שותפים שמבקשים לפרק שותפות בחדר בריחה. בפסק הדין מתבאר כיצד לבצע חלוקת שותפות לפי דין גוד או אגוד, והאם ניתן לדרוש מכירה לגורם שלישי.

הרב ישועה רטבי

 

רקע ועובדות מוסכמות

בחודש ינואר 2018 הצדדים נכנסו למשא ומתן על הקמת חדר בריחה בשותפות. הבעלות על חדר הבריחה תתחלק בין הצדדים בדרך הבאה: הנתבע יקבל 51% מהבעלות, והתובעים יתחלקו בניהם ב-49% הנותרים. (הרווחים לאחר כיסוי ההוצאות יחולקו לפי האחוזים שנקבעו בין הצדדים).

הצדדים חתמו על חוזה בו נאמר, שהכנת החדר (פינוי המקום ובניית התשתיות), שכירות המקום והנהלת חשבונות, יהיו מוטלים על הנתבע, ואילו הכנת חדר הבריחה, שווק ותפעול המקום יהיה באחריות התובעים. התובעים הפקידו בידי הנתבע 15,000 ש"ח ביטחון, במידה ולא תהיה פעילות במשך שלושה חודשים - הנתבע יוכל לפרק את השותפות ולהשתמש בכספים אלו לצורך פירוק החדר.

התובעים השקיעו בציוד ובבניית חדר הבריחה סכום של 40,000-50,000 ש"ח.

בחודש הרביעי, השישי והשביעי היו הכנסות לעסק מעל 10,000 ש"ח, אך בשאר החודשים ההכנסות הסתכמו בכמה מאות שקלים בלבד. שני הצדדים הסכימו שפוטנציאל המכירות הוא לכל הפחות 8,500, אך בפועל ההכנסות היו כ-50% מההכנסות הצפויות.

בתאריך 1.17.2019 התובעים שלח לנתבע את ההודעה הבאה: "ככל הנראה החדר והשותפות יפורקו, בואו נתחיל לחשוב מה זה אומר... הבאפר (סכום הביטחון) שבצד - אמור לכסות את עלויות הפירוק והחזרת המצב לקדמותו".

הצדדים כעת מבקשים לדון באפשרויות הקיימות לפירוק השותפות.

 

טענות התובעים

התובעים טוענים שמלכתחילה רצו לבנות שותפות חברית עם אמון, אך בפועל הם לא הסתדרו, לכן הם תובעים את פירוק השותפות לפי האמור בחוזה.

התובעים טוענים שלא הגיעו למצב בו אין פעילות במשך שלושה חודשים, כך שלפי החוזה אסור לנתבע לגעת בכסף הביטחון, וכעת בשלב פירוק השותפות יש לחלק את הכסף בצורה שווה.

לטענת התובעים, בקופה המשותפת נשאר סכום בסך 20,000 ש"ח. התובעים מבקשים מהנתבע למכור להם את חלקם (49% מהבעלות על החדר) בסך 20,000 ש"ח, אבל הנתבע הסכים לתת לשניהם רק 10,000 ש"ח וגם הסכמה זו הייתה עד תאריך מסוים, וכעת הנתבע מסרב לשלם להם את הכסף עד לאחר פירוק החדר.

 

טענות הנתבע

הנתבע טוען שהשקיע הרבה מאוד כספים עבור שכירות המקום, ארנונה, הנהלת חשבונות, כאשר העסק לא מתופעל כמו שצריך, ואין מספיק הכנסות לעסק.

הנתבע הסכים להיכנס לשותפות רק לאחר ששוכנע שהתובעים רציניים בהתחייבותם, וישקיעו בעסק בכדי שיהיו רווחים לטובת שני הצדדים. במהלך המשא ומתן הנתבע הדגיש בפני התובעים, שאין לו זמן לטפל בחדר הבריחה, ולכן כל התפעול של החדר יהיה באחריות התובעים, אך התובעים עבדו במשרת לילה והיו עייפים בשעות הבוקר בכדי לבוא ולתפעל את חדר הבריחה.

הנתבע עוד טוען שלפני הקמת חדר הבריחה, היה בחדר ציוד ומלאי ששייך לחברה שבבעלותו, ציוד זה ניזוק בעקבות הקמת החדר, כך שלחברה נגרם הפסד כלכלי מהקמת חדר הבריחה. כמו כן עובדים מהחברה הוצרכו לסייע בתפעול חדר הבריחה. הנתבע העריך את העלויות ב-70,000 ש"ח.

הנתבע הכחיש את דברי התובעים לגבי גובה הסכום שנותר בקופה המשותפת, לטענתו נשאר בקופה רק 15,000 ש"ח ולא 20,000 ש"ח.

הנתבע הציע שלוש אפשרויות לחלוקת השותפות:

  • א. חדר הבריחה יעבור במלואו לנתבע. הנתבע לא ידרוש מהתובעים להחזיר את החדר לקדמותו, וגם לא ישלם להם כלום. (למרות שיש 15,000 בקופה המשותפת, מתוכם 7,500 ש"ח שייך לתובעים, בכ"ז הם לא יקבלו כלום).
  • ב. מכירת חדר הבריחה לגורם שלישי. הצדדים מאמינים ברווחיות הפוטנציאלית של חדר הבריחה. לאחר שלוש שנים יהיה ניתן לכסות את ההוצאות של ההשקעה, והעסק יהיה רווחי בתנאי שיהיה ניהול תקין. הרווחים יחולקו לפי אחוזי הבעלות שיש לכל צד.
  • ג. חדר הבריחה יפורק ויחזור לייעודו כמחסן של הנתבע כפי שהיה לפני השותפות. מימון פירוק החדר יהיה ע"י כספי הביטחון, כך שהתובעים גם בהצעה זו לא יקבלו כלום.

 

תגובת התובעים

התובעים מסרבים לשלוש ההצעות. הם מבקשים לחלק את השותפות ע"י מכירת חלקם לתובע ותשלום מידי בסך 20,000 ש"ח. התובעים עמדו על כך שבקופה יש 20,000 ש"ח, סכום זה יועבר לתובעים, והבעלות על חדר הבריחה תישאר בידי הנתבע.

 

סיכום שהושג בין הצדדים

בית הדין הציע לצדדים את הצעת פשרה הבאה: הבעלות על חדר הבריחה תעבור לידי הנתבע. הנתבע ירכוש את חלקם של התובעים בסך 15,000 ש"ח. התובעים מתחייבים לבצע חפיפה למפעיל החדש של חדר הבריחה, וכן לתקן את הדרוש תיקון בחדר בריחה. הסכום שיועבר לתובעים לא יהיה תלוי במציאת מפעיל חדש לחדר, אך במידה ויימצא מפעיל חדש, המשך התשלום יהיה מותנה בחפיפה ובהבאת החדר למצב שמיש.

הצדדים הסכימו לפשרה זו וחתמו על ההסכם הבא:

להלן פרטי ההסכם בין התובעים לבין הנתבע, בעניין פירוק השותפות בחדר בריחה. להסכם זה ניתן מעמד של פסק דין.

  • א. הנתבע יקנה את החלק של התובעים בחדר הבריחה בסך 15,000 ש"ח. לאחר סיום התשלום, הבעלות על כל הזכויות של חדר הבריחה, יהיו שייכות לנתבע.
  • ב. הנתבע יעביר את הסכום בשלושה תשלומים בכל ה-20 לחודש, בחודשים יוני יולי ואוגוסט.
  • ג. התובעים יביאו את החדר למצב שמיש.
  • ד. התובעים יעבירו את כל הידע השיווקי, את כלי העבודה הנדרשים לתפעול חדר הבריחה, רשימת לקוחות, אנשי קשר, וכל דבר הנצרך לטובת תפעול חדר הבריחה, פרסומו ושווקו - לידי נציג חברת הנתבע שיתפעל את חדר הבריחה.
  • ה. התובעים ילמדו את המפעיל החדש כיצד לתפעל את חדר הבריחה, ויוודאו שהמפעיל שולט בהפעלת החדר בצורה טובה.
  • ו. התובעים מתחייבים להעביר את כל הנ"ל בתוך שבוע מיום העסקת המפעיל החדש דרך הנתבע.
  • ז. העברת התשלומים לידי התובעים לא תהיה תלויה במציאת מפעיל לחדר בריחה.
  • ח. אך לאחר מציאת המפעיל - המשך התשלומים יהיה מותנה בעמידה בכל התנאים הנ"ל.

 

הנושאים לדיון:

  • א. חלוקת שותפות בגוד או אגוד.
  • ב. גוד או אגוד בשותפות שנעשתה על דעת שני השותפים.
  • ג. גוד או אגוד בסכום הקטן משווי הנכס.
  • ד. גוד או אמכור לאחרים.
  • ה. תביעה על שכירות החדר.

 

  • חלוקת שותפות בגוד או אגוד

במשנה במסכת בבא בתרא דף יא עמוד א מובא: נכס משותף שניתן לחלקו - יכול כל שותף לכפות את חברו לחלוק את השדה. הגמ' במסכת בבא בתרא דף יג עמוד א דנה: מה הדין בנכס משותף שלא ניתן לחלקו. לדעת רב יהודה יש ללכת לפי הלכת גוד או אגוד, כלומר רשאי אחד השותפים לתבוע את שותפו ולומר לו: עליך לבחור, או לקנות את חלקי, כך שאתה תקבל את כל השדה, ותשלם לי כנגד החלק שלי, וזהו גוד. או שתמכור לי את חלקך, כך שאני אקבל את כל השדה, ואתה תקבל מעות בשווי החלק שלך, וזהו אגוד. אך לדעת רב נחמן: "לית דינא דגוד או אגוד", אלא הם מחויבים להיות שותפים לעולם.

הגמ' בדף יג עמוד ב פסקה כרב יהודה: "אמר אמימר, הלכתא: אית דינא דגוד או אגוד. אמר ליה רב אשי לאמימר: הא דרב נחמן מאי? אמר ליה: לא שמיעא לי, כלומר לא סבירא לי". כן גם סתם ברייתא סבורה שבמקום בו אין דין חלוקה - ניתן לתבוע גוד או אגוד: "ת"ש: כל שאילו יחלק ושמו עליו - חולקין, אם לאו - מעלין אותו בדמים". וכ"פ הרי"ף (דף ח:), הרמב"ם (הלכות שכנים פרק א הלכה ב) והרא"ש (סימן נ).

הערוך ביאר: פירוש גוד - משוך, (כפי שאונקלוס {ספר שמות פרק יב פסוק כא} תרגם משכו: נגידו). פירוש אגוד - אמשוך, דהיינו התובע להפסיק את השותפות אומר לנתבע: או שאתה תקנה ותמשוך או שאני אקנה ואמשוך. וכך נראה שפירש הרמב"ם[1].

לפי פירוש הערוך, תמיד מי שתובע את פירוק השותפות הוא זה שקובע את הסכום שהוא מוכן לשלם לנתבע (בכדי לקנות את החלק של הנתבע), כאשר לנתבע יש אפשרות לקנות בסכום שהתובע קבע, אם הנתבע מוכן לקנות במחיר שהתובע קבע - יש למכור לנתבע והנתבע ישלם את הסכום שקבע התובע, אך אם הנתבע לא ירצה לקנות - התובע יוכל לקנות והתובע ישלם לנתבע את הסכום שקבע.

מי שתובע את חלוקת השותפות צריך לתת זכות קדימה לנתבע שיוכל לשמור על חלקו ולשלם עבור חלק התובע, התובע לא יכול לנשל את הנתבע מחלקו גם בתשלום, לכן לנתבע תהיה הזכות הראשונית לבחור האם הוא מעוניין לקנות את שאר הנכס או למכור את הנכס[2].

בנידוננו, התובעים מעוניינים בפירוק השותפות, לפיכך הם יכולים להיות הראשונים שנותנים הצעה לקנייה או למכירה. התובעים אכן הציעו לנתבע לקנות את חלקם ב-20,000 ש"ח. הם נתנו לנתבע זכות ראשונים לרכוש את חדר הבריחה ולהפוך לבעלים לא רק על חלקם אלא גם על החלק של התובעים.

לסיכום: שותפים בעסק שמעוניינים לפרק את העסק המשותף, ולא ניתן לחלקו - יש לפרק לפי הלכת גוד או אגוד כפי שמבואר לעיל.

 

 

  • גוד או אגוד בשותפות שנעשתה על דעת שני השותפים

נחלקו הראשונים, האם יש דין גוד או אגוד בעסק שותפות שנעשתה על דעת שני השותפים:

  • א. שיטת ר"י מיגאש, רבנו יונה (מובא ברא"ש סימן נא) והרא"ה (מובא בנימוקי יוסף בסוף דף ח עמוד א) - כל דין גוד או אגוד, שייך רק ביורשים, או בשניים שקיבלו ביחד מתנה, אבל אין לומר גוד או אגוד בשותפים, שאם שני אנשים קנו יחד בית, הרי שקנו על דעת כך שיהיו שותפים בבית, ולא על דעת כך שאחד יפסיק את השותפות ויסלק את חברו מהבית.
  • ב. שיטת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק א הלכה ג) - אין לחלק בין שותפים במתנה או שותפים בירושה, ובין שותפים בקנייה או שותפים בשכירות, בכל המקרים ניתן להפסיק את השותפות ולומר גוד או אגוד. הרשב"א ביאר: התובע יכול לטעון שבהתחלה היה סבור שיוכל להיות עמו בבית ולגור יחד, אך כעת רואה שאינו יכול ולפיכך מבקש הוא לפרק את השותפות וטוען גוד או אגוד.
  • ג. שיטת הרא"ש (שם) - אם ראינו שהשותפים הקפידו על פרטיות, שלכל אחד היה בית משלו, בו הוא גר לבדו, אלא שקנו יחד עוד בית בשביל להשכיר לאחרים, וביתו הפרטי של אחד מהשותפים נפל או נשרף, וכעת טוען גוד או אגוד - רשאי, שכן יכול הוא לגור שאינו רוצה לגור עם שותף נוסף. אבל אם מלכתחילה שני השותפים קנו בית בו הם גרים יחד - אין הם יכולים לפרק את השותפות. וכן אם לכל אחד יש בית, והבית קיים - אין הם יכולים לפרק שותפות בבית שקנו יחד להשכרה, שכן לכל אחד יש את הבית הפרטי שלו.

נראה מדברי השולחן בסימן קעא סעיף ט שפסק כדעת הרמב"ם, כי כתבו בצורה סתמית שיש דין גוד או אגוד בשותפים, ולא חילקו בין סוגי השותפות. הש"ך בס"ק א פסק כדעת ר"י מיגאש שלא אומרים גוד או אגוד בשותפים. וכ"פ כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן קעא בס"ק יט) בשם מהרש"ך (חלק ג סימן סח).

אבל הפתחי תשובה בס"ק ג כתב בשם החתם סופר (חלק ה סימן יב): "בשותפות דקיי"ל כשיטת רוב. וכמעט כל הפוסקים, דגם בהו אמרינן גוד או איגוד, וחלוקה. משום דאמרינן: אמינא, יכילנא לסבול, ועכשיו אינינו יכול לסבול". (השותף שמעוניין בפירוק השותפות יוכל לטעון: בהתחלה חשבתי שאוכל להסתדר עמך בשותפות, אך כעת מתברר שאיני יכול להיות שותף עמך).

"...ומכל מקום, נראה לי: כל זה (שצריך השותף לטעון שלא יכול לסבול את המשך השותפות), כשאחד רוצה לחלוק, או לעשות גוד, ולהכריח חבירו - אז, צריכים לטענה שלא יכול לסבול, (אם רק שותף אחד רוצה לפרק את השותפות - עליו לטעון שלא יכול לסבול את המשך השותפות), אבל כששניהם רוצים להפרד זה מזה - אזי אפילו בלי סברא הנ"ל: סבור הייתי לסבול, יכולים לטעון חלוק, או גוד ואיגוד. ולא נחלק אדם בזה מעולם". גם ערוך השולחן בסעיף יד פסק, שניתן לחלוק בדרך של גוד או אגוד בשותפים.

לסיכום: יש מחלוקת בין הפוסקים האם ניתן לכפות על שותפים חלוקת גוד או אגוד. נראה לפסוק שיש דין חלוקה בגוד או אגוד גם בשותפים, כדעת הרמב"ם, החתם סופר וערוך השולחן. כך שרשאים התובעים לתבוע את חלוקת העסק לפי הלכת גוד או אגוד.

 

 

  • גוד או אגוד בסכום הקטן משווי הנכס

הנתבע הציע לתובעים סכום קטן משווי העסק המשותף. נחלקו הראשונים בטענת גוד או אגוד, האם צריך לשום את הנכס בדיוק כפי שוויו, או ניתן שאחד השותפים יציע מחיר גבוה יותר משווי הריאלי, ולומר לשותף השני: קנה או אקנה. כמו כן נחלקו האם ניתן להציע מחיר נמוך משווי הנכס ולומר גוד או אגוד.

  • א. שיטת ר"י (תוס' ד"ה אית) - ניתן לדרוש שהקונה ישלם הרבה יותר משוויו, וכך משמע מדברי הברייתא שהובאה לעיל 'מעלין בדמים', דהיינו ניתן לעלות במחיר המעות, וכך משמע מפשט המילה 'גוד', שמשמעותה קציצת דמים, ומכיוון שהכל תלוי בקציצת הדמים, הרי שיכול הקוצץ להוסיף כרצונו, ואין בכך משום פגיעה בנתבע, שכן אם הנתבע לא ירצה לקנות את השדה, יוכל הוא לומר לתובע שהוא יקנה וישלם את סכום הכסף הגבוה. וכ"פ הרמב"ם. וכ"פ הרמ"א בסימן קעא סעיף ו.
  • ב. שיטת הריצב"א (תוס' שם) - לא ניתן להוסיף מעות על שווי השדה, אלא יש לשום את השדה בב"ד, (כך כתב הרא"ש בסימן ג), ועל הקונה לשלם בדיוק כפי שווי השדה. דברי הברייתא שאמרה 'מעלין בדמים', אין הכוונה לעלייה במחיר הדמים, אלא לעילוי ושומא, שיש לשום בדיוק את שווי השדה. ופירוש המילה 'גוד', אין הכוונה לקציצה, אלא למשיכה.

הטעם לכך, אם יהיה מותר לאחד השותפים להציע מחיר גבוה, דין גוד או אגוד לא יהיה בצורה שווה, שכן שותף עשיר יש ביכולתו להציע מחיר גבוה ולקנות את השדה, ובכך ייקח את חלקו של העני, כאשר לעני אין אפשרות אמתית לומר אגוד במחיר גבוה.

צריך לציין, לפי שתי השיטות, יש איסור לתבוע פחות משווי הסכום, זאת בכדי שלא תלקה מידת הדין, שכן חכמים תיקנו שיכול שותף לתבוע את פירוק השותפות גם בשדה שאין בה כדי חלוקה, ואם אחד השותפים הוא עשיר התובע משותפו העני להפסיק את השותפות, וכופהו לקנות את חלקו, אם יהיה ניתן לשום את השדה בפחות משוויו - הנתבע הקונה מפסיד, שכן העני לא יוכל לקנות שכן אין לו כסף לקנות, כך שמבחינת העני אין הוא יכול להשתמש ב- 'אגוד', ונשאר רק 'גוד', דהיינו שהעני ימכור ויקבל סכום מועט על חלקו.

  • ג. שיטת הרמ"ה (סימן קסד) - ניתן לשום את השדה גם בפחות משוויו, ואם הנתבע יראה שהתובע שם את מחיר השדה בזול, יאמר לתובע שהוא מעוניין לרכוש את חלקו במחיר הזול.

צריך לציין, התובע את פירוק השותפות יכול להציע סכום כסף גדול יותר מהשווי הריאלי של הנכס המשותף, אך לא יכול להציע סכום נמוך מהשווי הריאלי של הנכס. וכ"פ הרמ"א בסעיף ו.

החזון איש (ב"ב סימן ח בס"ק ד) ביאר: מותר לדייר שתובע את חלוקת השותפות להציע מחיר גבוה רק במציאות בה הוא אכן מעוניין לרכוש את הנכס במחיר שהוא הציע, אלא שיודע שאם יציע את המחיר הריאלי - הנתבע יבקש לקנות את חלקו, לכן מציע סכום גבוה ביודעו שהנתבע לא יוכל לשלם סכום זה והוא ישלם לנתבע את הסכום הגבוה שהציע, אבל אם התובע לא מעוניין לרכוש את הנכס, הוא יודע שהנתבע מוכן לשלם סכום גבוה בכדי לרכוש את חלקו, ולכן מציע סכום גבוה - זה אסור כי הוא מרמה את חבירו שלא כדין.

לסיכום: נחלקו הראשונים, האם ניתן להציע סכום קטן משווי העסק. להלכה נפסק שהצעה זו איננה קבילה, ולכן הצעת הנתבע לא מתקבלת.

 

 

ד- גוד או אמכור לאחרים

הנתבע באחת מהצעותיו הציע למכור את חדר הבריחה לצד ג'. התובעים סירבו לכך, כי המשמעות של הצעה ו שהתובעים לא יקבלו את כספם רק בעוד שלוש שנים. השאלה לדיון היא, איזו אפשרות עדיפה מבחינה הלכתית, לחלק עכשיו את הנכס המשותף לפי הלכת גוד או אגוד, או למכור את הנכס המשותף לצד ג'.

הרא"ש (כלל צח סימן ג) כתב ע"פ הבנת הבית יוסף: אם הנתבע מוכן לקנות את השדה בשוויו, אך יש לקוח המוכן לשלם יותר משוויו - אין התובע יכול לסלק את הנתבע בכדי לקבל יותר כסף מהלקוח, אפ' למ"ד שניתן לשום יותר מכפי שוויו, זהו רק לנתבע עצמו אך לא ללקוח חיצוני, רק כאשר הנתבע אינו מעוניין לקנות בשוויו - יכול התובע לומר לנתבע: תקנה או שאמכור לאחרים. וכ"פ הרמ"א בסימן קעא סעיף ו.

הב"ח הבין בדברי הרא"ש: התובע אינו יכול למכור לאחרים, אלא יכול לטעון רק קנה או אקנה, אך אינו יכול לטעון קנה או אמכור לאחרים, ואפ' אם הנתבע אינו מעוניין לקנות בשוויו - לא ניתן למכור לאחרים, שכן לא ניתן לגרש שותף מנחלתו בכדי למכור לאחרים. אומנם ישנה מציאות בה ניתן למכור לאחרים, וזהו כאשר התובע אינו יכול למכור את חלקו בשוויו או קצת פחות משוויו, שאז נגרם לו הפסד, ויכול הוא לומר לנתבע או קנה או אמכור לאחרים את כל השדה, בכדי שלא אפסיד את חלקי.

מדברי הרמב"ם (הלכות שכנים פרק א הלכה ב) נראה, שיכול שותף לומר אקנה לא בשביל עצמי, אלא בשביל למכור לאחרים. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף ו.

הנתיבות בס"ק ט הביא עוד הגבלה במכירה לאחר: רק עני יכול לתבוע את שותפו קנה או אמכור לאחר, אבל אם שניהם עשירים - לא ניתן לומר קנה או אמכור לאחרים. אא"כ שני השותפים מעוניינים למכור את הקרקע, שאז ניתן למכור לאחרים, כגון אם התובע העשיר אומר לעני קנה או אקנה בשוויו, והעני רוצה למכור לאחרים ביותר משוויו, שאז ודאי שניתן למכור לאחרים כדברי העני, שכן אנו לא מסלקים שותף מנחלה ללא רצונו.

 

 

ה- תביעה על שכירות החדר

חדר הבריחה היה פעיל במיוחד בחודשי החופש, אך בשאר השנה הפעילות הייתה נמוכה. הנתבע בתאריך 29.1.2019 כתב לתובעים: "אם לא ימצא פתרון, יתכן ונתחיל להוריד מהבאפר, את השכירות של המקום". השאלה לדיון היא, שותפים שלא פרקו את העסק, ורק אחד מהשותפים נהנה מהמקום - האם יכול השותף שלא נהנה מהמקום לבקש דמי שכירות מהשותף שמשתמש במקום.

הרשב"א (חלק ב סימן קמא) כתב: שותפים שלא חילקו את השותפות, ושותף אחד השתמש במשך מספר שנים בנכס השותפות, והשותף השני החליט לא להשתמש - השותף שלא השתמש לא יכול לדרוש תשלום עבור השנים שחברו השתמש והוא לא, כמו כן הוא לא יכול לדרוש כעת להשתמש בנכס מספר שנים כפי שחברו השתמש. ההסבר לכך הוא, השותף שהשתמש בנכס השותפות, השתמש בחלק השייך לו, וכשם שהוא השתמש - יכל גם חברו להשתמש.

כך כתב הרשב"א: "נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו - בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי, וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן. דכל שלא חלקו - בשלו הוא משתמש, ואלו רצה חבירו היה משתמש בו". וכך פסק הרמ"א בסעיף ח.

בספר כסף הקדשים (על סעיף ח) עוד מבואר: כך היא דרך הקנין בשותפים, שבזמן בו אחד מהשותפים משתמש - נחשב כאילו הוברר והתגלה למפרע שהקניין חל לשותף זה לבדו לזמן בו הוא משתמש לבדו. אילו השותף השני היה מתנגד לשימוש הבלעדי של השותף הראשון - היה עליו לתבוע חלוקת השותפות גוד או אגוד, או חלוקה לזמנים, אך השותף לא ביקש לחלוק בצורות הללו, אלא נתן לחברו להשתמש בנכס המשותף, במצב זה אנו אומרים שיש ברירה, והוברר הדבר למפרע שהוא השתמש בחלק השייך לו.

הנתיבות המשפט בס"ק יב כתב: אם אף אחד מהשותפים לא השתמש, אלא אחד השותפים השכיר את המקום לאדם אחר - השכר שייך לשני השותפים. וכן כתב הפתחי תשובה בס"ק ט בשם שער משפט בס"ק ה: מדובר בבית בו אחד השופים גר בפועל, אבל אם מדובר בבית מלון של שותפים שמושכר לאורחים - הרווח הכספי שייך לשני השותפים[3].

מכאן שכל עוד והעסק המשותף לא פורק - אין אפשרות לבקש דמי שכירות מאחד השותפים. נזכיר שני צדדים נכנסו לעסק המשותף מתוך צפייה להרוויח אך גם תוך מודעות לסיכונים. כל אחד מהצדדים התחייב בחוזה לטפל בדבר הקשור לעסק. הנתבע התחייב לטפל בשכירות, ומשכך עליו לעמוד בנטל תשלום השכירות, עד לפירוק העסק המשותף.

לסיכום: כל עוד והעסק המשותף לא פורק - דמי השכירות ישולמו על ידי הנתבע כפי שנקבע בחוזה.

 

 

נספח: גדר דין גוד או אגוד

הרשב"א (חלק א סימן תתקנ"ו) כתב: דין גוד או אגוד הוא מדרבנן. החכמים תיקנו לאפשר חלוקת שותפות "משום עשיית הטוב והישר". וכן כתב הרא"ש (כלל צח סימן ז): "כי חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות, אם יש בו שיעור - חולקין בגורל, ואם לאו - בגוד או איגוד, משום דקדרה דשותפי לא קרירא ולא חמימא. אומנם המבי"ט בספרו קרית ספר (הלכות שכנים פרק א) כתב: "ונראה דכל זה הוא מן התורה".

כסף הקדשים (על סעיף ו) כתב: "וכנראה שטענת גוד או אגוד - הוא תקנה דרבנן, מפני דרכי שלום, (וצריך לעיין עוד בזה כעת, ואולי הוא מן התורה, מדכתיב (דברים פרק א פסוק טז): 'וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ' - על עסקי דירה[4] ...או שהיא הלכה למשה מסיני בזה, או שהוא דרבנן ואסמכתא), ואין זה שייכות כלל לכח המכר, והקנין רק דרך שלום גורם כן".

החזון איש (ב"ב סימן ח סעיף א) כתב: "נראה, דדיני ממונות נמסרו לחכמים לקבוע כפי משפטי חכמת התורה שזכו בו חכמי התורה, והן הן שנמסרו למשה, שהרי הן בכלל משפטים, והיינו ששכל בני אדם מסכים עליהם, והנה דבר משותף אין לאחד מהן הנאת יחיד בקנינו, מפני הקיפוח של השני, וצריך לקבוע משפטים ישרים ביניהם, איך יקוים תשמישם בזמן שיתעצמו אחד עם השני, ובזה קבע הדין מתי כופין לחלוקת הנכס עצמו ומתי חלוקת זמנים או שאר חלוקה". (דהיינו זהו דין דרבנן המבוסס על דין תורה).

נחלקו הפוסקים, האם דין גוד או אגוד הוא מדין חלוקה, או תקנת חכמים חדשה (לא קשורה לדיני שותפים) מדין כופים על מידת סדום. אפשר לומר שדין גוד או אגוד הוא חלק מדין חלוקת שותפות, וכשם שיכולים שותפים לחלוק דבר שהוא בר חלוקה, כך גם יכולים לחלוק גם דבר שלא בר חלוקה וזה ע"י גוד או אגוד, ומכיוון שאין אפשרות לחלוק את החפץ עצמו, לכן מחלקים את הערך והשווי של החפץ. אך אפשר לומר, שדין גוד או אגוד אינו שייך להלכות שותפים, שכן מעיקר הדין, אין שותף יכול לכפות על חברו לחלק דבר שאינו בר חלוקה, ורק חכמים תיקנו לחלק מדין כופים על מידת סדום.

השלכה מעשית, האם צריך לבצע קניין בחלוקת גוד או אגוד. למ"ד שזהו דין בשותפים, הרי שכבר יש בעלות על החפץ ולא צריך לבצע קניין, אך אם נאמר שזהו תקנה חדשה שאחד מהשותפים יסתלק מחלקו והשני יקנה את חלקו, הרי שצריך לבצע קניין.

 

 

[1] אבל רש"י (ע"פ הסבר הבית יוסף) הבין, שגוד הוא מלשון קציצה. פירוש גוד, הנתבע יקוץ את הדמים, דהיינו הנתבע יאמר מה הסכום שלדעתו שווה חלק השדה של התובע. אם התובע ירצה, הוא ישלם את הסכום שקצב לו הנתבע וייקח את חלק השדה של הנתבע, ואם התובע לא ירצה לשלם - הנתבע ישלם סכום זה וייקח את חלק השדה של התובע.

פירוש אגוד, התובע יקוץ את הדמים, דהיינו מי שתובע את פירוק השותפות ייתן הצעה לסכום כסף שלדעתו שווה הנכס. אם הנתבע ירצה, הוא ישלם את הסכום שקצב לו התובע וייקח את חלק השדה של התובע, ואם הנתבע לא ירצה לשלם - התובע ישלם סכום זה וייקח את חלק השדה של הנתבע.

לפי פירוש רש"י, הצד השני שלא קבע את המחיר, לו תהיה זכות בחירה לקנות או למכור. דהיינו אם התובע יקבע את סכום שווי השדה - לנתבע תהיה הזכות להחליט האם הוא מעוניין לקנות את חלק התובע בסכום שהתובע קבע, או שהוא יעדיף למכור את חלקו ולקבל את המעות בסך שקבע התובע. ואם הנתבע יקבע את הסכום - לתובע תהיה הזכות להחליט האם הוא מעוניין לקנות את חלק הנתבע בסכום שהנתבע קבע, או שהוא יעדיף למכור את חלקו ולקבל את המעות בסך שקבע הנתבע.

היתרון שיש בכך שאנו נותנים את זכות ההחלטה (לבחור האם להיות הקונה או המוכר), דווקא לצד שלא קבע את סכום שווי השדה - הוא בכך שאנו בטוחים שמי שיישום את שווי השדה, לא יישום בפחות משוויו, שכן הוא יחשוש שהצד השני ירצה לקנות בסכום הנמוך, (יוצא ע"פ שיטה זו שאם ירצה לשום בפחות משוויו - רשאי).

[2] כך כתב היד רמ"ה (מסכת בבא בתרא דף יג עמוד ב): "דכי מחייב נתבע מדינא למיצת לדינא דגוד או אגוד - משום דקא מיבחר ליה תובע למיגד או לאוגודי הוא, דכיון דמיבחר ליה וקא משוי ידו על העליונה - לאו לאפקועי מיניה קא בעי, אלא לאסתלוקי מהדדי באנפא דניחא ליה לנתבע טפי קא בעי".

[3] וכך פסק הרמ"א בסימן שסג סעיף י בשם הרשב"א: "שני שותפין בבית, והשכיר אחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו - צריך השוכר ליתן לשותף השני חלקו". (ב"י בשם הרשב"א).

[4] בגמ' במסכת סנהדרין דף ז עמוד ב מובא: "בין איש ובין אחיו (ובין גרו) - אמר רב יהודה: אפילו בין בית לעלייה". (דיין שמחלק בית ועליה שנפלו בירושה לשניים, לא יאמר אחד יקבל בית והשני יקבל עליה, אלא עליו לבדוק את עלות שני החדרים ולחלק בחצי).

"ובין גרו - אמר רב יהודה: אפילו בין תנור לכירים". (אם נפלו בירושה תנור וכיריים - לא ניתן לחלקם כמות שהם, אלא על הדיין לבדוק את עלות התנור ועלות הכירה, ולחלק בצורה שכל יורש יקבל חצי משוויים. האפשרות לעשות זאת היא ע"י גוד או אגוד, ומכאן למד כסף הקדשים שיתכן ויש סמך מהתורה לדין גוד או אגוד).

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן