המקבל סחורה פגומה – בין אם קנה אותה ובין אם הזמינה אצל פועל - וכתוצאה מכך נגרמו לו הפסדים נוספים האם המוכר או הפועל נושא באחריות להפסדים הנלוים?

 

הרב יעקב סבתו

 

 

דין זה מתבאר מתוך המשנה (ב"ב צב.) "המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן - אינו חייב באחריותן; ר"ש בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין - חייב באחריותן".

לפי מסקנת הגמרא (צג:) מתברר שאם מכר זרעוני גינה, הרי שלגבי האחריות על הזרעים עצמם (היינו עצם הסחורה) , אין מחלוקת בין ת"ק לרשב"ג והמוכר צריך להמציא לו סחורה תקינה , אלא המחלוקת ביניהם היא לגבי ההוצאה הנלוית אל הזריעה , שלפי ת"ק אין צריך לשלם את ההוצאה ואילו לדעת רשב"ג צריך לשלם את ההוצאה.

להלכה פסקו הרי"ף רמב"ם ורא"ש כת"ק. וכן נפסק בשו"ע סי' רלב סעיף כ שלא הזכיר תשלום עבור ההוצאות הנלוות אל הזרעים אלא משמע שרק הזרעים עצמם צריך לשלם (השו"ע כתב בדומה ללשון הרמב"ם ובב"י פירש בדעת הרמב"ם שהוא כפסק הרי"ף).

אמנם מתוך המשנה מתבאר שהאחריות עבור הסחורה עצמה היא רק בתנאי שהיה ברור איזה שימוש הקונה יעשה בה וכאשר מתברר שהסחורה אינה ראויה לשימוש המיועד אז מתחייב המוכר. אבל אם המוכר יכול לטעון שמכר את הסחורה בשביל יעוד אחר שהסחורה הייתה ראויה עבורה הרי שהמוכר פטור אפילו מדמי הסחורה עצמה וק"ו מהוצאות הנלוות. כך יוצא מהדוגמה במשנה כאשר מוכר זרע פשתן שיכול לטעון שמכרם לו לאכילה ולא לזריעה.

מצאנו דוגמאות נוספות למחלוקת התנאים –שנינו בברייתא (ב"ב צג:)

"דתניא: המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ואפאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה - חייב, מפני שהוא כנושא שכר; רשב"ג אומר: נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו וקלקלה - נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו.

ובתוספתא (ב"ב פ"ו ה"ד) :

הלוקח קנקנים מחבירו ונמצאו פיטסות ונשתברו חייב להעמיד לו דמי קנקנים אבל לא דמי יין

הנה למדנו שגם המוכר אוכל מקולקל או כלי אחסון שאינם תקינים , אינו נושא באחריות להוצאות הנלוות לפי דעת ת"ק אלא רק לסחורה עצמה. כאמור לעיל הלכה כת"ק.

אכן היד רמה חידש שהפטור מאחריות המוכר להוצאות הוא דוקא בתנאי שהמוכר לא ידע שהסחורה פגומה אבל אם המוכר ידע מכך ואעפ"כ מכרה הרי שהוא חייב גם בהוצאות הנלוות מדינא דגרמי

זה לשון היד רמ"ה (ב"ב צז:)-

והוא דלא הוה ידע ביה מוכר במומיה. אבל ידע ביה במומיה לא מיחייב לוקח למטרח ולאיתוייה, דכמאן דשדריה איהו גופיה להתם דמי כדברירנא. הילכך מיחייב לשלומי ליה זוזי ללוקח, ואפילו בהוצאה דהולכה נמי איחיובי מיחייב משום דינא דגרמי. מידי דהוה אדן את הדין טיהר את הטמא דמיירי שערבן עם פירותיו. דלמאן דדיין דינא דגרמי אף על גב דלא נשא הדיין ונתן ביד מיחייב, דאיהו גרם ליה לערובינהו להני טמאים בהדי הנך טהורים. וקיימא לן כמאן דדיין דינא דגרמי ואף הא נמי דכותה. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דיש אומרין גבי המוכר פירות לחבירו ולא צמחו, אלא בסתמא דלא ידע דליכא לחיוביה, דכיון דלא ידע מאי הוה ליה למעבד. אבל במזיד דידע ביה במומיה, אפילו רבנן מודו דמיחייב. ולא דמי לאומן הדיוט אי נמי לדיין הדיוט דאפילו בשוגג נמי מיחייב. דבשלמא התם כיון דלא גמירי כל צרכן לא איבעי ליה למחזי ולא למידן לאינשי. אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכא דצריך לזבוני לא מיחייב מדינא דגרמי.

להלכה הטור והשו"ע – סימן רלב סעיף כא - פסקו כשיטת היד רמה.

 

אמנם העירו אחרונים שאין הדבר מוסכם כלל.

במשפט שלום (רלב,כ) העיר שהתוספות (ב"ב צב. ד"ה המוכר) חולקים על היד הרמה והם מעמידים את מחלוקת ת"ק ורשב"ג באופן שהמוכר ידע שהזרעים מקולקלים ואעפ"כ לפי ת"ק פטור המוכר מהחזר ההוצאה. אמנם אח"כ כתב שהיות ובתוספות יש הסבר נוסף י"ל שהפוסקים סומכים על ההסבר ההוא (לכאורה צ"ע ההסבר הנוסף בתוספות קשור למשנה אבל מצד חיוב ההוצאות לדעת רשב"ג נראה שהיה פשוט לתוספות שצריך ידיעה). בדומה לזה הביא האמרי בינה (דיניים כא) מהגהות מימוניות (מכירה פ"טז) שכתבו כדברי התוספות.

במשפט שלום משם תועפות רא"ם כא וכן באמרי בינה (דיינים כא) העירו שהרמב"ן בדינא דגרמי הסביר שאפילו רשב"ג אינו מחייב מדינא דגרמי כי המוכר "אינו מזיק ולא גורם היזק אלא הוא גרם לעצמו" "אלא טעמא דרשב"ג משום דכל מוכר או אומן כיון שיש לו הנאה, עליו לשמור שלא יפסיד חברו כלום בשלו, אבל במזיק פטור, אי נמי קנסא בעלמא". האחרונים הנ"ל דייקו מדבריו שאפילו בידע אינו חייב לת"ק. במשפט שלום סיים שהתועפות ראם כתב שהמוחזק יכול לומר קים לי.

באמרי בינה (דיניים כא) דייק כן גם מתשובת הרשב"א (ח"ב ס"יג) לגבי מי שהשכיר בור לחבירו לשים שם חיטין והיה שם חור שגרם להפסד החיטים שעל זה כתב הרשב"א שבעל הבור פטור כי הוא גרמא. דייק האמרי בינה שמפשטות לשון הרשב"א משמע אפילו אם בעל הבור ידע שיש שם חור.

עוד הזכירו האחרונים הנ"ל שהרדב"ז בתשובה (ח"א קצז) פסק שאפילו ידע המוכר פטור.

 

בספר אולם המשפט כתב שמוכח שהראב"ד (זכיה פ"ו) חולק על היד רמה כי לפי הראב"ד כלה שחזרה בה פטורה מתשלום הוצאות שעשה החתן והשווה הראב"ד דין זה למוכר זרעים . משמע שלפי הראב"ד אף שהמוכר עושה כן במודע כמו הכלה פטור מתשלום ההוצאות. לכן נשאר אולם המשפט בצ"ע על שיטת השו"ע.

(אמנם היה מקום לומר שאין כלל להשוות בין המקרים כי יש מקום לומר שכלה שחוזרת בה הוא דבר שלא ידעה אותו מראש ולא הייתה יכולה למונעו מראש ואילו במוכר שיודע על סחורה פגומה יש לומר שהוא חייב להמנע מלמכור אותה (מעין חילוק כזה מוזכר גם באמרי בינה הנ"ל), גם לכאורה לפי ההשואה שעשה אולם המשפט היה מקום לטעון שמאחר והרמב"ם סובר שהכלה כן צריכה לשלם את ההוצאות ושכן פסק השו"ע אהע"ז סי' נ א"כ יש סיוע לסברת היד רמה מהרמב"ם. אבל זה יש לדחות שלפי הסבר המ"מ שם בדעת הרמב"ם יוצא שהוא דין מיוחד בהוצאות של חתן, ומ"מ עצם ההשואה אינה הכרחית לכאורה)

למעשה גם אם נחייב את המוכר לפי שיטת היד הרמ"ה והשו"ע כל זה דוקא בידע המוכר אבל אם לא ידע המוכר הרי ברור לפי ת"ק שהוא פטור מתשלום הוצאות.

 

יש לשאול מה הדין אם המוכר היה יכול לדעת שהסחורה פגומה ולא עשה כן האם נחשב כאילו ידע.

הנה היד רמה לעיל הזכיר בפירוש שדוקא כאשר עשה במזיד חייב בהוצאות אבל אם עשה בשוגג פטור. לשון מזיד שייך רק כאשר ידע באמת, אבל אם לא ידע אף שהיה יכול לדעת סוף סוף הוא לא מזיד אלא שוגג. גם לפי הטעם שכתב היד רמה שהוא מדין דינא דגרמי יש לומר שהוא פטור בשוגג לפי שיטת הש"ך (שפו,ו) .

הפרישה (רלב אות יח) כתב "ומ"ש רבינו לעיל שיכול לומר לאכילה מכרתי לך כו' ולא כתב שיכול לומר לא ידעתי שלא יהיו טובים לזריעה ... אי נמי היינו טעמא משום דאף אם לא ידע במום הוה ליה למוכר לעיוני בהו ולמבדק בהו אם טובים אם לא כיון דיהיה פסידא גדולה להלוקח מה שאין כן כשלא יהיה לו אלא הפסד טירחא:"

לכאורה אפשר לחשוב שמדברי הפרישה הנ"ל משמע שאם היה המוכר יכול לבדוק יש לו אחריות יותר אבל אדרבא כאשר מתבוננים רואים שהפרישה כתב כן לעניין האחריות על הזרעים עצמם שזה שאינו יודע אינו פוטר אותו כל שאין לו טענה כגון לאכילה מכרתים ,כי היה יכול לבודקם , אבל לענין חיוב ההוצאה אינו תלוי בזה שהיה יכול לבדוק אותם .

 

עוד נראה להוכיח שיכולת הבדיקה של המוכר אינה מחייבת בהוצאות , מהדין של מוכר בהמה שלא היו לה שניים שהובא בסימן רלב סעיף יח. נחלקו הרמבם והטור כאשר המוכר של הבהמה לא היה הבעלים המקורי של הבהמה אלא רק ספסר -היינו שהוא קונה מהבעלים ומוכר מיד ללקוחות – ולאחר המכירה מתה הבהמה מחמת שלא היו לה שינים ולא אכלה. לדעת הרמב"ם אם הקונה היה יכול לברר זאת ואילו המוכר לא היה יכול לברר , אין כאן דין מקח טעות ואין אחריות למוכר כלפי הלוקח. (אא"כ הבהמה בחיים ויחזיר אותה). הטור חלק וסבר שיש כאן מקח טעות והמוכר צריך להחזיר את המעות הקנין . הנה שלפי הרמב"ם החילוק בין הייתה אפשרות למוכר לדעת או לא הייתה אפשרות לדעת , היא שייכת רק לעניין האם לחייב אותו במקח טעות או לא אבל לא נאמר כלל שיש בה גם יסוד לחייב את המוכר בהוצאות. גם הטור רק סבר שחוסר האפשרות לדעת אינה סיבה לפטור אותו ממקח טעות אבל לא אמר שאם היה יכול לדעת הוא חייב יותר אלא משמע שאין חילוק כלל בין היה יכול לדעת ללא היה יכול לדעת (שהרי אילו לפי הטור היה חייב בהוצאה כאשר יכול לדעת א"כ פשיטא שלגבי מקח טעות חייב אף בלא היה יכול לדעת וא"כ היה צריך להקשות מכך על הרמב"ם שאין לעלות על הדעת לפטור ממקח טעות כשאינו יודע כי זהו המקרה הרגיל של מקח טעות אלא ודאי שהמקרה הרגיל של מקח טעות הוא מצב שהמוכר היה יכול לבדוק ולכן חייב להחזיר אלא שהטור הוסיף שמוכח בגמרא שאפילו כשלא היה יכול לדעת גם כן חייב)

יש להוסיף שמאחר וכאמור לעיל עיקר הדין של היד רמה אינו מוסכם (כמובא לעיל שהתוספות ,הגהות מימוניות ,הרמב"ן ואולי גם רשב"א חולקים על דין היד רמה) , הרי שאין להרחיב חידוש זה בלא הוכחה ברורה וכל עוד שאין ראיה ברורה, אין לומר שאפשרות לבדוק הרי היא כידיעה ממשית אלא צ"ל שאין לך אלא חידושו ודוקא בידע ממש חייב (וכאמור לעיל גם הסברא מחייבת לחלק כן)

אין לומר שדין זה הוא רק במכירה אבל בפועל שעשה פעולה וכתוצאה ממנה היה נזק נלוה לבעל הפעולה יש לחייב את הפועל , כי כאמור לעיל בגמרא הובא דין זה גם לגבי טוחן חיטים ואופה שלפי ת"ק יש רק אחריות על החיטים עצמם ולא על התוצאות הנלוות לכך. וכאשר נפסק בשו"ע סי' שו סעיף ד.

 

היוצא מכל האמור הוא שמוכר שמכר סחורה פגומה אם ידע שהיא פגומה ובכל זאת מכרה והמוכר ידע שהקונה יעשה בה שימוש כזה שיגרום הוצאות , הרי שיש לחייב את המוכר גם בהוצאות הנלוות ע"פ פסק השו"ע אע"פ שיש החולקים ופוטרים . אולם אם לא ידע המוכר שהיא פגומה אף שהיה יכול לבודקה ולא בדקה , או פועל שעשה פעולה פגומה והיה יכול לבודקה ולא בדקה אינם חייבים בהוצאות הנלוות שנגרמו כתוצאה מהסחורה או הפעולה הפגומה אלא נושאים באחריות רק לעצם הסחורה או הפעולה בלבד.

 

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן