הרב ישועה רטבי

העברת כספי צדקה למטרה אחרת

המקרה:

תלמידים אספו (מיוזמתם) צדקה עבור עמותה שמסייעת לנזקקים. התלמידים אספו כסף בכדי לערוך שוק פורים, ובשוק פורים - המשתתפים ישלמו עבור כרטיסים וכד', המטרה להעביר את כל הרווחים לעמותה.

התלמידים אספו 1,100 ש"ח, ולאחר השוק פורים הצטבר אצלם בסך הכל 2,000 ש"ח (הסכום שאספו לפני, וגם מה שהרוויחו בשוק פורים).

השאלה היא, האם הם יכולים להעביר לעמותה רק 1,100 ש"ח, ואת שאר הסכום להעביר למטרות אחרות או לעמותת צדקה אחרת?

תשובה:

     א.       תלמידים שאספו כסף עבור עמותה מסוימת, או עבור עניים מסוימים, ובמהלך אסיפת הכספים פורט והודגש שהכספים יעברו לאותה עמותה או לעניים ספציפיים - אסור להעביר את הכסף לעניים אחרים או לצורך מצווה אחרת.

     ב.        תלמידים שאספו כסף בצורה כללית לצורך חסד, ובמהלך אסיפת הכספים לא פורט ולא הודגש לאן הכספים יעברו - מותר להעביר את הכסף לעניים אחרים או לצורך מצווה אחרת.

     ג.        בשני הסעיפים הנ"ל מדובר שהתחילו להשתמש עם הכספים עבור המצווה, ונותרו כספים, אך אם אספו כספים, ולפני שהתחילו להשתמש עם המעות השתנו הנסיבות ואין עוד צורך בהעברת הכספים, (למשל אספו כספים לעני והוא העשיר) - יש להחזיר את הכספים לתורמים שנתנו את הכספים, ואם קשה לדעת מי תרם - יש לתת את הכספים למטרה דומה.

     ד.        בכל מקרה אסור להעביר את הכספים לשימוש אישי[1].

     ה.       החיד"א (ברכי יוסף יורה דעה סימן רנג) כתב בשם מהר"י עאייאש (שו"ת בית יהודה ח"ב סימן ט): מומלץ לתקן שהגבאים יערכו תנאי עם המקבל ועם התורם - שכל סכום עודף יועבר למטרת צדקה אחרת.

השאלות לבירור:

     א.       האם ניתן להעביר כספי צדקה לצרכים אחרים?

     ב.        דין קופה צדקה ציבורית?

     ג.        לא התחילו להשתמש עם הכספים והשתנו הנסיבות?

     ד.        אדם שחשב לתת צדקה האם חייב לתרום?

א- העברת כספי צדקה לצרכים אחרים

במשנה במסכת שקלים (פרק ב משנה ה) מובא: "מותר עניים - לעניים, מותר עני - לאותו עני". כלומר, כסף צדקה שיועד עבור כלל העניים - שייך לכלל העניים, אך כספים שיועדו לעני מסוים - יועברו רק לאותו עני כולל המותר. וכ"פ הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה יח) והמחבר ביורה דעה סימן רנג סעיף ו.

הבית יוסף (יורה דעה סימן רנט) כתב בשם רבינו פרץ (הגהות הר"פ על תשב"ץ קטן סי' תו): "מיהו אם פירש הנותן העני למי יתן - אסור לשנותה לעולם". כלומר, אדם שאסף כספים עבור עני מסוים, או עבור עמותה מסוימת, ובשעת אסיפת הכספים אמר במפורש שאוסף את הכספים עבורם - אסור לו לשנות את ייעוד הכספים, וחייב לתת לאותם עניים או לאותה עמותה שהתחייב לתת לה.

הרמ"א (יורה דעה סימן רנו סעיף ד) כתב בשם מהר"י ווייל (סימן כו): "אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני - אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה". הש"ך (יורה דעה סימן רנו ס"ק י) ביאר: "דכיון שאמר לעניי העיר - מיד זכו בה אותם עניים, והוי כאלו בא הממון לידם".

במסכת ערכין דף ו עמוד א מובא: "ת"ר: סלע זו לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי - מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי - אסור לשנותה". נחלקו הראשונים בביאור הגמ':

     א.       שיטת רש"י (ד"ה לשנותה) - כל עוד שהכסף לא הגיע לידי הגבאי שאוסף את כספי הצדקה - ניתן להשתמש במעות ולאחר מכן להחזיר כסף אחר, אך אם הכסף כבר נמצא בידי הגבאי - אסור להשתמש בכספים הללו, כי אנו מחשיבים כאילו העניים כבר זכו במעות. כלומר מותר רק להלוות את הכסף ואח"כ להחזיר את הסכום שהשתמש לעניים שיועדו לקבל את המעות, אך כלל אין היתר לשנות ייעוד ולהעביר את המעות לצורך מצווה אחרת. וכ"פ המחבר ביורה דעה סימן רנט סעיף א.

     ב.        שיטת רבינו ברוך (מובא בתוספות בדף ו עמוד ב ד"ה עד) - לא מדובר בהלוואה של המעות אלא בשינוי ייעוד. כל עוד שהמעות לא הגיעו לידי הגבאי - הוא רשאי לשנות את הייעוד המקורי ולהעביר את הכספים לצורך מצווה אחרת, אך אם הכספים כבר הגיעו לידי הגבאי - אסור לשנות את הייעוד המקורי.

     ג.        שיטת הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק א סימן כט) - גבאי צדקה תמיד יכול לשנות את הכספים לצורך מצווה אחרת, גם לאחר שהכספים הגיעו לידו.

ב- קופת צדקה ציבורית

נחלקו הראשונים, האם לציבור יש דין שונה שיכולים הציבור לשנות את הייעוד של הכספים שנאספו בקופת צדקה ציבורית:

שיטת רבנו תם (מובא בתוספות מסכת ב"ב דף ח: ד"ה ולשנות') - אם מדובר בקופת צדקה ציבורית (כגון קופת צדקה של הישוב וכד') - יכולים נבחרי הציבור לשנות את הייעוד גם למטרות רשות עבור הרבים, גם אם אינן לצורך מצווה. התוס' סיימו: "לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות, ואפילו באה ליד הגבאי. וכן היה ר"ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם". גם הרא"ש (שם) כתב כך: "והטעם, לפי שהמתנדב להביא ליד צבור - על דעת הצבור הוא מתנדבו".

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה ז) כתב: "רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו[2]". וכ"פ המחבר ביורה דעה סימן רנג סעיף ו, ובסימן רנו סעיף ד.

שיטת ר"י מיגאש (מובא ברא"ש במסכת ב"ב פרק א סימן כט) - גם לציבור אין סמכות להעביר את כספי צדקה לצורך מטרות רשות אחרות, כל ההיתר שיש לציבור הוא רק להעביר את כספי הצדקה לצורך אחר של העניים. לדוגמא, אם אספו כספים עבור אוכל לעניים - ניתן לשנות ולקנות בגדים, אבל בכל מקרה הכספים צריכים להגיע לידי העניים.

שבט הלוי (חלק ט סימן רד) פסק כדעת הרמב"ם: "אכתוב בקיצור כדרכי, הנה לענין לשנות לצורך כיו"ב ע"י הגבאים ופרנסי צבור בזה"ז ובמציאות שאנו חיים - יראה דאפילו לכתחלה מותר, כיון דצרכים כאלה ממש אין פוסקים לצערינו, ובערים גדולים הוא שאלת יום יום, וכיון דנותנים ע"ד הגבאים, והם רואים צורך גדול יותר ליתן לחולה אחר או דבר קרוב לזה - הרשות בידם".

ג- לא התחילו להשתמש עם הכספים והשתנו הנסיבות

כל הדיון לעיל שייך במציאות בה כבר התחילו להשתמש עם הכספים לצורך המצווה, כגון שכבר רכשו מוצרים לנזקקים וכד', ולאחר שרכשו את המוצרים ראו שנותר כסף. כעת הדיון הוא במציאות בה כלל לא התחילו להשתמש עם הכסף, והנסיבות השתנו כך שאין צורך בהעברת הכספים, למשל אספו כספים עבור עני והוא העשיר, או אספו כספים עבור חולה והוא הבריא וכד'. נחלקו הראשונים מה עושים עם הכספים שנאספו.

לדעת הרשב"א (חלק ד סימן נה), הכספים שייכים למי שאספו עבורו, ואם הוא נפטר - הכספים עוברים ליורשיו. הרשב"א דן על כספים שנאספו לצורך מצוות פדיון שבויים, אך השבוי נפטר לפני שהספיקו לפדותו. הרשב"א למד מהמשנה במסכת שקלים (שם) שמותר שבוי לשבוי, כך שהשבוי כבר זכה בכספים, לפיכך יש להעביר את הכספים ליורשיו. הרשב"א הוסיף: "ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה, דהא טעמא דמילתא משום דמשעת גוביינא - זכו לו גבאין... אלא שדברים פשוטים הם בעיני שינתנו ליורשים".

אבל לדעת הרא"ש (כלל לב סימן ו), יש להחזיר את הכספים לתורמים, ואם לא ניתן למוצאם יש לעשות מצווה דומה למטרה לשמה נאספו הכספים. הרא"ש הדגיש: המשנה במסכת שקלים דיברה על מציאות בה התחילו כבר לעשות את המצווה, ואז שייך לומר מותר שבוי לשבוי, אך אם כלל לא השתמשו עם המעות - אין זה בכלל מותר, ולכן יש להחזיר את הכספים למי שנתנם, כי יש אומדנה שהתורם לא תרם עבור היורשים אלא רק לצורך המצווה, ואם לא ניתן לעשות את המצווה - יש להחזיר את הכספים, ואם קשה לדעת מי התורמים - יתנו את הכספים למצווה דומה.

המחבר ביורה דעה סימן רנג סעיף ז הביא את שתי השיטות ופסק כדעת הרא"ש.

החתם סופר (חלק ב יורה דעה סימן רלז) שאל: מדוע יש חילוק בין התחילו להתעסק עם הכספים ללא התחילו, מדוע לא נאמר גם בדין לעיל, שאם התחילו להשתמש בכספים ונותרו כספים שיש להחזירם לתורמים, שהרי יש אומדנה שהתורם התכוון לתרום רק למצווה, ואם נותר כסף יש להחזיר לתורמים?

החתם סופר הסביר: כל הדין כאן הוא מכוח אומדנה, כלומר התורם נתן כספים רק לצורך המצווה ואם כלל לא נעשתה המצווה - יש להחזיר את הכספים לתורמים, כי יש אומדנה שהתורם התכוון לתת את הכסף לעני ולא ליורשיו, אך אם כבר התחילו להתעסק עם המצווה ורוב הכספים אכן עברו ונתנו לעניים, אנו אומרים שהמצווה נעשתה בשותפות מכספי כל התורמים, ומכיוון שהמצווה נעשתה אין אומדנה גדולה לומר שאת הנותר יש להחזיר באופן יחסי למי שנתן.

ד- חשב או אמר לתת צדקה

הגמ' במסכת שבועות דף כו עמוד ב כותבת: "אמר שמואל: גמר בלבו - צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: לבטא בשפתים". (אדם שחשב להישבע - השבועה לא חלה עד שיוציא בשפתיו, שכן בשבועה כתוב לבטא בשפתיים).

"מיתיבי: בשפתים - ולא בלב, גמר בלבו מנין (שהשבועה חלה)? ת"ל: לכל אשר יבטא האדם בשבועה".

"הא גופה קשיא, אמרת (בתחילת הברייתא): בשפתים - ולא בלב, והדר אמרת: גמר בלבו מנין? ...אמר רב ששת, תריץ ואימא הכי (כך תסביר את הרישא של הברייתא): בשפתים - ולא שגמר בלבו, להוציא פת חטין והוציא פת שעורין". (חשב להישבע שלא יאכל פת חיטים, ונשבע בטעות בפיו שלא יאכל פת שעורים - מותר לו לאכול פת שעורים, שכן זו שבועה בטעות. וכן מותר לו לאכול פת חיטים, שכן הוא לא רצה להישבע בלב אלא הוציא את שבועתו בפיו, ומכיוון שבפועל לא נשבע בפיו על חיטים - יכול לאכול חיטים).

"(כך צריך להסביר את הסיפא של הברייתא): גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין (שהשבועה תקפה)? ת"ל: לכל אשר יבטא האדם". (התוס' {ד"ה גמר} כתבו: קיי"ל שדברים שבלב אינם דברים {מס' קידושין דף מט עמוד ב}, אך במידה ומחשבתו לא מכחישה את מעשיו, אנו אומרים דברים שבלב הוי דברים, כך שאמירתו שהוא נשבע לא לאכול פת, תוסבר ע"פ דבריו שבלב שהתכוון לפת חיטים, ולכן השבועה תקפה. אומנם לעולם נכונים דברי שמואל, ששבועה שבלב לא תקפה).

"מיתיבי: מוצא שפתיך תשמור ועשית - אין לי אלא שהוציא בשפתיו, (נדר בפיו להביא קרבן), גמר בלבו מנין? ת"ל: כל נדיב לב"? (חשב להביא תרומה לבית המקדש - מחשבתו מחייבת אותו, וגם אם חשב להביא קרבן - חייב להביא, א"כ נאמר שכך הדין גם בשבועה שתחול במחשבה).

"שאני התם, דכתיב: כל נדיב לב. וניגמר מינה? משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין". (בתרומה למשכן כתוב: "כל נדיב לב", וכן בקרבנות כתוב: "וכל נדיב לב {הביא} עֹלות").

"הניחא למ"ד אין מלמדין, אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר? הוו חולין וקדשים, וחולין מקדשים - לא גמרינן". (לא ניתן ללמוד שבועה שהיא חולין מקרבנות).

הרא"ש (כלל יג סימן א) נשאל: "אדם שקנה קרקע על דעת שיעשנו הקדש, ואחר כך נמלך ולא רצה להקדישו, אי אמרינן ביה: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". הרא"ש הביא את דברי הגמ' הנ"ל, ולאחר מכן הרא"ש כתב: "והאידנא, כל הקדש שלנו - חולין הוא, שאין עתה הקדש לבדק הבית, ואינו אלא צדקה, הילכך צריך להוציא בשפתיו. וכן אם אמר: 'קרקע זה, לכשאקננו יהא הקדש' - אינו כלום, דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל אם אמר: 'קרקע זה, לכשאקננו אקדישנו'; או אם אמר: ל'הקדש אתנהו' - הוי נדר עליו, וצריך לקיים את נדרו". וכ"פ הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה א).

אומנם המרדכי (מס' ב"ב סימן תצא) כתב: אדם שחשב בליבו לתת צדקה - חייב לתת, למרות שהגמ' כתבה, שלא ניתן ללמוד מתרומה וקרבנות על חולין, בכ"ז מדברי רש"י נראה, שצדקה חשובה כמו נדרים ונדבות. וכ"פ מהרי"ק (שורש קסא ענפים ה-ז).

הרמ"א ביורה דעה סימן רנח סעיף יג, הביא את שתי הדעות, ופסק כמרדכי. המחבר בחושן משפט סימן ריב סעיף ח, הביא את דעת המרדכי בשם י"א, ואת שיטת הרא"ש בשם ויש מי שאומר. הרמ"א חזר ופסק כדברי המרדכי.

הקצות בסימן רנה ס"ק ב: "אמנם נראה בהקדשות שלנו - דלא הוי לא קדושת הגוף ולא קדושת בדק הבית אלא לעניים, וכבמואר בטור ושו"ע סימן צ"ה (סעיף א' ובסמ"ע ס"ק ח), ובנודר לעניים - לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואינו עושה קנין, אלא דצריך לקיים נדרו ומשום דכתיב (דברים כג, כד) בפיך זו צדקה (ר"ה ו, א), א"כ לא עדיפא מנזירות דמהני חזרה תוך כדי דיבור, וזה ברור".

אבל הפתחי תשובה בסימן רנה ס"ק ג, כתב בשם שו"ת ושב הכהן (סימן יח): גם בצדקה אומרים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הפתחי תשובה הפנה לדברים שכתב בסימן פז סעיף כה ס"ק כט, ובסימן ריב סעיף ז ס"ק ט, ובסימן רמג סעיף ב ס"ק א, ובסימן רנב סעיף ב ס"ק ב. הפתחי תשובה נשאר בצריך עיון".

מדברי התוס' במסכת בבא קמא בדף לו עמוד ב (ד"ה יד) משמע, שגם בצדקה אומרים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט[3]. וכן מובא בהגהות אשרי (מס' ב"ב פרק ח סימן לח): "אם אומר חפץ פלוני אני נותן להקדש או לצדקה בכך וכך - אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אף על פי ששוה יותר - אין יכול לחזור בו. אבל אם ההיא שעתא לא היה שוה יותר, ואח"כ הוקר - יכול לחזור בו, כיון שלא משכו ולא נתנו את הכסף. אך הרשב"א (חלק א סימן תקס"ג) כתב: לא אומרים בצדקה שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.

הפתחי תשובה ביורה דעה סימן רנח ס"ק טו כתב בשם שו"ת דת אש (סימן יד): אין חיוב לתת צדקה כאשר האדם רק חשב לתת צדקה. אבל אם אמר בפיו שרוצה לתת צדקה, אך לא נקב את הסכום כמה הוא רוצה לתת לצדקה - עליו לקיים את מה שחשב, שאם חשב על סכום מסוים - עליו לתת כפי מחשבתו.


[1] בקופה צדקה ציבורית ניתן לקחת סכום קטן עבור כיסוי ההוצאות, כפי שניתן ללמוד מדיני אפוטרופוס המובאים בחו"מ סימן רצ סעיפים ד-ז, אך נראה שבאיסוף צדקה מקומי וחד פעמי - לא ניתן לקחת כספים לצורך כיסוי ההוצאות.

[2] וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (על המשנה במסכת שקלים פרק ב משנה ה): "וממה שאתה צריך לדעת, שגבאי צדקה אם ראו שיש תועלת - ובתנאי שיהא לדעת כל אנשי העיר - לשנות אלו המותרות ולעשות בהם מה שירצו, כגון שיוציאו מותר שבוים לענים, או מותר מתים לשבוים וכיוצא בזה - הרשות בידם, וכך נראה מתלמודינו. וגם בירושלמי אמרו במקום זה אין ממחין ביד פרנסין בכך. ואין הדין כן בכל אלו הדברים אלא כשאין צורך מכריח ולא הסכימו הזקנים ואנשי העיר לשנותן, אבל אם הסכימו - הולכין אחרי הסכמתם".

[3] הגמ' במסכת בבא קמא דף לו עמוד ב, סיפרה על אדם שהכה את חברו באוזן, והתחייב לשלם חצי זוז דמי בושת, הניזק לא רצה לקבל סכום כ"כ פעוט, ואמר שהוא נותן את הסכום לעניים, אך לאחר מכן התחרט ורצה לקחת את החצי זוז לקנות אוכל, רב יוסף אמר לו, שהעניים זכו בכסף זה, ואין הוא יכול להתחרט.

רש"י ביאר: הטעם שהניזק לא יכול לחזור בו, שכן רב יוסף היה גבאי הצדקה, נמצא שהניזק נתן את הכסף במעמד שלושתם. הניזק נחשב למלווה הנותן את המעות, ואומר למזיק שהוא כביכול הלווה: תשלם את המעות לעניים שהם המקבלים, ורב יוסף נחשב שליח המקבל.

התוס' (ד"ה יד) הקשו: מדוע הגמ' אמרה, שהעניים זכו במתנה, בגלל שרב יוסף הוא הגבאי, וקונה מדין מעמד שלושתם, הרי ניתן לתת הסבר אחר מדוע העניים קנו, שכן אדם מתחייב לתת צדקה באמירה ללא קניין, כפי שנלמד מדברי הגמ' במסכת ר"ה דף ו עמוד א: "בפיך זו צדקה"?

התוס' ענו: לא ניתן להקדיש דבר שלא בא לעולם, (כמו שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם), לכן גם לא ניתן לתת צדקה בדבר שלא בא לעולם. אומנם כתבו התוס': אילו היה משתמש בלשון של נדר - לא היה יכול לחזור בו, שכן אם אדם חייב את עצמו לתת צדקה - ההתחייבות מועילה, ורק אם אמר תנו מעות לצדקה - לא חייב לתת, שאין חיוב בדבר שלא בא לעולם.

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן