מצא חפץ מצוי שניתן לרוכשו בקלות בשוק, למשל מצא עט או מטען וכד', האם יכול לקחת את החפצים לעצמו לאחר שפרסם את דבר הנמציאה ולא קיבל מענה?

 

הרב ישועה רטבי

 

שאלות:

  • א. הסעתי טרמפיסטים בשבועות האחרונים, ומצאתי ש'נולדו' איזה עשר כוסות חד פעמיים במושבים האחוריים בהם ישבו. מה דינם? האם צריך להכריז? איפה? בכל המקומות שנסעתי בהם (הרבה)? חצרי קונה? עד שיבוא אליה?
  • ב. מצאתי עיפרון חודים (של חברת פיילוט), לעיפרון אין סימנים מיוחדים. פרסמתי מספר מודעות, אבל אף אחד לא הגיע, האם אני יכול לקחת לעצמי את העיפרון? (שאלה זהה הגיעה מאדם שמצא מטען למכשיר סלולארי).

 

תשובה:

  • א. המוצא חפץ נפוץ שניתן לרוכשו בקלות - אם יש סימנים לחפץ שנמצא - צריך לפרסם את דבר המציאה במשך חודש, ולאחר מכן מותר להשתמש בחפץ זה או למוכרו לאחרים. על המוצא לרשום בפנקס (או בקובץ מגובה בענן) את שווי החפץ ברגע מציאתו, כך שאם יבוא בעל החפץ וייתן סימנים - יוכל המוצא להחזיר לו את שוויו הכספי. לצורך כך על המוצא לברר את מחיר החפץ בשוק, ולרשום את שוויו בקובץ שמור. (הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות, כרך ג סימן תסד). אם המוצא לא יודע מה שווי החפץ - עליו לברר ע"י שלושה אנשים את שווי החפץ, שהם יהיו בית דין לצורך זה. (שם).
  • ב. במידה ויש סימנים לחפץ זה - יש לרשום בקובץ גם את הסימנים, זאת בכדי שיוכל להיזכר בסימנים, ככל ויבוא אדם שיטען על בעלות על אותו חפץ שנמצא. (אגרות משה, חושן משפט, חלק ב סימן מה).
  • ג. למרות שהמוצא יכול לקחת לעצמו את החפץ שמצא, בכ"ז עליו לפרסם שמצא חפץ, כי מדובר במוצא חפץ עם סימנים, כך שחלים עליו דיני השבת אבידה, כדי שבעל החפץ יוכל למוצאו, ולקבל את החפץ או את שוויו הכספי של החפץ. לכן רק לאחר פרסום דבר מציאת החפץ במשך שבוע - ניתן לקחת את החפץ לעצמו (לאחר רישום הסימנים ועלות החפץ בקובץ שמור).
  • ד. פרסום דבר המציאה צריך להיות במקום בו יש סיכוי שהמאבד יוכל לראות שהאבידה נמצאה. (אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן ט). המוצא לא צריך לשלם כסף עבור פרסום המציאה. אומנם אם מדובר במציאה יקרה, שיש סיכוי שהבעלים יתנו לו את החזר ההוצאות - מומלץ לפרסם מודעה בעיתון (תשובות והנהגות כרך ג סימן תסד).
  • ה. אומנם אם אין סימנים על החפץ, ונראה שהחפץ מונח הרבה זמן, כך שהבעלים התייאשו - המוצא יכול לקחת לעצמו את החפץ ללא כל תנאים. אך אם הוא הרים את חפץ ללא סימנים לפני שהבעלים התייאשו או אם הוא מסופק האם הבעלים התייאשו - עליו לרשום את שווי החפץ בקובץ שמור, ואין צורך לפרסם את דבר מציאת החפץ, כי ללא סימנים בחפץ - אין טעם בפרסום האבידה. (אגרות משה שם).
  • ו. לאור האמור, המוצא כוסות חד פעמיים, או המוצא עיפרון חודים זול, או המוצא מטען למכשיר סלולארי - אם יש סימנים על החפצים הללו, (או אם אין סימנים אך המוצא מסופק האם הבעלים התייאשו) - עליו לפרסם במקום בו נמצא האבדה, או באתר שמפרסם אבדות. לאחר מכן ניתן להשתמש בחפצים הללו, אך יש לרשום בקובץ את שם המוצר, מיקום האבידה, סימנים ועלות החפץ שנמצא.
  • ז. המוצא חפץ שאינו מצוי ולא זמין בשוק - אסור למוצא להשתמש בחפץ, אלא עליו לשמור את החפץ בביתו עד שיבוא אליהו הנביא ויאמר למי שייך החפץ. אך אם החפץ עלול להתקלקל - ניתן למוכרו לפני שהוא יתקלקל, לאחר ששלושה אנשים ישומו את שווי החפץ. (הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה טז).

 

מצא חפץ שמצוי בשוק וקל לקנותו

בגמ' במסכת בבא מציעא דף כט עמוד ב מובא: "אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק - שם דמיהן ומניחן לאלתר". (המוצא תפילין, יכול המוצא לשום את שווים של התפילין, ולקחת את התפילין לעצמו).

"מתיב רבינא: מצא ספרים - קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות - גוללן. גוללן - אין, שם דמיהן ומניחן - לא? (אסור לו לקחת את הספרים לעצמו).

"אמר אביי: תפילין בי בר חבו משכח שכיחי, (תפילין מצויים הם אצל בי בר חבו שהיה לו מפעל לתפילין, ומכיוון שהתפילין הם מצויים בשוק וקל לקנותם, הרי שיכול המוצא לקחת את התפילין לעצמו), ספרים לא שכיחי". (ספרים בזמנם לא היו מצויים בשוק, שכן כל ספר היה בכתיבת יד).

מדברי הגמ' משמע, שמדובר בתפילין שיש להם סימן[1], ובכ"ז יכול לקחת לעצמו, כי "תפילין מצויין לימכר", (רש"י ד"ה בי). מכאן שבכל חפץ המצוי בשוק, גם אם יש לו סימנים - יכול לקחת לעצמו, ואם ימצאו בעליו - יחזיר את דמי שווים[2]. אומנם המוצא חפץ שאינו מצוי ולא זמין בשוק - אסור למוצא להשתמש בחפץ, אלא עליו לשמור את החפץ בביתו.

שיטת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק יג הלכה יד): "מצא תפילין - שם דמיהן ומניחן עליו, שדבר מצוי הוא ביד הכל, ואין עשויין אלא למצותן בלבד". הסמ"ע והש"ך נחלקו בהבנת דברי הרמב"ם:

  • א. הסמ"ע בס"ק ל כתב: מדברי הרמב"ם משמע, שיש חפצים שאדם מקפיד להשתמש דווקא בחפץ האישי שלו, והוא לא מוכן להתשמש בחפץ זהה חלופי, בחפצים אלו אסור למוצא להשתמש כי בעלי החפץ רוצים להשתמש דווקא בחפץ שלהם ולא בחפץ חלופי, אך אם מדובר בחפץ שלבעלים לא אכפת להשתמש דווקא באותו חפץ, הם מוכנים להשתמש בחפץ חלופי זהה - ניתן למכור את החפץ שנמצא, כי הבעלים לא יקפידו אם יקבלו חפץ זהה חלופי.

לכן המוצא תפילין יכול לקחתם לעצמו, כי זהו דבר מצווה, ולא אכפת לאדם אם עושה את המצווה בחפץ שלו או בחפץ של אחרים, שכן בסופו של דבר הוא קיים את המצווה[3].

  • ב. אבל הש"ך בס"ק טז הבין אחרת בדעת הרמב"ם: "עיין בסמ"ע סק"ל משמע מלשון זה". (מדברי הסמ"ע נראה, שכך ההסבר: מטרת התפילין היא למצווה, לכן לא אכפת לאדם אם עושה את המצווה בחפץ שלו או בחפץ של אחרים).

"לפעד"נ דהכי פירושו: הואיל ואינה עשויה אלא למצותן בלבד, ולא לשום תשמיש אחר, א"כ ניחא ליה לאינש שימכרו ויעשו בהן מצוה[4], משא"כ בשאר דברים". כלומר לפי הסבר הש"ך, יש לחלק בין מוצא חפץ של מצווה לבין מוצא חפץ רגיל, רק המוצא חפץ של מצווה - יכול להשתמש בחפץ, כי לבעלים נוח שימשיכו לעשות מצווה עם אותו חפץ, אבל המוצא חפץ שאינו של מצווה - אסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו[5].

השולחן ערוך בסימן רסז סעיף כא פסק בצורה פשוטה, שניתן למכור מוצר נפוץ: "מצא תפילין - שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה". מפשט דברי השולחן ערוך משמע, שהוא הדין בכל חפץ המצוי לקנות בכל שעה - המוצא יכול לקחת את החפץ לעצמו ולאמוד את שוויו. וכן משמע מדברי הרא"ש (סימן טז) והטור, שהמוצא חפץ מצוי תמיד יכול למוכרו, גם אם הוא לא חפץ של מצווה, כי היסוד הוא שהחפץ יהיה מצוי.

הסמ"ע בס"ק ל העיר: השולחן ערוך לא הביא את דברי הרמב"ם: "ואין עשויין אלא למצותן בלבד", כי לדעת השולחן ערוך, הרא"ש והטור - ניתן למכור כל חפץ מצוי, ללא הסייג של הרמב"ם. (כך שמחלוקת הסמ"ע והש"ך הנ"ל, אינה שייכת לפסק השולחן ערוך).

גם הש"ך בס"ק טז הבין, שלדעת השולחן ערוך, ניתן להשתמש בכל חפץ מצוי, (שלא כדעת הרמב"ם): "מהתימא למה השמיטוהו בעלי השולחן ערוך? לפעד"נ דלא קשה מידי, דטעמא דפירות שהתחילו לירקב, הוא משום שטיפולו מרובה משכרו, וכ"ש הוא מהתם. וכן משמע להדיא ברמב"ם פי"ג מהל' גזלה, וסמ"ג עשין ע"ד דף קנ"ג ע"ד, שכתבו וז"ל: כל דבר שטיפולו מרובה - מטפל בהן ג' ימים, מכאן ואילך - מוכרן בב"ד, וכן פירות שהתחילו להרקיב, וכיוצא בהן - מוכרן בב"ד עכ"ל. וא"כ כיון שכתב המחבר בסעיף כד: כל דבר שטפולו מרובה משכרו - מוכרו כו', לא הוצרך לכתוב דין פירות שהתחילו לירקב, דפשוט הוא, וכ"ש הוא מהתם. כן נלפע"ד".

כלומר כאשר יש טורח בשמירה על האבידה לאורך זמן, ניתן למכור את האבידה, ק"ו בחפץ מצוי שיש היתר למוכרו שאם מצטרף גם קושי וטורח לשמור על החפץ שמותר למוכרו.

 

צריך לציין, למרות שהמוצא יכול לקחת לעצמו את החפץ שמצא, בכ"ז עליו לפרסם שמצא חפץ, כי מדובר במוצא חפץ עם סימנים, וחלים עליו דיני השבת אבידה, כדי שבעל החפץ יוכל למוצאו, ולקבל את החפץ או את שוויו הכספי של החפץ. לכן רק לאחר פרסום דבר מציאת החפץ במשך שבוע - ניתן לקחת את החפץ לעצמו (לאחר רישום הסימנים ועלות החפץ בקובץ שמור).

אומנם אם אין סימנים על החפץ, ונראה שהחפץ מונח הרבה זמן, כך שהבעלים התייאשו - המוצא יכול לקחת לעצמו את החפץ ללא כל תנאים. אך אם הוא הרים את חפץ ללא סימנים לפני שהבעלים התייאשו או אם הוא מסופק האם הבעלים התייאשו - עליו לרשום את שווי החפץ בקובץ שמור, ואין צורך לפרסם את דבר מציאת החפץ, כי ללא סימנים בחפץ - אין טעם בפרסום האבידה.

כך כתב האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מה): "וכשמצא דבר שאין בו סימן, ונסתפק אם הוא קודם יאוש - מחוייב לקחתו, ואחר זמן שמחוייב לטפל בו - יכול לרשום בפנקסו מה שמצא. וה"ה בדבר שיש בו סימן - ירשום כל סימנים, וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג' אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה, (כלומר רק אם לא יודע מה שווי החפץ, רק אז צריך לשום ע"י שלושה אנשים), ואז יכול להשתמש בו לעצמו, וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש".

גם החתם סופר (חלק ה, חושן משפט, סימן קכב) פסק שניתן להשתמש בכל חפץ מצוי (גם אם לא מדובר בדבר מצווה), לכן המוצא תכשיטים - יכול להשתמש בהם: "אף על גב שמעיקור הדין, היה ראויי שיהיה הנזמים מונחים בידו עד שיבוא אליהו, מ"מ כיון שנזמים של זהב שכיחי טובא, טפי מתפילין דבי בר חבו, וגם פחתא דדהו ע"י תשמיש מועט הוא - נ"ל טוב יותר שישומן, ויכתוב עכ"פ בפנקס הקהל[6] שיש בידו נזמים שכך וכך שווים, וישתמש בהם, ע"מ לתת מהם שכר תשמיש לכשתבוא הנערה לתבוע, ואז יושם כמה הוה הפחת, וישלם הפחת שנפחת, וגם שכר תשמיש. ומצוה נמי עביד". (מובא בפתחי תשובה סימן שלג ס"ק ח).

לעיל הובאו דברי האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מה), שיש לרשום בפנקס את החפץ שמצא, את הסימנים שיש בחפץ, ומה שוויו, ולאחר מכן יוכל להשתמש בחפץ בעצמו, "וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב - יוכל לברר הדבר לכשיתבקש". (משמע שגם האגרות משה פסק להקל, לקחת לעצמו כל חפץ מצוי, ולאו דווקא בחפץ של מצווה).

בספר תשובות והנהגות (כרך ג סימן תסד) מובא: "ונראה דלא רק בתפילין "שעשויין למצותם בלבד" (כלשון הרמב"ם ועיין בסמ"ע ובש"ך שם) הדין כן, אלא בכל דבר שאין בו חביבות לבעליו בהשימוש בחפץ שרגיל בו - יכול לשום דמיו ולהשתמש בו אחר שהתייאש מלמצוא בעל האבידה, היינו אחר שהכריז כדין ולא באו, וצורת ההכרזה היא שמניח מודעות בבתי כנסיות מסביב ומונח שם לכל הפחות כשבוע ימים... וכשנתברר למוצא שלא באים לתבוע - שם דמיו ומניחו ומשתמש בו".

בספר ארחות רבנו (חלק ד עמוד רכו) מובא: "מו"ר (הגר"י קנייבסקי) זצוק"ל, שמצא ברחוב עט נובע, ואמר לו מרן החזו"א זצוק"ל, שישום את דמי שויו, וירשום את זה במקום משומר, ומותר לו להשתמש בעט".

סיכומם של דברים, ישנן מספר שיטות, האם מוצא חפץ מצוי, יכול להשתמש בחפץ:

  • א. שיטת הרמב"ם לפי הבנת הסמ"ע - מותר להשתמש בחפץ מצוי, אא"כ מדובר בחפץ אישי שהבעלים מקפידים להשתמש באופו חפץ, ולא מעוניינים בחפץ חלופי.
  • ב. שיטת הרמב"ם לפי הבנת הש"ך - אסור להשתמש בחפץ מצוי, אא"כ מדובר בדבר מצווה, שאז מותר להשתמש, כי נח לאדם שיעשו מצווה בחפציהם.
  • ג. שיטת הרא"ש, הטור והשולחן ערוך - מותר להשתמש בכל חפץ מצוי שניתן למוכרו בקלות בשוק. זאת לאחר שומא וכתיבת השומא בפנקס שמור. וכ"פ החתם סופר, החזון איש, האגרות משה והגר"מ שטרנבוך.

 

חפץ שמתקלקל - הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה טז) כתב: "פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן - מוכרן בבית דין". המגיד משנה כתב: במשנה במסכת בבא מציעא דף לח עמוד א, מבואר שיש מחלוקת בין חכמים לבין רשב"ג, האם מותר לשומר למכור מוצר שהופקד בידו והתחיל להתקלקל. לדע"ת ת"ק אסור לגעת ולדעת רשב"ג, יש למכור. אך המחלוקת שייכת רק בפיקדון ולא באבידה, לכן כתב הרמב"ם בצורה פשוטה שיש למכור חפץ אבדיה שעומד להתקלקל. וכ"פ הטור בסימן רסז סעיף כא.

הסמ"ע (בס"ק ל) תמה על כך שהשולחן ערוך והרמ"א לא הביאו דין זה. הש"ך בס"ק טז ביאר: השולחן ערוך כבר פסק בסעיף כד, שכל דבר שטיפולו גדול משכרו - ניתן למוכרו, (לאחר ששלושה אנשים ישומו את שווי החפץ), ומכאן ניתן ללמוד בק"ו על דבר שעומד להתקלקל שניתן למוכרו.

 

 

מי עורך את השומא לחפץ

הרמב"ן (מסכת ב"מ דף כח:) סבור, שהמוצא בעצמו יכול לשום את החפץ, והוא לא זקוק לבית דין שישום עבורו: "ולא חייבו אותו למכרו לאחר משום חשדא... משום דגבי מוצא מציאה - ליכא למיחש לחשדא, (לכן הוא יכול לשום בעצמו ולא צריך לשום את החפץ ע"י שלושה אנשים), שאם רצה - לא היה מכריז ומחזיר כלום, ועוד שלא הטריחו באבידה יותר מדאי מפני תקון העולם". (מובא בנימוקי יוסף מסכת בבא מציעא דף טו עמוד ב ד"ה שם). וכ"פ הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק יג הלכה יד): המוצא עצמו יכול להשתמש בתפילין: "מצא תפילין - שם דמיהן ומניחן עליו".

אבל לדעת רש"י (מסכת בבא מציעא דף כח: ד"ה שם דמיהן), המוצא לא יכול לשום בעצמו בגלל חשד, לכן עליו לשום ע"י בית דין, כלומר ע"י שלושה אנשים, ולאחר מכן יוכל למכור את החפץ לאחרים ולהשאיר ברשותו את הכסף שיתקבל מהמכירה. (הרא"ש בסימן טז ביאר: רש"י לא אמר במפורש שצריך לשום בב"ד, אבל חייבים לומר זאת בדבריו, כי לדעת רש"י יש למכור את החפץ לאחרים, א"כ לא צריך לערוך שומא מיוחדת, המכירה לאחרים היא כבר שומא בפועל, המכירה נותנת לנו את שומת שווי החפץ, א"כ מדוע רש"י הוסיף שצריך לשום את החפץ? אלא וודאי כוונתו לשומא בב"ד).

הרא"ש הוסיף: במציאת חפץ מצוי (כגון מציאת תפילין) - הדין שונה, וניתן להשתמש בחפץ בעצמו גם ללא שומא מבית דין, כי במציאת תפילין מובא בגמ': 'ומניחן לאלתר'. אך הרא"ש לאחר מכן כתב: ניתן להסביר שמניח את המעות, ז"א לעולם אסור למוצא להשתמש בתפילין ללא שומא של ב"ד, כדעת רש"י. הטור כתב כפי ההבנה השנייה של הרא"ש.

אומנם הפרישה בס"ק כג כתב: הטור לא דקדק, וגם לדעתו מותר לקחת את החפץ לעצמו גם ללא שומא ע"י שלושה אנשים, כפי ההבנה הראשונית של הרא"ש.

בספר תשובות והנהגות (כרך ג סימן תסד) פסק שאם שם את סכום החפץ לפי שוויו - יכול לשום לבד ללא בית דין: "לענין צורת השומא קשה לקבוע, ואם רוצה לשום בדיוק, יש אומרים שאינו יכול לשום בעצמו רק בית דין מעיינים וקובעים, אבל אם שם באופן שודאי יש בו השיעור מספיק, נראה שאין צריך בית דין רק אנן סהדי ומספיק בכך. ולמעשה יש לו לכתוב אצלו בפנקס מיוחד שמצא אבידה וכן את הערך שלה[7]".

"מיהו צריך לכתוב ולהניחו במקום המשתמר דוקא, ויש כותבים בעמוד ראשון של כרך הש"ס שהוא ריק כמו מסכתא ברכות וכדומה, ומפרטים שם מה שמצאו והיכן מצאו וערך שויו בדולארים, ואין זה בזיון קודש רק צורך מצוה. (וכן ראיתי אצל אבי זצ"ל שרשם בגמרא שלו כל ילד וילדה שנולדו וכן את התאריך היום והשעה, אולי חש להפוסקים שגדלות תלוי במעת לעת שעה לשעה, או עכ"פ אולי שערות תלוי כן, ועכ"פ לא חש לכתוב בגמ' זמן חול, כיון שלצורך קודש הוא שרי כמ"ש)".

לעיל הובאו דברי האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מה) שפסק, שרק אם לא יודע מה שווי החפץ, רק אז צריך לשום ע"י שלושה אנשים, אך אם יודע את שווי החפץ - יכול לשום לבד.

 

 

היכן מכריזים על האבידה

בגמ' במסכת בבא מציעא דף כח עמוד ב מובא: "תנו רבנן: בראשונה, כל מי שמצא אבידה - היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון (המוצא היה מחכה בירושלים עוד) שבעת ימים, כדי שילך (מי שחושב שאיבד את החפץ) שלשה (ימים), ויחזור שלשה (ימים), ויכריז יום אחד".

"משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות".

"ומשרבו האנסים (שלוקחים את כל האבידות בטענה שכל אבידה שייכת למלכות) - התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו (ולא צריך לפרסם ברבים על דבר המציאה), ודיו. מאי משרבו האנסין? - דאמרי: אבידתא למלכא".

"...תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה - נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. וזו היא ששנינו (חוני המעגל אמר למי שביקש ממנו להפסיק להתפלל על הגשמים): צאו וראו אם נמחת אבן הטוען".

מדברי הגמ' מבואר, שהיום (שאין בית המקדש קיים) יש להכריז על המציאות בבתי כנסיות. הפרישה בס"ק ג העיר, שאין צורך עוד להמתין שלושה רגלים, כמו שהיה בזמן שבית הקדש קיים.

בירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ב הלכה ו) מובא, שיש לפרסם במשך שלושה ימים: "משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין שלשה ימים". בספר תשובות והנהגות (כרך ג סימן תסד) מובא שצריך לפרסם לפחות שבוע: "וצורת ההכרזה היא שמניח מודעות בבתי כנסיות מסביב ומונח שם לכל הפחות כשבוע ימים".

למעשה נראה שיש להמתין חודש, כי זהו זמן סביר שבו יתכן והמאבד יוכל לראות את ההודעה, וכך מובא בתוספתא (מסכת בבא מציעא פרק ב הלכה יז): "ומשחרב בית המקדש - התקינו שיהו מכריזין עליה שלשים יום".

הסמ"ע (סימן רסז ס"ק ד) כתב: "מכאן ראיה למה שנוהגים להכריז בבתי כנסיות גניבות ושאר ענינים, בשעה שהציבור בבית הכנסת. מיהו נראה דהיינו דוקא בין מנחה למעריב או אחר יציאה מבית הכנסת, וכדי שלא להפסיק הציבור בתפילתם".

בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן ט) מובא: "ובוודאי בעיר גדולה כנוא יארק - לא מסתבר שיצטרך להכריז בבתי כנסיות של כל נוא יארק, אלא בבתי כנסיות דשייך שיבואו לשם אנשים מן המקום שבו נמצאה האבידה". כלומר הסיבה להכרזה בבתי כנסת היא בגלל שהציבור נמצא שם, כך שניתן לפרסם בכל מקום בו הציבור עובר ויש סיכוי שהמאבד יוכל לראות שהאבידה נמצאה.

החתם סופר (חושן משפט סימן קכב) כתב שיש לפרסם בעיתונות: "ובזמנינו אלו יצא הקול ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג, ומעשים בכל יום שהמוצא אבידה או מי שנאבד ממנו דבר מפרסמו ע"י הנ"ל, וה"נ מחוייב עכ"פ להדפיס הדבר בצייטונג".

בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מה) מובא: "היכן צריך להכריז? הנה בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שישים במקומות ציבוריים, כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם, כגון אצל המעליות (עלעוויטערס) של בתים הגדולים, כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג' רגלים בירושלים, (כדאיתא בב"מ כ"ח ע"ב), אף שאי אפשר שהכל ישמעו - סומכין דכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע, וגם חברא חברא אית ליה, אבל אין מטריחין המוצא יותר מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים שידוע שקוראין אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז שם, אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון כי אף על ידי המודעות האחרות היה יודע מי מצא אבידתו".

כלומר יש לפרסם במקום ציבורי כמו בבתי כנסיות בקרבת המקום בו נמצאה המציאה. היום יש שמפרסמים באתר שמפרסם אבדות. אין צורך להוציא הוצאות כספיות עבור פרסום המציאה. כך מובא בשולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מציאה ופקדון בסעיף לג): "אבל אינו חייב להוציא ממון על זה, אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו".

וכ"פ הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ג סימן תסד): "ונראה פשוט דלענין הכרזה - לא מספיק מודעה בעיתון, שלא קוראים כ"כ מודעות אלו, ואף שאם הדבר שנאבד יקר לו, ומספר לידידיו ומכריו שנאבד לו, ומצוי שאחד מהם יקרא את המודעה בעתון ויודיע לו, היינו בנוסף על המודעות ששם בסביבה מודיע גם בעיתון, ובפרט שאם האובד היה מעוברי דרכים שביקרו בסביבה שלהם יוודע רק דרך העיתון, ע"כ כל מה דאפשר לתקן מתקנינן".

"מיהו אם המודעה בעיתון עולה כסף - נראה שמדינא אין עליו חיוב להוציא הוצאות. ורק אם האבידה יקרה ויש סיכוי טוב שיוודע ע"י העיתון וימצא האובד ויחזיר לו דמי המודעה, נראה שאז מצותו לשלם ולפרסם במודעה, ואפילו נימא שאין חוב להוציא ממון, מ"מ כיון שסביר שיזכה בכך למצות השבה, נראה שכדאי לו להוציא ממון למ"ע זאת אף שאין חיוב, אבל באבידה פעוטה שאין מדקדקין לחפשו כשנאבד - נראה שמודיע בבתי כנסת ומספיק".

אחד מהחרמות של רבנו גרשום מאור הגולה הוא שיכול אדם שאיבד חפץ להכריז שכל מי שיודע היכן החפץ נמצא שיאמר לו, ומי שיסתיר זאת יהיה בחרם. כך מובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן קנג): "ומי שאבדה לו אבידה - יש לו כח להכריח הקהל ולהושיב החזן עד שיכנסו כלם בחרם, שכל מי שיודע ממנו שום דבר - שיאמר לו. ואין יכול התובע לומר לא אכנוס בחרם".

הסמ"ע (סימן רסז ס"ק ד) כתב בשם מהרי"ק (סימן קי): אדם שיודע היכן נמצאת האבידה, אך טוען שהדבר נמסר לו בסוד - גם הוא כלול בחרם דרבנו גרשום.

הרשב"א (חלק ד סימן קד) כתב: מותר להכריז על השבת אבידה גם בשבת, גם אם מדובר בחפץ מוקצה, "שאין בדברים שום איסור אלא משום שנראין כעובדין דחול, וכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר... לפי שכל שיש בדבורו מצוה - מותר. וכך אמרינן בפרק שואל (ק"נ ע"א): ממצוא חפצך - חפצך אסורים, חפצי שמים מותרים". וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף יב): "מותר להכריז בשבת על אבידה, אפילו היא דבר שאסור לטלטלו".

השולחן ערוך והרמ"א בסימן רסז סעיף ג כתבו: "המוצא אבידה ואינו מכיר את בעליה (טור) - מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ובזמן שיש אנשים שאומרים: אבידה הנמצאת של מלך היא - מודיע לשכניו ומיודעיו, ודיו".

 

 

[1] הגמ' הביא מקרה זה בין המקרים שצריך להחזיר את האבידה ולטפל באבידה, (רק אבידה עם סימנים - צריך להחזיר לבעליה), ובתפילין לא צריך לטפל ויכול לקחת לעצמו.

[2] בספר תשובות והנהגות (כרך א סימן תתי"ח) מובא: "ונראה שבזמננו שהמחירים עולים, מידי שנה בשנה המחירים עולים - ראוי לקבל ע"ע לשלם ערך הראוי לקנות בשעת התביעה ואז יוצא בלי פקפוק".

[3] האדמו"ר ממונקץ בנו של בעל הדרכי תשובה (שו"ת מנחת אלעזר חלק ד סימן ט) העיר, שהיום המציאות היא הפוכה, שתפילין חשובות ומקפידים על שימוש דווקא בתפילין שלו עם הסופר שבחר וכו', ובספרים שמצויים מאוד אין הקפדה שישתמשו בספר חלופי.

כך מובא שם: "והרי עינינו רואות להיפך, דבכל אחד (זולת אצל קלי הדעת) בעה"י אכשיר דרא בזה וידקדק כ"א לבל ימכרו תפיליו, ובפרט אם הם מסופר מכירו ומומחה, ידקדק ולא ימכרם אפי' בעד כמה מאות זהובים, ול"ש בזה לומר שימצא כאלו אצל סופר אחר. וכבר ידוע מה שהרעיש הפמ"ג בפתיחה לאו"ח הל' תפילין ושארי גדולי אחרונים ז"ל לדקדק על הסופרים ותפילין שלהם יותר מעל השו"ב, ואם ידקדקו בזה להיות לו תפילין מסופר מומחה ויר"א, ואח"כ יאבדם וימכרום בעד איזה זהו' במחיר סתם תפילין (הנמכרי' בחנות של סופרים ומו"ס), היעלה על הדעת שלא יקפיד אדם על זה, הלא מחיר שויין עובר לסוחר כפלי כפליים מאותן שנמכרים אצל המו"ס וסופרים כנ"ל. וכן יש תפילין מכתי"ק סופרים צדיקים בעלי מדרגה ורוה"ק ז"ל, שנמכרים בעד סך רב מאוד למי שמדקדק עליהם, וכי גם באלו נאמר כשימכרום המוצא לא יקפידו בעליהם כלל על זה... ע"כ כנראה זה הדין היה רק בימיהם שהיו ההמון רובם ככולם אינם מדקדקים בזה ולא הקפידו כלל".

[4] וכן כתב הש"ך בסימן עב ס"ק ח: "אלא ודאי דוקא תפילין, שהרי עשויין למצותן ולמה יהיו מונחים בקופסה בחנם, וניחא ליה לאינש דליתעבד מצוה בממוניה, והלכך כיון דשכיחי לחזור ולקנות ואין לו הפסד - יכול לשום דמיהן ולהניחן".

[5] בגמ' במסכת פסחים דף ד עמוד ב מובא: "דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה". הרא"ש (מסכת חולין פרק ח סימן כו) פסק: "ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעה ומברך, וסמכו על זה: דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה. ואם מצאה מקופלת - יחזור ויקפלנה כבראשונה. דאי לאו הכי לא ניחא ליה". וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן יד סעיף ד). הרמ"א הוסיף שמותר גם להשתמש בתפילין ללא רשות בתנאי שמקפלו.

הנימוקי יוסף (מסכת בבא בתרא דף מד עמוד ב) תמה על הראשונים שהתירו להשתמש בתפילין ללא אישור, הרי כאן אנו רואים שאסור להשתמש אא"כ הוא ערך שומא לתפילין, וכתב את שווי השומא בפנקס שמור, וכיצד התירו להשתמש בתפילין ללא שומא?

הדרכי משה (אורח חיים סימן יד בס"ק ב) ביאר: ניתן להשתמש בתפילין ללא שומא גם באופן קבוע, אך התפילין נחשבות כשייכות לבעלים, ואם מוצא המציאה רוצה שהבעלות של התפילין תעבור אליו - עליו לעשות שומא וכתיבה בפנקס, ואז התפילין נחשבות כשייכות לו.

הש"ך (חושן משפט סימן עב ס"ק ח) הסביר: "אך לפע"ד, תמיהת הנ"י -אינה תמיהה, דאה"נ אילו רוצה להשתמש בהן דרך עראי - מותר, אלא התם מיירי שרוצה שיהיו שלו ממש להשתמש בהן בקבע אף אם יפסידן דרך תשמישן". כלומר ההיתר להשתמש בדבר מצווה הוא רק בצורה ארעית, אך אם רוצה לקחת לעצמו בצורה קבועה את חפץ הקדושה שמצא - עליו לשום ולרשום בפנקס.

[6] בספר תשובות והנהגות (כרך ג סימן תסד) מובא: החתם סופר דרש לרשום את דבר המציאה בפנקס הקהל, כי שם מדובר במציאה יקרה של תכשיטי זהב, כך שיש סיכוי שהמשרתת שאיבדה את התכשיטים תחזור, וכדי להגן עליה יש לכתוב בפנקסי הקהל, אך המוצא חפץ זול שהסיכוי למצוא את הבעלים הוא קלוש, (וגם לבעלים לא שווה לנסוע רק בשביל מוצר מצוי), ניתן לכתוב בפנקס אישי שמור שלו ואין צורך לכתוב בפנקס הקהל.

[7] הגר"מ שטרנבוך הוסיף, שצריך לשום את שווי החפץ במטבע יציב: "והנה היום המחירים עולים מיום ליום, ואפילו המדד שהממשלה קובעת לא מספיק לקבוע מחירו האמיתי, ונראה לענ"ד דבמקומות שהמדד עולה תמיד כמו בארץ ישראל ובדרום אפריקא - אין תועלת לכתוב במטבע מקומי רק יש לשום כפי הדולאר, ויכתב בפנקס את הערך המשוער של החפץ במחיר היותר גבוה שיכולים להשיגו חדש, ויציין הפירמא ושנת הייצור (אם אפשר), והפנקס יהא מונח אצלו משומר ודי בכך".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן