הרב ישועה רטבי

נזק שנגרם בנסיעה לאחור

המקרה:

נהג רכב החל בנסיעה לאחור לצורך חנייה. רכב אחר שהגיע מפנייה עצר בצמידות לרכב הראשון, בעל הרכב הראשון לא ראה את הרכב מאחוריו והתנגש בו. לשני הרכבים נגרם נזק, לרכב הפוגע נגרם נזק בסך 500 ש"ח, ולרכב של הניזק נגרם נזק בסך 1,000 ש"ח.

תשובה:

     א.       שני נהגים שנהגו כשורה וע"פ החוק, והנזק נעשה ברשות הרבים ללא כוונה, והמזיק לא ראה את הניזק, ולא הייתה רשלנות - שניהם פטורים מלשלם על הנזק שגרמו אחד לשני.

     ב.        שני נהגים שלא נהגו כשורה וע"פ החוק, והנזק נעשה ברשות הרבים ללא כוונה, והמזיק לא ראה את הניזק  - שניהם פטורים מלשלם על הנזק שגרמו אחד לשני.

     ג.        נהג אחד שנהג כשורה וע"פ החוק, ונהג שני שלא נהג ע"פ חוקי תעבורה, (כגון שלא ציית לתמרורים, או שנסע במהירות האסורה ע"פ חוק) - הנהג שלא נסע ע"פ החוק חייב לשלם על כל הנזקים שיגרום לנהג שנסע ע"פ החוק.

השאלות לבירור:

  •      א.       גדר חיוב נזק הנגרם מרכב.
  •      ב.        נזק שנגרם בתאונה כאשר אחד שמר על חוקי התנועה והשני לא שמר.
  •      ג.        נזק שנגרם בתאונה כאשר שני הנהגים לא שמרו על חוקי התנועה.

א- גדר חיוב נזק הנגרם מרכב

נזק הנגרם מרכב האם יש לדונו כדין אדם המזיק או כדין ממונו שהזיק? יש לכך נ"מ מאוד גדולה להלכה, אם נגדיר את הנזק ע"פ דיני אדם המזיק, הרי שאדם מועד לעולם וחייב לשלם, אך אם נגדיר את הנזק כממונו שהזיק, הרי שנצטרך להחיל עליו את דיני בור, ובכך לא יהיה ניתן לחייב את הנהג על ההיזק של השער, שהרי אין חיוב בנזקי בור על כלים.

בגמ' במסכת בבא קמא דף כח עמוד ב (וכן בדף ה עמוד ב, ובדף מח עמוד ב) מובא: "מכדי אבנו וסכינו ומשאו - מבורו למדנו, וכולן אני קורא בהן: שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים. והני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין - אדם חייב, וכלים פטורין". דהיינו, מהפסוק אנו למדים שחיוב בור הוא רק על בהמה שניזוקה מהבור, או על אדם שניזוק בבור, אבל לא על כלים שנשברו בבור[1], ולא על אדם שמת בבור. וכ"פ המחבר בסימן תי סעיף כא.

הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף טו עמוד ב) כתב: "משום דלא אמרינן הכי (מתי מחילים דיני בור), אלא היכא דנפיל ושדי דדומיא דבור דלא שליט בגופיה, אבל היכא דקאי אנפשיה - לאו תולדה דבור היא, אלא כמאן דאזקיה בידים דמי".

הרא"ש (כלל קא סימן ה) כתב: אדם שעבר עם סוסו ופגע בסוס החתן, יש להחשיבו כמזיק בגופו, שכן הוא רוכב על הבהמה ומנהיג אותה. וכ"פ המחבר בסימן שעח סעיף ט.

הנהג הוא זה ששולט ברכב, הוא קובע מתי להגביר מהירות, מתי להאט ומתי לעצור את הרכב. לכן ללא ספק יש להחיל על הנהג את דיני אדם המזיק.

וכך מובא ביביע אומר (חלק ט - חושן משפט סימן ה): "וכן כאן משעה שהדליק את המנוע של המכונית ע"מ לנסוע בה, נחשב בידים הוא, ולא גרמא, [וע' בשו"ת אבני נזר (חאו"ח ס"ס שפח), ובשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' קלד). ודו"ק]. וע' להחזון איש (מועד סי' לו), שכתב, שהחורש בשבת ע"י מכונה, אף שהאדם לוחץ לחיצה אחת, ותנועת הגלגל נמשכת מאליה, מ"מ כל החרישה נחשבת גירי דיליה, ומעשה ידיו הם, וכמ"ש הנימוקי יוסף בדין אשו משום חציו. ע"ש. עכ"פ אין לומר שהעושה חבלה ע"י המכונית נחשב לגרמא, אלא כעושה בידים. ושלם ישלם המבעיר את הבערה. וחייב בשבת וריפוי".

ב- נזק שנגרם בתאונה כאשר אחד שמר על חוקי התנועה והשני לא שמר

במשנה במסכת בבא קמא דף לא עמוד ב מובא: "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה - פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך". הגמ' העמידה את המשנה בנזק שנגרם תוך כדי ששניהם נמצאים בתנועה, כך ששני הצדדים היו מעורבים במהלך הנזק, בעל החבית ובעל הקורה התקדמו אחד לעבר השני וכך נגרם הנזק, ("התם תרוייהו כהדדי נינהו").

התוס' (ד"ה תרוייהו) כתבו: למרות שעיקר המכה נעשה ע"י בעל הקורה, ובעל החבית רק סייע, בכ"ז אנו לא בודקים מי הזיק יותר בחוזקה, אלא מכיוון ששניהם בתנועה ושניהם ברשות, לכן כל אחד פטור על הנזק שגרם לשני. אומנם כאשר אחד היה ברשות והשני היה שלא ברשות, (בעל הקורה רץ שלא ברשות ובעל החבית הלך ברשות) - למרות ששניהם נמצאים בתנועה בכ"ז אחד מהם ברשות והשני שלא ברשות, לפיכך יש לחייב בתשלום את בעל הקורה שרץ ללא רשות.

התוס' הדגישו: גם אם בעל החבית הטיח את החבית בקורה - בכ"ז בעל הקורה חייב. דהיינו מכיוון שבעל הקורה רץ שלא ברשות, לכן הוא חייב לשלם על הנזק שנגרם לחבית למרות שעוצמת הנזק נגרמה בגלל שבעל החבית הטיח את החבית שלו בקורה.

הגמ' במסכת בבא קמא דף מח עמוד ב כתבה: "אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות - פטור, שלא ברשות - חייב". רש"י (דף מח: ד"ה דברשות) ביאר: מי שברשות פטור גם אם הזיק בידיים (וק"ו שפטור בהיזק ממילא).

מדברי הגמ' מבואר, כאשר אחד הצדדים מוגדר כלא רשות, והשני מוגדר כרשות - מי שמוגדר כלא רשות - חייב לשלם על כל הנזקים שגרם לברשות, ומי שמוגדר כרשות - פטור מלשלם על הנזקים שאירעו ללא ברשות.

רש"י (שם) פטר את מי שברשות וחייבו את מי שמוגדר כשלא ברשות. וכך כתבו התוספות (מסכת ב"ק דף מח: ד"ה שניהם): "אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי, והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי, ואם שלא מדעת הזיקו: ברשות - פטור, שלא ברשות - חייב".

וכן כתב התוספות רי"ד (מסכת בבא קמא דף מח עמוד ב): "אף על גב דאמרינן אדם מועד לעולם, ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשיה, אבל היכא דפשע ניזק אנפשיה, אף על גב דאזקיה בידים, כיון דשלא בכוונה אזקיה - פטור".

התוספות רי"ד עוד כתב: "אבל אם האחד ברשות והא' שלא ברשות, דברשות פטור בין הזיק בידים והוא שעשה שלא בכוונה דלא ידע בי' ובין אם הוזק בו, ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו". (מכאן מוכח שאין כל הבדל בין מזיק לבין הוזק כאשר אחד ברשות ואחד שלא ברשות).

הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף טו עמוד ב) הדגיש שדין זה נכון גם כאשר שניהם בתנועה (חבית וקורה): "נשברה חבית בקורה פטור... וקי"ל התם, דכל היכא דאחד ברשות ואחד שלא ברשות, בין הזיקו זה את זה, בין הוזקו זה בזה - דברשות פטור דשלא ברשות חייב". דהיינו, המשנה של קורה וחבית התייחסה רק למקרה של שניהם ברשות, אבל כאשר אחד מהם שלא ברשות הוא חייב על נזקים שגרם לברשות.

מעבר לכך, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכות א' ג') כתב: ברשות הניזק - אנו אומרים שאדם המזיק חייב לשלם גם כאשר הוא אנוס[2]. החזון איש (ב"ק סימן ד בס"ק ג) חידש: רשות הניזק אינו מצומצם רק לרשותו של הניזק, אלא אפ' רשות הרבים יכולה להיחשב כרשות הניזק, כגון ניזק שהולך ברשות הרבים בצורה רגילה, ולעומתו המזיק משנה מהרגיל (לא נהג ע"פ חוקי התעבורה) - יש לומר שהמזיק נחשב כאילו נכנס ללא רשות לרשות הניזק ולפיכך יש לחייבו בתשלום.

ע"פ דברי החזון איש ניתן לומר, נהג רכב שלא שמר על חוקי התנועה וגרם לתאונה, יש לדונו כמזיק ברשות הניזק ולחייבו על כל הנזקים שגרם לנהג השני ששמר על חוקי התנועה.

ג- נזק שנגרם בתאונה כאשר שני הנהגים לא שמרו על חוקי התנועה

בגמ' במסכת בבא קמא דף מח עמוד ב מובא: "שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה - חייבין, הוזקו זה בזה - פטורין". (אם היו שני הצדדים ברשות, כגון ששניהם נמצאים ברה"ר, או בחצר השותפים, או שבעה"ב נתן לו רשות להיכנס לחצר. וכן אם היו שני הצדדים שלא ברשות, כגון אם שניהם רצו ברה"ר: אם הזיקו זה את זה בידיים - חייבים, אבל אם הוזקו זה בזה, כגון שנתקלו אחד בשני - פטורים).

שיטת רש"י (דף מח. ד"ה הוזק) - "שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו"[3]. אם הניזק התקרב למזיק והוזק ממנו - נקרא הוזק, אך אם המזיק התקרב לניזק והזיקו - נקרא מזיק. בדרך כלל אנו אומרים שאדם המזיק חייב לשלם גם באונס, אך כאשר שניהם ברשות, דהיינו מותר למזיק ולניזק להיות באותו מקום, או כאשר שניהם שלא ברשות, דהיינו שני הצדדים עברו על חוקי התנועה - יש לפטור בהוזקו.

שיטת הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה טז) - יש לפטור מזיק בידיים בשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות או ברשות המזיק - אם לא הייתה כוונתו להזיק. הגמ' שפטרה במקרה בו "הוזק", הכוונה לא רק אם המזיק עמד ולא עשה מעשה והניזק נתקל בו, אלא גם אם המזיק עשה מעשה בידיים, אך לא התכוון להזיק - פטור מלשלם. נמצא אפוא, לדעת הרמב"ם, במקרים הבאים הדין שווה: שניהם ברשות, או שניהם שלא ברשות, או ברשות המזיק  - יש לחלק בין כוונה להזיק שחייב, ובין מזיק ללא כוונה שפטור. מדברי הרמ"א בסימן תכא סעיף ח, נראה שפסק כדעת הרמב"ם.

הגר"א בסימן שעח ס"ק יט הדגיש: הרמב"ם מחלק בין נזקי גוף לנזקי ממון. בנזקי גוף המזיק חייב לשלם גם אם ההיזק היה בלא כוונה, אבל בנזקי ממון - המזיק פטור כאשר ההיזק הוא ללא כוונה.

שיטת הטור[4] - שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות - המזיק חייב לשלם, (בניגוד לדעת הרמב"ם), הטור החמיר שאפ' בהוזק לא תמיד פוטרים כפי שיטת רש"י והראב"ד, אלא אם המזיק ראה את הניזק - המזיק חייב לשלם גם בהוזק. נמצא אפוא, בכדי לפטור את המזיק צריך שיתקיימו התנאים הבאים: א)- שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות. ב)- הוזק ממילא ולא מזיק. ג)- המזיק לא ראה את הניזק.

הגר"א בס"ק כ כתב: "לשון הטור ודבריו תמוהין", שכן החילוק בין מזיק שראה את הניזק לבין מזיק שלא ראה את הניזק - הוא חילוק שצריך להיאמר בדין אדם שנכנס לרשות המזיק ללא רשותו. אבל בדין שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות - החילוק הוא רק בין מזיק לבין הוזק. ולכן יש לומר שיש טעות סופר ודברי הטור אינם שיטה שלישית, אלא דעת הטור והמחבר היא כמו שיטת רש"י לחלק בין מזיק להוזק. (סימן שעח סעיף ז).

הסמ"ע בסימן תכא ס"ק יג הסביר, מדוע כאשר שניהם ברשות או שניהם לא ברשות והוזקו - פטורים מלשלם: "דכל ששניהן שוין הן - היה לזה לשמור כמו זה, וכיון שהזיקו שלא בכוונה זה את זה, אהיזק כזה מחלי מתחילה אהדדי".

המשנה במסכת בבא קמא דף לב עמוד א כותבת: "שנים שהיו מהלכין ברה"ר (שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות)... והזיקו זה את זה - שניהם פטורין". רש"י (דף מח: ד"ה חייבין) הקשה: הרי רק הוזק פטור אבל מזיק חייב?

     א.       רש"י הסביר: המשנה לא דייקה בלשונה, וכוונתה להוזקו (הניזק התקרב למזיק) ולכן פטורים, אך לעולם מזיק שהתקרב לניזק חייב לשלם.

     ב.        הרמב"ם (שם) ביאר: אם התכוון להזיק - חייב שנקרא מזיק, ואם לא התכוון להזיק - פטור מלשלם. במשנה בדף לב לא הייתה כוונה להזיק לכן פטורים מלשלם.

     ג.        הרמ"ה הסביר: המשנה מדברת על שניים שהלכו או רצו, דהיינו ההיזק נגרם ע"י שני הצדדים, לכן דינם כהוזקו ופטורים מלשלם (בתנאי ששניהם ברשות או ששניהם שלא ברשות).

מכאן ניתן ללמוד, כאשר התאונה נגרמת בגלל פשיעה של שני הצדדים, כגון ששני הצדדים לא שמרו על חוקי התנועה - שניהם מוגדרים כלא רשות, וההיזק נעשה ע"י שני הצדדים כאשר הם בתנועה, לפיכך יש לפטור את שניהם מההיזק, כי מזיק נקרא רק כאשר המזיק עשה את פעולת ההיזק רק בכוחו, אך כאן הנזק נגרם ע"י שני הצדדים.

במקרה כאן שני הצדדים לא נהגו כשורה, הנתבע המזיק נסע ברוורס ולא שם לב לרכב של התובע, אך גם הנתבע הניזק נהג שלא כדין: א)- היה אסור לו לעצור ליד מדרכה שצבועה באדום ולבן, עצירה במקום שאסור בחנייה מגדירה את הנהג שלא ברשות. ב)- הניזק לא שמר על המרחק הנדרש ע"פ החוק מהרכב של המזיק.

מכיוון ששני הצדדים נהגו שלא ע"פ החוק, לפיכך שניהם מוגדרים כלא ברשות, ושניהם פטורים מלשלם על הנזקים שגרמו אחד לשני.

לחלופין, גם אם נקבל את הגירסא של שני הצדדים, ונאמר ששני הנהגים נהגו כשורה: הנהג המזיק בנסיעתו אחורה נסע לאט ובזהירות, וכן גם הנהג הניזק שמר על מרחק כנדרש - בכ"ז הדין לא ישתנה, וכל אחד יהיה פטור על הנזק שגרם לשני, כי מדובר בנזק שנגרם ברשות הרבים, במקום בו לשניהם יש רשות להלך, כך שגם לדעת רש"י פטור מכיוון שהנזק נגרם בתנועה של שניהם, ודינם כדין הוזקו ולא כדין מזיק, וגם לדעת הרמב"ם פטור מכיוון שלא התכוון להזיק, ולא הייתה רשלנות פושעת בנהיגתם.

אם הנהג המזיק היה נוסע במהירות מעבר למותר בחוק, היה חייב גם אם שניהם נסעו ברשות הרבים, וגם אם שניהם היו בתנועה. הוכחה לכך ניתן להביא מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף לב עמוד א: אדם שרץ ברשות הרבים והזיק - חייב, כי הריצה נחשבת לשינוי מההתנהלות המקובלת ברשות הרבים, לכן היא אסורה. גם אדם הנוהג במהירות אסורה, נחשב לשינוי וחייב על כל הנזקים שיגרמו כתוצאה מנסיעתו.

המזיק נסע בזהירות ולא הוכחה פשיעה או רשלנות בנהיגתו, לכן וודאי שיכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם, שכל שאין כוונה ואין רשלנות בהיזק - לא חייב לשלם.

מעבר לכך, ע"פ הבנת ערוך השולחן (סימן שעח סעיף טז), במקרה שלנו המחבר פסק כדעת הרמב"ם, שכן במקרים הבאים: שניהם ברשות או בשניהם שלא ברשות, המחבר פטר בצירוף המקרים הבאים: א)- אין כוונה להזיק. ב)- המזיק לא ראה את הניזק. כאן וודאי שלא הייתה כוונה להזיק וכן המזיק לא ראה את הניזק, כך שיש לפוטרו מתשלום על הנזק שגרם.


[1] התוספות במסכת בבא קמא (דף י. ד"ה שייר בטמון) - "דכל מילי דלאו בעלי חיים - ממעטים". דהיינו הפטור של כלים בבור הוא לאו דווקא כלים, אלא כל דבר שלא בהמה - נחשב לכלי ופטור בהיזק בור.

[2] וכך כתב ערוך השולחן (סעיף יא): "כל מה שנתבאר דחייב בין בשוגג בין במזיד ובין באונס - זהו דוקא כשהזיק ברשותו של ניזק, שנכנס אצלו שלא ברשיונו והזיקו".

[3] וכך מובא בפסקי רי"ד (מסכת בבא קמא גמרא דף מח עמוד א), כך גם ביאר הסמ"ע בס"ק ו: "כל מקום שנזכר לשון הזיק, ר"ל שהמזיק הזיק לניזק במעשה אפילו לא נתכוין, וכל מקום שכתוב שהוזק, ר"ל שהניזק הוזק מעצמו בהמזיק, והיינו שמזיק עומד במקומו והניזק הלך בצידו וניזק ממנו".

[4] הגר"א בס"ק יז תמה על הטור והמחבר, "שהרכיב שיטת רש"י עם הרמב"ם".

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן