הרב ישועה רטבי

נזק שנגרם תוך כדי מריבה

המקרה

מקרה ראשון - אדם תפס את ידו של חברו, החבר ניסה להשתחרר ובמהלך חילוץ ידו הוא שבר את השעון של מי שתפס אותו, האם המזיק חייב לשלם?

מקרה שני - אדם תפס את ידו של חברו, החבר ניסה להשתחרר ובמהלך חילוץ ידו הוא שבר את השעון שלו עצמו האם המזיק חייב לשלם?

השאלות לבירור:

        א.        שניים שרבו והזיקו אחד לשני תוך כדי מריבה.

        ב.        שבר את שעונו של התופס תוך כדי השתחררות.

         ג.         שבר את שעונו שלו תוך כדי השתחררות.

        ד.        האם יש חיוב לשלם בכדי לצאת ידי שמים?

        ה.        החלטות.

א- שניים שרבו והזיקו אחד לשני תוך כדי מריבה

הרא"ש (כלל קא סימן ו) כתב: שניים שהיו מתאבקים, ותוך כדי המאבק הפיל אחד את חברו, וסימא את עינו של חברו בהפלתו - פטור מהחמישה דברים. למרות דקיי"ל אדם מועד לעולם, בכ"ז במקרה בו היה אונס גמור - פטור, ומכיוון ששניהם התאבקו במכוון, וההיזק היה שלא במכוון, הרי שהדבר ידוע שבכל התאבקות, אחד מעוניין להפיל את חברו, ולא ניתן להפיל בנחת וללא היזק, נמצא שכל אחד מתכוון בכל כוחו להפיל את חברו, ומחלו זה על זה, שכן אדעתא דהכי נכסו למאבק.

הבית יוסף (סימן תכא סעיף ה) כתב: יש לגמגם על תשובה זו, שבהתחלה הרא"ש נתן טעם לפטור משום שהוא אנוס, ואינה ראיה שכן אם מתכוון להזיק - חייב גם באונס, משא"כ ישן שהוא אנוס גמור ולא התכוון להזיק שרק אותו ניתן לפטור. אך לאחר מכן הרא"ש הביא טעם אחר: כל אחד מחל לשני, וגם בזה ניתן להקשות, שכן האומר לחברו קטע את ידי - חייב. אלא שניתן לחלק בין מקרה בו אחד מחל לחברו שיזיקו שאז חייב, ובין אם שניהם מחלו אחד לשני בכל היזק שיגרם שאז פטור.

הסמ"ע בס"ק י הסביר: "וכל אחד ידע שא"א לצמצם שיפילו דוקא באופן שלא יהיה בו היזק, ה"ל כאילו נתיאשו ומחלו אהדדי, שאף אם יארע לאחד היזק יהיה מה שיהיה, כיון שלא נתכוין חבירו להזיקו אלא שקרה לו דרך נפילתו שיהיה פטור".

המחבר בסימן תכא סעיף ה פסק כדברי הרא"ש: "שנים שנתאבקו יחד, ואחד הפיל חבירו לארץ, ונפל וסימא את עינו - פטור".

ב- שבר את שעונו של התופס תוך כדי השתחררות

אדם שתפס את ידו של חברו, החבר ניסה להשתחרר ובמהלך חילוץ ידו הוא שבר את השעון של מי שתפס אותו - המזיק פטור מלשלם, בגלל שעשה זאת במהלך התגוננות. כ"ז בתנאי שלא הייתה למתגונן ברירה אחרת להשתחרר בלי להזיק, לכן צריך לאמוד האם הנתפס המתגונן יכל להשתחרר בצורה אחרת בלי להזיק.

דין זה מבואר בדברי הרא"ש (מסכת ב"ק פרק ג סימן יג): אדם שחבל בחבירו, והנתקף החזיר בכדי להתגונן ולהציל את עצמו - פטור, אלא שצריך לאמוד האם יכול להציל את עצמו במעט נזק, והציל את עצמו בנזק מרובה - חייב על ההפרש, כשם שהיכול להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף, אך הרגו - חייב, כמובא במסכת סנהדרין דף עד עמוד א.

ערוך השולחן בסימן תכא סעיף טו פסק: "אם התחיל האחד להכות את השני, ובעוד השני בחמימותו או ברוגזו (ט"ז) חזר וחבל להראשון - הראשון חייב והשני פטור, שיש לו רשות להשני לחבול בו כדי להציל עצמו, ואפילו אחרים חייבים להצילו (סמ"ע). ולכן אף על גב שכבר גמר הכאתו, מ"מ כיון דעודו בחמומו או ברוגזו - פטור השני, דאין אדם נתפס על צערו במה שהראשון התחיל (כ"נ לפי' הט"ז). ומדברי הטור והש"ע משמע, דמיד לאחר שגמר הראשון הכאתו, אם חבל בו השני - שניהם חייבים ואין השני פטור אא"כ לא גמר הראשון הכאתו (וכ"כ הב"ח ועי' סמ"ע סקכ"ד). וכן משמע ממה שכתבו דאין השני פטור אא"כ לא היה יכול להציל את עצמו באופן אחר, ולכן צריך אומד ב"ד, ואם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה - חייב. ולדעה ראשונה למה יתחייב בכה"ג והרי הוא בעוצם רוגזו וחימומו".

ג- שבר את שעונו שלו תוך כדי השתחררות

אדם שתפס את ידו של חברו, ובמהלך חילוץ ידו הוא שבר את השעון שלו עצמו - האדם שתפס את היד פטור מלשלם בדיני אדם, אומנם חייב לפייסו בכדי לצאת ידי שמים כמבואר לקמן.

לא ניתן לחייב אדם על נזק שהוא לא עשה. התופס לא שבר את השעון, אלא הניזק שבר לעצמו. אומנם הוא חייב בדיני שמים.

גם אם נאמר ששניהם היו מעורבים בנזק, עדיין לא ניתן לחייב את הראשון שתפס. וכך מוכח מדברי הגמ' במסכת קידושין דף כד עמוד ב: "שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה". הריטב"א (שם) ביאר: "ואידך גרמא בנזקין הוא דעבד ולפיכך פטור מדיני אדם".

הראשון לציון הג"ר רפאל מיוחס בספרו פרי האדמה (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה א): כתב: לא ניתן לחייב מזיק כאשר הנזק נגרם בגלל שני הצדדים.

כך מובא בספר פרי האדמה: "גם הרב בעל פרח מטה אהרן (ח"א סי' כ"ז) כתב דבעינן התנאים הנזכרים. ועוד כי לפי מ"ש שם הרב ז"ל גם כן נראה, דבנדון דידן גם כן כיון דהנזק בא בהיות הדינרים בידו, והיה לו לסגור ידו כשראה הגוי מתקרב אצלו או בהרים ידו, ואם הוא עצמו לא חש - כל שכן חבירו, והו"ל שהנזק בא מצד עצמו, ואפילו תימא שהנזק בא מחמת שניהם בודאי, הלא כתב הרב בעל פרח מטה אהרן ז"ל שם דפטור, והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ"ד: המבעית את חבירו וחלה מתוך הפחד - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד? תקע באזנו וחרשו פטור, ופי' התם הטעם אדם כיון דבר דעתא הוא איהו מבעית אנפשיה, ופי' רש"י מדעתיה קא מבעית שנותן אל לבו אל פחד הקול הבא פתאום ע"כ, וכתב הרב ז"ל: הרי אף על פי שהנזק בא על ידי שניהם מכל מקום משום דאיכא למימר שהוא גרם לעצמו הנזק - איהו דאפסיד אנפשיה וכו' יעו"ש, אם כן הוא הדין והוא הטעם בנדון דידן לענ"ד דהוא גם כן גרם לעצמו ואם כן הו"ל כבא הנזק ע"י גרמת שניהם דפטור".

ד- חיוב לשלם בכדי לצאת ידי שמים

בירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ו הלכה א) מובא: "ואין השמים מוחלין לו עד שישלם". דהיינו הבית דין אינם יכולים לחייבו לשלם, אבל הוא חייב לשלם בכדי לצאת ידי חובת שמים[1].

המאירי (מס' ב"ק דף נו.) כתב: יש על המזיק חיוב ממוני לשלם, ואם אינו משלם - נקרא גזלן ופסול לעדות[2]. היד רמ"ה כתב: יש איסור מהתורה להזיק ע"י גרמא, ונלמד ממצוות ואהבת לרעך כמוך, או מלפני עוור לא תתן מכשול.

רש"י (מסכת בבא קמא דף קד. ד"ה שכבר) כתב: אדם שחייב בידי שמים מגיע לו עונש בידי שמים, "ואף על גב דבי דינא לא מצו מחייבי ליה, אלא מניח לפניהם, מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם". וכך כתב הקצות בסימן לב: "אבל עונש בדיני שמים - ודאי אית ליה".

כנסת הגדולה (הגהות הטור סימן כח ס"ק כג) כתב: "כל מי שהוא חייב בדיני שמים - אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה. אם יקבל - מוטב, ואם לא - יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה: 'שמעוני רבותי, האי גברא פלוני - חייב בידי שמים, מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני, לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק'. ובס"ק כד כתב: "מי שחייב בדיני שמים ולא פרע - מותר לקרותו רשע".

ה- החלטות

        א.        במקרה הראשון - המזיק פטור מלשלם על הנזק שנגרם לשעון.

        ב.        במקרה השני - המזיק פטור מלשלם על הנזק שנגרם לשעון, אך יש חיוב לשלם מדיני שמים, לכן על התופס לפייס את הניזק.

         ג.         סכום הפיצוי נקבע בהסכמת שני הצדדים.


[1] כך כתב החזון איש (ב"ק סימן ה בס"ק ד): "והאי חייב בדיני שמים - אינו ר"ל דאסור לעשות כן, והעושה כן - עבירה היא בידו, וכדמשמע לכאורה מלשון רש"י בגיטין נג א, אלא ר"ל דאינו יוצא יד"ש עד שישלם".

[2] כך כתב המאירי: "ומכאן כתבו גדולי הדורות, שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים - פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב - תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן