הרב ישועה רטבי

צו מניעה

המקרה:

קבוצת רוכשים רוצה להוציא צו מניעה כנגד המועצה, האם יש בכך משום איסור פנייה לערכאות?

תשובה:

מותר להוציא צו מניעה זמני בבית משפט בכדי לעצור את התהליכים עד לבירור בבית הדין, או עד לאישור הב"ד לתבוע בבית משפט. אומנם אם שני הצדדים יצייתו לצו מניעה של הבית דין - אסור לפנות לבית משפט, אלא יש להוציא צו מניעה מהבית דין.

השאלות לבירור:

  •         א.        לדון בערכאות.
  •         ב.        דין בתי משפט במדינת ישראל.
  •          ג.         האם מותר להוציא  צו מניעה בבית משפט?
  •         ד.        מה המקור לסמכות בית הדין לתת צו מניעה?
  •         ה.        נדונים בצו מניעה.

א- לדון בערכאות

הגמ' במסכת גיטין דף פח עמוד ב כותבת: "היה ר"ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, (אספות בהן שופטים הגויים), אע"פ שדיניהם כדיני ישראל - אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים".

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז) כתב: "כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל - הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף, (הסמ"ע בס"ק ג ביאר: "ילפינן לה, מדכתיב בפרשת האזינו {דברים ל"ב ל"א} כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים - זהו עדות לעילוי יראתם"), והרים יד בתורת משה רבינו, (הסמ"ע בס"ק ד ביאר: "דמדהניח דייני ישראל והלך לפני דייני גוים - מראה כאילו תורת מרע"ה ומשפטיו אינו אמת ח"ו")", שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - לפניהם ולא לפני עכו"ם, לפניהם ולא לפני הדיוטות, היתה יד העכו"ם תקיפה, ובעל דינו אלם, ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל - יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא - נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו".

מדברי הרמב"ם מבואר, שישנן שתי בעיות בהליכה לערכאות: א)- איסור הכתוב בתורה 'לפניהם ולא לפני גויים'. ב)- איסור חילול השם, שמייקר את חוקיהם, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה. בעיה נוספת שיכולה להיגרם בהליכה לערכאות, היא איסור גזל, שמוציא דבר מחברו שלא היה מקבל אילו היה דן בדין תורה.

הרמב"ן (שמות פרק כא פסוק א) כתב: יש איסור ללכת לערכאות, גם כאשר שני הצדדים מעוניינים בכך, וגם כאשר דין הערכאות שווה לדין תורה. "ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואע"פ שידוע שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם. ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל - מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגוים - אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין".

הדרכי משה בסימן כו ס"ק א כתב בשם תרומת הדשן (סימן דש): גם בדבר שניתן לעשות דין לעצמו - אסור לעשותו ע"י הגויים. וכן פסק הסמ"ע בס"ק א.

האורים בס"ק ד כתב: "דמראה (מי שתובע בערכאות) כאילו תורת משה אינו אמת חס ושלום, ואין בו די להוציא הדין לאור השמש, ולכך הולך לפני גוים שבקיאים בטיב דתי המלכות המוטבע עפ"י שכל אנושי".

ב- דין בתי משפט במדינת ישראל

ידועים דברי החזון איש (סנהדרין סימן טו סוף ס"ק ד) שהאיסור לדון בבית משפט במדינת ישראל חמור יותר: "אע"ג דליכא ביניהם דיין שידין עפ"י משפטי התורה, ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסרי האדם - אינם רשאים לקבל עליהם חקי עמים או לחוקק חוקים, שהשופט כל דין שלפניו הנראה אליו זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חקים - הרי הם מחללים את התורה ועל זה נאמר אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות כדאיתא בסימן כו. ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט ע"פ חקים בדוים, ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו משפטי התורה על משפטי ההבל. ואם יסכימו בני העיר על זה - אין בהסכמתם ממש. ואם יכופו על זה - משפטם גזלנותא ועושק, ומרימים יד בתורת משה".

בפסקי דין רבניים (חלק יא פס"ד בעמוד 259) מובא בשם הרב הראשי לישראל הגריא"ה הרצוג זצ"ל: "ולדעתי אלף פעמים גרוע מכל יחיד או יחידים או קהילה מישראל ההולכים לערכאות של גויים, כשעם ישראל בארצו, בתור שכזה, דן על פי חוקים זרים. המבלי אין אלוקים בישראל... ומעתה אני אומר שעם ישראל בתור שכזה ובארץ קדשו, כשהוא מזניח תורתנו הקדושה ודן על פי חוק זר, אעפ"י שהחוק ההוא איננו מתיימר לנבוע ממקור על אנושי ואין לו אופי דתי - בכל זאת הרי הוא בועט בתורת אלוקים חיים כפי שמסרוה ופירשוה הנביאים ורז"ל ורבותינו הפוסקים ממשה רבינו עד היום, ותוצאותיו של מצב מחפיר ומכאיב זה מי ישורן". (מתוך המאמר: גדרים בדין המלכות, התורה והמדינה, כרך ז', עמ' ט' ובעמ' י').

הציץ אליעזר (חלק יב סימן פב) הביא מכתב שכתב הגרצ"פ פרנק לעו"ד שטען שאין איסור הליכה לערכאות בבתי משפט שהמדינת ישראל: "איני יודע מה הוא סח, מה לתבן את הבר. וכי בשביל שבעינינו ראינו עזרת צור ישראל וגואלו, וברחמיו גאלנו משיעבוד הגוים, וכי בשביל זה - נתן יד לפושעים לעקור את תורתנו המסורה לנו מצור ישראל וגואלו"?!

"ולמה לא ישתומם להושיב שופטים שפנו עורף לתורתנו, ואינם נרתעים להושיב שופטים בורים וריקים מתורה ויראת שמים על עם ה', למה לא יזעק מרה, הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שאחרי החסד והרחמים שפקד ד' את עמו לתת להם שארית בארץ אבותינו? תיכף כשבאו לסדר בתי משפט, געלה נפשם בתורתנו הקדושה, אשר כל מי שטעם טעם תורה מימיו, הרי יודע שכל דברי התורה מתוקים מדבש ונופת צופים, והוא סוד קיומנו בגלותנו הממושך, והרשעים האלה אשר נכבה מלבם כל זיק של יהדות, פערו פיהם בלי חק להטיל דופי בתוה"ק, ולברור דוקא חקות הגוים אשר בדו מלבם".

"וכאן פונה הגרצ"פ ז"ל בשאלה מפתיעה ומקורית אל העוה"ד, ושואל אותו: לפי השערתי בודאי מברך בכל יום שלא עשני גוי וכו', והלא שלש ברכות הללו שמברכין שלא עשני הוא רק על התורה והמצוות שנתן לנו הקב"ה, ואם מבטלים מצוות ומשפטי התורה ובוחרים דוקא במשפטי הגוים על מה הוא מברך שלא עשני גוי"?!

ג- הוצאת צו מניעה בבית משפט

צו מניעה נועד להבטיח שלא יעשו פעולות ושינויים בשטח עליו קיים סכסוך. צו מניעה נחשב לסעד זמני עד לבירור הסופי של הסכסוך בשטח המריבה. הוצאת הצו מותרת בתנאי שיודגש בבית המשפט שהבירור יעשה בבית הדין ע"פ דין תורה.

ניתן להתיר רק הוצאת צו מניעה זמני, אך אין היתר להוציא צו מניעה קבוע שניתן לאחר פסיקה של בית המשפט, ולאחר שהצדדים הביאו ראיות והשמיעו את טענותיהם בית המשפט.

וכך פסק האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן יא): "הנה דבר פשוט ומובן הוא, שא"א לסרב לבוא לדין מחמת שטוען שבעל דינו הלך לערכאות לקבל עיקול למנוע הצד שכנגדו מלגבות ממונו, דאין להחשיב זה כהליכה לערכאות. וגם פשוט הוא, שאם זה שמסרב עתה לדין באמת בעצמו הקדים הצד שהשיג העיקול, והלכו מקודם לערכאות, שזה סתם טעות וגם עולה להם, לטעון עכשיו בצדקתם שהם פטורים לבוא לדין מחמת שגם הצד שכנגדם הלך לערכאות".

הרמ"ע מפאנו (סימן נא) כתב: כאשר יש חשש להפסד (כגון מלווה שרואה שהלווה עומד בפני פשיטת רגל ולא יוכל לתבוע את חובו), ניתן לפנות לערכאות לצורך עיקול וכך הדין גם לצורך הוצאת צו מניעה. הרמ"ע מפאנו סייג מתן היתר זה רק במקום בו הצד השני לא ישמע לצו הבית דין, אך אם שני הצדדים ישמעו לצו מניעה של הבית דין - אין היתר לפנות לערכאות.

כך כתב הרמ"ע מפאנו: "אחרי שבעונותינו הרבים אזלת יד מישראל, ורבו המבריחים את נכסיהם ונועלים דלת בפני לווים, ראינו לכל גדולי רבותינו נותנים רשות לעכב בדיני האומות ממון הנתבע ביד הנפקד, שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה, ואח"כ יסדרו טענותיהם לפני ברורים בדינינו, ופשיטא שלא הוצרכו לכך אלא במקום שאין דבריהם נשמעים כל הצורך, ובכה"ג סברא היא ותורה שלמה ליכא לספוקי עלה, ועל זה סמכנו פעמים רבות שבא מעשה לידינו".

ד- מקור סמכות בית הדין לתת צו מניעה

הוצאת צו מניעה בדין תורה מבוארת בגמ' במסכת בבא בתרא דף לד עמוד ב, בסכסוך שהיה בין שני אנשים על ספינה השטה בנהר, הגמ' דנה האם בית הדין מוציא צו מניעה, בכדי שאף אחד מהצדדים בתביעה לא יוכל לתפוס את הספינה[1].

וכך ניתן להוכיח מדברי הרא"ש במסכת בבא קמא (פרק א סימן ה): "כן נמי מי שבא לפני ב"ד ואומר יש לי תביעה על פלוני, ומצאתי לנכסיו במקום ידוע, ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי, ומבקש שיעכבו ב"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו... ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן - מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו".

הרא"ש והסביר בשם גאון: זו תקנה מיוחדת של החכמים, באדם שנכסיו מתמוטטים, משום השבת אבידה. אך הרא"ש העיר: לא צריך תקנת חכמים בשביל לעקל נכסים, "אלא זהו דין גמור, שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו, בכל טצדקי דמצי למיעבד".

הבית יוסף בסימן עג פסק: "ולענין הלכה, כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת, ומסתבר טעמייהו - הכי נקטינן. וכבר פסקתי כן בתשובה (אבקת רוכל סימן קסב) הלכה למעשה, והסכימו עמי חבירי". וכ"פ המחבר בסימן עג סעיף י.

ניתן להוציא צו מניעה למרות שמבקש הצו לא הוכיח את טענותיו, כי הוצאת הצו מניעה נועדה להגן על המבקש שלא יגרם לו נזק.

הגרי"ש אלישיב (מובא בישורון כח עמ' רכא) פסק: "למתן צו מניעה זמני - די בטענות שהן בגדר לכאורה בלבד. הקביעה אם אכן ישנן טענות כאמור או לא - מסורה לשיקול דעתו של בית הדין הדן בדבר".

ה- נדונים בצו מניעה

צו מניעה כנגד מי שלא חתם שטר בוררות - לפי חוק הבוררות, אין סמכות לדון ולא להוציא צו מניעה כל עוד ששני הצדדים לא חתמו על שטר בוררות. רק לאחר חתימת שני הצדדים, יכולים הבית דין להוציא צו מניעה, בכדי למנוע מעשה בלתי הפיך של אחד מהצדדים.

בית הדין הגדול בהרכב הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, הגאון רבי בצלאל ז'ולטי והגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל פסקו (סדר הדין פי"ז סי' 2) שיש סמכות הלכתית לבית הדין להוציא צו מניעה. אין לדחות בקשה לצו מניעה למרות שאין לבית הדין סמכות חוקית לכך, "כי כל בר ובת ישראל חייבים להיות צייתי דינא, והם בחזקת צייתי דינא".

צו מניעה במעמד צד אחד - הדיינים יכולים להוציא צו מניעה גם במעמד צד אחד. למרות שיש איסור על הדיין לשמוע את טענות אחד מהבעלי הדין ללא נוכחות הבעל דין השני[2], בכ"ז בכדי למנוע גרימת נזק, ניתן להקפיא את התהליכים. יש יכולת לצד השני (מושא הצו) להגיב ולגרום לביטול הצו, שהרי כתב הצו מובא לידיעת הצד השני לכן אין לאסור הוצאת צו במעמד צד אחד מדין שמוע בין אחיכם. מעבר לכך, אין בנתינת הצו מניעה משום קביעת עמדה בין הצדדים ולכן ניתן לנותנו במעמד צד אחד[3].

כך גם כתב הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ג סימן תמ): ניתן להוציא צו מניעה גם במעמד צד אחד ולא צריך לשמוע את שני הצדדים. כעת הנתבע שהוטל עליו צו מניעה הופך להיות התובע, כך שחייב לדון בבית דין שהטיל עליו את הצו מניעה, ולא אומרים שיש ללכת אחר הנתבע.

נזקים שנגרמו בעקבות הצו מניעה - בספר ים של שלמה (מסכת בבא קמא פרק א סימן כ) מובא: אדם שהוציא צו עיקול לחברו, ובעקבות הצו נגרם לו נזק - לא ניתן לחייבו לשלם על ההיזק שאירע בעקבות הצו, שנחשב לגרמא ולא למוסר. וכך פסק רבי אליעזר מטולא (מרדכי מסכת ב"ק סימן קצג), שלא ניתן לחייבו מכיוון שלא התכוון להזיק אלא רק התכוון להציל את רכושו.

אומנם אם התביעה הייתה קנטרנית, והתברר שלא הייתה סיבה מוצדקת להוצאת הצו מניעה - מוציא הצו יתחייב לשלם בנזקים שנגרמו למושא הצו. (יש לכתוב תנאי זה בשטר הבוררות).

בשו"ת חוות יאיר (סימן מה) מובא: מעשה שהיה "בשנת תמ"ט, שפשטו חיל מלך צרפת באשכנז, והחריבו כפרים ועיירות, ושללו ובזזו יינות". היה שם אדם שהבריח את היינות שלו לספינה, בכדי שהחיילים לא יבזזו את היינות. אותו אדם היה חייב מעות לחברו, כאשר החבר המלווה שמע על כך, הוא עיקל את הספינות עם היין, וביקש לגבות את חובו מהיינות, אבל לאחר מספר ימים החיילים הצרפתים מצאו את הספינה ובזזו אותה. הלווה תבע את המלווה שגרם לו נזק בעקבות העיקול, אך החוות יאיר פסק שהמלווה לא חייב לשלם על הנזקים, בגלל שזהו גרמא, שהרי הוא לא עשה כל מעשה בגוף היין, אלא רק דיבור, וגם הדיבור לא גרם לנזק אלא העיקול של השלטונות גרם לנזק, לכן נחשב לגרמא דגרמא, ופטור גם מדיני שמים.

הדרכי משה בסימן שפח ס"ק ב: "וכתב הנמוקי יוסף פרק השותפין (מס' ב"ב דף ה: דיבור ראשון) מי שרואה שנזק רוצה לבוא עליו - יכול להציל עצמו, אף על גב דעל ידי זה יבוא הנזק לחבירו, אבל אם כבר בא עליו וגרמו לחבירו חייב". וכך פסק הרמ"א בסימן שפח סעיף ב: "היה רואה נזק בא עליו - מותר להציל עצמו, אף על פי שע"י זה בא הנזק לאחר".

הנימוקי יוסף חילק בין נזק שכבר נגרם שאז אסור להעביר את הנזק לאחרים, אבל אם הנזק עוד לא נגרם אלא רואה שבעתיד יתכן ויארע לו נזק - יכול לנקוט בפעולה גם אם ייגרם נזק לחברו.

דין זה מקורו בדברי הירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ג הלכה א): "ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו, עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו - רשאי לפנותן למקום אחר, משנכנסו - אין רשאי לפנותן למקום אחר". יסוד הדין הוא שמותר לאדם להציל את ממונו, גם אם בעקבות ההצלה ייגרם נזק לחברו. הפני משה ביאר: מותר לפנות את הנזק לכוון חבירו, כי זהו גרמא בעלמא.

הפרת צו מניעה - בפסקי דין ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ד פס"ד בעמוד טו) מובא: "דינו של המפר צו מניעה של בית דין הוא כמי שלא ציית דינא וחייב נידוי".

האם דיין יחידי יכול להוציא צו מניעה - הרא"ש (שם) פתח את דבריו וכתב: "מי שבא לפני ב"ד ... ומבקש שיעכבו ב"ד", משמע שצריך ב"ד בכדי להוציא צו עיקול, אבל בסוף דבריו כתב: "אם רואה הדיין ... מצווה הדיין לעכב".

מהרש"ך (חלק ג סימן נח) הבין, שאין צורך בב"ד בכדי לעקל את נכסי החייב, שכן יש חובה על כל יהודי להציל עשוק מיד עושקו, ומצווה זו אינה מוטלת בהכרח על הב"ד, אלא היא שייכת בכל אדם, אם כי צריך שיהיה דיין שכן בכדי לעקל צריך שיתמלאו מספר תנאים, כגון אמתלה וכד', לכן צריך שהמעקל יהיה דיין הבקי בדינים אלו, כך שהביצוע בפועל מוטל על דיין. ומכאן שניתן לדיין אחד להוציא צו מניעה.

מנהג בתי הדין - המנהג היום בבתי דין, להוציא צו מניעה בנוכחות צד אחד, אך הב"ד מבקשים ערבות כספית בכדי לוודא שלא מדובר בתביעה קנטרנית. יש בתי דין שלא יתנו צו מניעה ללא קביעת מועד לדיון בין הצדדים.


[1] הגמ' הביאה מחלוקת בין האמוראים: "רב הונא אמר: תפסינן, רב יהודה אמר: לא תפסינן". צריך לציין, גם לדעת רב יהודה ניתן להוציא צו מניעה, אלא שהב"ד לא תופס בפועל בגלל שלא יוכל לאחר מכן לחזור ולהוציא את החפץ, (למרות שהצדדים לא הביאו ראיות לטענותיהם), כך שתפיסת הב"ד כמוה כהכרעה, אך במציאות של צו זמני אין בהוצאת הצו משום הכרעה בדין.

[2] כמבואר בגמ' במסכת סנהדרין דף ז עמוד ב: "שמע בין אחיכם ושפטתם - אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו. (רש"י - "שמע דבריך בין אחיכם, כשתהיו שניכם יחד משמע"). ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, קרי ביה נמי שמע בין אחיכם". וכך נפסק להלכה בסימן יז סעיף ה.

[3] יש לציין, בכדי שצו עיכוב יציאה מהארץ יהיה קביל בבית משפט, הצו צריך להינתן במעמד שלושה דיינים.

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן