הרב ישועה רטבי

פתיחת עסקים בבניין מגורים

הקדמה

מיוחדות הן הלכות שכנים: אין בהן דיני מזיק שחייב לעולם, אלא יש בהן זכויות, חובות ושעבוד הדדי שתקנו חז"ל בכדי לדאוג לזכותו של כל אדם לגור בביתו ולחיות את חייו, "כפי הראוי והנכון לפי טבע העולם" (חזון איש ב"ב סימן יא ס"ק א).

יסודותיהם של דיני שכנים מובאים במשנה במסכת בבא בתרא (דף כה עמוד ב), הדנה במקרה שבו נגרם נזק מפעולה שגרתית של אדם החי את חייו בצורה רגילה (כגון מי שנטע אילן בתוך שדהו, ולאחר זמן הרסו השורשים את בורו של השכן): חכמים סבורים, שעל המזיק להימנע מכל פעולה שעלולה לגרום נזק (ואפילו נזק עקיף) לזולת. אבל רבי יוסי סבור, שהמזיק צריך להישמר רק מהיזק ישיר, אבל אדם רשאי לעשות ברשות שלו פעולות רגילות, וגם אם במהלך הזמן ייגרם נזק - גרמא הוא (ובדוגמא הנ"ל, הניזק הוא שצריך להרחיק את בורו משורשי האילן המזיקים שנטע שכנו בחצר הסמוכה). ההלכה נפסקה כדעת רבי יוסי (רמב"ם הלכות שכנים פ"י ה"ה; שו"ע חו"מ קנה, לא), ומכאן אנו למדים שבכל נזקי שכנים, מחייבים אנו את המזיק להתרחק ולהימנע מפגיעה בזולתו רק במקרים של היזק ישיר ("גירי דיליה").

בעל הנתיבות (סימן קנה ס"ק יח) כתב סברא יסודית לביאור החילוק בין הלכות שכנים ובין הלכות נזיקין: בהלכות נזיקין יכולים הבעלים להשתמש ברכוש שלהם וגם לשמור עליו שלא יזיק, ומכיוון שיש לבעלים גם אפשרות שימוש וגם אפשרות שמירה, לכן הם חייבים לשמור על רכושם שלא יזיק, ואם הזיק רכושם - חייבים לשלם. אבל בהלכות שכנים אין הבעלים יכולים להשתמש ברשות שלהם וגם לשמור עליו שלא יזיק. אם נבקש מהבעלים לשמור, הרי שהם כלל לא יוכלו להשתמש. לפיכך סבר רבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, כי אין לנו אפשרות למנוע מהאדם שימוש ברשותו בדבר שאינו גורם נזק בצורה ישירה (ולכן  בדוגמא הנ"ל מותר לשכן לנטוע אילן בחצרו, כי מותר לכל אדם להשתמש בחצרו לפי הייעוד שהוא מחליט על פי בחירתו החופשית, למרות שבמהלך השנים יגיעו השורשים לחצר חברו ויזיקו את בור חברו, מכיוון שהאפשרות היחידה להישמר מהנזק היא למנוע ממנו שימוש בחצר, ועל כן אין אנו אומרים שעל הניזק להרחיק את עצמו).

נראה שמקור סברתו של הנתיבות הוא בדברי הריצב"א (הובא בהגהות מיימוניות הלכות שכנים פרק י הלכה ה): "דלאו לכל מילי אמר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו, אלא שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו"[1].

פתיחת עסק בבניין מגורים

מדברי המשנה במסכת בבא בתרא (דף כ עמוד ב) מבואר ששכנים יכולים להתנגד שלא יוכל אדם להכניס קונים לביתו, בגלל קול הנכנסים והיוצאים, ("יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין"), אך אדם יכול לעבוד בתוך ביתו ולמכור בשוק, כך שאין קונים הנכנסים ויוצאים בתוך ביתו, אלא נשאר רק הרעש שיש תוך כדי עבודה. ("ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים").

הראשונים התקשו בהסבר המשנה: מה ההבדל בין הרישא ובין הסיפא, מדוע ניתן למחות כנגד קול של אנשים הנכנסים ויוצאים, אך לא ניתן למחות כנגד קול פטיש ורחיים, הרי הם מרעישים יותר?

      א.        שיטת הרשב"א (דף כ: ד"ה חנות) - לא ניתן להתנגד לעבודה מהבית, לא ניתן להתנגד בגלל רעש, ורק ניתן להתנגד שלא יכנסו קונים. ניתן להתנגד לפגיעה בפרטיות ולא לרעש, שכן מותר לאדם להשתמש בתוך רשותו, ועל הניזק להרחיק את עצמו. נמצא אפוא, הרישא והסיפא של המשנה עוסקים בסוגי היזק שונים: הסיפא מדברת על הזכות שיש לאדם להשתמש בתוך ביתו, אבל הרישא מדברת על היזק ראייה[2] ופגיעה בפרטיות, (לעולם לא ניתן למחות בגלל רעש, ולא משנה אם זה רעש הבא מן הנכנסים והיוצאים או רעש הבא מפטיש, אלא רק ניתן למחות על היזק ראייה). הבית יוסף כתב שדברי התוס' (ד"ה וגרדי) מטין לדעת הרשב"א.

      ב.        שיטת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ו הלכה יב) - הרמב"ם הסביר אחרת את המשנה, לדעתו המשנה לא התייחסה לשני סוגי היזק שונים, אלא היא התייחסה לדיני חזקה בהלכות שכנים: המשנה התירה לעבוד מתוך הבית ולמכור בשוק - רק למי שכבר הוחזק בכך[3], אך מי שלא הוחזק בכך - השכנים יכולים להתנגד שיעבוד, בגלל הרעש. דהיינו המשנה כתבה שאין חזקה להכניס קונים לבית, שבזה תמיד ניתן להתנגד, אך יש חזקה לעבוד מתוך הבית. המחבר בחו"מ סימן קנו סעיף ב פסק כדעת הרמב"ם.

על כך ניתן להקשות: מדוע המשנה הביאה שתי דוגמאות שונות, (ברישא: "מקול הנכנסין ומקול היוצאין", ובסיפא: "מקול הפטיש ולא מקול הריחים"), אילו המשנה אכן הייתה מתייחסת רק לדין אחד, היה עליה להביא דוגמא אחת בלבד, ולחלק בין הוחזק ללא הוחזק?

ניתן לענות על שאלה זו ע"פ סברת הנתיבות בס"ק א: יש לחלק בין רעש משתנה ובין רעש קבוע. ניתן למחות כנגד קול של אנשים הנכנסים ויוצאים, כי בכל יום יש אנשים אחרים, כך שאין חזקה על רעש של אנשים שונים שנכנסים ויוצאים, שכן יש לדמות זאת לעשן ("קוטרא") שאין חזקה כנגדו, (השכן יכול לומר: חשבתי שאוכל לסבול את העשן אך אני רואה שאיני יכול לסבול וכעת אני מוחה). אבל יש חזקה כנגד רעש אחיד של קול פטיש.

       ג.         שיטת התוס' (דף כא. ד"ה גרדי) ע"פ ביאור הסמ"ע בס"ק י - המשנה גם ברישא וגם בסיפא מדברת על רעש, אלא יש לחלק בין רעש הנעשה בבית ובין רעש הנעשה בחצר. ברישא מדובר על רעש הנעשה בחצר השותפים, לכן ניתן למחות, כי גם לשותף השני יש בעלות על החצר, אבל בסיפא מדובר על רעש הנעשה בביתו או בחנותו, ולא ניתן למחות על רעש הנעשה ברשותו.

      ד.        שיטת מהרלב"ח (סימן צז) - המשנה דיברה על מציאות בה לא ברי היזקא. החילוק הוא האם ניתן לתקן ולמנוע את ההיזק. לגבי המכירה יש אפשרות למכור בשוק, לכן המשנה ברישא אסרה למכור בביתו, אך לגבי הכנת העבודה, (הייצור), יכול האומן לעבוד בביתו והשכנים לא יכולים למחות כנגדו, שכן אין אפשרות לתקן באופן אחר.

 

תלונת שכנים על רעש

לעיל הובאה שיטת הרמב"ם והמחבר, שכנים יכולים למחות כנגד אדם שמרעיש בדירתו, אך במידה והוא הוחזק לעשות רעש - שוב אין השכנים יכולים להתנגד. אמנם לדעת הרשב"א והרמ"א, השכנים לא יכולים למחות כנגד אדם שמרעיש בדירתו, אא"כ מדובר בשכן חולה.

לשיטת המחבר, רק על רעש שלא מגיע משימוש יומיומי בבית, כגון הכאת פטיש וכד' - ניתן למחות, אבל וודאי שלא ניתן להתלונן על רעש נורמאלי שיש לאדם בתוך ביתו, כגון רעש מילדים, או רעש ממכשירי אפייה, או רעש של מזגן ממוצע. וכדברי החזון איש (ב"ב סימן יג אות יא): "ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו".

לשיטת הרמ"א, אדם חולה - יכול להתנגד לרעש, והמשנה דיברה רק על אדם בריא, שאינו יכול להתנגד לרעש. (ריב"ש סימן קצו).

לקמן נראה ששכנים אינם יכולים למחות כנגד פתיחת תלמוד תורה, אמנם הפתחי תשובה (סימן קנו ס"ק ב) סייג בשם הלבוש: ההיתר לפתוח תלמוד תורה הוא רק אם נגרם רעש סביר בבניין משותף, אבל אם נגרם רעש "שאין דעת רוב העולם סובלתו" - השכנים יכולים למחות. מכאן ניתן ללמוד יסוד חשוב בבניין משותף: הדיירים לא השתתפו על דעת כך שיהיה רעש בלתי נסבל, ולפיכך יש ביכולתם למחות כנגד רעש בלתי נסבל.

 

פתיחת תלמוד תורה

מותר לפתוח תלמוד תורה לצד תלמוד תורה אחר, שכן קנאת סופרים תרבה חכמה, כאשר "השיקול היחידי הוא להרבות תורה וחכמה". (פד"ר ח"ח עמוד קכט). וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה בסימן רמה סעיף כב, ע"פ דברי הרמב"ם הלכות ת"ת פרק ב הלכה ז).

וכן מובא בפסקי דין רבניים (חלק ו עמוד צ): "יש עוד לדון בנדון, שהרי אומנות שניהם, התובע והנתבע, הוא מלמד דרדקי, ובמקצוע זה אין בכלל דין של השגת גבול, כדאמרינן באותה סוגיה דב"ב שם דף כ"א... לא רק שמותר לפתוח בית וללמד תינוקות בצד הראשון, אלא אפילו עושה כן לכתחילה בכוונה כדי למשוך התינוקות של זה אצל זה, ואין לנו לחשוש בזה משום השגת גבול או קיפוח פרנסה, כי עלינו לשים לב ולשקוד על טובת חינוך ולימוד התינוקות, וכאשר תהיה ביניהם קנאת סופרים היא תרבה חכמה כדי להגדיל תורה ולהאדירה. הִתחרות זו היא לברכה ולתועלת התלמידים, ולכן תיקנו שיושיבו לכתחילה מלמד בצד מלמד, ועל אחת כמה וכמה שאין ביה"ד נזקק למנוע זה".

כאמור לעיל, הפתחי תשובה בס"ק ב סייג בשם הלבוש: ההיתר לפתוח תלמוד תורה הוא רק אם נגרם רעש סביר בבניין משותף, אבל אם נגרם רעש "שאין דעת רוב העולם סובלתו" - יכול כל שותף למנוע הקמת תלמוד תורה. (הלבוש התייחס למקומות בהם גרים ביחד בחורף, שאז יש רעש בלתי נסבל לשותפים, ואם לא התנו מלכתחילה - ניתן למנוע.

הסתייגות זו נכונה גם בכל דבר מצווה, (לפי שיטת הטור שבכל דבר מצווה לא ניתן למנוע), כגון פתיחת בית כנסת בבניין משותף[4], או פתיחת מרפאה בבניין משותף, שאם יש רעש בלתי נסבל - ניתן למנוע את הקמתם.

 

פתיחת מרפאה בבניין מגורים

מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא (דף כא עמוד א) מבואר שיש תקנה מיוחדת לילדים שמותר להם ללמוד תורה, למרות שיש פגיעה לשכנים, זאת בכדי שהלימוד תורה לא יפגע.

הטור כתב: "וכן אין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות של בית רבן ואפילו הן רבים. וה"ה נמי לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה". הבית יוסף העיר: "ומ"ש רבינו דהוא הדין לכל מילי דמצוה וכו' - כן כתב הריטב"א בתשובה (סוף סימן כז).

צריך עיון כיצד הבית יוסף הבין מדברי הריטב"א, שניתן לפתוח כל דבר מצווה, הרי הריטב"א דיבר רק על פתיחת בית מדרש שדומה לפתיחת תלמוד תורה, אך לא ניתן מכאן להסיק על כל דבר מצווה, כגון חלוקת צדקה או פתיחת בית כנסת. וכך מובא בשו"ת הריטב"א (סימן כז): "ולא דוקא מלמד תינוקות של בית רבן, אלא הוא הדין לעשות מדרש להרביץ תורה או לדרוש בו לרבים כדי להגדיל תורה ולהאדיר ולא תשכח תורה מישראל. דכוליה חד טעמא הוא".

לכן נראה לומר שישנן שלוש שיטות: שיטה ראשונה של הטור: מותר לפתוח בבניין מגורים כל דבר מצווה. שיטה שנייה של הרמב"ן (דף כא. ד"ה בספרא): אסור דבר מצווה ומותר לפתוח רק תלמוד תורה. שיטה שלישית של הריטב"א (שם): מותר תלמוד תורה וכל מה שקשור בתורה כגון בית מדרש, כולל וכד'.

המחבר בסימן קנו סעיף ג פסק: "והוא הדין לכל מילי דמצוה - שאינם יכולים למחות בידו". לכאורה יש סתירה בין פסקי המחבר: בהלכה ג המחבר התיר לפתוח בבניין מגורים כל דבר מצווה, אך בהלכה א המחבר פסק: אדם שרוצה לבנות מרפאה או מתפרה, או מורה ללימודי חול - יכולים תושבי המקום לעכב זאת!

הסמ"ע בס"ק ג הסביר: העיר שושן הביא את דברי רש"י (דף כא. ד"ה רופא) שרופא הכוונה למוהל, אך הסמ"ע העיר: לאור דברי המחבר שמותר לבנות דבר מצווה, א"כ מותר להיות רופא מוהל, ולכן צריך להסביר את דברי הגמ' שמדובר ברופא רגיל.

אמנם לאור האמור לעיל, נראה שכלל אין כל קושי, אכן לדעת רש"י, כל ההיתר הוא רק בדבר מצווה שדומה לתלמוד תורה ולא בכל דבר מצווה. לכן ניתן למחות כנגד מוהל, וק"ו שניתן למחות כנגד פתיחת מרפאה.

הט"ז (על סעיף א) כתב: לאור קושיית הסמ"ע, שמותר דבר מצווה, כך שמותר לפתוח מרפאת מוהלים אך אסור לפתוח מרפאה רגילה, עדיין קשה, הרי גם לפתוח מרפאה רגילה שמרפאת את הגוף יש בזה מצווה[5]?

הט"ז הסביר ע"פ דברי הטור שכתב: "וכן אין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות של בית רבן ואפילו הן רבים, וה"ה נמי לכל מילי דמצוה, כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה". מכאן אנו למדים שמותר רק דבר מצווה שצריך לצרף אליו אנשים, כגון מניין לתפילה, או לחלוקת צדקה, אך שאר דבר מצווה שלא צריכים צירוף אנשים, כגון מרפאה - אסור לפתוח, אלא הרופא ילך אל החולים לביתם.

הסברא לדברי הט"ז: חייבים להתיר לפתוח מקום עבור דבר מצווה שצריך לצרף אליו אנשים, שהרי האנשים צריכים להתקבץ במקום מסוים (כגון בית כנסת להתפלל), ואם נאסור פתיחת המקום, הרי שכמעט בכל מקרה יוכלו השכנים למחות ביד מי שרוצה לפתוח מבנה עבור בית כנסת, והיכן יתפללו, לכך כתב הט"ז שבמקום בו צריכים להתקבץ לצורך המצווה - מותר לפתוח מבנה והשכנים לא יכולים למחות. (משא"כ במרפאה, שיכול הרופא ללכת לחולים).

 

פסיקה למעשה

כפי שהקדמנו, הלכות שכנים נועדו להסדיר את זכויותיו של אדם להשתמש ברשותו באופן סביר, מבלי לפגוע ישירות בזולתו. בפתיחה של עסק, מרפאה או תלמוד תורה בבית מגורים עלול להיגרם נזק עקיף לשכנים. ההיתר שאומרת המשנה בפתיחת תלמוד תורה, נחלקו בו הראשונים האם להרחיבו להקמת מוסדות מצוה נוספים. נראה שההיתר של חז"ל הוא רק בכדי לדאוג ללימוד תורה של ילדי ישראל ולא בכל דבר מצווה, וכדברי ערוך השולחן (סעיף ד): "אבל שאר דבר מצוה - יכולים למנוע". (וכאמור לעיל, גם בפתיחת ת"ת יש סייגים בכל הנוגע לרעש שאינו סביר).

אמנם מרן בעל השולחן ערוך (חו"מ סימן קנו סעיף ג) פסק שמותר לפתוח "כל דבר מצווה". אך נ"ל שקשה להסביר את פסק השו"ע באופן המורחב, דהיינו להתיר לפתוח בבניין מגורים כל דבר שיש בו מצווה, כי אם כן אין לדבר סוף: נצטרך להתיר גם פתיחת מרכולים בבניין מגורים (בטענה שעושה דבר מצווה בכך שמוכר בזול), פתיחת אולם אירועים לנזקקים וכד'. השכל הישר מסרב לקבל זאת.

לכן נראה לפרש את דברי השולחן ערוך באופן מצומצם, שיש היתר לפתוח רק בדבר מצווה שמועיל לכלל ישראל, ולא בדבר מצווה שיש לאדם פרטי. וכך כתב החתם סופר (חושן משפט סימן צב): כל דבר מצווה שמוטל על כלל ישראל - מותר לפתוח, ולכן מותר לפתוח ת"ת למרות הפגיעה בשכנים, אך לא ניתן לפתוח בבניין מגורים עסק שיש בו מצוה פרטית כאשר זה גורם לפגיעה בפרטיות של השכנים (כגון היזק ראייה). לכן אף על פי שיש לאדם מצווה להתפרנס ולפרנס, בכל זאת מצווה זו מוטלת עליו ולא על שכנו ולא יתכן לקיים מצווה על חשבון השכנים: "נהי דפרנסת בניו ובני ביתו מצוה מוטלת עליו היא, אבל אינה מוטלת על שכינו שיפסיד ע"י קלא דלא פסק בחצרו, ולא עליו מוטל פרנסתו של זה".

כאמור, בפתיחת מרפאה נראה שיש להתיר כי אין זו מצווה פרטית אלא מצווה שעוזרת לציבור, אך יש להתנות היתר זה בארבעה תנאים:

                            א.        מדובר במקום בו אין עדיין מרפאה, או שהמרפאה הקרובה נמצאת בשכונה מרוחקת, או שרוצים לפתוח מרפאה יותר מקצועית.

                            ב.        יש לעשות כניסה נפרדת למרפאה.

                             ג.         יש לוודא שהחלונות שפונים לבניין אטומים.

                            ד.        יש לעשות כל מאמץ בכדי לפתוח את המרפאה במקום שההפרעה לשכנים תהיה המועטה ביותר, כגון באזור תעשייה או באזור שבו יש כבר חנויות.


[1] גם כאשר יש חיוב על השכן בהלכות נזיקין - החיוב נובע בגלל סברא זו. המשנה במסכת בבא בתרא (דף כ עמוד ב) חייבה את בעל התנור לשלם אם פרצה שרפה למרות שהוא הרחיק כנדרש. הרי"ף (מס' ב"ק דף כה עמוד ב) הקשה: מדוע בעל התנור חייב לשלם, הרי המשנה במסכת ב"ק בדף סא עמוד ב כתבה שאם הדליק אש ברשותו, ונזהר להרחיק כפי דרישת ההלכה, ובכל זאת נפלה דליקה - פטור מלשלם? הרי"ף תירץ: יש לחלק בין הדלקה ארעית ובין הדלקה קבועה. המשנה במסכת בבא קמא התייחסה להדלקה ארעית, שאם הרחיק כשיעור הנדרש, וודאי דהוי אונס ופטור, אבל כאן מדובר בתנור שבביתו, דהיינו הדלקת אש באופן קבוע, במצב זה אנו אומרים שחלה עליו אחריות מוגדלת לשים לב שהאש לא תיתפס, ואם בכל זאת פרצה דליקה - נחשב לפשיעה וחייב בכל נזק שיתרחש.

הנתיבות (סימן קנה ס"ק א) ביאר: חכמים הקלו בהלכות שכנים יותר מאשר בהלכות נזיקין, זאת בכדי שאדם יוכל לגור בביתו ולהשתמש ברשותו בלי שתיפסק חיותו. בכדי שיהיה ניתן להקל בדין זה - צריך שתהיה אחריות מוגדלת ותשומת לב מיוחדת מלווה בזהירות מרבית בכל הנוגע להדלקת אש בתוך הבית, ולפיכך יש יותר מקום לחייב אם לא ננקטו כל אמצעי הזהירות.

[2] יסוד הדין בהיזק ראייה - הטור (סימן קנד סט"ז) כתב בשם הרא"ש: יסוד הדין בהיזק ראייה הוא, דהוי גירי דיליה. דהיינו מיד כאשר אדם מסתכל בחצר חברו - הוא גורם לנזק לחברו. (בהמשך נראה מהו הנזק הנגרם ע"י ההסתכלות). אמנם הדרכי משה (סימן קנז ס"ק כא*) כתב: היזק ראייה אינו היזק מידי כחץ, אלא הוא היזק הבא ממילא. וכ"פ ברמ"א בסעיף טז.

אבן האזל (הלכות שכנים פרק ב הלכה טז) הביא חקירה, להסבר הנזק שיש באדם המסתכל בחצר חברו. מדברי הרשב"ם (דף ג. ד"ה דאיצטנע) משמע, שהנזק נגרם בפגיעה בצניעות, כאשר אדם מסתכל בחצר חברו, הוא גורם לפגיעה בפרטיות. וזהו נזק מידי.

מדברי הרשב"ם (שם) נראה, שיש מחלוקת במציאות, מה השימוש של חצר השותפים. השיטה הסבורה שאין בחצר היזק ראייה תסביר, שני שותפים בחצר אחת, נמנעים מלעשות דברים שבצנעא, שכן כל אחד חושש מכך שחברו יסתכל עליו, לכך אין היזק ראייה, שאין פגיעה בפרטיות. (רק במקרה של גג השווה לחצר - אין בעל החצר נמנע מלעשות דברים שבצנעא, שכן בעל הגג אינו נמצא על הגג כל הזמן, ומכיוון שכך יכול בעל החצר לדרוש מבעל הגג שיבנה מחיצה, שבזה יש היזק ראייה), אמנם שיטת ההלכה שיש היזק ראייה תסביר: בני אדם עושים מעשה שבצנעא בחצרם, לפיכך צריך לבנות גדר בכדי שלא תהיה פגיעה בפרטיות.

חשבתי להביא הוכחה לכך שבני אדם עושים מעשה שבצנעא בחצרם - מדברי הגמ' במסכת כתובות (דף עב עמוד ב), הגמ' הסיקה מספר הלכות: א)- מותר לאישה לצאת לחצר ללא כיסוי ראש. (כך ביארו את הגמ' בתוס' ד"ה ואלא). ב)- אישה העוברת מחצר לחצר דרך מבוי - עליה לכסות בקלתה. אישה שיוצאת לשוק - אסור לה לצאת בקלתה, אלא עליה לצאת במטפחת לפי רש"י, או ברדיד לפי הרמב"ם והמחבר באבן העזר סימן קטו. נמצא אפוא, לדעת התוס', אישה יכולה לשהות בחצר ללא כיסוי ראש, כך שתתכן פגיעה בפרטיות בחצר, ומכאן הוכחה לשיטה שיש היזק ראייה בחצר.

אבן האזל הביא הסבר אחר: הבעיה שיש בהיזק ראייה, היא בכך שהמסתכל גורם לבעל החצר שלא ישתמש בחצרו בדברים שבצנעא, כך שהבעיה אינה בפגיעה בפרטיות, אלא הבעיה היא בכך שהוא גורם שאדם ימנע מלהשתמש ברשותו. ולמרות שזהו היזק הבא ממילא, בכל זאת מעיקר הדין אסור לעשות גרמא.

צריך לציין, המחלוקת בגמ'  (מס' ב"ב דפים ב-ג) האם יש היזק ראייה - שייכת רק בהיזק ראייה בחצר, אבל בהזק ראייה בבית - לכו"ע יש היזק ראייה, כמבואר במסכת בבא בתרא (דף כב עמוד א), בדין בונה כותל מול חלון, שצריך להרחיק מלמעלה ומלמטה בכדי שלא יציץ ויראה, וכך נפסק בסימן קנד סעיף כב. מכאן ניתן להוכיח, שגם כאשר השכן צריך להתאמץ להתכופף וכד' בכדי לראות את חלון חברו - עדיין יש היזק ראייה.

[3] צריך לציין, לדעת הרמב"ם חזקת תשמישים לא צריכה שלוש שנים, שאם השכנים לא מחו בידו, הרי שהוא קיבל חזקה להשתמש בביתו עם אותם כלי עבודה מדין מחילה. אמנם צריך לציין החזקה חלה רק לאחר שהבעלים מודעים לשימוש, וכדברי הסמ"ע בס"ק ג: בכל נזקי שכנים - החזקה לא חלה לאלתר מיד כאשר הוציא את הזיז, אלא החזקה חלה לאלתר רק לאחר שבעל החצר היה מודע לנזק ושתק. וכך נראה מפירוש הרמב"ם על המשנה (מס' ב"ב פרק ג משנה ו). אמנם הבונה קיר מול חלון חברו - החזקה חלה לאלתר כפשוטו, (כפי שהגמ' במסכת בבא בתרא דף ס עמוד א כתבה: "ולסתום - לאלתר הוי חזקה"), שכן מן הסתם התברר לבעל החלון הנזק מיד. כפי שכתב ריב"ש (סימן תעא): "ובסתימת חלון - לאלתר הנזק מבורר, דאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק".

אך הקצות בס"ק א הוכיח מדברי הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יא הלכה ו) שלא חילק כך, שהרי הרמב"ם צירף וכתב באותה הלכה, שהחזקה חלה לאלתר גם בשאר נזיקין וגם בסותם חלון. מכאן שמשמעות המילה "לאלתר" שווה בכל המקרים, דהיינו צריך שיעור בכדי שיהיה אפשר לומר בבירור לניזק: ידעת על הנזק ומחלת. וכך גם משמע מדברי הטור (סימן קנד סעיף טו), ומדברי הרמב"ם (שם). אמנם מדברי ריב"ש (שם) משמע כדברי הסמ"ע. הקצות סיים: "ואכתי צ"ע", והפנה לדבריו בסימן קנד ס"ק ד.

[4] בפתיחת בית כנסת יש עוד בעיה כמבואר במרדכי (מס' שבת סימן רכח) בשם מהר"ם, שאין לגור מעל בית כנסת, וכפי שנלמד מדברי הגמ' במסכת שבת דף יא עמוד א: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת - לסוף חרבה, שנאמר לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו". ממה נפשך אסור לגור מעל בית כנסת, אם מדמים את בית הכנסת להיכל - העליות בהיכל נאסרו, ואם מדמים את בית הכנסת לעזרה - העליות בעזרה לא נאסרו, אך בכל אופן נאסר תשמיש של גנאי, לכן בכל מקרה לא ניתן לישון מעל בית כנסת שנחשב תשמיש של גנאי.

הדרכי משה בס"ק ב סייג בשם מהר"י וייל (סימן נב): האיסור לגור מעל בית כנסת הוא רק לגור מעל בבית כנסת שנבנה מלכתחילה לשם בית כנסת, ולא בדירה שהוסבה לבית כנסת. הט"ז (אורח חיים סימן קנא ס"ק ד) כתב: גם בזה אסור לעשות דברי ביזיון גדול.

הט"ז הוסיף עדות מצמררת: "אני בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא עם בני בתי בבית מדרשי, שהיה למעלה מבית הכנסת, ונענשתי הרבה במיתת בני. ותליתי בזה".

כנסת הגדולה (הגהות ב"י) לאחר שהביא את הקולא של הרמ"א כתב: "ומכל מקום שומר נפשו ירחק מדבר זה, שכל מי שראיתי שעשה מדרש בבית אחד מבתיו התחתיים, והוא משתמש בבית שעל גבי המדרש - לא הצליחו. מהם ירדו מנכסיהם, מהם מתו, מהם לא זכו להיבנות". גם המגן אברהם בס"ק יח הוסיף: "ומכל מקום שומר נפשו ירחיק מזה". (מההיתר שכתב הרמ"א בשם מהר"י וייל). וכ"פ המשנה ברורה בס"ק מב.

אמנם הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן עד) כתב: מותר לגור בבית מעל בית כנסת, ובלבד שלא יגור מעל מקום ההיכל. החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן נו) כתב: יתכן ואילו המחבר היה רואה את פסק הרמב"ם, היה חוזר בו וסובר שמותר לגור מעל בית כנסת.

[5] הרמב"ם (פירוש המשניות מס' נדרים פרק ד משנה ד) כתב: "מפני שהיא מצוה, כלומר שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם (מסכת ב"ק דף פא:) בפירוש הכתוב (בדין השבת אבידה): 'והשבתו לו' - לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו - הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו". וכך פסק המחבר ביורה דעה סימן שלו סעיף א: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא". 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן