הרב ישועה רטבי

עישון המפריע לשכנים

שאלה:

שכן מעשן בבניין מגורים או בחצר, ריח הסיגריה מפריע לשכניו, האם הם יכולים למנוע ממנו לעשן בבניין או  בחצר?

 

תשובה:

      א.        עשן סיגריות (במקום פרטי) נחשב לעשן שאינו תדיר, ונחלקו הפוסקים האם ניתן לעכב עשן שאינו תדיר.

      ב.        אומנם מכיוון שהעישון מזיק בצורה ברורה לבריאות - ניתן למנוע מהשכנים לעשן בבניין משותף או בחצר המשותפת, כי כולם נחשבים לחולים אל מול עשן הסיגריות.

נימוקים:

מדברי המשנה במסכת בבא בתרא דף כה עמוד א מבואר, שיש חיוב להרחיק דבר הגורם לריח רע, כגון נבלות או מפעל לייצור עורות. בתוספתא (מס' ב"ב פרק א הלכה ט) הובאו עוד דוגמאות לדברים שצריכים הרחקה: "וכן היה ר' יוסי אומר: מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם, ר' אליעזר אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים". ובהלכה י: "ר' נתן אומר מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה". המחבר בסימן קנה סעיף כג הביא את הדוגמאות הללו.

הגמ' במסכת בבא בתרא דף כג עמוד א כותבת: אין חזקת נזיקין בבית הכיסא ובעשן, שכן אלו נזקים שרוב האנשים לא יכולים לחיות עמהם. התוס' (ד"ה בקוטרא) סייגו: היזק עשן הוא רק עשן הבא מכבשן, "שהוא גדול ומזיק ביותר", ולא עשן שעולה משימוש סביר בתנור וכד'.

הנימוקי יוסף (דף יב. ד"ה בקוטרא) כתב בשם הרמ"ה: רק תנור שעובד בצורה רציפה כמו תנור של מאפייה וכד' - נחשב לקוטרא וניתן למחות, אבל תנור של אדם פרטי שהעשן לא נמצא באופן תדיר - לא ניתן למחות כנגדו, אך אם העשן מגיע אליו ברוח מצויה - ניתן לכתחילה לעכב גם בעשן שלא תדיר. אבל המרדכי (סימן תקכ"א), ההגהות אשרי (סימן ו) ותרומת הדשן (סימן קלז) כתבו: בעשן שאינו תדיר - לא ניתן למחות גם לא לכתחילה.

הבית יוסף פסק: "ולי נראה דלענין מעשה - כדברי הרמ"ה נקטינן שהוא רב מפורסם". וכ"פ המחבר בסעיף לז. אבל הדרכי משה בס"ק יג פסק כדעת תרומת הדשן: "ונראה דהכי נקטינן, דמהרא"י - בתרא הוי, וחכם ראוי לסמוך עליו, ודלא כמה שכתב בית יוסף דיש לדחות דבריהם מקמי דברי הרמ"ה שהיה רב מפורסם". וכ"פ הרמ"א.

עישון סיגריה בחצר נחשב לאש שאינו תדיר, כך שלדעת המחבר לא ניתן למחות כנגד המעשן, אא"כ העשן מגיע אליו ברוח מצויה, ולדעת הרמ"א גם לכתחילה לא ניתן לעכב ולמחות כנגד המעשן.

הש"ך בס"ק יט פסק כדעת המחבר. הש"ך הוסיף: לא ניתן להתבסס על פסק תרומת הדשן (כפי שהדרכי משה כתב), שכן המעיין בתשובתו יראה "דגם מהרא"י גופיה לא ברירא ליה האי פיסקא (לא היה ברור לו בוודאות לפסוק כך)". אבל הפתחי תשובה בס"ק ז כתב: הגר"ע אייגר (סימן קנא) פסק כדעת הרמ"א.

הנתיבות בס"ק סז פסק כדעת המחבר והוסיף: כאשר יש מחלוקת הפוסקים - על המזיק להביא ראייה, ולכן ניתן למנוע מהמעשן לעשן בחצר למרות שזהו עשן שאינו תדיר.

ניתן לומר מסברא, שכל המחלוקת בפוסקים בדין אש שאינו תדיר שייכת רק באדם שמעשן ברשותו, כגון שמעשן בביתו, (כפי הדוגמאות המובאות בפוסקים בתנור שנמצא ברשותו), אבל אם מעשן בחצר שותפים או בתוך בניין משותף - ניתן למחות בידו, שהרי הוא גורם לנזק במקום השייך לעוד שותפים, והם מלכתחילה השתתפו על דעת כך שלא ייגרם נזק ע"י אחד מהשותפים.

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יא הלכה ה) כתב: "מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן... אם היה חבירו קפדן או חולה... חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו היזק מחמתו, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה". וכ"פ המחבר בסעיף לט.

ע"פ דברי הרמב"ם ניתן ללמוד על עישון סיגריות, למרות שאין מדובר באש הכבשן ובאש תדירה, בכ"ז יש סכנה מעשן הסיגריות ואפשר להרחיק את המעשן.

הנימוקי יוסף (שם) עוד כתב: "ובא מעשה לפני מורי ה"ר חסדאי נ"ר, בעשן הרגיל לעשות בביתו של אדם לתיקון מאכליו ואמר: דכל עשן המזיק לאדם - זהו קוטרא דגמ', ומה שפירש בו כעשן כבשונות - לא בא למעט אלא אינו תדיר דוקא". ללא ספק עשן הסיגריות זהו עשן המזיק לאדם וגורם לנזק, לכן ניתן למחות כנגד העישון.

רש"י (ד"ה בבית) כתב: ההיזק של בית הכיסא - מדובר בבית הכיסא שבזמנם שהיה על הקרקע והיה מאוד מסריח. הנימוקי יוסף (שם) כתב: ההבדל הוא בין ריח רע תדיר לריח רע שאינו תדיר. גם היום אם יש ריח רע תדיר - ניתן למחות, ורק בית כיסא של ימינו שהריח אינו תדיר - לא ניתן למחות[1]. הנימוקי יוסף כתב בשם הר"ן: "נראין הדברים, שכל שיש לו ריח רע שאין דרכם של בני אדם לסובלו - לא מהניא ליה חזקה".

החזון איש (ב"ב סימן יג בס"ק יב) כתב: הגדרת ריח רע שניתן למחות זהו ריח שלא ניתן לקרוא בו קריאת שמע.

מדברי הגמ' (שם) עוד מבואר, אדם שהוא אסטניס ויש היזק שמפריע לו ברמה שהוא לא יכול לסבול את ההיזק, כגון לכלוך דם שיש בפירות - יכול הניזק להרחיק את המזיק שגורם להביא את הדם לפרי. וכ"פ המחבר בסעיף מא. ע"פ פסק המחבר, אדם שהוא אסטניס ולא יכול לסבול את עשן הסיגריות - יכול למחות כנגד המעשנים.

אין לומר, המציאות היא שהיום בני אדם לא מקפידים על עישון סיגריות, כך שיש חזקה להתיר לעשן בבניין מגורים וכד'. בגלל שהעישון נחשב לנזק גדול שלא ניתן לסובלו. סימוכין לדברים אלו ניתן למצוא בדברי הנימוקי יוסף (דף יב. ד"ה כיון): "מהא שמעינן, שכל מי שידוע שאינו יכול לסבול נזק אחד מן הנזקין, אף על פי שאין שאר בני אדם מקפידים עליו כ"כ - אין לו חזקה (ויכול הניזק למחות ולסלק את המזיק), ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שידוע שאין הדעת סובלתן". וכ"פ המחבר בסעיף מא.

וכך כתב הטור: "כל נזק גדול שאין דרך העולם לסבלו, כי ההיא דפפי דהוי הנך עצורי בשיבבותיה, דהוי דייקי שומשמי, והוה נייד אפדנא, (מבואר בהערה[2]), וקאמר דלא הוי חזקה, דאין אדם סובל שיפיל חבירו את כותל".

חזה התנופה (סימן כו) חידש: גם אם הנזק היה רק לאדם מסוים ולא לרוב האנשים, (כגון שאותו אדם רגיש באופן מיוחד אך מבחינה אין נזק מבחינה אובייקטיבית) - בכ"ז ניתן למחות כנגדו. וכך כתב: "כשם שאין חזקה לקוטרא ובית הכיסא לפי שהן נזקין בה גדולים ואין הדעת סובלתן - כך אין חזקה לכל נזק גדול, בין שיהיה הנזק ההוא כולל את הרבים, בין שלא יהא כולל אלא אותו האיש לבדו, לפי שאין דעתו סובל הנזק ההוא".

חזה התנופה הוסיף: "ומסלקין אותו אעפ"י שמקום הנזק ההוא ברשות הרבים שהחזיקו בו מעצמן אלו בעלי הנזק או אפי' שיהי' ברשות אלו הגורמים הנזק, וכ"ש אם קבעוהו ברשות זה המערער ושלא מדעתו או אפי' מדעתו שיש לו לסלקו". מכאן ניתן ללמוד כי גם אם המעשן היה רגיל לעשן בחצרו, בכ"ז ניתן למחות ולעכב ממנו לעשן במקום בו הסיגריות מגיעות אליו.

איסור עישון סיגריות

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד הלכה ט) כתב: "וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות".

הראב"ד בספרו בעלי הנפש (שער הקדושה עמ' קמא) כתב: "ואין צ"ל שישמור אדם מן המאכלים שהוא מכיר שהן מזיקין אותו, כי האוכל דברים המזיקין אותו ואפשר זולתו - הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו, מפני שהלך אחר תאותו ואינו חושש על אבדת גופו, והיא היא דרך היצה"ר, ועצת הסכלים להסיתו מדרך החיים אל דרך המות".

המחבר בסימן תכז סעיף ט כתב: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות". הסמ"ע בס"ק יב ביאר: "מדכתיב (דברים ד ט) השמר לך ושמור נפשך מאד". המחבר בסעיף י (ההלכה האחרונה בחו"מ) הוסיף: "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או: איני מקפיד בכך - מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם - עליו תבא ברכת טוב".

החפץ חיים בספרו ליקוטי מאמרים ומכתבים פרק יג כתב: "ואגב דאתי לידי אודות עישון הסיגארין, נדבר קצת אודות זה, הנה כמה רופאים גזרו אומר שכל מי שהוא חלוש אסור להרגיל את עצמו בזה שמחליש כחותיו, ולפעמים נוגע גם לנפשו, והנה דברתי כמה פעמים עם חלושי כח אודות זה, וענו לי שגם הם יודעים ומכירים בעצמם שהעישון קשה להם. אך מפני שהורגלו בזה מכבר קשה להם לפרוש מזה, ואמרתי להם מי התיר לכם להרגיל עצמיכם על כך, אמת חז"ל אמרו (בב"ק צ"ב) החובל בעצמו אעפ"י שאינו רשאי פטור (כי למי ישלם אם לא לעצמו) אבל על כל פנים הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו, ראשית משום ונשמרתם לנפשותיכם, ועוד, דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקדוש ברוך הוא ולכבודו בראנו ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו הלא הוא שייך לאדונו, ואם על ידי העישון נגרעו כחותיו בודאי יתבע לבסוף לדין על זה דהלא עשה זה ברצון לבו ולא באונס".

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן יח) כתב על המעשנים: "והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה - אסור שם לעשן... כ"ש בעישון סיגארעטן (סיגריות) שאלו שאין יכולין לסבול הוא צער ממש בעצם לא ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא, וגם לא רק צער בעלמא אלא גם מזיק ממש להם, כידוע שאסורין המעשנים לעשן שם, אף אם היה ברשותם ובביתם אם היה שייך שיגיע להם העשן ויצטערו ויוזקו".

"אבל הוא עוד גרוע דהא המעשנין עושין מעשה מזיק בידים ממש, דהרי עושין בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם, ואף שאחד המעשן לא היה מזיק כלום דהיה מתבטל העשן בבית גדול כביהמ"ד מ"מ כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנין הרי יודע שעשנו יזיק כבר והוי מזיק בידים".

"ופשוט שאם היו ב"ד סמוכין דדנין דיני חבלות - היו גובין גם ממון דמי שומת הצער, ואם נחלה מזה דמי ריפוי אף כשליכא נזק שלא בטל ממלאכתו מצד החולי".

הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות א ריט) כתב: ע"פ ההלכה לא ניתן למנוע מאדם לעשן, מכיוון שדשו בה רבים ושומר פתאים השם. וכך כתב האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן מט): "הנה בדבר עישון סיגריות, ודאי מכיון שיש חשש להתחלות מזה - מן הראוי להזהר מזה, אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא, מכיון שדשו בה רבים - כבר איתא בגמ' בכה"ג שומר פתאים ה".

אבל הציץ אליעזר (חלק טו סימן לט) כתב: "נראה ברור ללא צל של ספק, כי אין מקום להתברך בלב, (כפי שאחרים רוצים לומר כן), ולהורות כי היות והעישון רבים דשים בו, אם כן יש להחיל על זה המאמר חז"ל בכמה מקומות על מנהג עולם במקום שיש לחוש לסכנה, שפסקו פסקם ואמרו: והאידנא דדשו בו רבים שומר פתאים ה'. דלא אמרו כן אלא במקומות דלא נתגלה בהתם, והמציאות לא הראתה על היפוכו של דבר, ואדרבא ראו שרבים וכן שלימים עברו ולא ניזוקו". (עיין לדוגמא במסכת יבמות ד' י"ב ע"ב ודף ע"ב ע"א וכן בע"ז דף ל' ע"ב).

"אבל בכגון הנידון שלפנינו, אשר בעיקר בעשרות השנים האחרונות לאור המחקרים המדעיים והרפואיים השונים נתגלו בממדים מבהילים היזיקי הגוף המרובים והמסוכנים אשר העישון גורם בכנפיו, והתודעה הזאת גם יצאה כבר טבעה בעולם עד כדי כך שבכמה מדינות גדולות ועצומות יצא החוק מאת ממשלותיהם על חובת ציון אזהרה על כל חפיסת סיגריות האומרת הרופא הממשלתי הראשי מזהיר את המעשנים שהעישון מסכן את בריאותם ומזיק לה".

"ואני קורא כעת דו"ח ממשלתי אמריקאי, ומטעם הרופא האמריקאי הראשי שהתפרסם דוקא השבוע בכתב עת האומרת יותר ממאה אלף אמריקיים ימותו השנה מסרטן בגלל שעישנו סיגריות וכן כי עישון סיגריות הוא כיום הגורם העיקרי לתמותה ממחלת הסרטן בארה"ב ושאין פעולה בה יכול אדם לנקוט על מנת להוריד את סכנת הסרטן בצורה יותר אפקטיבית (השפעתית) מאשר הפסקת העישון. אם כן בודאי ובודאי שאבסורדי הוא להעלים עין מכל זה ולהפטיר כלאחר יד ולומר כי גם על כגון זה נאמר שומר פתאים ה".

בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רצה) מובא: "דעל חכמי הזמן להריע ולעורר על הסכנה העצומה המונחת בעישון סיגריות וכו', דבר שנתברר בחקירה ודרישה למעלה כל ספק שמאות אלפים מתים טרם זמנם בעישון סיגריות, וכן ידוע מאד שגורם גדול למחלה החמורה בריאות וגם בלב, ועוד הרבה כיוצא בזה, כאשר יוצא מדו"ח הרופאים מכל מדינות העולם".

"ע"כ ברור להלכה דאיסור גמור להתחיל בעישון בימי הבחרות וגיל צעיר, ועל ההורים ומורים ומחנכים מוטל חוב גמור ע"פ התורה למנעם מזה... חלילה לעשן במקומות ציבורים, שגם הריח בעצמו הוא מזיק גמור כאשר נתבאר בחקירה. היות שכאמור המנהג הרע הזה הוא מזיק עצום, על העתונים מעתה לא לפרסם פרסום מודעות מסחריות עבור המעונינים לכך למען בצע כסף".

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ג סימן שנד) כתב: "היום הוכח באופן ברור דעישון סיגריות מזיק לבריאות וגורם לסרטן הריאות ח"ו, למחלות בדרכי הנשימה ולמחלות לב, והמספרים מבהילים ממש... ועבריין הוא מדין תורה שמכניס עצמו לסכנה שאיסורו ברור".

"...ונראה שעישון סיגריות דומה במהותו לעישון חשיש או אופיום ושאר סמים מסוכנים, רק שבאלו הסמים אוסרים השלטונות ואף מענישים על כך, אבל בסיגריות אי אפשר להם למנוע כיון שכבר הורגלו בזה ולא יועיל. אכן לדעתי המעשן עובר בלאו ד"לא תתורו אחרי לבבכם", שנוהג רק כפי תאות לבבו, בשעה שע"פ שכל אסור, ועיין בחינוך שביאר גדר לאו זה, וכאן לא שייך לומר "שומר פתאים ה'" וכמבואר ביבמות (עד א), דנראה שזהו בדבר המזיק רק מצד הסברא, והואיל ולא מצינו למעשה שמזיק נהגו להקל, ובזה הקדוש ברוך הוא שומר, אבל בנ"ד שנראה בעליל היום שמסכן, ודאי אסור לו להכניס עצמו לסכנה".

"...וכל זה לעצמו, אבל בציבור יש לאנשים זכות למנוע אותו דהוה כקוטרא ובית הכסא שהריח מפריע ויכולים לעכב. וגם הוא עצמו ראוי לו להימנע מעישון ברבים, ובבתי כנסיות וישיבות וכדומה ראוי לתקן שאסור לעשן ברבים, וב"ה בהרבה מקומות כבר תיקנו כן והיא תקנה גדולה".


[1] מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד סימן רלג) כתב: ריח רע רק פעם בשבוע - נחשב לעראי ולא לתדיר.

[2] הגמ' במסכת בבא בתרא דף כה עמוד ב כותבת: "פאפי (כך שמו) יונאה (שם מקומו) - עני והעשיר הוה, (בהתחלה היה עני ואח"כ התעשר), בנה אפדנא, (בנה בית גדול), הוו הנך עצורי בשיבבותיה, (לידו גרו אנשים שהכינו שמן שומשמין), דכי הוו דייקי שומשמי - הוה ניידא אפדניה". (כאשר טחנו את השומשמין - הבית שלו רעד).

"אתא לקמיה דרב אשי, א"ל (רב אשי לפאפי): כי הואן בי רב כהנא (כאשר למדנו בבית מדרש של רב כהנא) הוה אמרינן: מודי רבי יוסי בגירי דיליה". (כאשר יש היזק ישיר - המזיק צריך להרחיק את עצמו, לכן הטוחנים צריכים להסתלק).

"וכמה? (מה המדד לרעידה של הבית שיחשב כגירי דיליה)? כדנייד נכתמא אפומיה דחצבא". (רש"י {ד"ה כדנייד} ביאר: הכיסוי של הכד ירעד כאשר יניחו את הכד על אחת מקירות הבית. התוס' {ד"ה אפומא} ביארו: מדובר ברעד קטן יותר, שאם הקירות רועדים כמו שהמכסה של הכד רועד בשעה שהולכים עם הכד ומחזיקים את הכד בידיים).

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן