הרב ישועה רטבי

שבר משקפיים של חברו בפורים

שאלה:

תלמיד בישיבה השתכר במסיבת פורים, ובמהלך המסיבה שהייתה בליל פורים הוא שבר את משקפיו של חברו.

תשובה:

המזיק חייב לשלם את שווי המשקפיים ע"פ שומא כפי שיבואר לקמן.

נימוקים:

האדם אחראי על ההשלכות והתוצאות של מעשיו ופעולותיו. אין שום פטור גורף למזיק בגלל שמחת הפורים כפי שנוכיח לקמן. אל לו לאדם להביא את עצמו למצב של שכרות בו הוא אינו שולט על מעשיו, וכדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו הלכה כ): "שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש - אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל... ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות"[1].

המזיק בלא כוונה בדרך שמחה

המשנה במסכת סוכה דף מה עמוד א כותבת: "מיד תינוקות שומטין את לולביהן, ואוכלין אתרוגיהן". (הגדולים חוטפים מהילדים את הלולבים ביום שביעי של סוכות. רש"י - "ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה[2]").

התוס' (ד"ה מיד) כתבו: "ויש ללמוד מכאן, לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן, ונלחמים זה עם זה, וקורעין בגדו של חבירו, או מקלקל לו סוסו - שהן פטורין, שכך נהגו מחמת שמחת חתן".

מדברי המשנה מבואר, אין חיוב על גניבת אתרוגים מקטנים בשביעי של סוכות. מדברי התוס' מבואר, שאין חיוב נזיקין במזיק בשעת שמחת חתונה. הטעם לכך הוא מפני המנהג, דהיינו שנהגו לשמוח, ונהגו לפטור את המזיקים שלא בכוונה, אלא תוך כדי השמחה הזיקו.

הדרכי משה בס"ק ה כתב בשם המרדכי (מס' סוכה סימן תשמ"ג): בחורים הרוכבים לפני חתן וכלה, ונלחמים זה עם זה, וקורע איש בגדי חברו - פטורים, שכך נהגו מחמת שמחת חתן וכלה.

הרא"ש (סימן ד) הביא את דברי התוס', אבל בתשובות (כלל קא סימן ה) הרא"ש פסק באדם שעבר עם סוסו ופגע בסוס החתן, יש להחשיבו כמזיק בגופו, שכן הוא רוכב על הבהמה ומנהיג אותה. ואם סוס החתן שייך לגוי, והגוי טוען שהסוס שווה הרבה יותר משוויו האמתי - המזיק אינו חייב לשלם כפי שהגוי מעליל עליו, אלא משלם כפי שומת בית הדין. וכ"פ המחבר.

לכאורה פסק הרא"ש בתשובות, בו הוא חייב את המזיק בשעת שמחה, סותר את דבריו במסכת סוכה, שם פטר מזיק בשעת שמחה? הב"ח הסביר: הרא"ש פסק כך, שכן באותו מקום לא היה נהוג המנהג שהובא בדברי התוס', לפטור את המזיק שלא בכוונה, תוך כדי שמחה, אבל אין הכי נמי, במקום שנהגו לפטור, אכן יש לפטור.

הרמ"א (אורח חיים סימן תרצה סעיף ב) פסק: "ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים - פטור מלשלם. (ת"ה סימן ק"י). ועיין בחו"מ בדיני נזיקין".

לכאורה ע"פ דברי הרמ"א יש לפטור את המזיק מלשלם על נזקים שנעשו במהלך שמחת הפורים. אבל הפוסקים הביאו מספר ההסתייגויות כפי שנבאר:

        א.        תרומת הדשן כתב: למרות שמדינא, המזיק את חברו בשעת שמחה, פטור מלשלם, בכ"ז בכדי שאנשים לא יכוונו להזיק בזמני שמחה - יש לקנוס את המזיק, גם כאשר יש רק אומדנא ואין עדות ברורה. וכ"פ הרמ"א.

        ב.        הבית יוסף (או"ח סימן תרצ"ה סעיף ב) כתב בשם תרומת הדשן (סימן קי): בחורים שלוקחים מאכל אחד מהשני בימי הפורים שלא ברשות - אין בהם משום גניבה או גזלה, "ואין להזמינו לבית הדין, ואין חוששין עליו, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן". הבית יוסף סיים: "ונ"ל דהיינו לדידהו שהיו נוהגים הבחורים כך, אבל אנו שלא נהגו כן - אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה לענין זה".

         ג.         המשנה ברורה בס"ק יג כתב: "בב"ח מחלק בין היזק גדול לקטן, בין בגוף בין בממון, דבהיזק גדול - מקפידין ואין מנהג לפטור בהיזק גדול".

        ד.        עוד כתב המשנה ברורה בס"ק יד: גם במקום שנהגו לפטור, מדובר רק במזיק שלא בכוונה בשעת שמחה, אבל אם התכוון להזיק - חייב לשלם. וכ"פ המ"א בס"ק ח.

        ה.        ערוך השולחן (או"ח סימן תרצ"ה הלכה י) כתב: "ועכשיו בעוונותנו הרבים, ערבה כל שמחה, ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך, עד שיבוא לידי היזק. ולכן עכשיו, כשהזיק - חייב לשלם, ואפ' בזמן הקדמון - חייב בנזק הגוף". (יש לציין שבחו"מ, ערוך השולחן כתב בסעיף כא, שיש לפטור במקום שנהגו לפטור מזיק בשעת שמחת חתונה, ולא הביא את ההסתייגות כפי שכתב באו"ח).

שיכור שהזיק

מדברי הגמ' במסכת עירובין דף סד עמוד א מבואר שישנן שלוש דרגות: א)- שתוי. ב)- שיכור. ג)- שיכור כלוט:

      א.        שתוי - אדם ששתה רביעית יין ויכול לעמוד מול מלך ולדבר בצורה מכובדת - אסור לו להורות הלכה, וכן אסור לו לכתחילה להתפלל, שכן הוא לא יוכל לכוון בתפילתו, אך בדיעבד אם יתפלל שתוי - תפילתו מועילה.

      ב.        שיכור - אדם ששתה הרבה יין ולא יכול לעמוד מול מלך בצורה מכובדת - גם בדיעבד תפילתו תועבה. וכ"פ המחבר באורח חיים סימן צט סעיף א. צריך לציין, שיכור שלא הגיע לרמת שכרות של לוט, דינו כפיקח לכל דבר, וחייב בכל המצוות, וכן יש תוקף לכל הקניינים שיעשה, אלא שאסור לו להתפלל ואין לצרפו למניין (משנה ברורה סימן צט ס"ק י).

       ג.         שיכור שהגיע לשכרות של לוט - השיכור כלוט לא נחשב לבר דעת ופטור מהמצוות. הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כט הלכה יח) הגדיר את השיכור כלוט: "השכור שעושה ואינו יודע מה עושה[3] - אין מעשיו כלום, והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש". וכ"פ המחבר בחו"מ סימן רלד סעיף כב.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה יא) כתב: "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן, בין שכור, אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו - משלם מן היפה שבנכסיו".

באבן העזר סימן מד סעיף ג מבואר: יש לחלק בין שיכור שלא הגיע לשכרות לוט, שחייב בכל מצוות התורה, ובין שיכור שהגיע לשכרות של לוט שאינו חייב במצוות. אבל בדיני נזיקין, שיכור שהזיק - חייב, גם אם הוא ברמת שכרות של לוט, ואין הוא נחשב לאונס גמור, שהרי יכל לשלוט בעצמו ולא להגיע למצב שכרות כשל לוט. (כך כתב הגרע"א בסימן רלח סעיף כב בשם היש"ש).

שכרות בפורים

המחבר (סימן תרצ"ה סעיף ב) פסק ע"פ דברי רבא במסכת מגילה דף ז עמוד ב: "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

הב"ח (סימן תרצ"ה בס"ק ב) כתב: ניתן בפורים לשתות ולהיות בדרגת שתוי ואף בדרגת שיכור שלא יכול לדבר בפני המלך בצורה מכובדת, כ"ז בתנאי שדעתו תהא מיושבת עליו.

אבל הר"ן (דף ג: ד"ה גמ') כתב בשם רבינו אפרים: הגמ' פסקה שלא צריך להשתכר בפורים, "דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא כדאיתא בגמרא (שם) - אידחי ליה מימרא דרבא". וכ"פ הט"ז (סימן תרצ"ה בס"ק ב).

וכך גם מובא בספר ארחות חיים (הל' פורים אות לח): "חייב אינש לבסומי בפוריא - לא שישתכר, שהשיכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט".

וכן כתב המאירי (בית הבחירה מסכת מגילה דף ז: ד"ה חייב): "ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו".

שיטת הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו) - "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". דהיינו כאשר אדם שותה יין ונרדם - הוא אינו יודע להבחין בשנתו בין ארור המן לברוך מרדכי[4].

שיטת האגודה (מגילה סי' ו) - צריך לשתות יין עד שלא יוכל לחשב שהגימטרייה של ארור המן שווה לגימטרייה של ברוך מרדכי.

השל"ה (פרשת תצוה תורה אור) כתב: "עוד יש לדקדק דקדוק הלשון שאמר חייב איניש לבסומי, כי השכרות גדול אינו נקרא בסומי, רק מבוסם נקרא מי שאינו שכור כל כך. על כן אני אומר, שאדרבה באמרם זה הזהירנו באזהרה שלא נשתכר כל כך, רק חייב אינש לישאר מבוסם".

צריך להדגיש, השתייה בפורים היא חלק מסעודת פורים, לכן מצוותה רק ביום ולא בלילה, כך שאין כל סיבה לפטור את הנתבע שהשתכר בליל פורים.

נסיים עם דברי מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ג): "השיכור, אפי' הגיע יותר משכרתו של לוט... ומ"מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין הזיק שמזיק לחבירו - פשיטא שחייב, דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, בין אונס בין רצון. דאל"כ לא שבקת חיי, דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, ויפטור. ואפילו בפורים דמחויב להשתכר - מ"מ אין כונת רבותינו כדי שישתגע".

שומת חפץ

המזיק חפץ מסוים - צריך לשום כמה החפץ היה שווה בשעה שנעשה הנזק, (צריך לשים לב שאם מדובר בחפץ משומש - לא שמים את שווי החפץ כפי מחיר חפץ חדש אלא כפי מחיר חפץ משומש), וכמה החפץ שווה לאחר הנזק ואת ההפרש יש לשלם.

ישנן מספר דרכים שהובאו בפוסקים כיצד לשום את החפץ הניזוק. נביא אחת מהן:

המזיק מוצר ולא ניתן לתקנו (או שלא שווה לתקן) והמוצר כעת לאחר ההיזק לא שווה כלום, צריך לבדוק את שוויו כמוצר משומש במועד שלפני ההיזק. לצורך כך יש לבחון כמה המוצר עלה, וכן צריך לבדוק כמה זמן בממוצע מחזיק אותו מוצר, המזיק ישלם את מחיר המוצר פחות זמן השימוש.

למשל מוצר ששווה מאה שקלים, ומחזיק מעמד במשך עשר שנים, יוצא ששווי המוצר יורד בכל שנה בעשרה שקלים, ואם לאחר שלוש שנים המוצר הוזק בצורה בה לא ניתן לתקנו והמוצר גם לא שווה כלום - המזיק ישלם שבעים שקלים.


[1] בגמ' במסכת פסחים דף קיג עמוד ב מובא: "שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו". הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה ג) כתב: "כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר - הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם".

[2] רש"י בדף דף מו עמוד ב (ד"ה מיד) הביא פירוש אחר, אך לאחר מכן מחזק את הפירוש הראשון ע"פ מעשה המבואר במדרש: "ויש מפרשים: מיד תינוקות, כלומר: מיד, אחר סיום מצות לולב, התינוקות שומטין את לולביהן, כלומר: מניחין אותם, כמו שומטו ומניחו בקרן זוית, והולכין ואוכלין אתרוגיהן".

"ואין נראה, דאמרינן (בויקרא רבה סדר בחוקותי פרשה לז): מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני, והקניטתו אשתו וברח, ולא היה לו במה להתפרנס, בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות, כדתנן תמן: מיד התינוקות שומטין כו', והיה אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד, והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה, ומכרן ביוקר גדול, וחזר לביתו, אלמא: דגדולים שמטי ליה מיד התינוקות".

[3] אומנם הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה (פרק ב הלכה ד) הגדיר אחרת את השיכור: "בד"א (הבא על יבימתו בשוגג במזיד או באונס - קנה)? שנתכוון לבעול, אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום או ישן - לא קנה".

הרב המגיד העיר: הגדרת הרמב"ם בהלכות ייבום שווה להגדרתו בהלכות מכירה, שמדובר בשיכור שאינו מודע למעשיו. אבל האור שמח כתב: הגדרת הרמב"ם בהלכות ייבום יותר חמורה מהגדרתו בהלכות מכירה, שכן הגדר בהלכות ייבום הוא "שאינו מכיר כלום", וזה שיכור ברמה יותר גבוהה מהשיכור המוגדר בהלכות מכירה שלא יודע מה עושה.

המחבר באבן העזר סימן מד סעיף ג כתב ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק ד הלכה יח): "שיכור שקדש - קדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה; ואם הגיע לשכרותו של לוט - אין קדושיו קדושין. ומתיישבין בדבר זה".

ה"ה הסביר בדעת הרמב"ם: בגלל החומרא של אשת איש, לכן צריך להתיישב בדבר הזה.

הח"מ בס"ק ג כתב: "כלומר שחוקרין הרבה, אם היה שכור ממש כשכרותו של לוט, דלפעמים נראה שהוא כך, ואינו כן אחר החקירה".

וכן כתב בספר גט פשוט (סימן קכא ס"ק ד): לא צריך להתיישב בדבר קידושי שיכור בגלל הספק האם הקידושין חלו, אלא צריך להתיישב האם הוא היה באמת שיכור ולא היה מודע ואחראי למעשיו. (כפי הגדרת הרמב"ם בהלכות מכירה, ששיכור זה מי שלא מודע למעשיו).

הגט פשוט בס"ק ה נתן סימן לזהות שיכור שהגיע לשכרותו של לוט: שיכור שלאחר התפכחותו אינו זוכר מה שעשה, ככתוב בלוט "ולא ידע בשכבה".

[4] כך הרמב"ם הסביר את דברי רבא (שם):  "מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן