שני הורים ערכו בניהם תורנות להחזרת הילדים ברכב מבית הספר לביתם. להורה אחד יש שתי בנות שצריך להחזיר עם הרכב, ולהורה השני יש בת אחת. ההורה שיש לו רק בת אחת טוען כלפי ההורה שיש לו שתי בנות שעליו להחזיר את הבנות פעמיים.

 

הרב ישועה רטבי

 

 

תשובה:

  • א. אם התורנות היא רק בין שני ההורים, ולא נגרם כל הפסד להורה שיש לו בת אחת - שני ההורים יחלקו בניהם בצורה שווה, והאבא שיש לו שתי בנות לא צריך לעשות תורנות כפולה.
  • ב. אם יש הורים נוספים שהיו רוצים להצטרף לתורנות החזרת הבנות, אך אין מקום ברכב בגלל שתי בנותיו של ההורה הראשון - וודאי שהוא צריך לעשות תורנות כפולה ולהסיע את הבנות פעמיים.
  • ג. אם נגרם הפסד להורה שיש לו בת אחת, כגון שמשקל שתי הבנות מכביד בנסיעה ויש הפסד בדלק - יכול האב שיש לו בת אחת לדרוש תוספת תשלום על ההפסד שנגרם לו בכך שמסיע שתי בנות במקום בת אחת.
  • ד. האב שיש לו שתי בנות ישלם בכל נסיעה של האב השני, סכום של נסיעה אחת באוטובוס. (סכום נמוך של נסיעת ילד אחד עם רב-קו).
  • ה. אילו המקרה היה בקבוצה שרוצה לשכור מונית או הסעה, היה הדין משתנה והיה חיוב תשלום על כל נפש, כך ששני ילדים מאותה משפחה היו משלמים כפול.
  • ו. לכתחילה לפני הכניסה לתורנות - יכולים שני ההורים לסכם כרצונם, ככל תנאי שבממון שתקף.

 

 

נימוקים

הגמ' במסכת בבא מציעא דף קא עמוד א קבעה: בכל הנאה ממשית שאדם עשה לחבירו - על המוטב לשלם את סכום ההנאה. אומנם במקרה בו אין הנאה ממשית, אלא רק מניעת הפסד - אין הוא מקבל החזר על טובתו, כי דומה למבריח ארי שפטור, שכן כל מניעת הפסד דומה להשבת אבידה שכל ישראל מחויבים לעשותה. וכן מובא ברשב"א (מס' נדרים דף לג:) ובמרדכי (מס' כתובות סימן שיא), וכך גם כתב הדרכי משה (אה"ע סימן ע ס"ק י, וכן בחו"מ סימן רמו ס"ק ד) בשם תרומת הדשן (סימן שיז).

הקצות בסימן שסג ס"ק ט כתב: אדם שנתן מעות לחברו בצורה סתמית, (לא ברור האם נתן במתנה או בהלוואה) - המקבל חייב להחזיר, שכן "דכל בסתם - לאו דרך מתנה הוא".

אבל התשב"ץ (חלק א סימן קעד) והרא"ה (הובא לעיל בדברי הריטב"א) כתבו: המהנה את חברו - נתן לו בתורת מתנה, ואין חברו מחויב לשלם לו את החזר ההנאה.

 

הרמ"א בסימן רסד סעיף ד פסק כדברי הרשב"א: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה - לא יוכל לומר: 'בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך', אלא צריך ליתן לו שכרו". וכ"פ בסימן רמו סעיף יז: "הגה: האומר לחבירו 'אכול עמי' - צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה".

הש"ך בסימן רמו ס"ק ט הקשה: בסימן שסג סעף י פסק הרמ"א כדברי התשב"ץ: "האומר לחבירו: דור בחצרי - אין צריך ליתן לו שכר". (ב"י בשם הרשב"ץ). הש"ך נשאר בצריך עיון.

הש"ך בנקודות הכסף (יו"ד סימן קסו על דברי הט"ז בס"ק ג) תירץ כך: יש לחלק בין הנאה בה נותן ההנאה חסר, שהוציא מכספו, ובין הנאה בה הנותן אינו חסר. בסימן שסג הרמ"א התייחס על הנאה בה נותן ההנאה אינו חסר, שהרי אין הוא מעמיד את החצר להשכרה, ולא מפסיד מטובה זו, לכן אין הנהנה חייב לשלם, אבל בסימן רמו מדובר שהמהנה הוציא מכיסו הוצאות, ולכך חייב הרמ"א את הנהנה בתשלום.

הקצות בסימן רמו ס"ק ב כתב: מהרי"ט (אה"ע סימן כא) הבין, שהחיוב הוא בגלל ההיזק שגרם הנהנה למהנה בכך שהפסידו, כך שהגורם לחיוב הוא מדיני נזיקין. אבל הקצות סבור, שהגורם לחיוב הוא מכך שהוא נהנה, שכן יש חיוב לשלם על הנאה שאדם נהנה מחברו, (כפי שנלמד מדין יורד לשדה חברו). לא ניתן לחייב מדיני נזיקין, שכן הנהנה קיבל אישור מחברו ליהנות ממנו, לכן החיוב הוא רק מדין נהנה.

הקצות הוסיף: הרמ"א בסימן רמו, דיבר על אדם שאכל מחברו ונהנה ממנו, לכן עליו לשלם על אותה הנאה שנהנה מחברו, אבל בסימן שסג, הרמ"א דיבר על אדם שגר בבית חברו והבית לא עומד להשכרה, כך שהוא לא נקרא נהנה, ומכיוון שהוא לא נהנה - הוא לא צריך לשלם.

ערוך השולחן (סימן רמו סעיף יט) הביא את דברי הקצות וכתב עליהם: "וכל זה הוא כשנראה שזה שקראו לאכול - לא היתה כוונתו להאכילו בחנם, כמו מי שמוכר בביתו לפעמים דבר מאכל, או בעל אכסניא וכיוצא בזה, אבל אם הדבר ניכר שקראו לאכול בחנם, כמו בעה"ב הקורא לאוהבו, וכיוצא בזה, או שהקרוא רגיל לאכול תדיר אצל אחרים בחנם, וכ"ש אם הוא עני - דפטור מלשלם. ועמ"ש בסימן ס, ואף כשצריך לשלם - נ"ל דאינו משלם אלא בזול".

 

הש"ך בסימן שסג ס"ק יג כתב בשם הב"ח (ס"ק ז): בגלל הספק יש לומר המוציא מחברו עליו הראייה, כך שלא ניתן לחייב את הנהנה. וכן כתב הקצות בסימן שסג ס"ק ז.

הט"ז (סימן רמו סעיף יז) הביא את הסתירה בפסקי הרמ"א, ונשאר בצריך עיון. הט"ז עצמו פסק כדברי הרמ"א בסימן רמו, שחייב הנהנה לשלם עבור מה שאכל. (וכפי שפסק שם הרמ"א: "האומר לחבירו אכול עמי - צריך לשלם לו").

הנודע ביהודה (מהדורה תנינא חו"מ סימן לד) כתב: המפרנס יתום בצורה סתמית - במידה והאפוטרופוס מוחזק בכספי היתומים - יכול לקחת תשלום על ההטבות שנתן ליתומים. הנודע ביהודה סבור כדברי הב"ח, שבגלל הספק ("זהו מהלכות עמומות, והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות") - יש לומר המוציא מחברו עליו הראייה.

ע"פ דברי הש"ך, הקצות, הט"ז והנודע ביהודה - לא ניתן להוציא כסף ללא ראייה ברורה, אלא יכול הנהנה לומר שזו מתנה. כך שיכול האב לומר קים לי כדעת אלו הפוסקים שלא ניתן להוציא מעות.

 

בכל הנאה יש לבחון מה היא הנקודה המשמעותית באותה הנאה. בתורנות החזרת ילדים עם רכב, הנקודה המרכזית זו הוצאת רכב מהישוב לעבר העיר הסמוכה. כל אב שמוציא את רכבו מהנה את האב השני. החשבון העיקרי של ההנאה איננו בהכרח מספר הילדים, אלא מספר האבות (ראשי המשפחה) שיכולים לממן ולהשתתף בהוצאת רכב. לאחר שמתברר שיש רק שני הורים שמוכנים ומסכימים להוציא את רכבם, כבר אין כמעט משמעות למספר הבנות, לא משנה אם האב הוציא את רכבו עבור בת אחת שיש לה תיק כבד, או שהוציא את רכבו עבור שתי בנות. השיקול המרכזי הוא האם בכלל להוציא את הרכב, זו הגמירות דעת שהייתה לכל צד כאשר מלכתחילה הסכים להשתתף בתורנות, ומכיוון שכל אב מוציא את רכבו בצורה שווה, הרי שיש הנאה שווה לשני הצדדים, כל אב גם נהנה וגם מהנה את חבירו.

במקרה כאן ההנאה מתקזזת. דהיינו לא מדובר על מקרה בו צד אחד מהנה, והשני רק מקבל ונהנה בלי לעשות כלום, אילו היה מדובר במקרה כזה, אכן היה מקום לחייב את הנהנה כפי המבואר בדברי הרשב"א הנ"ל, אלא כאן מדובר שכל אחד נהנה אבל גם כל אחד מהנה, שניהם מוציאים את הרכב בצורה שווה, לפיכך אין מקום להתייחס למספר הבנות אלא למספר השותפים שמוכנים להשתתף בתורנות. (אומנם תהיה התייחסות למספר הבנות אם יתברר ויוכח שהמשקל הנוסף גורם הפסד ממוני כמבואר לעיל).

מעבר לכך, גם אם נאמר שיש להסתכל על ההנאה של כל בת, וגם אם נאמר שיש לפסוק כדעת הבית שמואל (אבה"ע סימן ע ס"ק כח), שניתן להוציא מעות מהנהנה - עדיין ניתן לחייב רק ע"פ רמת ההנאה המינימלית ולא יותר. במקרה כאן יש התקזזות בהנאה שיש בהוצאת רכב על ילדה אחת, (ז"א שני ההורים מוציאים את רכבם בצורה שווה עבור ילדה אחת), כך שיש לחשב רק את ההוצאה עבור הילדה השנייה, דהיינו יש לבחון כמה עולה נסיעת אוטובוס לילדה אחת, והאב שיש לו שתי בנות ישלם סכום נסיעה אחת באוטובוס על כל פעם שחברו מסיע את שתי בנותיו. (אך בכל מקרה לא ניתן לחייב את האב שיש לו שתי בנות להוציא פעמיים רכב, חיוב זה איננו מידתי, ההנאה איננה שווה, יש הבדל בין להוציא רכב ולבזבז זמן מספר פעמים כפול, לבין תשלום נסיעה באוטובוס).

כאמור, הפוסקים (הש"ך, הקצות, הט"ז והנודע ביהודה) הסתייגו מחיוב על הוצאה זו, כך שקשה לחייב את האב שיש לו שתי בנות בכך, (ניתן לחייב רק על הפסד ממשי ומוכח). לכן רק ניתן לחייב את האב שיש לו שתי בנות שישלם בכל נסיעה של האב השני, סכום של נסיעה אחת באוטובוס. (סכום נמוך של נסיעת ילד אחד עם רב-קו).

 

 

העירוני, שמדברי מהרש"ל ניתן להוכיח שהחלוקה צריכה להיות לפי נפשות, דהיינו האב שיש לו שתי בנות צריך להסיע כפול. וכך כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י בס"ק מב): "ואם שכרו לתייר - מחשבין חציו לפי הממון, וחציו לפי הנפשות. ודוקא במדבר, אבל היכא ששוכרין למהר ביאתם לרגל, או בחורים ההולכים ללמוד תורה - מחשבין לפי נפשות, ואם יראים מחמת עיכוב הדרך, ובשביל עסקיהם, מחשבין לפי ממון".

לאחר העיון נראה שיש לדחות השוואה זו בגלל הנימוקים הבאים:

  • א. יש להשוות את דברי מהרש"ל, לקבוצה ששוכרת מונית, במקרה זה וודאי שכולם צריכים לשלם לפי נפשות, לכן אם לאחד יש שני ילדים ולאחד יש ילד אחד - וודאי שהוא ישלם כפול, אך כאן המקרה שונה, לא מדובר בקבוצה ששכרה מונית או ששכרו הסעה, אלא מדובר ששני הורים עובדים יחד, שניהם שוכרים אחד את השני להוצאת רכב, ואכן שניהם מוציאים רכב בצורה שווה.
  • ב. מקורו של המהרש"ל הוא מדברי התוספתא (מס' ב"מ פרק זהלכה יג): "שיירה שהיתה מהלכת במדבר, ונפל עליה גייס וטרפה - מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. אם שלחו טייר לפניהן - אף מחשבין לפי נפשות ואין משנין ממנהג הולכי שיירה".

 

התוספתא הדגישה ששורש החיוב הוא מנהג המדינה, וודאי שיש מנהג מדינה לחייב קבוצה ששוכרת הסעה לפי נפשות, אבל כאן בשכירות של שתי המשפחות, יש לקבוע את ההנאה על סמך גמירות דעת שיש בשעת הסיכום. נראה ברור שהנושא של ההנאה הוא הרכב, הרכב הוא העיקר, הרכב הוא הנקודה המרכזית בשיקול של ההורים בשעת ההסכמה לתורנות, לכן יש לבצע את חלוקת הוצאת הרכב בצורה שווה, גם אם להורה אחד יש בת אחת נוספת.

  • ג. מצאתי בדברי החתם סופר (חלק ה סימן קסז), שכל המשפחה נחשבת לאדם אחד: "ישלמו חציו לפי נפשות וחציו לפי ממון, ונפשות היינו כל בעל בית עם כל בני ביתו אנשי' ונשים וטף הסמוכי' עליו - נפש א' יחשב".
  • ד. מעבר לכך, הרי דברי המהרש"ל נתונים במחלוקת (כמובא בשו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כב), לדעת המרדכי (מס' ב"ב סימן תעט), בכל דבר שלא קשור לפיקוח נפש - יש ללכת אחר ממון ולא אחר נפשות. הרמ"א בסימן קסג בסוף סעיף ג פסק כדעת המרדכי ולא כדעת מהרש"ל[1].
  • ה. הרב ברוך פז שליט"א אמר לי שהגמ' במסכת בבא קמא התייחסה לשיירה אחת ששוכרת מדריך, במקרה זה אכן יש לשלם לפי נפשות, וכל נהנה צריך לשלם, כך שמשפחה מרובת ילדים תשלם יותר מאשר משפחה עם ילדים מועטים, (כדברי מהרש"ל), אך אילו היו שתי שיירות ששוכרות מדריך, הייתה כל שיירה צריכה לשלם מחצית מהוצאות המדריך, גם אם בשיירה אחת יש קצת יותר ילדים מאשר השיירה השנייה[2].
  • ו. יש להשוות את המקרה שבו אנו דנים לשניים ששוכרים אחד את השני לעבוד באותה עבודה, כמבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף עה עמוד א: "אומר אדם לחבירו: נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך", אין בכך איסור ריבית למרות שיתכן ואחד מנכש מעט יותר מהשני, אנו מתייחסים לעיקר העבודה ולא לכך שאחד מעט נהנה יותר מהשני.

 

וכך עוד כתבה המשנה: "כל ימי גריד - אחד, כל ימי רביעה - אחת". דהיינו ימי הקיץ היבשים נחשבים ליחידה אחת, וכן ימי החורף נחשבים ליחידה אחת, כך שניתן לומר עבוד איתי יום אחד בקיץ ואעבוד עמך בקיץ, או עבוד עמי בחורף ואעבוד עמך בחורף, למרות שיתכן ואחד עבד מעט יותר והינה יותר את השני - לא מתחשבים בכך. וכך מבואר בדברי רש"י (ד"ה כל): "ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו, אלא מותר לומר לו: עדור עמי היום הזה של גריד, ואעדור עמך ביום פלוני של גריד".

כאמור, אילו המקרה היה בקבוצה שרוצה לשכור מונית או הסעה, היה הדין משתנה, והיה חיוב תשלום על כל נפש, כך ששני ילדים מאותה משפחה היו משלמים כפול.

וכך מוכח מדברי התוספתא (מס' ב"מ פרק ז הלכה יד): "המשכיר לחבירו ספינה או קרון - מחשבין לפי משוי ולפי נפשות ואין מחשבין לפי ממון". וכ"פ הגהות אשרי (מסכת ב"מ פרק ו סימן טו הגהה א).

למותר לציין שיכולים ההורים לסכם כל סיכום שמקובל על שניהם, כמבואר במסכת כתובות דף נו עמוד א: "דבר שבממון תנאו קיים".

מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י.

 

לתשובה נוספת בנושא זה - לחץ כאן.

 

 

[1] כך כתב המרדכי: "סוף דבר, כל דבר שתלוי בממון ולא בסכנת נפשות - אין מחשבין אלא לפי ממון". וכ"פ הרמ"א: "במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר - גובין לפי ממון. וכן בשכר החזן... וכן בנין בית הכנסת - גובין לפי ממון". אבל המהרש"ל כתב "אבל היכא ששוכרין למהר ביאתם לרגל, או בחורים ההולכים ללמוד תורה - מחשבין לפי נפשות".

[2] וכך כתב הרב ברוך פז: "אם שתי שיירות היו נפגשות והסכימו לשכור טייעא ביחד במקום שכל שיירא יקח לבד, שם כל אחד היה משלם חצי, אפילו אם שיירה אחת הייתה גדולה ויותר עשירה מן השני, בגלל ששם כל אחד חוסך מן השני חצי מן העלויות של השכרת הטייעא, ולכן כל אחד משלם חצי, ולא שייך להתחשב בהנאה שיש לכל קבוצה, שמה אכפת לשיירה אחת מכך שהשיירה השנייה יותר גדולה או קטנה כל עניינם הוא לשכור את הטייעה ביחד, ולכן הם משתתפים בשכירת השירות, ולא מסתכלים כלל על ההנאה לעומת שיירה שהתחייבו לפעול ביחד כמו בני העיר ואין אופציה לכל קבוצה לשכור לבד ולכן משלמים לפי ההנאה".

"ראיה לכך שכאשר שני אנשים זרים משתתפים לעשות משהוא ביחד לא מתייחסים להנאה שיש לכל אחד אלא לכך שכל אחד חוסך מחבירו חצי העלות, ולכן משתתפים במחיר החפץ אפשר למצוא במקיף חבירו מארבע רוחותיו, שכל אחד משלם את חלקו ולא מתייחסים כלל אם אחד עשיר או עני וכו', אלא משתתפים במחיר החפץ, וכן שני שותפים שבנו כותל באמצע או על ידי זה שחייבו עצמם לכך או על ידי זה שיש היזק ראיה, בכל אופן כל אחד משלם חצי ולא מתייחסים כלל להנאה הספציפית שיש לכל אחד".

"ולכן בנידון דידן, שכל אחד היה צריך להסיע כל יום ואמרו נכש עמי היום ואני מחר, לא מתייחסים לכך שיש לזה יותר הנאה מן השני אלא מתייחסים לכך שכל אחד חסך מחבירו חצי".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן