הרב ישועה רטבי

דין ודברים בהזמנת גדר במבוק

המקרה

התובעת הזמינה גדר מעץ במבוק עם מסגרת עץ מהנתבע בסכום של 2,750 ש"ח. הנתבע בהתחלה רכש קנים דקים במקום קנים בעובי בינוני, ולאחר מכן חזר ורכש קנים בעובי בינוני. הנתבע (בתיאום עם הנתבעת) הוסיף את הקנים הדקים שרכש בכדי לעבות את הגדר.

שווי הקנים הדקים הוא 300 ש"ח, כך שהנתבעת הייתה חייבת לתובע 3,050 ש"ח. הנתבעת שילמה לתובע 2,700 ש"ח.

הגדר בנויה על שטח שהוגבה ע"י מילוי עפר. הנתבע בנה גדר לאורך 14.5 מטרים. בסוף השטח יש כשני מטרים שהגישה אליהם לא נוחה, ובקטע זה הנתבע לא בנה גדר מעצי במבוק.

טענות התובעת

א)- סיכמנו שהתובע יבנה את הגדר גם בסוף השטח בשני המטרים האחרונים. ב)- סיכמנו שהתובע גם ירכיב רשת מברזל מבחוץ, דבר שלא נעשה. ג)- הגדר מבפנים נראית טוב אבל מבחוץ הגדר לא נראית טוב וצריך לתקנה.

טענות הנתבע

א)- לא סיכמנו שאבנה גדר בסוף השטח בשני המטרים האחרונים. ב)- לא סיכמנו שארכיב רשת מברזל מבחוץ. מעבר לכך שלא סיכמנו זאת זה גם לא יפה ולא נצרך, הגדר בנויה מעץ ואין צורך להוסיף את הרשת מברזל. ג)- יש אחריות ואם צריך לתקן באופן נקודתי אני מוכן.

הנתבע וויתר לתובעת על תשלום 300 ש"ח בכדי לא להשלים את הגדר. "הורדתי לפי מטר כדי לא לריב, לפנים משורת הדין אמרתי שאני לא מוכן להוסיף, והורדתי 300 ש"ח שזה המטר וחצי הנוספים".

דיון

התובע הראה לבית הדין הסכם עליו חתומה הנתבעת שהגדר צריכה להיות באורך 14 מטר, התובע עשה גדר באורך 14.5 מטר. הנתבעת השיבה שלא שמה לב וסמכה על הנתבע.

במהלך הדיון הועלתה הצעת פשרה: הנתבע הסכים לסיים את הגדר בתוספת של 500 ש"ח. הנתבעת הייתה צריכה לשלם עוד 350 ש"ח שלא שולמו, כך שמדובר בתוספת של 150 ש"ח מעבר לסיכום המקורי. (3,200 ש"ח במקום 3,050 ש"ח).

בסוף הדיון הצדדים חתמו על המסמך הבא:

החלטה

1-      התובעת תוסיף עוד 500 מעבר ל- 2,700 שכבר שולם.

2-      הנתבע תמורת סכום זה יוסיף ויגמור את הגדר עד הסוף.

3-      ההסכם הנ"ל כפוף להסכם על התיקונים הסופיים מאחורי הגדר הנוכחית לפי שיקול דעת הבית דין.

חתימת הצדדים.

מספר ימים לאחר הדיון, הנתבעת הודיעה שהיא חוזרת בה מהפשרה.

השאלות לבירור:

        א.        דין ההסכם שנחתם בין הצדדים.

        ב.        האם הסכם מחייב אדם הטוען שלא שם לב למה חותם?

         ג.         חילוקי דעות בעבודת קרקע.

        ד.        ליקויים בעבודתו של בעל מקצוע.

        ה.        דין קבלן שלא סיים את עבודתו.

         ו.         החלטות.

א- דין ההסכם שנחתם בין הצדדים

על פי טענת התובעת, היה סיכום בע"פ שהנתבע יבנה גדר מקנים לכל אורך הגינה, "מתחילת הגדר עד סופו... לעשות מחדש מקצה לקצה", אך לפי טענת התובע, הסיכום היה רק על 14 מטרים גדר קנים, במקום בו עמד הגדר הישנה (שגם לא הייתה קצה לקצה). הנתבע הביא שטר עליו הייתה חתומה התובעת שהגדר ייבנה רק על 14 מטרים.

בגמ' במסכת כתובות דף נו עמוד א מובא: "דבר שבממון תנאו קיים". דהיינו כל תנאי וסיכום שנעשה בין הצדדים קביל, כך שההסכם מחייב ומבטל הסכמות קודמות שנעשו בע"פ.

מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י.

ב- הטוען שלא הבין על מה חתם

התובעת טענה שהסתמכה על הנתבע לפיכך לא מדדה ולא בדקה את פרטי ההסכם. השאלה היא, האם ניתן להסתמך על הסכם כאשר אחד הצדדים טוען שלא הבין ולא שם לב למה שכתוב בו.

הרשב"א (חלק א סימן תרכ"ט) כתב: בעל שטען שהוא עם הארץ, ולא הבין את הכתובה, ושאלו את רבי מאיר, וענה ששומעים לו, אבל הרשב"א כתב: "אין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בעל פה, ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים, דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תמה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה".

הבית יוסף (אבן העזר סימן סו אות יג) העיר על דברי הרשב"א: "ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא, ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א, משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן".

ריב"ש (סימן תפ) כתב: חתימת ידו של אדם, מחייבת אותו בכל הדקדוקים שיש בשטר, ולא אומרים שאחד מהצדדים אינו מודע לדקדוקים.

הש"ך בסימן סא ס"ק יח הוסיף: "ואפילו ידוע שאינו מבין לשון השטר - מתחייב הוא בכך כיון שקיבל על עצמו ושתק".

וכן כתב הסמ"ע בס"ק כג: "דה"ל לומר כן מתחלה: 'אינני מבינו, תפרשוהו לי ואדע'. וכל שתיקה בעניינים אלו - ה"ל כקבלה שקבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהן".

מבואר א"כ שני טעמים מדוע החתימה מחייבת אותו: א)- הוא לא נאמן לומר שלא הבין על מה חתם. ב)- הוא סמך על מי שאמר לו לחתום, ונחשב כאילו קיבל על עצמו מה שכתוב בשטר.

ג- חילוקי דעות בעבודת קרקע

במהלך הדיון התגלו מספר חילוקי דעות בין הצדדים, (למשל האם הייתה התחייבות להוסיף רשת ברזל מאחורי הגדר במבוק ועוד). הגדר מחוברת לבטון בקרקע לפיכך יש לדון על כך כדין קרקע.

בגמ' במסכת בבא מציעא דף נו עמוד ב מובא: "בעי רבא: חטין וזרען בקרקע, מהו, יש להם אונאה או אין להם אונאה, כמאן דשדיין בכדא דמיין - ויש להם אונאה, או דלמא בטלינהו על גב ארעא?... אלא דאמר איהו: שדאי בה כדאבעי לה, ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאבעי לה, יש להם אונאה או אין להם אונאה? כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה, או דלמא בטלינהו אגב ארעא".

נחלקו הראשונים בפירוש הגמ':

      א.        רש"י ביאר שהדיון בגמ' הוא במוכר חיטים שכבר זרען בקרקע, והשאלה היא, האם יש הונאה בחיטים שמכר, או שדינן כקרקע ואין הונאה[1].

      ב.        הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יג הלכה טז) ביאר: מדובר באדם ששכר קבלן שיעבוד בקרקע שלו, והתברר לבעה"ב שהקבלן לא עבד כראוי ולא זרע את הכמות הצריכה אלא פחות. הספק בגמ' הוא, האם יש הונאה בקבלן קרקע, האם הזרע הוא העיקר ויש הונאה ככל מיטלטלין, או שהקרקע עיקר ואין הונאה. הרמב"ם כתב: מכיוון שהגמ' לא פשטה דין זה, ונשארנו עם ספק, לכן לא ניתן להוציא מיד הנתבע, וכן לא ניתן להשביעו שכן אין שבועה על קרקעות. וכ"פ המחבר בסימן רכז סעיף לד.

       ג.         הרמב"ן (ד"ה הא דבעי') ביאר: מדובר שמכר את הקרקע עם החיטים, והשאלה אם יש בזה דין הונאה. (לא כפירוש רש"י, שפירש שמכר רק את החיטים, אלא מדובר שמכר את החיטים יחד עם הקרקע, ולא כפירוש הרמב"ם, שכלל לא מדובר במוכר אלא בדין הונאה לקבלן קרקע).

המחבר כתב בסעיף לד: "שכר לזרוע לו קרקע ואמר: 'זרעתי בה זריעה הראוי בה', ובאו עדים שזרע בה פחות מהראוי לה - הרי זה ספק אם יש לו אונאה מפני הזרע, או אם אין לו אונאה מפני הקרקע; לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע, וכן אין משביעין אותו אלא היסת, מפני הקרקע שיש כאן".

מכאן ניתן ללמוד, כאשר יש חילוקי דעות בין הצדדים, האם העבודה בוצעה בצורה מקצועית ללא ליקויים - המוציא מיד המוחזק צריך להביא ראייה לדבריו (כדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף מו עמוד א), כאן התובעת כבר שילמה לנתבע 2,700 ש"ח כך שהנתבע הוא המוחזק, לפיכך על התובעת להביא ראייה לדבריה.

ד- ליקויים בעבודתו של בעל מקצוע

הרשב"א (ח"א סימן אלף נו) כתב: אדם שהזמין ספר תורה מסופר ונמצא שיש טעויות בספר, אם הטעויות הן בתחום הנורמה, דהיינו טעות שמצויה בין הסופרים - הסופר לא צריך לשלם על התיקון, אך אם מדובר בטעויות שלא מצויות בין הסופרים - על הסופר לשלם על תיקון הטעויות.

מכאן אנו למדים על כל בעלי המקצוע אם התגלה פגם בעבודתם, יש לבדוק האם מדובר בטעות מצויה או בטעות שאינה מצויה, כאשר זו טעות שמצויה אצל בעלי אותו מקצוע - לא מחייבים אותו לתקן, אך אם הטעות אינה מצויה - יש לחייב את האומן לתקן.

הרשב"א הוסיף: אם מנהג המקום שבעל המקצוע בעצמו מתקן את הליקויים - הוא יתקן, ולא צריך לשלם לאומן אחר שיתקן. אומנם במקום בו אין מנהג ובעל המקצוע מעצמו תיקן - צריך לשלם לבעל מקצוע כדין יורד לשדה של חברו ונטעה שלא ברשות.

הבית יוסף בסימן שלג הביא את דברי הרשב"א, והרמ"א בסימן שו סעיף ח פסק את דברי הרשב"א להלכה והוסיף: "מכל מקום אזלינן בתר המנהג". וכ"פ הכנסת הגדולה (הגהות טור יורה דעה סימן רפא): "דברים הללו תלוים במנהג המקומות".

הבית דין ביקר במקום וראה מספר ליקויים (סדקים בעמודים, מחסור בצבע, טלאי בחיבורים). ע"פ דברי הרשב"א הנתבע מחויב לתקן ליקויים אלו.

כמו כן התייעצנו עם בעל מקצוע שטען שיש כאן טעות חריגה בתוכנית הבסיסית של הקמת הגדר, אך לא ניתן לחייב את הנתבע בפירוק הגדר והקמת גדר חלופית ותקנית, בגלל הסתמכותו על דברי התובעת שביקשה מהנתבע להעמיד את הגדר בצורה זו.

וכך נראה להוכיח מדברי הנתיבות בס"ק כ, שאם הטעות הייתה בגלל שהפועל סמך על דברי בעל הבית - לא ניתן לחייבו, כגון מעסיק שאמר לפועל לזרוע כמות קטנה יותר בשטח, והיה ניתן לזרוע כמות יותר גדולה - אנו לא אומרים שהפועל פשע מכיוון שהוא עבד ע"פ ההנחיות של המעסיק.

ה- דין קבלן שלא סיים את עבודתו

כל עוד שהקבלן לא סיים לתקן את התיקונים הנ"ל, יש להחשיב כאילו הוא עוד לא גמר את מלאכתו. לפיכך אם הקבלן לא ירצה לתקן - דינו יהיה כמו קבלן שמתפטר באמצע העבודה שידו על התחתונה, כמבואר במסכת מסכת בבא מציעא בדף עו עמוד ב, ונפסק להלכה בסימן שלג סעיף ד.

המשמעות של ידו על התחתונה היא, שיש לחשב את חלק העבודה הנותר, ואם העבודה התייקרה, ובעה"ב יצטרך לשלם יותר על חצי העבודה הנותר - בעה"ב יכול לקזז סכום זה משכרו של הקבלן.

בחוזה כתוב במפורש שהעבודה תהיה לשביעות רצון הלקוח. דהיינו אותם ה-14 מטרים של גדר צריכים להיות לשביעות רצון הלקוח, ומכיוון שהתגלו מספר פגמים בגדר, ואין שביעות רצון של התובעת, לפיכך יש לחייב את הנתבע לתקן את החלק האחורי של הגדר ולפייס את התובעת.

ו- החלטות

  1. הנתבע לא מחויב להשלים את בניית הגדר.
  2. הנתבע מחויב לתקן את החלק האחורי של הגדר בתוך שלושים יום מיום קבלת הפסק דין.

[1] חיטים שזרען והשרישו - דינם כקרקע ואין להן אונאה. השאלה היא, על חיטים שעדיין לא השרישו, האם המוכרן לחברו, יש בהן דין הונאה כמיטלטלין, שהחיטים חשובות כאילו כבר מונחות בכד, או שנאמר שהחיטים בטלות לקרקע ואין להן אונאה.

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן