמים תקנו תקנה למפרע בהפקעת קידושין המבוססת על הפקר ב"ד הפקר, ומכאן לכל תקנות שג"כ מבוססות על הפקר ב"ד הפקר - שניתן לתקנם למפרע, אך גם הוכחה זו נתונה במחלוקת הפוסקים.

 

חיוב במיסים למפרע

עורך הדין של המזכירות ציין לדברי השופט מנחם אלון (בספרו המשפט העברי : תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו. עמוד 625) שם מובא: "הכלל של חקיקה לפי עקרונות הצדק והיושר הביא לעקרון נוסף בתחום תקנות הקהל, והוא שהוראות התקנה חלות ומחייבות מכאן ואילך בלבד, ואין בהם כדי לחייב למפרע באופן רטרואקטיבי לגבי התקופה שקדמה לתקנה".

"דרך משל: לפי הדין מי שיצטרף לקהילה לאחר שנקבע המס, אף אם עדיין לא הגיע זמן גבייתו - אינו חייב להשתתף בתשלום המס, מאחר שהעילה לתשלום המס קדמה להצטרפותו לקהילה".

המקור לדברים הללו הוא מדברי ריב"ש (סימן תעז), שנשאל על קהילה שלקחה הלוואה לצורך ציבורי מסוים, כך שכל חברי הקהילה מחויבים לשלם את חוב ההלוואה. השאלה היא, האם תושב שיגיע לאחר מכן יהיה מחויב לשלם חוב זה שנלקח כאשר התושב כלל לא גר בעיר. ריב"ש ענה: תושב חדש לא מתחייב בחובות שהיו לקהילה טרם הגעתו לעיר[3].

כך כתב ריב"ש: "יש לכם לדעת, כי לפי שורת הדין, אין הבאים מחוץ לעיר חייבין לעולם בחובות שהיו חייבין הקהל טרם בואם ולא בפירותיהם. כי מה שאמרו חז"ל (בב"ב ז':) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר, הוא לדברים ולהוצאות שיש לקהל לעשותם מאחרי בואו לשמירתם או לתקוני העיר. כמו שאמרו כי תנן נמי מתני' לפסי העיר, תנן. אבל החובות שלוו הקהל כדי לפרוע הוצאותיהם שעשו בזמן שעבר קודם בואו - למה יפרע זה בהן, וכיון שאינו חייב בהם הדבר פשוט שאינו חייב בפירותיהן. אמנם כל קהל וקהל עושין תקנות וחקים לעצמן בענייני המסים והחובות. וכל שהסכימו בהן הקהל הולכין אחר הסכמתן. שהרי התנו ותנאי שבממון הוא".

מדברי ריב"ש ניתן ללמוד, שלא ניתן להטיל מס על אדם שלא היה תושב בעיר בזמן בו נלקחה ההלוואה שהיא הסיבה להחלת המס. אומנם לא ניתן ללמוד מדבריו שלא ניתן למחול על חוב של תושב חדש, כטענת עורך הדין, כי ריב"ש התייחס רק לגביית מס ולא למחילת מס.

הרשב"א (חלק ג סימן תיב) דן בקהילה שלקחה הלוואה לצורך ציבורי, ולכל חבר קהילה נקבע מס לצורך החזר ההלוואה, כאשר לעניים נקבע סכום נמוך ולעשירים נקבע סכום גבוה יותר. לאחר תקופה המצב הכלכלי של חלק מחברי הקהילה השתנה, היו עניים שנעשו עשירים ולהיפך. הרשב"א פסק שמעיקר הדין יש ללכת לפי נקודת ההתחלה בה נקבע סכום המס לכל תושב, ואין לשנות את הקביעה הראשונית למרות שהמצב הכלכלי השתנה, כך שמי שהיה עני ימשיך לשלם קצת למרות שכעת הוא עשיר, ומי שהיה עשיר ישלם הרבה למרות שכעת הוא עני, אך למרות שכך היא שורת הדין, בכ"ז יש סמכות לחברי הקהילה לשנות את הקביעה הראשונית, ולהתאים את גובה המס לרמה הכלכלית העדכנית, כך שהעשיר שהיה עני - ישלם כעת יותר, והעני שהיה עשיר - ישלם פחות.

הרשב"א ביאר שיש ללכת בנושא מיסים אחר מנהג מקומי ולא אחר שורת הדין: "דיני המס בכל מקום ומקום יש להם ענינים משתנים כפי השתנות המקומות. ואין הקהלות נוהגין בהם כדיני התורה במשאות ומתנות דעלמא, ובכל מקום דנין בהם לפי מה שנהגו".

מכאן שיש בסמכות הקהילה לתקן תקנה בדבר שינוי גובה המס, ע"י הפחתה בתשלום המס לזקוקים לכך או להיפך, ואין בכך בעיה של תקנה למפרע.

הרמ"ע מפאנו (סימן מג) כתב תשובה לאנשי קהילה שגבו מס לפי היכולת הכלכלית של כל חבר קהילה, והיה אדם שנגנב לו כסף, ולאחר שנים הכסף נמצא. השאלה הייתה האם ניתן לגבות מס למפרע, כך שאותו אדם יחשב כמבוסס כלכלית ויצטרך לשלם מס גדול יותר. הרמ"ע מפאנו פסק, שאסור לגבות מס למפרע.

כך כתב הרמ"ע מפאנו: "אם יש בתקנת הקהל להוסיף עול חדש תוך זמן נוסף על הערך הראשון למי שמוצא מציאה - יוסיפו על היחיד הזה מכאן ולהבא בלבד, ואי לא - לא, אבל למפרע - פטור אליבא דכולי עלמא, בין מדין התורה בין מהלכות מדינה, ואין לחשוב שיחלוק אדם בדבר".

לסיכום: לדעת הרשב"א וריב"ש, לא ניתן לתקן תקנה למפרע בכדי לגבות מיסים, אך הפחתה בגובה המס לא נחשבת לתקנה למפרע, ויש בסמכות הקהילה לתת הנחה בתשלום מס.

 

מחילה על תשלום מיסים

עד עכשיו התייחסנו לדיון בתיקון תקנה למפרע, האם ניתן להחיל תקנה באופן רטרואקטיבי, אך נראה שבמקרה הנדון כאן כלל לא מדובר על תקנה חדשה למפרע או להבא, אלא על דיני מחילה ברורים. לנתבעים יש חוב כלפי המזכירות, חוב כספי בגין דמי הכניסה, וודאי שיש אפשרות הלכתית להפחית מדמי הכניסה לפי דיני מחילה.

הדרכי משה בסימן קסג ס"ק יב כתב בשם הרא"ש (כלל ו סימן יט): אדם שהיה חייב כספים לקהילה על תשלום מס שלא שילם - הקהילה יכולה לקבל החלטה שהיא פוטרת אותו מלשלם את המיסים, "ואין דברי הקהל צריכים קנין, הן נגד יחיד או רבים, מיהו יכולין לומר שלא פטרוהו רק משנה אחת".

הרא"ש התייחס לפטור מתשלום מיסים למפרע, מכאן שיש בסמכות הקהילה לפטור מתשלום מיסים גם למפרע. וכ"פ הרמ"א בסימן קסג סעיף ו: "קהל שפטרו אחד ממסים - פטור. וכל דברי הקהל - אינן צריכין קנין, מיהו יכולין למימר שלא פטרוהו רק לשנה".

כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן קסג בס"ק קיא) כתב: "פטור טובי העיר ליחיד - מהניא אפילו בלא קנין, ושוב אין לערער עליו, לא הם ולא הבאים אחריהן".

הגר"א בס"ק קב ביאר: "מחילה - אינה צריכה קנין". המקור לדין מחילה, הוא מדברי התוס' במסכת סנהדרין (דף ו. ד"ה צריכא), שרק במחילה הנעשית בדרך פשרה, צריך לעשות קניין, אבל במחילה סתמית, אין צורך בקניין.

בדיני ממונות צריך לבצע קניין בכדי שהמעשה יחול, אבל מחילה תקפה ללא קניין. הסמ"ע בסימן יב ס"ק כא הסביר: מחילה אינה צריכה קניין, שכן מיד ברגע שמחל - הסתלק ממנו המוחל. (כך מבואר בדברי הרשב"א תשובה אלף לג). כלומר כאשר אדם מעביר דבר ממשי לחברו, נצרך קניין בכדי להעביר את הזכות לשני, אבל במחילה אין העברת זכויות אלא הסתלקות מזכות שחברו חייב לו, לכך ניתן גם ללא קניין להסתלק מאותה זכות[4].

לסיכום: יש בסמכות הציבור לפטור את התושבים מתשלום מס מדין מחילה. בכדי שהתקנה תחול ללא ספק מומלץ לציין במפורש שהתקנה תחול גם למפרע.

 

אספת חברים

הנתבעים ביקשו לקיים אספת חברים שתקבל החלטה האם יש לתת הנחה לפנסיונרים שהם הורים לבנים הגרים בישוב לפחות 15 שנים. הנתבעים אספו את מספר החתימות הנדרש לצורך ארגון אספת חברים, אך לאחר מכן המזכירות סירבה לאפשר מתן הנחה (גם אם האספה תאשר זאת), כי לפי חוות דעת עורך הדין, לא ניתן להחיל תקנה באופן רטרואקטיבי.

בפקודת האגודות השיתופיות (סעיף 14) נאמר: "וחייב הוא להועיד אסיפה כזאת בתוך חודש ימים מיום קבלת דרישה בכתב מאת... החבר או החברים או מחלק מן המספר הכולל של החברים".

כלומר ישנה חובה לקיים אסיפת חברים בתוך חודש מקבלת חתימות חברי האגודה. בסעיף 14 (2) נאמר, שאם האסיפה לא תתכנס - ניתן יהיה לחייב את האגודה בתשלום הוצאות עבור כינוס האסיפה ע"י הרשם.

ובתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה, סעיף 12א) נאמר: "החלטה באסיפה כללית מתקבלת לפי קולות המצביעים והוא אף אם נקבע אחרת לענין זה בתקנות האגודה; הרוב הדרוש מבין המצביעים הוא כפי שנקבע בפקודה או בתקנות שלפיה, ואם אין שם הוראה – כפי שנקבע בתקנות האגודה".

בסעיף 12(ה) עוד נאמר: "החלטה שנתקבלה כדין באסיפה הכללית של האגודה - תחייב את כל חבריה, לרבות אלה שנמנעו, שנעדרו או שהצביעו נגדה".

לפי התקנון, האגודה כפופה להחלטות שיתקבלו באסיפה הכללית, זאת בתנאי שהאסיפה נערכה לפי דין (פרסום מראש, מינוי יו"ר, כתיבת פרוטוקול וחתימה על הפרוטוקול וכו'). על המזכירות לפרסם מראש לכלל חברי האגודה על אסיפה שתדון בגביית דמי כניסה להורים לבנים שגרים בישוב. יש לכתוב את נושאי ההצבעה ושההחלטה תחול למפרע גם לתושבים וותיקים שהגיעו לישוב החל משנת 2017.

הרמ"א בסימן קסג סעיף א כתב: "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו - יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס, ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו - הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם - בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן".

ערוך השולחן בסימן רלא סעיף כז כתב: "ומי שלא בא לאסיפה - בטלה דעתו, ובמקום שיש תקנת המלכות דינא דמלכותא דינא". כלומר אין להתחשב במי שלא הגיע לאסיפה לאחר שדבר אספתה פורסם מראש, אלא ההחלטות יתקבלו בכל קְווֹרוּם שיהיה נוכח בזמן האסיפה.

עורך הדין ציין מספר פסקי דין בהם בית המשפט קבע שלא ניתן להחיל תקנה באופן רטרואקטיבי, אך אם בתקנה נקבע במפורש שהיא חלה למפרע - התקנה תקפה גם לפי החוק.

כך כתב השופט לנדוי: "כלל גדול בפרשנות חוקים הוא, כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע, אלא אם-כן משתמעת הוראה למפרע במפורש או באופן ברור מן החוק". (ע"א 27/64 בדר נ' לשכת עורכי-הדין בישראל).

לסיכום: יש לאפשר קיומה של אסיפת חברים, שתקבל החלטה בדבר מתן הנחה בדמי כניסה לאזרחים וותיקים. באסיפה תתקבל החלטה בצורה מפורשת גם כלפי אזרחים וותיקים שכבר הגיעו לישוב החל משנת 2017.

 

 

גביית מס לפני הדיון

הנתבעים בדיון טענו כנגד הישוב שדרש מהם לשלם לפני קיום הדיון בבית הדין. בפרק זה נראה שהישוב נהג כדין, ומותר היה למזכירות הישוב לגבות את הכספים לפני הדיון, כאשר המזכירות מחויבת לכבד את החלטת בית הדין.

הדרכי משה בס"ק ג כתב בשם הרא"ש (כלל ו סימן כו): שבעה טובי העיר (כגון נבחרי הציבור בעירייה), יכולים לעשות דין לעצמם. יש קולא לרבים העושים דין לעצמם, שיכולים לעשות דין לעצמם ולתפוס גם כאשר אינם יכולים לברר את טענותיהם בבית דין, זאת בתנאי שברור להם שהם צודקים בדין. וכ"פ הרמ"א בסימן ד סעיף א.

הרא"ש למד זאת מדברי הגמ' במסכת מועד קטן דף יז עמוד א: "אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה". (ת"ח יכול לעשות דין אם יש לו וודאות שהוא צודק בטענותיו). מכאן למד הרא"ש: "ונראה לי דכ"ש, אם ברור הדבר לרוב בני העיר או לטובי העיר - שיוציאו מידו בעל כרחו".

הריטב"א (שם) הוסיף: "אפילו צורבא מרבנן דבעי לאזדהורי טפי". תלמיד חכם וכן נבחרי ציבור צריכים לנקוט בזהירות יתרה, ובכ"ז אם ברורה להם צדקתם - יכולים לעשות דין לעצמם.

האורים בס"ק ז העיר: הרא"ש התיר לרבים לעשות דין לעצמם, רק אם רוב נבחרי הציבור סבורים שהצדק איתם, אך אם רק חלק מנבחרי הציבור סבורים כך ולא רובם - לא ניתן לעשות דין.

הסמ"ע בס"ק ה והש"ך בס"ק ט כתבו בשם מהרי"ק (שורש א): טובי העיר יוכלו לעשות דינא לנפשייהו רק לתושב העיר, אבל אין להם סמכות לעשות דין לעצמם למי שאינו תושב העיר.

הדרכי משה בס"ק ג כתב בשם המרדכי (מס' ב"ב סימן תקכ"ב): נבחרי הציבור שיש להם דין מול תושב בנושא מיסים - יכולים הם לדרוש מהתושב שישלם להם את המיסים ורק לאחר מכן הם יבואו לדין תורה, ואם יתברר שלקחו שלא כדין - הם יחזירו לו את הכספים שנתן. אומנם אם היחיד הוא ת"ח והוא נתבע לשלם מיסים - לא ניתן לגבות ממנו לפני הדיון בדין תורה. וכ"פ הרמ"א בסימן ד סעיף א.

דין זה הוא חלק מחרם דרבנו גרשום, כפי שמובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן אלף כב): "ואם הקהל שואלים מס מן היחיד או כל מה שיהיה ליחיד על הקהל - יתן אותו יחיד לקהל אשר ישאלהו, אך הקהל ירדו לדין עמו במקומם, לפני מי שאינם נוגעים בעדות. ויחיד כאלו תופס את שלו, ואין כאן מוציא מחבירו. וכל אשר יעבור על תקנות הללו - יהיה בנידוי כל הקהילות, ואם ישהא במרדו חדש ימים - יהא ממונו מותר למסור למלך או לשלטון. והעובר מתקנתינו יש לאל ידינו לקונסו לפי דעתינו, ויש לנו לקלל המלשינים בכל שבת". הרמ"א (שם) פסק: "ומותר לכוף בענייני מסים ע"י עובדי כוכבים ולהפסידו, אם אינם יכולים להוציא ממנו המס בענין אחר".

המרדכי (שם) עוד כתב: "אמנם חייבים (נבחרי הציבור) לעשות לו דין, דאטו משום דרבים נינהו יגזלו ליחיד". כלומר נבחרי הציבור מחויבים לבוא לבית הדין בכדי לברר את תביעתם, גם כאשר מדובר בתביעה מול אדם יחיד.

הנתיבות בס"ק ד כתב: יחיד יכול לעשות דין לעצמו, רק כאשר טען על חפץ מבורר שהוא שלו, אך רבים יכולים לעשות דין גם בשאר טענות ממוניות כלליות, למרות שאין הטענה על חפץ מבורר. נמצא, שלגבי אדם שאינו תושב העיר, דין הרבים כדין היחיד, שיכולים לעשות דין רק בחפץ המבורר.

אם גם לטובי העיר הדין אינו ברור, והם תובעים בבית דין מי שאינו משלם מיסים - הרבים נחשבים למוחזקים. ויש בכך מספר השלכות:

  • א. נטל הראייה יהיה מוטל על היחיד, שהוא יצטרך לטרוח ולהביא עדים וראיות לטענותיו, אבל הרבים יהיו נחשבים למוחזקים, כאשר היחיד הוא המוציא מהם ועליו הראייה. (מובא במרדכי מס' ב"ב סימן תקכ"ב ובסמ"ע ס"ק ו).
  • ב. הרבים יכולים להטיל שבועה על היחיד (סמ"ע שם).
  • ג. הרבים יכולים לומר קים לי כשיטה פלונית (סמ"ע שם).
  • ד. במידה ויש לאותו יחיד מספר חובות - החוב של הרבים נחשב מוקדם לחובות אחרים (פת"ש ס"ק ז).
  • ה. היחיד שגר בעיר אחרת צריך לבוא לבית דין המקומי, למרות שבד"כ הנתבע קובע את מיקום הדיון, אך בתביעת הרבים - יש ללכת אחר ב"ד של הרבים, כי היחיד מחויב לשלם לציבור לפני הדיון, כך שבעצם התובע הוא היחיד והנתבעים הם הציבור. (מהרי"ק סימן ב).
  • ו. היחיד לא נאמן לטעון טענת מיגו, כי הרבים מוחזקים, כך שנחשב למיגו להוציא. (שו"ת הרא"ש כלל ו סימן כד).

הש"ך בס"ק ט כתב: הרבים נחשבים למוחזקים גם למי שאינו תושב העיר. אומנם הסמ"ע בס"ק ה כתב: יש להסתפק האם בני העיר נחשבים למוחזקים במי שאינו תושב העיר.

הדרכי משה כתב בשם תרומת הדשן (סימן שמא): כל הנ"ל הוא בטענה הנוגעת למיסים שיש לטובי העיר כנגד הנתבע, אבל בתביעה שאינה קשורה למיסים - אין הרבים נחשבים למוחזקים, (ואין את כל ארבע ההשלכות הנ"ל), אבל עדיין יש יכולת לרבים לדרוש מהנתבע שיפקיד בידיהם משכון, בכדי שיהיו בטוחים שהוא יבוא עמהם לדין תורה. וכ"פ הרמ"א בסימן ד סעיף א.

הפתחי תשובה בס"ק ו כתב בשם שו"ת ושב יעקב (סימן ג): לרבים כלל אין יתרון על היחיד, אלא רק בכדי לתבוע משכון, בכדי לתובעו אח"כ בדין תורה, אבל אין הם יכולים לעשות דין לעצמם במקום שלא יכולים לברר את טענותיהם, וכדין היחיד. וכך כתב הושב יעקב: "וא"כ זהו רק לעניין דצריך היחיד להשליש המעות או המשכון, כדי שיהיה היחיד התובע אחר הרבים, אבל מהיכא תיתי ליטול מהיחיד הזכויות שלו".

לסיכום: מזכירות הישוב זכאית לדרוש את גביית התשלום גם לפני קיום הדיון בבית הדין.

 

האם גביית המס נמצאת בסמכות מזכירות הישוב

הנתבעים טענו בכתב התביעה, שקיבלו חוו"ד משני עורכי דין שקבעו, שהחוקיות של דמי הכניסה מוטלת בספק, וכך ביקשו מבית הדין לברר מהי דעת ההלכה בנושא זה.

הרשב"א (חלק ד סימן רס) כתב: "דיני המס בכל מקום - אין יסודתן בהררי קודש התלמוד. ובכל מקום ומקום תמצא בו דינים מחונפים על פי הנהוג והסכמת גדוליהם אשר גבלו ראשונים. ורשאין הן בני העיר לעשות תקנות קבועות ומנהגים ידועין כפי מה שירצו שלא ע"פ ההלכה שזה דבר שבממון הוא. ועל כן אם יש מנהג ידוע להם בדבר זה הלך אחר המנהג. שהמנהג מבטל את ההלכה בכיוצא בזה".

עד לפני מספר שנים, הישוב התנהל ע"י האגודה השיתופית. דהיינו חברי הישוב התאגדו ונרשמו אצל רשם האגודות כאגודה שיתופית שאחראית על כל הנכסים והמבנים הציבוריים בישוב. אך מכיוון שעם השנים הצטרפו תושבים רבים שאינם חברים באגודה, לפיכך קבעה הממשלה שיש לבחור וועד מקומי שייבחר ע"י כל התושבים כולל מי שלא חבר באגודה.

הועד המקומי נחשב לחלק מהשלטון המקומי, בכל הנוגע לתחומי הפעילות המוניציפלית של המועצה האיזורית. הוועד המקומי נחשב לגורם שלטוני לכלל תושבי הישוב גם לאלו שאינם לברים באגודה השיתופית, כך שהחלטה של הוועד המקומי תקפה לכל תושבי הישוב.

בצו המועצות האזוריות (סעיף 90) נקבע: "כל ישוב יתנהל ידי ועד מקומי". דהיינו כל תושבי הישוב יבחרו את נציגי הוועד המקומי שינהל את השירותים המוניציפאליים בישוב. (חינוך, ביטחון, ניקיון, תרבות וכו'). לעומתם האגודה תנהל את כל הנכסים של האגודה, הקמת מפעלי תעשייה וכד'.

לוועד המקומי יש סמכות ויכולת לגבות מיסים מהתושבים. כך נאמר בצו המועצות המקומיות (סעיף 69 א): "המועצה רשאית לקבוע את שיעורי המסים". כך שגביית המס לא חייבת להיות אחידה בכל הישובים, ורשאית המועצה לקבוע את גובה המיסים.

ובסעיף 133 א נאמר: "ועד מקומי רשאי, באישור המועצה, להטיל בתחום הנהלתו כל מס שהמועצה רשאית להטיל לפי סעיף 69 א".

האגודה השיתופית לא נחשבת לגורם שלטוני (כפי שנחשב הוועד המקומי), אלא האגודה היא עמותה פרטית, שסמכויותיה מוגבלות לחברים השותפים באגודה. המזכירות מייצגת את האגודה השיתופית והיא יכולה להטיל תשלום רק עבור שירותים שהיא מספקת, (כמו שימוש במבנים השייכים לאגודה וכד').

לאור זאת, תשלום דמי כניסה שנקבע ע"י האגודה השיתופית יש לו סמכות חוקית, בתנאי שהוא משמש לצורך מימון שוטף של תשתיות ציבוריות ומבני ציבור. כספים אלו מועברים כל הזמן להמשך תחזוקה ופיתוח תשתיות ומבנים שהתושבים החדשים נהנים משירותם.

קיים חיוב בתשלום גם לתושב חדש שאינו חבר באגודה, המקור ההלכתי לכך הוא מדין "נהנה", אדם שנהנה ממפעליו של האגודה - חייב לשלם ללא קשר לחברותו באגודה. גם לפי החוק יש חובה לשלם מכח חוק עשית עושר ולא במשפט. (גיורא עפגין נ' מתיישבי אמנון).

כל תושב שמצטרף לישוב מודע לתקנון הישוב ולחיוב בדמי כניסה, הנהלים ותשלום דמי הכניסה נאמרים למועמד כבר בשלבי הקליטה לישוב, כך שהכניסה לישוב היא על דעת כך שהתושב יקבל עליו את תקנון האגודה וסמכות הוועד.

לסיכום: יש בסמכות מזכירות הישוב לקבוע דמי כניסה כתשלום עבור השימוש בנכסי האגודה ועבור פיתוח נכסי ותשתיות ציבוריות.

 

 

נספח א: תוקף תקנות הקהל

מקור הסמכות של תקנות הקהל - בגמרא במסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב מובא: "ורשאין בני העיר להתנות על המדות, (בני העיר יכולים לקבוע לעצמם את מידות המשקל, כגון כמה היא סאה וכד'). ועל השערים, (בני העיר יכולים לקבוע שער אחיד בו ימכרו כל הסוחרים את התבואה והיין). ועל שכר פועלים, (לקבוע מהו שכר המינימום עבור הפועלים, או לקבוע מהו השכר המקסימאלי עבור הפועלים), ולהסיע על קיצתן". (לקנוס את מי שהעובר על מה שהם קצבו).

הראשונים כתבו מספר הסברים למקור הסמכות של בני העיר לתקן תקנות:

  • א. המרדכי (סימן תפ) כתב: כשם שהבית דין יכול לתקן תקנות, מדין הפקר ב"ד הפקר, כך גם טובי העיר הם כמו גדול הדור והפקרם הפקר. ומכאן הסמכות שיש לטובי העיר לתקן תקנות.
  • ב. הרא"ש (סימן לג) הוסיף: כל בעלי האומנות נחשבים כבני עיר לעצמם, וכשם שבני עיר יכולים לתקן תקנות - כך גם בעלי מלאכה.
  • ג. ריב"ש (סימן שה) כתב: הסמכות של הקהל לתקן תקנות היא ככל תנאי שבממון, שהתנאי תקף.
  • ד. החתם סופר (או"ח סימן קצג) כתב: "בני הקהילה - דין שותפים להם".

המרדכי (סימן תפא) עוד כתב: תקנות הקהל תקפות גם ללא קניין. וכן כתב הרא"ש (כלל ו סימן יט): "ועל שהוספת לשאול אם יוכלו (הקהל) לחזור בהם? מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות - שריר וקיים הוא בלא קנין. ובכל תקנות הקהל, שמתקנין על יחידים ועל רבים ומסיעין על קיצותם, כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמו".

החזון איש (ב"ב סימן ד בס"ק כב) כתב: תקנת הקהל תקפה גם ללא קניין כשם שהחלטות בית הדין תקפות ללא קניין. ומשכך יש לומר שהתקנה מחייבת רק כאשר היא נתקנה ע"י שלושה כמו הרכב של ב"ד.

המרדכי (מסכת גיטין סימן שפד) הוסיף: "ודיני קנסות שפירש שאין דנין בזמן הזה - שמעתי בשם הר"י מאייור"א, שיש לדונם ע"פ שבעה טובי העיר. וכן הוא מקובל מרבותיו".

המקור לסמכותם של הבית דין להפקיר, הוא מדברי הגמרא במסכת מועד קטן דף טז עמוד א: "ומנלן דמפקרינן נכסיה? דכתיב וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים, כעצת השרים והזקנים - יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה. ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן? דכתיב ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם. ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה? דכתיב הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין".

הפתחי תשובה בסימן ב ס"ק ב, הביא מחלוקת הפוסקים, האם הב"ד רשאים רק להפקיע נכסים מבעליהם, או שיכולים גם להעביר את הנכסים לרשות אחר. הברכי יוסף (קו"א אות ג) סבור שהב"ד יכולים רק להפקיע ממון, אך לא להעביר את הממון לאחרים. וכך כתב החתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קיז): "משום דהפקר בית דין אינו אלא להפקירו מיד המקנה, ולא להקנותו להקונה". אך הדברי אמת (דברי סופרים סי' ו) סבור, שיש בכוח הב"ד גם להעביר את הנכסים לרשות אחר.

הרשב"א (מסכת גיטין דף לו עמוד ב) במפורש כתב שיש בסמכות החכמים גם להפקיר וגם להעביר לאדם אחר למרות שהוא עוד לא זכה בחפץ: "ומינה שמעי', דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפי' קודם שבא לידו, וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו, דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני, וזכה בו מיד ואף קודם שבא לידו - אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו, ואומרין ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה".

מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קיז) כתב: "וא"כ יש לומר דכל מילי דהוו תקנת הצבור - הוי דבר תורה ומצוה". מכאן שכל תקנה שנועדה לטובת הציבור חשובה כמו דבר תורה וכמו מצווה.

הרשב"א (חלק א סימן תרי"ז) כתב: שבעה טובי העיר אלו נבחרי הציבור[5], והם לא חייבים להיות האנשים הכי חכמים, אלא רק שיהיו נציגי הציבור: "ואקדים לך הקדמה, כי שבעה טובי העיר המוזכרים בכל מקום - אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד. אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים סתם על עניני העיר, והרי הן כאפטרופסים עליהם".

הגר"ע איגר (מהדורא קמא סימן רכא בס"ק ו) כתב בשם בנו האברך הרב רבי שלמה נ"י מווארשא": התורה נתנה כוח לחכמים רק להפקיר ממון, דהיינו "לסלק רשות בעלים ממנו, כמו שם (בפסוק) דעשאוהו חרם, אבל שיהיה כח בידם לומר שיהא קנוי לאחר - לא מצינו". הגר"ע איגר (סימן רכב בס"ק כא) כתב בתשובה לבנו[6]: "יפה כוונת, וגם אנכי עמדתי בזה". הגר"ע הביא את דברי הרשב"א מהם משמע שהפקר ב"ד גם מקנה לאדם אחר.

האם תקנות הציבור זקוקות לאישור המרא דאתרא - הסמ"ע בס"ק מה הביא מחלוקת ראשונים, האם הסייג לבקש אישור מגדול העיר - מדובר רק על בעלי אומנויות, או גם על תקנות של אנשי העיר שלא ניתן לעשותם ללא אישור גדול העיר.

הרא"ש (סימן לג), המרדכי והטור כתבו: גם תקנות הנוגעות לבני העיר - צריכות לקבל אישור מגדול העיר. וכך כתב הרא"ש: "מכאן דכל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם, והם הנקראין בני העיר בענין מלאכה, ואדם חשוב דהיינו דוקא כגון רבא, שהיה ראש ומנהיג בעיר, ואפילו כל בני העיר לאו כל כמינייהו להתנות אם לא מדעת אדם חשוב".

אבל מהר"ם אלשקר כתב בשם הרמב"ם והרמב"ן: הגמ' דיברה רק על בני אומנויות ולא על בני העיר, שכן רק האומנים יכולים לפגוע באנשי העיר ע"י הקמת מונופולים, משא"כ בתקנות אנשי העיר, ניתן להתנות ללא אישור גדול העיר. הרמ"א פסק כשיטת הרא"ש, ונראה שהמחבר פסק כרמב"ם.

הרשב"א (חלק א סימן תשס"ט) כתב: "שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל, ולומר לא אכנס בתקנות וכיוצא בהן, לפי שהיחידים משועבדים לרוב. וכמו שכל הקהלות משועבדות לבית דין הגדול או לנשיא - כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו".

הרשב"א (חלק ג סימן תיא) עוד הוסיף: "לפי שכל צבור וצבור היחידי' - כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב"ד הגדול או למלך".

האם ניתן ללכת אחר רוב מצביעים - בחידושי הגרע"א מובאת מחלוקת ראשונים, במקרה בו התקנה אינה למגדר מילתא, אלא תקנה שגורמת לרווחים לאדם מסוים ולהפסדים לאחר, האם צריך שכל האומנים יסכימו או מספיק שרובם יסכימו.

ר"ת (מובא במרדכי סימן תפא) והרמב"ם סבורים, שצריך את הסכמת כל האומנים, והרוב אינו יכול במקרה זה לכוף על המיעוט, ומתי אנו אומרים אחר רבים להטות? רק בדבר שנועד לגדר את קיום התורה והמצוות, בזה יכול הרוב להכריח את המיעוט, אבל בדברי חולין הנוגעים לסדר חברתי - אין הרוב יכול להכריח את היחיד.

וכ"פ להלכה החתם סופר (סימן קיז), שאין ביכולת שבעה טובי העיר לתקן תקנה עבור הציבור, בדבר שאינו של מצווה, כאשר התקנה גורמת להפסדים לחלק מהציבור, (אא"כ כל הציבור יאשר פה אחד, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי).

אבל ראבי"ה (מדרכי סימן תפג), הרשב"א והרמב"ן כתבו: הרוב יכולים לכוף את המיעוט גם במידי דפסידא להאי ורווחא להאי, זאת בתנאי שהיית נוכחות מלאה של כל בני העיר, שאז הולכים ע"פ החלטת הרוב. ערוך השולחן בסימן רלא סעיף כז העיר: "ומי שלא בא לאסיפה - בטלה דעתו, ובמקום שיש תקנת המלכות דינא דמלכותא דינא".

וכ"פ הרא"ש (כלל ו סימן ה): ניתן לומר אחר רבים להטות גם בכל צורכי הציבור, שאם לא נאמר כך, לא תתכן שום קבלת החלטות. אומנם מהריב"ל אמר שגם פוסקים אלו יסכימו שלא ניתן לכוף את הרבים שלא היו באותה העיר בשעת ההסכמה. הרמ"א בסימן ב סעיף א הביא את שיטת ר"ת, אך פסק כשיטת ראבי"ה.

הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ב הלכה ה) סייג את האפשרות לתקן תקנות רק לתקנות שרוב הציבור יכול לעמוד בהן, וכן צריך שהתקנה תתקבל בפועל על רוב הציבור, אך אם התברר שהתקנה לא התקבלה על רוב הציבור - ניתן לבטלה[7].

הגר"א בס"ק ט כתב: "שכל השותפין בעניני שותפתן הן כב"ד הגדול, כמ"ש הר"ח שם". (מכאן גם ניתן ללמוד על כל החלטות שותפים, כולל החלטות חברי וועד בית משותף, שניתן ללכת אחר הרוב, כפי החלטת ב"ד הגדול).

נספח ב: ביטול תקנות

ישנה אפשרות לבטל תקנה קיימת ע"י הסכמה של רוב נבחרי הציבור (או רוב מצביעים באסיפת אגודה). כך מובא בשו"ת הרא"ש (כלל ז סימן ה): "וששאלת: הקהל עשו תקנה בחרם, ונמנו להתירה, וראובן מוחה, היוכל הקהל להתירה בלא דעתו? יראה לי, שהסכמת הקהל תלויה ברוב דעות, שעל כל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות. הילכך הקהל ראויין להתיר לעצמן בלא הסכמת ראובן[8]".

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רכח סעיף לא): "קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים - הולכים אחר הרוב שאם הרוב מסכימים להתיר - מתירין, מי שלא הסכים בהתרה - לדידיה לא הותר. (תשובת הרא"ש כלל ז' סימן ה') הגה: ואם נתנו רשות לטובי העיר - הם במקום כל הקהל". (שם כלל ה').

החתם סופר (חלק ו - ליקוטים סימן א) כתב: ביטול תקנת ציבור לא מצריך שהמבטלים יהיו גדולים ממתקני התקנה. "אי איכא כאן קהל אפי' איננו גדול כקהל הראשון בעלי התקנה - שמא שפיר אנן סהדי כי כל התקנות וחרמי הקהלה מעיקרא הכי נתקנו שברצון רוב הקהל יתבטל התקנה והחרם, ואין להשגיח אם המבטלים הם כמו המתקנים בחכמה ומנין".

צריך לציין, במקרה כאן ניתן לומר שלא מדובר על ביטול תקנה, אלא על הוספה לתקנה קיימת, שיש הנחה בדמי כניסה לפנסיונרים שהם אבות לבנים הגרים במשך לפחות 15 שנים בישוב. תוספת זו לא סותרת את התקנה הכללית, כי כבר יש יוצא דופן במקרה של בנים ממשיכים למשפחות שגרות לפחות 15 שנים בישוב.

ניתן להביא לכך הוכחה מדברי כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן רלא בס"ק פו): "ממונים שהקימו להם הקהלות והתנו עמהם שלא יעקרו דבר מתקנות הקהלות, והממונים הראשונים שָׁמוּ היין בערך אחד, והאחרונים באו או פחתו או הותירו - אינם נוגעים בעיקר התקנה, כיון שאינם אלא פוחתין או מוסיפים". כלומר הפחתה או הוספה לא חשובה כמו ביטול התקנה, גם כאן הפחתה בסך 10,000 ש"ח מתוך 40,000 ש"ח - נחשבת להנחה ולא לביטול תקנה.

לסיכום: יש סמכות לחברי הקהילה לבטל תקנה ע"י הסכמה של רוב נבחרי הציבור, ואין צורך שהמבטלים יהיו גדולים בחוכמה ובמניין יותר מחברי הקהילה שתיקנו את התקנות.

 

החלטה:

יש לאפשר קיומה של אסיפת חברים, שתקבל החלטה בדבר מתן הנחה בדמי כניסה לאזרחים וותיקים. באסיפה תתקבל החלטה בצורה מפורשת גם כלפי אזרחים וותיקים שכבר הגיעו לישוב החל משנת 2017. החלטת האסיפה תחייב את התובעת ואת הנתבעים.

 

 

[1] המקרים בגמ', בהם ההפקעה הייתה לאחר חלות הקידושין:

  • א. הגמ' במסכת גיטין בדף לג עמוד א כתבה: מעיקר הדין ניתן לבטל גט שלא בפני האישה או השליח, אך ר"ג תיקן שלא יעשה זאת מפני תיקון העולם. הגמ' שאלה: כיצד יתכן שמדין דאורייתא הגט בטל והאישה נחשבת לנשואה, אך מדרבנן הגט כשר והאישה נחשבת לגרושה למרות שהבעל ביטל את הגט? הגמ' ענתה: כל המקדש, אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה.
  • ב. הגמ' במסכת כתובות בדף ג עמוד א כתבה: בעל שהציב תנאי המבטל את הגט, התנאי לא התקיים בגלל אונס, לדעת רבא הגט בכ"ז חל, שכן אין טענת אונס בגיטין. הגמ' שאלה: הרי מדאורייתא לא הגט לא חל, שכן היה אונס, א"כ כיצד רבא פסק שהגט כשר? הגמ' ענתה: כל המקדש, אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה.
  • ג. הגמ' במסכת גיטין בדף עג עמוד א כתבה: שכיב מרע שצווה לתת גט בתנאי שימות, אך הוא עמד מחוליו. לדעת רב הונא הגט בטל, שכן השכיב מרע נתן את הגט ע"מ שימות. אך לדעת רבה ורבא הגט חל, שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. הגמ' שאלה על רבה ורבא: מדאורייתא הגט בטל, א"כ כיצד אתם אומרים שהגט כשר? הגמ' ענתה: כל המקדש, אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה.

נמצא אפוא, כי בשלושת המקרים הבאים: א)- גט שבוטל ע"י הבעל שלא בנוכחות האישה או השליח. ב)- בעל שהציב תנאי המבטל את הגט, והתנאי לא בוצע בגלל אונס. ג)- שכיב מרע שנתן גט בתנאי שימות אך הבריא. מעיקר הדין הגט היה צריך להתבטל, כך שהאישה תישאר אשת איש, אך חכמים תקנו תקנה מיוחדת להפקיע את הקידושין ולהכשיר את הגט.

רש"י {מס' גיטין דף לג. ד"ה תינח, ובמס' כתובות דף ג. ד"ה ואפקעוה} הדגיש: ההפקעה חלה רק ע"י נתינת גט, דהיינו יש תקנה מיוחדת של החכמים להכשיר את הגט.

נציין את דברי החתם סופר (סימן קח) שכתב: כל דין אפקעינהו שאנו אומרים הפקר ב"ד הפקר - זהו רק מדרבנן, רק בב"ד שכל ישראל כפופים לו, אנו אומרים הפקר ב"ד הפקר מדאורייתא. ומכיוון שההפקר הוא מדרבנן, אין הוא מועיל לבטל את הקידושין, ומכאן שלא ניתן היום לתקן תקנות לטובת העגונות ולבטל קידושין שחלו מדאורייתא ע"פ היסוד של אפקעינהו.

הרשב"א (חלק א סימן אלף קסב) כתב: אין אפשרות לחדש הפקעת קידושין, שאם היה הדבר אפשרי - היה אפשר לוותר על כל השו"ת העוסקות בתקנת עגונות. לכך גם לא ניתן להפקיע קידושי מומר שהתחתן עם בת ישראל. וכך גם הובא בשו"ת מלמד להועיל (ח"ג סימן כב).

[2] אומנם בספר לב שמח (על ספר המצוות לרמב"ם שורש ב) מובא: "מענין הפקר ב"ד - אני אומר דהפקר ב"ד הפקר הוא לבדו אין לו ענין ואין בו מועיל במקום הזה כלל, דהפקר ב"ד שאמרו בכל מקום דהוי הפקר אינו אלא מכאן ולהבא כלומר משעה שמפקירין אותו ואילך, המשל בזה: איש שקנה ומשך חפץ בדמים שקבלם בעל החפץ ובאו לידו ואח"כ לאיזו סבה גזרו חכמים שאותן הדמים יהיו הפקר, ודאי שממי שהדמים בידו הם מפקירין אותן שלעת כזאת שלו הם, ולמי שקנה החפץ בעדם אין לו עוד בהן חלק ונחלה יפה נתן ויפה לקח החפץ וקנאו כדין באותן המעות שהיו אז שלו ומה לו מהדמים אם יפקירו אותם אחר שיצאו מרשותו. כן הדבר הזה, הקדושין נעשו וניתנו לאשה ממעות שהיו של מקדש אז באותה שעה וכדין נתקדשה בהן ונקנת לו בגללן ואם אח"כ בגט של דבריהם יעשו אותן המעות הפקר יהיו הפקר מכאן והלאה ומהאשה שעתה הן שלה וקנאתן בעד כסף קדושיה הם מפקירין אותן ומה לו לאיש המקדש מאותו ההפקר ומה ביטול יהיה בו אל האשה שכבר קנה ונעשית אשתו מאז עם הממון שהיה שלו. אבל אם נפרש אדעתא דרבנן מקדש שקדושיו מעיקרא על תנאי הם שיהיו בטלים בגט של דבריהם כמו שפירש רש"י הנה אז נעקרין הקדושין מעיקרן אף אם באותה שעה היו בדין קדושין גמורין כי התנאי הוא שעוקר אותן ועושה המעות מתנה משעה ראשונה שמעולם לא נתקדשה בהן. וזהו הוא שכתב רש"י תינח למימר אפקעתא בדקדיש בכספא דנימא גט זה עוקר הקדושין ועושה המעות מתנה מעיקרן, זהו לשונו בכתובות. ובגיטין הוסיף וכתב וממילא פקעי הקדושין שהרי כשקידש על מנת כן קדש ע"כ. וזהו ודאי דרכו של תנאי בכל מקום שעוקר הדבר מעיקרו כשיתקיים או כשלא יתקיים אבל הפקר ב"ד הוא לבדו מבלי תנאי אין לו שום כח לשעבר לבטל הקדושין הראשונים שנעשו במעות שלא היו אז הפקר ואין לזה מקום כלל לא לרש"י ולא לרבותיו, וזה פשוט לפי דעתי אינו צריך לפנים".

"והתוספות בריש כתובות כתבו התינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר והוו מעות מתנה וממילא יהו כל בעילותיו זנות ע"כ. ונראה דמהריב"ל ז"ל לשונם זה ראה שהזכירו התוס' הפקר ב"ד כו' ומהם לקח להקשות לרש"י דכיון דהפקר ב"ד הפקר מה אנו צריכין עוד לטעמא דאדעתא דרבנן מקדש, ולא היא דהתוס' נמי לא הזכירו טעם זה דהפקר ב"ד אלא על תינח דקדיש בכספא כו' לומר דמשום שהקדושין הם בכסף שייך בהו הפקר ב"ד ומ"מ אף הם אינן אומרים שהפקר זה לבדו בכאן הוא שמבטל הקדושין אלא בהצטרפות התנאי שאמרו דאדעתא דרבנן מקדש ושני הטעמים בהצמדם יחד יועילו לעקור הקדושין כלומר מעיקרן וכמו שהם הולכין ואומרין דהוו מעות מתנה פירוש מתחלתן ולפיכך כתבו עוד דממילא היו כל בעילותיו זנות וק"ל".

[3] אא"כ יש תקנה שקובעת במפורש שכל תושב חדש מחויב לשלם את החובות הישנים של הקהילה, שאז אנו אומרים שכל מי שבא לגור שם מודע לתקנה זו, ואם בכ"ז הוא הגיע לגור שם משמע שהוא מסכים לתקנה. אומנם אם יש חבר חדש שלא שמע על התקנה ובא לגור, וכעת מסרב לשלם - רשאי הוא להחליט לעבור למקום מגורים אחר, ולא ניתן לחייבו לשלם את המס.

[4] הדרכי משה בסימן רמא ס"ק ד כתב בשם מהרי"ק (שורש צד ענף ג): כל דין מחילה שייך רק במעות, שכן מעות נתנו להוצאה ואינן בעין, כך שהלווה קנה את המעות שהן שייכות לו, אלא שיש שעבוד של הלווה ששעבד את גופו ונכסיו בכדי להחזיר את החוב, לכן ברגע שהמלווה מחל על השעבוד - המחילה תקפה, שכן המלווה סילק את השעבוד, אבל כאשר יש מיטלטלין בעין, כגון שיש לאדם חפץ שלו ביד חברו, והוא אומר לו אני מוחל לך על החפץ - לא הוי מחילה ללא קניין.

הסמ"ע בסימן רמא ס"ק ו כתב: לשונו של המחבר מדוקדקת במה שכתב בהלוואה: "מחל לחברו חוב", ובמה שכתב בפיקדון: "נתן לו הפיקדון", שכן לשון מחילה שייך לאומרו רק בדבר שאינו בעין, כגון בחוב כספי, שהכסף אינו בעין, שהרי להוצאה ניתנה, אבל בפיקדון שהחפץ נמצא בעין - לא שייך לשון מחילה, אלא לשון נתינה.

וכך כתב הרמ"א בשם מהרי"ק: חפץ הנמצא ביד חברו, בעל החפץ רצה לתת את החפץ לחברו ואמר: החפץ שלי הנמצא בידך מחול לך' - אינו כלום, שכן הלשון מחילה אינה מועילה במקום בו החפץ נמצא בעין, ורק בחוב שלהוצאה ניתנה, שייך לשון מחילה.

[5] האור זרוע (סימן סה) הסביר למה צריך דווקא שבעה נבחרי ציבור: "שיערו חכמים כשיש ז' נושאים ונותנים בדבר - יודעים לעמוד על האמת מה היא תקנת העיר ויישובה".

[6] הגר"ע הקדים וכתב: "בן יקר לי מפנינים, אב בחכמה ורך בשנים הרב רבי שלמה נ"י. חדאי נפשי בדבריך הנעימים בפלפול ישר ובסברא אשר הגיעוני בכורי פרי תנובתך הם אשר הקרבת אלי מאז יצאת מלפני. ולמה זה נחבאת בני בדבריך עד היום, הלא שמח תשמחני כראותי אותך הולך בשביל השכל הישר בדברי ראשונים נ"ע, כה תחזק במעוזך, ומובטחני שלאילנא רבא תתעבד, והנני כיום להשיבך על סדר קונטריסך אחת לאחת".

[7] כך כתב הרמב"ם: "בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג - צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה".

ובהלכה ו: "הרי שגזרו בית דין גזירה, ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל - הרי זו בטלה, ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה".

[8] אומנם הרשב"א (חלק ז סימן רמד) כתב "ומכל מקום המנהג פשוט בכל המקומות, שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב, וכיון שכן כל שיש מוחה - אי אפשר להתירו". אבל הבית יוסף (יורה דעה סימן רכח אות לא) הסביר, שהרשב"א התייחס למקום שנהגו לא לבטל חרם ללא הסכמה מלאה, אך במקום שנהגו ללכת אחר רוב - יש תוקף להחלטת הרוב. וכך גם פסק הריב"ש (סוף סי' תכב): "אם היה מנהג הקהל ההוא להתיר חרמיהם על פי הרוב אף אם המיעוט מוחים - יעשו כמנהגם, אבל אם לא נהגו כזה - אין מתירין אותו בלתי הסכמת כולם".

וכך מובא בשו"ת תשב"ץ (חלק א סימן קכג): "אלא שאני אומר, שאין דעתו של הרב ז"ל (הרשב"א), כי אם לדורו שהוא היה בקי במנהגות כל המקומות ומעיד עליהם, אבל המנהגות משתנין בהשתנות הדורות, ומעולם לא נשמע במקומותינו שבבטול שום הסכמה תועיל מחאת יחיד. כי על דעת כן היו מסכימין עליהם מתחלה שכשיסכימו רוב הקהל או מנהיגיו ויועציו לבטלן - יהיו מבטלין אותן, והיחיד המוחה יהיה בטל במיעוטו".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן