האם מותר לעובד לדווח לביטוח לאומי או למס הכנסה על סכום מופחת מהסכום הנכון שהמעסיק משלם לי, בכדי להקטין את התשלום לביטוח לאומי ולמס הכנסה?

 

הרב ישועה רטבי

 

שאלה:

האם מותר לעובד לדווח לביטוח לאומי או למס הכנסה על סכום מופחת מהסכום הנכון שהמעסיק משלם לי, בכדי להקטין את התשלום לביטוח לאומי ולמס הכנסה?

 

תשובה:

  • א. אסור להעביר דווח לא מדויק לרשויות המדינה, בכדי להקטין את תשלום המיסים. דווח מוטעה נחשב לשקר כבר מרגע הכתיבה. (תוספות מסכת בבא בתרא דף צד עמוד ב ד"ה הכי).
  • ב. איסור התורה "מדבר שקר תרחק" - שייך לא רק בבית הדין, אלא גם בהתנהלות מחוץ לבית הדין - אסור לשקר.
  • ג. התובע את חברו בבית הדין, והוא יודע בוודאות שהוא צודק ודובר אמת בתביעתו, עדיין אסור לו להוכיח את דבריו בדרך שאיננה אמת. (תוספות במסכת גיטין דף ד עמוד א ד"ה מודה).
  • ד. אסור לנתבע או לתובע להשתמט מדין תורה ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית. (שולחן ערוך סימן יב סעיף ו). אומנם אם התובע היה כבר חייב לו כספים - מותר לו להשתמט מהדין בכדי להציל את ממונו. (תומים בסימן יב ס"ק ה).
  • ה. הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק א הערה ד) כתב: "וכבר כתבתי, שמ"מ מותר לנצל פירצה בחוק. ומסתבר שבאופן זה מותר אף להוציא ממון, ובלבד שלא יצהיר או להמציא תעודות שקר".

 

האם בכתיבה ללא דיבור יש חשש שקר

בתורה (שמות פרק כג פסוק ז) נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". לכאורה ניתן לומר, שהאיסור שייך רק בדיבור שקרי ולא בכתיבת שקר. אבל תוספות (מסכת בבא בתרא דף צד עמוד ב ד"ה הכי) כתבו במפורש, שגם בכתיבת דבר שקר יש איסור: "משעת כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק".

דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קעב עמוד א: "כן אמר להו רב הונא לספריה: כי קיימיתו בשילי כתבו בשילי, ואף על גב דמסירן לכו מילי בהיני; כי קיימיתו בהיני כתבו בהיני, ואף על גב דמסירן לכו מילי בשילי". כלומר רב ספרא הנחה את סופרי השטרות לכתוב את המקום שהם נמצאים בו בעת כתיבת השטר (בלי להתחשב במקום שאליו השטר יגיע), זאת בכדי שלא יראה כאילו הם כותבים שקר, לכן אם הם נמצאים במקום ששמו היני, שיכתבו שהם בהיני, ואם הם נמצאים במקום ששמו שילי - שיכתבו שהם נמצאים בשילי.

השולחן ערוך בסימן לט סעיף יג פסק: אסור למלווה לכתוב שטר חוב על שמו של לווה ללא נוכחות הלווה. גם אם המלווה מציע לעדים לכתוב שטר חוב ולהשאיר את השטר ברשותם - אסור. הש"ך בס"ק לח ביאר: "לפי שבשעת כתיבה הוא שקר". הש"ך הוסיף: אדם שמדווח דווח שקרי וחותם על הצהרתו - יש בכך שקר לכו"ע.

 

 

האם איסור מדבר שקר תרחק הוא רק בבית דין

ניתן לומר, שהפסוקים מתייחסים לאיסור שקר בבית דין, ולא באיסור שקר מחוץ לכותלי בית הדין, וכפי שפירש אבן עזרא (שמות פרק כג פסוק ז): "מדבר שקר (תרחק) - עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר. וכך גם מובא בשו"ת חוט המשולש (חלק א סימן טו): "אמנם אפשר לומר, דדווקא לטעון שקר בפני ב"ד הוא דאסור משום מדבר שקר תרחק, לפי שגורם שב"ד מעוותין הדין... וא"כ בנידון דידן דהתביעה היא שלא בפני בית דין - אין בו משום מדבר שקר תרחק".

אך התשב"ץ (זהר הרקיע עמוד כח א) כתב: "נראה לי שיש מצות עשה, והיא מדבר שקר תרחק, והרבה דרשות בו במסכת שבועות... והיאך אפשר שלא יכנס זה במנין המצות? ועוד היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת? ...וכן מצאתי קצת המונים המצות שהכניסוה במנין המצות. ונכפל בזה הצווי באמרו והין צדק... שיהיה הן שלך ולאו שלך צדק... ויהיה הין צדק נמנה אחד עם מדבר שקר תרחק".

וכך גם מובא בספר חרדים (מצוות עשה פרק ד בס"ק כו): "מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא, שנאמר מדבר שקר תרחק, משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא... ומצוה נמי איכא, כדאיתא פרק ששי דיבמות, ממנין תרי"ג לרשב"ץ".

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן תב סעיף יב) הביא פסוק זה בכדי לאסור שקר גם בהתנהלות שלא קשורה לבית הדין[1]. כך כתב השולחן ערוך: "מי שמת לו מת, ולא נודע לו... אם שואל עליו - אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר: מדבר שקר תרחק[2]".

גם מדברי הרמ"א (שו"ת סימן יא) משמע, שאיסור זה חל בכל אדם: "למדנו מכאן, דמותר לשנות מפני השלום, ומותר לעבור על מדבר שקר תרחק". כלומר רק בגלל ערך השלום ניתן לשקר, אך ללא סיבה זו - חל איסור מדבר שקר תרחק.

וכך גם משמע מדברי הגמ' במסכת כתובות בסוף דף טז עמוד ב: "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו".

בית הלל לא ענו לבית שמאי שהאיסור מדבר שקר תרחק הוא רק בבית הדין, אלא ענו תשובה אחרת, משמע שגם ב"ה מסכימים לעקרון שאיסור זה שייך לא רק בבית הדין. וכך כתב הבית שמואל (סימן סה ס"ק ב): אף על גב דכתיב מדבר שקר תרחק - יש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה". כלומר ב"ה מסבירים שמדובר ביופי פנימי ולכן אין כאן שקר[3], אך ללא הסבר זה היה אסור לשקר למרות שלא מדובר בבית הדין.

בספר מסילת ישרים (פרק יא) מבואר, שפסוק זה כולל בתוכו גם התרחקות משקר בכל תחום בחיים: "ותראה שלא אמר משקר תשמר, אלא מדבר - שקר תרחק, להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה. וכבר נאמר (צפניה ג): שארית ישראל לא - יעשו עולה ולא - ידברו כזב ולא - ימצא בפיהם לשון תרמית".

במשנה במסכת אבות (פרק א משנה יח) מובא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין, ועל האמת, ועל השלום". רבינו יונה פירש: "ועל האמת - שיש לאדם ללכת בדרכי התשובה שהוא אמת ותורתו אמת, והולך בדרכי הקדוש ברוך הוא אמת... שאפילו ספור דברים בעלמא - אין לו לאדם לשקר... כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת - גם כי יבא לדבר דברים של עיקר - לא יוכל לומר האמת, כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו".

בספר הכתב והקבלה (שמות פרק כג פסוק ז) ביאר: התורה לא כתבה איסור לאו רגיל: "לא תשקר", אלא כתבה שיש לברוח מהשקר, "לפי שאין עברה יותר תדירה ומצויה כמו דבר שקר". לקמן נראה שאין לשקר גם בכדי להוציא ממון שבאמת שייך לו.

החינוך (מצוה עד) הוסיף: "השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת... ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר".

במדרש תנחומא (פרשת מצורע) מבואר, שאפ' מחשבה שקרית היא אסורה ועליה מגיע עונש צרעת: "ילמדנו רבינו, על כמה דברים הצרעת באה? כך שנו רבותינו, על אחת עשרה דברים הנגעים באים: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין רעה".

 

 

טענת שקר כאשר הוא זכאי

בגמ' במסכת שבועות דף לא עמוד א מובא: "(מקרה ראשון): מנין לתלמיד שאמר לו רבו: 'יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק"? (רב האומר לתלמידו: אתה יודע שאני לא אשקר גם אם ישלמו לי. הרב מבקש מתלמידו שיצטרף לעדות כנגד הלווה, כך שיוכל הרב להוציא את החוב מהלווה - אסור לתלמיד להעיד לשקר).

"האי מדבר שקר תרחק נפקא?! הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר: לא תענה ברעך עד שקר"? (מקרה זה אסור מדין עדות שקר[4], הנלמד מהפסוק: "לא תענה ברעך עד שקר". ולא מדין התרחקות מדבר שקר, הנלמד מהפסוק: "מדבר שקר תרחק").

"אלא כגון דאמר ליה (הרב לתלמידו): ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה קום התם, ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא - אפי' הכי אסור, משום שנאמר: מדבר שקר תרחק". (הרב מבקש מתלמידו שיבוא לב"ד, ויעמוד ליד העד, כך שהלווה יחשוש שמא באמת יש לרב שני עדים, ויודה על האמת).

"(מקרה שני): מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר (המלווה): אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק". (אסור למלווה לטעון בב"ד טענת שקר, הגם שבאמת הוא צודק בדין. כגון נתבע שחייב לו מאה מנה, והמלווה רוצה לתובעו על מאתיים, בכדי שהנתבע יודה במקצת ויתחייב שבועה, וכך יוכל המלווה עוד לתבוע גלגול שבועה על כל תביעותיו).

"(מקרה שלישי): מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר (הלווה): אכפרנו בב"ד, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק".

"(מקרה רביעי): מנין לשלשה שנושין מנה באחד, (שלושה מלווים הלוו לאדם אחד, ואין להם הוכחות על הלוואתם), שלא יהא אחד (מהמלווים) בעל דין, ושנים עדים, כדי שיוציאו מנה ויחלוקו? ת"ל: מדבר שקר תרחק".

הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק טז הלכות ט-י) פסק הלכות אלו. התוספות במסכת גיטין (דף ד עמוד א ד"ה מודה) כתבו: "אף על פי שהדבר אמת - אין לעשות אלא בעדות כשר". דהיינו למרות שהאדם דובר אמת בתביעתו, עדיין אסור לו להוכיח את דבריו בדרך שאיננה אמת.

וכן כתב הש"ך בס"ק א: "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי". (הש"ך הביא את כל ארבע הדוגמאות של הגמ'). הש"ך סיים: "ולא ידעתי למה לא הזכירו הטור והמחבר בשום מקום דינים אלו". (יש לציין שהמקרה הראשון בגמ', מובא בסימן כח סעיף א בדברי הרמ"א: "אפילו אמר לו: בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי - לא ישמע לו").

הרשב"א (חלק ג סימן פא) הוסיף, שגם אם ייגרם לאדם הפסד בבית הדין כתוצאה מאמירת האמת - אסור לו לשקר: "חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב... אלא שכל מקום שיש מיגו - אנו מאמינין שהאמת כמו שטוען, שאלו בא לשקר - היה לו לטעון טענה אחרת בשקר שהיה נאמן בה... אלא ודאי שנוי השקר, ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז".

כל המקרים המובאים בגמ' במסכת שבועות - מתייחסים לאדם הטוען טענות שקריות בפני בית הדין. אסור לשקר גם אם הוא צודק בדין.

 

 

להשתמט מהדין ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית

תרומת הדשן (סימן שו) כתב: אדם שנתבע לדין תורה - אסור לו להשתמט מהדין ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית. לכן אסור לו "לחפש צדדין ותואנות נגד התובעים להשמט בהן בכל טצדקי, כדי שיתרצו לעשות עמו פשרה ויקחו ממנו איזה סך וימחלו לו על השאר... וחלילה לירא שמים שיצדד למצוא היתר לעשות כזה וכיוצא בזה... כ"ש וכ"ש שאין לחשוב מחשבות און ועקלקלות כדי להחזיק בשל חבירו שאין לו בו דין ומשפט, וכל המבקש תואנות ופקפוקים ומשתמיט מן הדין, אי אפשר לו לעשות כל אלו אם לא בדבר שקר ותחבולות, וא"כ הרי הוא בכלל מדבר שקר תרחק... ולא הייתי נזקק להביא שום ראיה לאסור, דהוי פשיטא מסברא".

בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קסג) מובא, שאיסור זה חל גם על התובע וגם על הנתבע: "ודון מינה, דאם אמרי' כן על הנתבע - מכ"ש על התובע, דלעולם אזלינן בתר קולת הנתבע וחומרת התובע, כדי שלא להוציא ממון מיד מוחזק".

כך גם פסק השולחן בסימן יב סעיף ו: "מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו - אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר. הגה: ואם עבר ועשה - אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו".

הרמ"א הוסיף: "ואם עבר ועשה (תחבולה משפטית) - אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו". (ע"פ דברי הרשב"א כפי המבואר בהערה[5]).

התומים בסימן יב ס"ק ה כתב: "ופשוט לדינא, דמי שיודע שיש לו מלוה ישינה על חבירו, רק דאין לו בירור, וחבירו תובע אותו, ויודע כשיטעון בבית דין דיש לו מלוה ישינה אצלו דלא יהיה נאמן - דיכול לעשות טצדקאות ותחבולות לייגע חבירו עד שיפשר עמו ולהציל שלו במקצת, ואין כאן עול דקמי שמיא גליא, ודברים מסורים ללב, ונאמר בו ויראת וכו', אבל כשאין לו טענת מלוה ישינה - חס ושלום להתחבל ברשע ולייגע חבירו שיפשר עמו, הרי זה רשע ואיש מדון וחמס".

וכ"פ הנתיבות בס"ק ג: "דכשיודע שהאמת אתו רק שהדיינים לא יאמינו לו - מותר[6]. ונראה דהיינו דוקא במקום שלא יהיה כרשע לפני הדיינים". וכ"פ ערוך השולחן בסעיף ה: "אבל אם יודע שהצדק עמו, אלא שבפני הב"ד אין ביכולתו לברר זה, כי לא יאמינו לו, ויחייבו אותו - מותר לו לבקש תחבולה כדי שיבא לידי פשר, ובלבד שלא יתראה כרשע לפני ב"ד".

אומנם באורים בס"ק ח סייג זאת: "אך זהו לדינא, אך מ"מ לכתחלה יש ליזהר אפילו במקום פסידא שלא להוציא שקר מפיו כלל. וקושטא קאי. וכתב שלטי גיבורים: אם נתחייב שבועה, ואינו בדעתו לישבע - אל יאיים על חבירו לומר אנכי אשבע כדי לפשר. וכל זה אינו אלא מצות פרישות, אבל מדינא אם יודע הנכון אתו - מותר לו לעשות להציל שלו".

אך הגר"א בס"ק יא כתב: "ואפי' על האמת אסור". כלומר לדעת הגר"א, גם במקום שהוא צודק מהדין, בכ"ז אסור לו להשתמט מהדיון.

הפתחי תשובה בס"ק ח כתב בשם שו"ת שבות יעקב (שם): יש לחלק בין פעולה בידיים לבין שב ואל תעשה. האיסור להשתמט מדיון כאשר אדם צודק הוא רק בקום עשה, (כגון שמבטל צ'ק וכד'), אבל אם משתמט מהדיון בשב ואל תעשה בכדי להגיע לפשרה - מותר.

 

 

[1] וכך גם משמע מדברי החפץ חיים (פתיחה עשין אות יג): "אם בתוך הלשון הרע או הרכילות שלו נתערב תערובות של שקר במקצתו - עובר גם כן על מצות עשה שכתוב בתורה מדבר שקר תרחק".

[2] גם מדברי השל"ה (מסכת סוכה פרק נר מצוה) משמע, שאיסור זה חל בכל אדם.

[3] הט"ז על (אבן העזר הלכות קידושין סימן סה סעיף א) הסביר: לדעת בית הלל, אין בכך שקר כי היא יפה בעיני בעלה, ("יש עליה חוט של חסד בעיני חתן שלה, כי אלמלא לא מצאה חן בעיניו - לא נשאה"), אך לדעת ב"ש, זה נראה כשקר כי היא יפה רק בעיני בעלה ולא ביעני שאר העולם. "על זה תירצו ב"ה, דהא כבר נודע מנהג כל האדם, שנוהגין שמי שלוקח מקח רע - משבחין הרואים בעיניו, כדי שלא יצטער, ואם כן אף כאן בודאי יבינו כל העולם שחסודה דקאמר - היינו בעיני החתן שלה".

[4] הרמב"ם (הלכות עדות פרק יז הלכה א) כתב: גם אם "אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה" אמרו לעד שמה שהוא מעיד אכן אירע, והוא מעיד כאילו הוא ראה את המציאות עליה הוא מעיד - נקרא עדות שקר. "שנאמר והוא עד או ראה או ידע, ואין לך עדות שמתקיימת בראייה או בידיעה אלא עדות ממון, וכל המעיד מפי אחרים הרי זה עד שקר ועובר בלא תעשה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר".

[5] הרשב"א (חלק ב סימן רעח) כתב: "שהנדון שלפנינו פשרה היא זו, ופשרה בטעות אינה פשרה, סבור היה שלא ימצא ראיה והרי מצא. ולגבי מחילת שמים, הנה בשמים עדו וסהדו שלא מחל מדעת אלא באונס, ואפילו לא נאנס כלל וסבור שאין לו בידו יותר, ונמצא שיש לו - מחילתו בטלה, דכל דלא ידע לא מצי מחיל. ואף על פי שהוא כותב לו: 'הריני מוחל לך בדלא שגוי בדלא אנוס', כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות לכתוב - אין בדבריו כלום, עד שיאמר מרצונו בלא שום אונס: 'יודע אני שיש לי בידך יותר'. וכדתניא (ב"מ נא:) מוכר שאמר ללוקח: 'חפץ זה שאני מוכר לך במאתים, יודע אני שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה' - אין לו עליו אונאה".

[6] הש"ך בסימן עה ס"ק נז כתב: "ונ"ל דאי פקח הוא היורש - יטעון שמא ולא יהיה עליו שבועה, רק קבלת חרם, וליכא בהא משום מדבר שקר תרחק שכתבתי בריש סימן זה. וראיה לזה ממ"ש בעל התרומות שער ל"ח סוף ח"א [ס"ב] בשם הראב"ד דאם טוען על הגלגולים ברי - יכול לגלגל וכשטוען שמא אינו יכול לגלגל, לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלים גלגולים עליו, אם פקח הוא, אומר על הגלגולים: איני יודע, ויפטר משבועה חמורה ויקבל חרם, ע"כ, ומביאו ב"י לקמן סוף סימן צ"ד [מחודש ב']. ופשיטא דהראב"ד לא יהיב עצה כשיהיה איסור בדבר".

הש"ך התייחס ליורש שטוען בתום לב שאינו יודע מעסקי אביו. היורש אכן לא יכול לדעת על עסקי אביו, ולכן טענתו היא אמיתית ולא שקרית ולא מתחכמת, כי באמת אינו יודע. גם בשבועה על גלגולים, אם הנתבע רואה שהתובע מעוניין לתבוע ממנו עוד הרבה תביעות, והוא יודע שהאמת איתו והתביעות הללו מנופחות - יכול לטעון שאינו יודע על הגלגולים, כי הוא אכן אינו יודע שהוא חייב, אדרבה מבחינתו הוא צודק. בנוסף, הגלגולים אינם מעיקר התביעה. בתביעה המרכזית מוטלת חובה על הנתבע לטעון טענות אמת ללא התחכמות.

 

דווח לא מדויק לרשויות המדינה

שאלה:

האם מותר לעובד לדווח לביטוח לאומי או למס הכנסה על סכום מופחת מהסכום הנכון שהמעסיק משלם לי, בכדי להקטין את התשלום לביטוח לאומי ולמס הכנסה?

תשובה:

    א.       אסור להעביר דווח לא מדויק לרשויות המדינה, בכדי להקטין את תשלום המיסים. דווח מוטעה נחשב לשקר כבר מרגע הכתיבה. (תוספות מסכת בבא בתרא דף צד עמוד ב ד"ה הכי).

     ב.       איסור התורה "מדבר שקר תרחק" - שייך לא רק בבית הדין, אלא גם בהתנהלות מחוץ לבית הדין - אסור לשקר.

     ג.        התובע את חברו בבית הדין, והוא יודע בוודאות שהוא צודק ודובר אמת בתביעתו, עדיין אסור לו להוכיח את דבריו בדרך שאיננה אמת. (תוספות במסכת גיטין דף ד עמוד א ד"ה מודה).

     ד.        אסור לנתבע או לתובע להשתמט מדין תורה ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית. (שולחן ערוך סימן יב סעיף ו). אומנם אם התובע היה כבר חייב לו כספים - מותר לו להשתמט מהדין בכדי להציל את ממונו. (תומים בסימן יב ס"ק ה).

    ה.       הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק א הערה ד) כתב: "וכבר כתבתי, שמ"מ מותר לנצל פירצה בחוק. ומסתבר שבאופן זה מותר אף להוציא ממון, ובלבד שלא יצהיר או להמציא תעודות שקר".

האם בכתיבה ללא דיבור יש חשש שקר

בתורה (שמות פרק כג פסוק ז) נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". לכאורה ניתן לומר, שהאיסור שייך רק בדיבור שקרי ולא בכתיבת שקר. אבל תוספות (מסכת בבא בתרא דף צד עמוד ב ד"ה הכי) כתבו במפורש, שגם בכתיבת דבר שקר יש איסור: "משעת כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק".

דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קעב עמוד א: "כן אמר להו רב הונא לספריה: כי קיימיתו בשילי כתבו בשילי, ואף על גב דמסירן לכו מילי בהיני; כי קיימיתו בהיני כתבו בהיני, ואף על גב דמסירן לכו מילי בשילי". כלומר רב ספרא הנחה את סופרי השטרות לכתוב את המקום שהם נמצאים בו בעת כתיבת השטר (בלי להתחשב במקום שאליו השטר יגיע), זאת בכדי שלא יראה כאילו הם כותבים שקר, לכן אם הם נמצאים במקום ששמו היני, שיכתבו שהם בהיני, ואם הם נמצאים במקום ששמו שילי - שיכתבו שהם נמצאים בשילי.

השולחן ערוך בסימן לט סעיף יג פסק: אסור למלווה לכתוב שטר חוב על שמו של לווה ללא נוכחות הלווה. גם אם המלווה מציע לעדים לכתוב שטר חוב ולהשאיר את השטר ברשותם - אסור. הש"ך בס"ק לח ביאר: "לפי שבשעת כתיבה הוא שקר". הש"ך הוסיף: אדם שמדווח דווח שקרי וחותם על הצהרתו - יש בכך שקר לכו"ע.

האם איסור מדבר שקר תרחק הוא רק בבית דין

ניתן לומר, שהפסוקים מתייחסים לאיסור שקר בבית דין, ולא באיסור שקר מחוץ לכותלי בית הדין, וכפי שפירש אבן עזרא (שמות פרק כג פסוק ז): "מדבר שקר (תרחק) - עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר. וכך גם מובא בשו"ת חוט המשולש (חלק א סימן טו): "אמנם אפשר לומר, דדווקא לטעון שקר בפני ב"ד הוא דאסור משום מדבר שקר תרחק, לפי שגורם שב"ד מעוותין הדין... וא"כ בנידון דידן דהתביעה היא שלא בפני בית דין - אין בו משום מדבר שקר תרחק".

אך התשב"ץ (זהר הרקיע עמוד כח א) כתב: "נראה לי שיש מצות עשה, והיא מדבר שקר תרחק, והרבה דרשות בו במסכת שבועות... והיאך אפשר שלא יכנס זה במנין המצות? ועוד היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת? ...וכן מצאתי קצת המונים המצות שהכניסוה במנין המצות. ונכפל בזה הצווי באמרו והין צדק... שיהיה הן שלך ולאו שלך צדק... ויהיה הין צדק נמנה אחד עם מדבר שקר תרחק".

וכך גם מובא בספר חרדים (מצוות עשה פרק ד בס"ק כו): "מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא, שנאמר מדבר שקר תרחק, משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא... ומצוה נמי איכא, כדאיתא פרק ששי דיבמות, ממנין תרי"ג לרשב"ץ".

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן תב סעיף יב) הביא פסוק זה בכדי לאסור שקר גם בהתנהלות שלא קשורה לבית הדין[1]. כך כתב השולחן ערוך: "מי שמת לו מת, ולא נודע לו... אם שואל עליו - אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר: מדבר שקר תרחק[2]".

גם מדברי הרמ"א (שו"ת סימן יא) משמע, שאיסור זה חל בכל אדם: "למדנו מכאן, דמותר לשנות מפני השלום, ומותר לעבור על מדבר שקר תרחק". כלומר רק בגלל ערך השלום ניתן לשקר, אך ללא סיבה זו - חל איסור מדבר שקר תרחק.

וכך גם משמע מדברי הגמ' במסכת כתובות בסוף דף טז עמוד ב: "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו".

בית הלל לא ענו לבית שמאי שהאיסור מדבר שקר תרחק הוא רק בבית הדין, אלא ענו תשובה אחרת, משמע שגם ב"ה מסכימים לעקרון שאיסור זה שייך לא רק בבית הדין. וכך כתב הבית שמואל (סימן סה ס"ק ב): אף על גב דכתיב מדבר שקר תרחק - יש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה". כלומר ב"ה מסבירים שמדובר ביופי פנימי ולכן אין כאן שקר[3], אך ללא הסבר זה היה אסור לשקר למרות שלא מדובר בבית הדין.

בספר מסילת ישרים (פרק יא) מבואר, שפסוק זה כולל בתוכו גם התרחקות משקר בכל תחום בחיים: "ותראה שלא אמר משקר תשמר, אלא מדבר - שקר תרחק, להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה. וכבר נאמר (צפניה ג): שארית ישראל לא - יעשו עולה ולא - ידברו כזב ולא - ימצא בפיהם לשון תרמית".

במשנה במסכת אבות (פרק א משנה יח) מובא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין, ועל האמת, ועל השלום". רבינו יונה פירש: "ועל האמת - שיש לאדם ללכת בדרכי התשובה שהוא אמת ותורתו אמת, והולך בדרכי הקדוש ברוך הוא אמת... שאפילו ספור דברים בעלמא - אין לו לאדם לשקר... כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת - גם כי יבא לדבר דברים של עיקר - לא יוכל לומר האמת, כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו".

בספר הכתב והקבלה (שמות פרק כג פסוק ז) ביאר: התורה לא כתבה איסור לאו רגיל: "לא תשקר", אלא כתבה שיש לברוח מהשקר, "לפי שאין עברה יותר תדירה ומצויה כמו דבר שקר". לקמן נראה שאין לשקר גם בכדי להוציא ממון שבאמת שייך לו.

החינוך (מצוה עד) הוסיף: "השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת... ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר".

במדרש תנחומא (פרשת מצורע) מבואר, שאפ' מחשבה שקרית היא אסורה ועליה מגיע עונש צרעת: "ילמדנו רבינו, על כמה דברים הצרעת באה? כך שנו רבותינו, על אחת עשרה דברים הנגעים באים: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין רעה".

טענת שקר כאשר הוא זכאי

בגמ' במסכת שבועות דף לא עמוד א מובא: "(מקרה ראשון): מנין לתלמיד שאמר לו רבו: 'יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק"? (רב האומר לתלמידו: אתה יודע שאני לא אשקר גם אם ישלמו לי. הרב מבקש מתלמידו שיצטרף לעדות כנגד הלווה, כך שיוכל הרב להוציא את החוב מהלווה - אסור לתלמיד להעיד לשקר).

"האי מדבר שקר תרחק נפקא?! הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר: לא תענה ברעך עד שקר"? (מקרה זה אסור מדין עדות שקר[4], הנלמד מהפסוק: "לא תענה ברעך עד שקר". ולא מדין התרחקות מדבר שקר, הנלמד מהפסוק: "מדבר שקר תרחק").

"אלא כגון דאמר ליה (הרב לתלמידו): ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה קום התם, ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא - אפי' הכי אסור, משום שנאמר: מדבר שקר תרחק". (הרב מבקש מתלמידו שיבוא לב"ד, ויעמוד ליד העד, כך שהלווה יחשוש שמא באמת יש לרב שני עדים, ויודה על האמת).

"(מקרה שני): מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר (המלווה): אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק". (אסור למלווה לטעון בב"ד טענת שקר, הגם שבאמת הוא צודק בדין. כגון נתבע שחייב לו מאה מנה, והמלווה רוצה לתובעו על מאתיים, בכדי שהנתבע יודה במקצת ויתחייב שבועה, וכך יוכל המלווה עוד לתבוע גלגול שבועה על כל תביעותיו).

"(מקרה שלישי): מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר (הלווה): אכפרנו בב"ד, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק".

"(מקרה רביעי): מנין לשלשה שנושין מנה באחד, (שלושה מלווים הלוו לאדם אחד, ואין להם הוכחות על הלוואתם), שלא יהא אחד (מהמלווים) בעל דין, ושנים עדים, כדי שיוציאו מנה ויחלוקו? ת"ל: מדבר שקר תרחק".

הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק טז הלכות ט-י) פסק הלכות אלו. התוספות במסכת גיטין (דף ד עמוד א ד"ה מודה) כתבו: "אף על פי שהדבר אמת - אין לעשות אלא בעדות כשר". דהיינו למרות שהאדם דובר אמת בתביעתו, עדיין אסור לו להוכיח את דבריו בדרך שאיננה אמת.

וכן כתב הש"ך בס"ק א: "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי". (הש"ך הביא את כל ארבע הדוגמאות של הגמ'). הש"ך סיים: "ולא ידעתי למה לא הזכירו הטור והמחבר בשום מקום דינים אלו". (יש לציין שהמקרה הראשון בגמ', מובא בסימן כח סעיף א בדברי הרמ"א: "אפילו אמר לו: בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי - לא ישמע לו").

הרשב"א (חלק ג סימן פא) הוסיף, שגם אם ייגרם לאדם הפסד בבית הדין כתוצאה מאמירת האמת - אסור לו לשקר: "חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב... אלא שכל מקום שיש מיגו - אנו מאמינין שהאמת כמו שטוען, שאלו בא לשקר - היה לו לטעון טענה אחרת בשקר שהיה נאמן בה... אלא ודאי שנוי השקר, ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז".

כל המקרים המובאים בגמ' במסכת שבועות - מתייחסים לאדם הטוען טענות שקריות בפני בית הדין. אסור לשקר גם אם הוא צודק בדין.

להשתמט מהדין ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית

תרומת הדשן (סימן שו) כתב: אדם שנתבע לדין תורה - אסור לו להשתמט מהדין ע"י מניפולציה הלכתית או משפטית. לכן אסור לו "לחפש צדדין ותואנות נגד התובעים להשמט בהן בכל טצדקי, כדי שיתרצו לעשות עמו פשרה ויקחו ממנו איזה סך וימחלו לו על השאר... וחלילה לירא שמים שיצדד למצוא היתר לעשות כזה וכיוצא בזה... כ"ש וכ"ש שאין לחשוב מחשבות און ועקלקלות כדי להחזיק בשל חבירו שאין לו בו דין ומשפט, וכל המבקש תואנות ופקפוקים ומשתמיט מן הדין, אי אפשר לו לעשות כל אלו אם לא בדבר שקר ותחבולות, וא"כ הרי הוא בכלל מדבר שקר תרחק... ולא הייתי נזקק להביא שום ראיה לאסור, דהוי פשיטא מסברא".

בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קסג) מובא, שאיסור זה חל גם על התובע וגם על הנתבע: "ודון מינה, דאם אמרי' כן על הנתבע - מכ"ש על התובע, דלעולם אזלינן בתר קולת הנתבע וחומרת התובע, כדי שלא להוציא ממון מיד מוחזק".

כך גם פסק השולחן בסימן יב סעיף ו: "מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו - אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר. הגה: ואם עבר ועשה - אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו".

הרמ"א הוסיף: "ואם עבר ועשה (תחבולה משפטית) - אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו". (ע"פ דברי הרשב"א כפי המבואר בהערה[5]).

התומים בסימן יב ס"ק ה כתב: "ופשוט לדינא, דמי שיודע שיש לו מלוה ישינה על חבירו, רק דאין לו בירור, וחבירו תובע אותו, ויודע כשיטעון בבית דין דיש לו מלוה ישינה אצלו דלא יהיה נאמן - דיכול לעשות טצדקאות ותחבולות לייגע חבירו עד שיפשר עמו ולהציל שלו במקצת, ואין כאן עול דקמי שמיא גליא, ודברים מסורים ללב, ונאמר בו ויראת וכו', אבל כשאין לו טענת מלוה ישינה - חס ושלום להתחבל ברשע ולייגע חבירו שיפשר עמו, הרי זה רשע ואיש מדון וחמס".

וכ"פ הנתיבות בס"ק ג: "דכשיודע שהאמת אתו רק שהדיינים לא יאמינו לו - מותר[6]. ונראה דהיינו דוקא במקום שלא יהיה כרשע לפני הדיינים". וכ"פ ערוך השולחן בסעיף ה: "אבל אם יודע שהצדק עמו, אלא שבפני הב"ד אין ביכולתו לברר זה, כי לא יאמינו לו, ויחייבו אותו - מותר לו לבקש תחבולה כדי שיבא לידי פשר, ובלבד שלא יתראה כרשע לפני ב"ד".

אומנם באורים בס"ק ח סייג זאת: "אך זהו לדינא, אך מ"מ לכתחלה יש ליזהר אפילו במקום פסידא שלא להוציא שקר מפיו כלל. וקושטא קאי. וכתב שלטי גיבורים: אם נתחייב שבועה, ואינו בדעתו לישבע - אל יאיים על חבירו לומר אנכי אשבע כדי לפשר. וכל זה אינו אלא מצות פרישות, אבל מדינא אם יודע הנכון אתו - מותר לו לעשות להציל שלו".

אך הגר"א בס"ק יא כתב: "ואפי' על האמת אסור". כלומר לדעת הגר"א, גם במקום שהוא צודק מהדין, בכ"ז אסור לו להשתמט מהדיון.

הפתחי תשובה בס"ק ח כתב בשם שו"ת שבות יעקב (שם): יש לחלק בין פעולה בידיים לבין שב ואל תעשה. האיסור להשתמט מדיון כאשר אדם צודק הוא רק בקום עשה, (כגון שמבטל צ'ק וכד'), אבל אם משתמט מהדיון בשב ואל תעשה בכדי להגיע לפשרה - מותר.



[1] וכך גם משמע מדברי החפץ חיים (פתיחה עשין אות יג): "אם בתוך הלשון הרע או הרכילות שלו נתערב תערובות של שקר במקצתו - עובר גם כן על מצות עשה שכתוב בתורה מדבר שקר תרחק".

[2] גם מדברי השל"ה (מסכת סוכה פרק נר מצוה) משמע, שאיסור זה חל בכל אדם.

[3] הט"ז על (אבן העזר הלכות קידושין סימן סה סעיף א) הסביר: לדעת בית הלל, אין בכך שקר כי היא יפה בעיני בעלה, ("יש עליה חוט של חסד בעיני חתן שלה, כי אלמלא לא מצאה חן בעיניו - לא נשאה"), אך לדעת ב"ש, זה נראה כשקר כי היא יפה רק בעיני בעלה ולא ביעני שאר העולם. "על זה תירצו ב"ה, דהא כבר נודע מנהג כל האדם, שנוהגין שמי שלוקח מקח רע - משבחין הרואים בעיניו, כדי שלא יצטער, ואם כן אף כאן בודאי יבינו כל העולם שחסודה דקאמר - היינו בעיני החתן שלה".

[4] הרמב"ם (הלכות עדות פרק יז הלכה א) כתב: גם אם "אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה" אמרו לעד שמה שהוא מעיד אכן אירע, והוא מעיד כאילו הוא ראה את המציאות עליה הוא מעיד - נקרא עדות שקר. "שנאמר והוא עד או ראה או ידע, ואין לך עדות שמתקיימת בראייה או בידיעה אלא עדות ממון, וכל המעיד מפי אחרים הרי זה עד שקר ועובר בלא תעשה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר".

[5] הרשב"א (חלק ב סימן רעח) כתב: "שהנדון שלפנינו פשרה היא זו, ופשרה בטעות אינה פשרה, סבור היה שלא ימצא ראיה והרי מצא. ולגבי מחילת שמים, הנה בשמים עדו וסהדו שלא מחל מדעת אלא באונס, ואפילו לא נאנס כלל וסבור שאין לו בידו יותר, ונמצא שיש לו - מחילתו בטלה, דכל דלא ידע לא מצי מחיל. ואף על פי שהוא כותב לו: 'הריני מוחל לך בדלא שגוי בדלא אנוס', כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות לכתוב - אין בדבריו כלום, עד שיאמר מרצונו בלא שום אונס: 'יודע אני שיש לי בידך יותר'. וכדתניא (ב"מ נא:) מוכר שאמר ללוקח: 'חפץ זה שאני מוכר לך במאתים, יודע אני שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה' - אין לו עליו אונאה".

[6] הש"ך בסימן עה ס"ק נז כתב: "ונ"ל דאי פקח הוא היורש - יטעון שמא ולא יהיה עליו שבועה, רק קבלת חרם, וליכא בהא משום מדבר שקר תרחק שכתבתי בריש סימן זה. וראיה לזה ממ"ש בעל התרומות שער ל"ח סוף ח"א [ס"ב] בשם הראב"ד דאם טוען על הגלגולים ברי - יכול לגלגל וכשטוען שמא אינו יכול לגלגל, לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלים גלגולים עליו, אם פקח הוא, אומר על הגלגולים: איני יודע, ויפטר משבועה חמורה ויקבל חרם, ע"כ, ומביאו ב"י לקמן סוף סימן צ"ד [מחודש ב']. ופשיטא דהראב"ד לא יהיב עצה כשיהיה איסור בדבר".

הש"ך התייחס ליורש שטוען בתום לב שאינו יודע מעסקי אביו. היורש אכן לא יכול לדעת על עסקי אביו, ולכן טענתו היא אמיתית ולא שקרית ולא מתחכמת, כי באמת אינו יודע. גם בשבועה על גלגולים, אם הנתבע רואה שהתובע מעוניין לתבוע ממנו עוד הרבה תביעות, והוא יודע שהאמת איתו והתביעות הללו מנופחות - יכול לטעון שאינו יודע על הגלגולים, כי הוא אכן אינו יודע שהוא חייב,  אדרבה מבחינתו הוא צודק. בנוסף, הגלגולים אינם מעיקר התביעה. בתביעה המרכזית מוטלת חובה על הנתבע לטעון טענות אמת ללא התחכמות.

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן