משפחה הזמינה צימר לשבת. שעה לפני כניסת שבת בעלת הצימר דרשה שיחברו את המזגנים לשעון שבת, השוכרים ניסו לכוון את השעון שבת אך הוא היה מקולקל. האם בעלת הצימר יכולה למנוע מהשוכרים את הדלקת המזגן, או להכריחם לכוון את השעון ולסמוך על כך שהשעון שבת יעבוד? האם צריך לקרוא לבעלת הבית שביקשה לשים את השעון?

 

הרב ישועה רטבי

 

 

תשובה:

  • א. ניתן לבטל את השהות בצימר מדין מקח טעות. הסכמת בני המדינה (כלשון הרמב"ם בהלכות מכירה פרק טו הלכה ה) היא, שצימר בחודשי הקיץ ללא מזגן - נחשב למום במקח.
  • ב. מכיוון שמדובר היה בכניסת שבת ולא הייתה אפשרות לבטל את המקח, ניתן לשהות בצימר ולהפחית מתשלום השכירות את הפער בין שהות בצימר עם מזגן לשהות בצימר ללא מזגן.

בכל מקרה בעלת הצימר לא הייתה מרוויחה מכיבוי המזגן, מכיוון שהסכום שהב"ד היה מפחית מתשלום השכירות לצימר - היה מתקזז כנגד החיסכון באי תשלום החשמל על המזגן, בשעות שבעלת הצימר רצתה לכבות את המזגן. (למרות שלא ניתן לקזז בדיני ביטול מקח, בכ"ז ניתן להפחית בדיני הונאה).

  • ג. השוכר צימר משלם על אירוח מתוך רוגע ושלווה, ולא על לחץ וחשש אולי השעון שבת לא יעבוד והמזגן לא יידלק. יש אומדנה דמוכח שאילו השוכרים היו מודעים לכך שתתכן תקלה במזגן - לא היו שוכרים את הצימר.
  • ד. האחריות לכוון את השעוני שבת מוטלת על בעלת הצימר ולא על השוכרים. בזמן מסירת חדרי הצימר היה על בעלת הצימר לבחון שהשעונים מסודרים ותקינים.
  • ה. השוכרים חייבים ליידע את המשכיר רק על נזקים שיש בצימר, ונחלקו הפוסקים האם יש חיוב ליידע על נזקים הבאים ממילא (כגון נזילה וכד'), וודאי שאין צורך ליידע על מצב השעון שבת בצימר.
  • ו. צריך להדגיש, כל התשובה מתייחסת להשכרה סתמית ורגילה של צימר, אך אם נחתם חוזה מפורש שאין להדליק מזגן ללא שעון שבת וכד' - חל איסור להדליק את המזגן ללא שעון שבת, ויש תוקף להסכם ככל תנאי שבממון[1].

 

פגמים הנמצאים בדירה

הרא"ש (כלל צו סימן ו) כתב: מעשה באדם שמכר לחברו בתים בעיר אחרת, והסכימו שהמכירה תחול בעוד מספר חודשים, הצדדים חתמו על קנסות, כך שלא תהיה בעיית קניין דברים. קודם שהגיע הזמן של הקונה להיכנס לבתים, נכנסו גויים לעיר וגרמו לנזקים שניתן לתקן אותם, למשל, עקרו דלתות וחלונות. הלקוח מעונין כעת לבטל את המקח, שהרי הבית התקלקל קודם גמר המקח, והוי מקח טעות, אך המוכר מוכן להוריד ממחיר הדירה את עלויות התיקונים, המוכר אינו מעוניין לבטל את המכירה - הרא"ש ענה: הדין עם המוכר, מכיוון שעדיין יש שם של בית על הבתים, והנזקים מוגדרים כמום עובר, לכן לא הוי מקח טעות. (מכאן נלמד כי בכל פגם או תקלה שיש במוצר וניתן לתקנה, יכול המוכר לקיים את המקח אם הוא מסכים להוריד את הסכום שעולה לתקן את המוצר).

הגר"א בסימן רלב ס"ק ט כתב: המקור לדין זה, הוא מדברי הגמ' במסכת כתובות (שם), שאם נמצא מום עובר באישה, (כגון זיעה עוברת) - לא הוי מקח טעות.

המרדכי (מס' כתובות סימן רצב) כתב: ר"י מיגאש נשאל על שני אנשים שהחליפו בניהם בתים, ואחד מהם מצא בביתו מומים, וטוען שלא שם לב אל המומים עד עכשיו וכעת תובעו, והשני טוען שהוא הודיע על הפגמים, והוא ג"כ מוכן לתקן את כל הנזקים.

ר"י מיגאש (סימן נא) פסק בדין זה: אם הפגמים אינם בגוף הבית - הרי שהחליפין תקפים, והמוכר צריך לתקן את כל הנזקים, אבל אם הפגמים הם בגוף הבית, כגון כותל רעוע, וכד', שצריך לשבור ולבנות חדש, במקרה זה אנו אומרים שהחליפין בטלים, שחליפין דינן כמקח וממכר, ואם יש מום בגוף - הוי כמקח טעות שהמקח בטל.

המגיד משנה (הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יח) כתב: המשכיר בית לחברו בערב פסח בחזקה שהבית בדוק, אך התברר שהבית אינו בדוק, ומדובר במקום שבודקים חמץ בשכר, כך שהשוכר שילם מעות מכיסו בכדי לבדוק את החמץ - צריך המשכיר להחזיר לו את המעות ששילם. הגמ' במסכת פסחים דף ד עמוד ב הסתפקה לומר, שגם לאחר שהמשכיר ישלם את המעות - המקח יתבטל[2].

המגן אברהם בס"ק ז כתב: קצת קשה, הרי בחושן משפט נפסק, שבמידה וניתן לתקן את המום, שהוא לא בגוף הבית - המקח אינו בטל, ומדוע הגמ' הסתפקה לומר, שהמקח בטל ורק בגלל שעושה מצווה אנו אומרים שהמקח לא בטל?

המגן אברהם תירץ: בחושן משפט מדובר שלא היה תנאי מוקדם, לכן רק כאשר לא ניתן לתקן - המקח בטל, אך כאן היה תנאי מוקדם עם המשכיר, לכן המקח היה צריך להתבטל (אלמלא דהוי מצווה).

האור שמח (הלכות מכירה פרק יז הלכה ט) תירץ: יש ללכת אחר אומדן בני האדם, האם יש הקפדה על המום, והאם יש הצדקה להקפדה. המשכיר דירה בערב פסח ואין לו זמן לבדוק את הבית, וודאי שמקפיד ויש הצדקה להקפדתו, שהרי אדם לא מוכן לגור באיסור, כך שהיה ניתן לומר שנחשב למום והמקח בטל, אבל במום שיש בבית, אנו אומרים שאין הצדקה להקפדה, שהרי ניתן לתקן את המום, ולאחר שהבית יתוקן יהיה ניתן לגור בצורה רגילה בבית, לכן לא הוי מום המבטל את המקח.

ללא ספק יש הצדקה להקפדה על מיזוג אוויר נאות לאורך השבת. מעבר לכך בגלל הסמיכות לכניסת שבת, לא היה ניתן להביא איש מקצוע שיתקן את השעון שבת, כך שאי הדלקת המגן הייתה מצדיקה ביטול השכרת הצימר מדין מקח טעות.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ה) כתב: "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה - מחזירין[3], וכל שהסכימו עליו שאינו מום - הרי זה אינו מחזיר בו. אלא אם פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך".

 

 

האם השהות בצימר נחשבת למחילה

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג) כתב: לקוח שהשתמש במוצר לאחר שידע שיש בו מום - אינו יכול לחזור בו, שהשימוש של הלקוח במוצר מהווה את ההוכחה לכך שהוא מחל על הפגם.

המשפחה הסכימה ללון בצימר למרות שבעלת הצימר רצתה לכבות את המזגן. האם המשך שהות המשפחה לאורך השבת ייחשב כמחילה.

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם הנתיבות (בס"ק א): לקוח שלא יכל להחזיר את המקח, כגון שהמוכר לא היה בביתו - אנו לא אומרים שמחל על הפגם. וכן כתב הריטב"א (מס' ב"מ דף נ:): כאשר ההונאה למעלה משתות, (הדין הוא שהמקח בטל), אם המתאנה לא יכל להחזיר, והודיע למוכר על כך, ולאחר כן השתמש במוצר - לא אומרים שמחל, ואם ירצה יוכל לבטל את המקח למרות שהשתמש במוצר.

המשפחה לא יכלה לחזור לביתה, מדובר היה בשעה לפני כניסת שבת, כמובן שלא ניתן להכין את צרכי השבת, לא ניתן למצוא בית הארחה חלופי, וודאי שלא היה ניתן לחזור לביתם, כך שדינם כמי שלא יכלו להחזיר את המקח, ואין בשימוש במקח (שימוש בצימר) משום הוכחה על מחילה.

מעבר לכך, המשפחה גילתה דעתה במפורש ומחתה בפני בעלת הצימר, שלא ניתן להתארח בחדר ללא מזגן, כך שאין מקום לומר שהייתה מחילה.

 

 

דין הונאה בקרקעות

המשנה במסכת בבא מציעא דף נו עמוד א כותבת: "אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים, והשטרות, (המוכר שטר חוב שהקונה יגבה את החוב שבשטר), והקרקעות[4], וההקדשות". (גזבר המוכר בהמה שנפל בה מום).

לדעת רב נחמן (במסכת קידושין דף מב עמוד ב), אין דין הונאה בקרקעות, אך לדעת רבי יוחנן (במסכת ב"מ דף נז עמוד א), במקח וממכר של קרקעות - יש דין הונאה במידה וסכום ההונאה הוא מעל שתות.

נחלקו הראשונים בפסיקת ההלכה, האם יש דין הונאה בקרקעות:

  • א. שיטת רבנו תם (תוס' ד"ה אמר ר"נ) - בהונאת קרקעות, רק פער עד שווי מחצית מערך המקח - לא הוי הונאה, אבל אם הפער גדול ממחצית שווי המקח - המקח בטל[5]. זאת כדברי הגמ' בדף קח עמוד א, במקרה בו קנה שדה השווה מאה זוז במאתיים, רב נחמן פסק שאין הונאה לקרקעות והמקח קיים, שהרי הפער לא גדול מיותר ממחצית משוויו האמתי. וכן במסכת כתובות דף צט עמוד ב מובא: שום הדיינים שפחתו או הותירו שתות - לת"ק מכרן בטל ולרשב"ג מכרן קיים, הגמ' העמידה שמכרם קיים רק עד מחצית. וכן נראה מדברי הירושלמי (מסכת כתובות פרק יא הלכה ד). וכ"פ הרא"ש (סימן כא). הרי"ף (דף לב.) הביא שיטה זו בשם י"א שני.
  • ב. שיטת הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יג הלכה ח) - אפ' אם מכר קרקע שווה אלף בדינר אחד, או שמכר קרקע שווה דינר באלף דינר - אין בזה הונאה. וכ"פ הרי"ף (שם) שאין לפסוק הלכה כדברי רבי יוחנן, שכן רב נחמן שהוא בתרא חלק עליו וסבר שאין הונאה בקרקעות כלל.

הרא"ש (שם) השיב: "ולא יכולתי לעמוד על דעת רב אלפס ז"ל, דפסק הלכה כרב נחמן נגד ר' יוחנן, משום דבתרא הוא. דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דפסקינן הלכתא כבתראי, אבל מקמי אביי ורבא - לית הלכתא כתלמיד במקום הרב. ורב נחמן - תלמידו של שמואל היה. והלכה כרבי יוחנן נגד שמואל בכל מקום, וכ"ש נגד רב נחמן תלמידו".

  • ג. שיטת י"א ברי"ף (שם) - הלכה כדברי רבי יוחנן, שיש הונאה בקרקעות במידה וסכום ההונאה עולה על שתות.

המחבר פסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א פסק כדברי ר"ת. הש"ך בס"ק יז הפנה לדבריו בסימן סו ס"ק קכב, שם הוכיח שהלכה כשיטת הרמב"ם. הגר"ע אייגר פסק שיש ספק בדין, והמוציא מחברו עליו הראייה.

ע"פ פסק המחבר שאין הונאה לקרקעות, לכאורה ניתן לומר שאין כל אפשרות לתבוע על הונאה בצימר, שהרי הצימר מחובר לקרקע.

אין לדמות אורח בצימר לשוכר קרקע, אלא יש לדון שוכר צימר כשוכר זכות השתמשות בחפצי הצימר (כיסא מיטה חדר אוכל וכו'), אין זה שוכר קרקע אלא שוכר מטלטלים, כך שדיני הונאה חלים בשכירות צימר.

מעבר לכך, ניתן לצרף את הפוסקים הסבורים שבית נחשב כמו תלוש ולבסוף חיברו, כך שוודאי ניתן לדון דיני הונאה. (מבואר ברמ"א בסימן צה סעיף א).

 

 

מנהג מדינה

הרי"ף (מסכת ב"מ דף נב.) והרא"ש (מסכת ב"מ פרק ז סימן א) הביאו את דברי הירושלמי (מסכת ב"מ פרק ז הלכה א): אמר רב הושעיה, זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה". וכן כתב המחבר בסימן רלב סעיף יט: "ומנהג מבטל הלכה".

צריך להדגיש, מנהג שמבטל הלכה אין הכוונה לאיסורים, אלא רק לדיני ממונות, כגון הלכה שבדין תורה פטור והמנהג לחייבו - חייב לשלם.

ישנן מספר הלכות בהן יש תוקף למנהג מדינה[6]. גם בדיני שכירות מבואר שיש ללכת אחר מנהג מדינה. וכך פסק המחבר בסימן שח סעיף ג: "ובמקום שאין מנהג ידוע; אבל במקום שיש מנהג - הכל לפי מנהג", וכן בסימן שיג סעיף א.

הריב"ש (סימן תעה) כתב: מנהג מדינה נחשב רק למנהג מצוי ונפוץ שנעשה הרבה פעמים, אבל מנהג שנעשה רק פעם אחת או שתיים - לא נקרא מנהג מדינה ולא מחייב את המעסיקים. וכ"פ הרמ"א בסימן שלא סעיף א: "ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים - אינו קרוי מנהג"[7].

החזון איש (ב"ב סימן ה בס"ק ד) כתב: מנהג מדינה תקף בגלל שתי סיבות: א)- כל אדם שבא לגור באותה מדינה נכנס לגור על דעת כל המנהגים של אותה מדינה. ב)- "מפני שהסכמת הציבור הוי ככח בית דין".

הראשון לציון הג"ר יוסף חזן בשו"ת חקרי לב (חו"מ ג עמוד קיא טור א) כתב: "עם כל זה לבי מהסס לחייבו, שהרי מנהג העולם שהמשכיר מתקן כל צרכי הבית שנתקלקלו, גם בהשכיר בית ידוע (בית זה)... וכבר ידוע שכל שנתפשט המנהג בכל פלוגתא דרבוותא, כאחד מן הסברות - מוציאין מיד המוחזק, וכל שכן בדיני שכירות שרובם תלויים במנהג המדינה".

מנהג המדינה פשוט בבתי הארחה להשאיר את המזגן דולק בצורה רציפה. הסברא פשוטה, אדם לא ישקיע את כספו לשהות במקום לא ממוזג ולא נוח.

כאמור, מנהג מדינה שיהיה בכל חדר בבית האחרה מזגן (נראה שניתן לבדוק מנהג מדינה ע"י סקר או סטטיסטיקה, או איש מקצוע בתחום שמודע לנוהג המקובל), וכן הסכמת בני המדינה שאם אין מזגן - נחשב למום וניתן לבטל את המקח.

 

 

דמים מודיעים מול מנהג

השאלה שנותרה לברר, האם יכולה בעלת הצימר לטעון שעשתה הנחה משמעותית במחיר השכירות, על מנת שהמזגן לא יהיה דלוק כל הזמן. דהיינו האם ניתן לטעון טענת הדמים מודיעים כנגד מנהג המדינה? בדין זה נחלקו הפוסקים:

תרומת הדשן (סימן שכג) כתב: מעסיק ששילם לפועל סכום גבוה יותר מהרגיל, המעסיק טוען שנתן שכר גבוה בכדי לא לשלם בכדי להיפטר מתשלום שאר ההוצאות (כגון הוצאות הדרך), שהרי הדמים מודיעים, דהיינו סכום הכסף הגדול שקיבל הפועל מהווים הוכחה לכך שהמעסיק פטור מלשלם על שאר ההוצאות הנלוות. למרות שהגמ' במסכת בבא בתרא דף עז עמוד ב כתבה שאין הדמים מודיעים, בכ"ז כאשר אין מכחישין עיקר הלשון - הדמים מודיעים[8]. (מובא בבית יוסף סימן שלא, וכן בסמ"ע בסימן שלב ס"ק ח).

אבל הקצות בסימן שלא ס"ק א כתב: לא אומרים הדמים מודיעים מול מנהג מדינה, ולכן הגמ' במסכת בבא מציעא בדף פג עמוד א כתבה: גם אם המעסיק נתן שכר גבוה, עדיין הוא לא יכול לומר שהעלה את השכר בכדי שהם יוסיפו לעבוד לפני הזריחה או אחרי צאת הכוכבים, אל אסור לשנות ממנהג המקום. נמצא אפוא, גם כאשר המעסיק שילם שכר גבוה לא אומרים שהדמים מודיעים למרות שאין בעיה בניסוח. הקצות סיים בצ"ע.

ע"פ דברי הקצות לא ניתן לומר הדמים מודיעים כנגד מנהג מדינה. הנתיבות בסימן שלב ס"ק א עוד הוסיף: גם תרומת הדשן מסכים שלא ניתן לומר הדמים מודיעים כנגד מנהג מדינה, (כמבואר בהערה[9]), כך שאין במתן ההנחה הוכחה להסכמה על אי הדלקת המזגן בצורה רציפה לאורך כל השבת.

 

 

חובת יידוע השוכר על נזקים שיש בבית

השוכרים חייבים ליידע את המשכיר על נזקים שיש בבית שכור. הפוסקים דנו האם יש חיוב ליידע על נזקים הבאים ממילא, כמובא במחנה אפרים (הלכות שומרים סימן לה) ואכמ"ל.

החיוב ליידע הוא מדין השבת אבידה, ונראה שחיוב זה לא חל בגלל שתי סיבות: א)- כלל לא ברור שיש אבידה, שהרי מנהג מדינה להשאיר את המזגן דולק בצורה רציפה. ב)- השבה האבידה עלולה לגרום למשיב לנזק. דהיינו יידוע בעלת הצימר בדבר השעון שבת עלול לגרום לאי נוחות בלתי סבירה.

השוכרים עשו טובה לבעלת הצימר בכך שמלכתחילה הסכימו לחסוך במזגן באמצעות שעון שבת, למרות שמנהג מדינה פשוט להפעיל את המזגן בצורה רציפה. וודאי שהאחריות על החיסכון מוטלת על בעלת הצימר ולא על השוכרים.

 

 

[1] בגמ' במסכת כתובות דף נו עמוד א מובא: "דבר שבממון תנאו קיים". דהיינו כל תנאי וסיכום שנעשה בין הצדדים קביל, כך שההסכם מחייב ומבטל הסכמות קודמות שנעשו בע"פ. מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, בסימן שטו סעיף ב, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י.

[2] אך למסקנה המקח קיים, שכן ניחא לשוכר לקיים מצווה, אך לא לשלם מכיסו. וכ"פ הרמ"א באו"ח סימן תלז סעיף ג, אך המחבר פסק, שהמשכיר לא צריך להחזיר, "שהרי לא ההנהו למשכיר כלל, דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה, וליכא חיובא דממונא עליה כלל". (מ"ב ס"ק יג).

[3] המגיד משנה כתב: אין לדברי הרמב"ם מקור מן הגמ', אלא הוא למד זאת מן הסברא, שיש ללמוד מק"ו מדין הונאה, שהרי בדיני הונאה המקח חוזר רק עד זמן מסוים, ובמום - המקח חוזר לעולם.

הגר"א בס"ק יא כתב: המקור לדברי הרמב"ם, הוא מן הגמ' במסכת כתובות דף עב עמוד ב: "ומידי דקפדי בה אינשי - הוה קפידיה קפידא, מידי דלא קפדי בה אינשי - לא הוי קפידיה קפידא". (הגר"א הביא את דברי הגמ' כמקור למום הנמצא בבית, אך לאחר מכן הגר"א הוסיף: "וה"ה למומים דחד דינא להו").

[4] יש גאונים שכתבו שאין דין הונאה רק על קרקעות בארץ ישראל, אבל יש דין הונאה על קרקעות בחו"ל, שכן הקרקעות בחו"ל עומדות להימכר, ודמו למיטלטלין, והביאו ראיה ממס' ערכין דף כט עמוד א. אבל הראב"ד כתב: הגמ' דיברה רק לגבי חרמים, אבל לגבי שבועה ואונאה - יש להם דין של קרקע.

[5] הסמ"ע בס"ק נ כתב: לפי שיטת רבנו תם, רק פער פחות משווי מחצית מהסכום - אין בו הונאה, אבל אם הפער בגודל מחצית מהסכום - יש דין הונאה, וק"ו אם הפער גדול ממחצית מהסכום, שיש דין הונאה. הסמ"ע תמה על דברי הרמ"א, שכתב: אין הונאה בקרקעות עד מחצית מהסכום, ורק כאשר הפער גדול ממחצית - יש דין הונאה בקרקעות.

הש"ך בס"ק יז כתב כדברי הרמ"א: פער בגודל מחצית מהסכום - אין הונאה, ורק כאשר הפער גדול ממחצית מהסכום - יש דין הונאה בקרקעות. וכך מוכח מדברי התוס' (מס' ב"מ דף נז. ד"ה אמר, וכן התוס' במס' ב"ק דף יד. ד"ה דבר). הפתחי תשובה בס"ק כד כתב: בספר שער המלך (הלכות מכירה פרק יג הלכה ח) הקשה על דברי הש"ך, ופסק כדברי הסמ"ע. וכ"פ הב"ח בס"ק מא.

[6] נראה שמדינה הכוונה למחוז או לעיר גדולה, וכדברי המשנה במסכת בבא בתרא דף לח עמוד א: "שלש ארצות לחזקה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל... אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת". (וכן מובא במשנה במסכת כתובות דף קי עמוד א: "שלש ארצות לנשואין: יהודה, ועבר הירדן, והגליל"). וכך כתב רש"י (מסכת גיטין דף ב: ד"ה אי נמי): "ממדינה למדינה בארץ ישראל - כגון יהודה וגליל".

[7] וכ"פ הציץ אליעזר (חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק י): "הא כל שנעשה יותר מפעם אחת או פעמיים, ועל אחת כמה כשידענו שנעשה כבר הרבה פעמים, דשפיר קרוי מנהג והולכין אחריו".

[8] הגמ' התייחסה למקרה בו רוב אנשי העיר קוראים לכל דבר בשמו, לעול קוראים עול, ולבקר קוראים בקר. לכן הדמים לא מודיעים, אומנם אילו כל אנשי העיר היו קוראים בשם אחד לשני המוצרים - הדמים היו מודיעים. אבל במקרה בו כל אנשי העיר קוראים בשם אחד לשני המוצרים, כגון שכולם קוראים שור גם לשור חרישה וגם לשור שחיטה - הדמים מודיעים.

[9] הנתיבות בסימן שלב ס"ק א כתב: גם תרומת הדשן מסכים שלא אומרים הדמים מודיעים כנגד מנהג, אבל כאשר יש שינוי מהמנהג - ניתן לומר שהדמים מודיעים. במקרה המובא בתרומת הדשן היה שינוי מהמנהג, שכן בד"כ הפועלים מבקשים את ההוצאות לפני תחילת ההעסקה, וכאן הפועל לא תבע לפני ההעסקה אלא רק לאחר מכן, ובגלל שינוי זה ניתן לומר שהדמים מודיעים.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן