הרב ישועה רטבי

דיין שדן את התלמיד שלו

המקרה

מזכירות הישוב ביקשה לתבוע בב"ד של הישוב בחור ישיבה. מתברר שהנתבע הוא תלמיד שלי, השאלה היא האם מותר לדיין לדון את תלמידו? (בסופו של דבר הצעתי פשרה והמזכירות לא תבעה את התלמיד).

השאלות לבירור:

        א.        דין דיין אוהב או שונא.

        ב.        דיין הדן את תלמידו.

א- דיין אוהב או שונא

במשנה במסכת סנהדרין דף כז עמוד ב מובא: "(שיטת רבי יהודה) - האוהב והשונא (אסור להם לדון ולהעיד). אוהב - זה שושבינו, שונא - כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה".

"(שיטת חכמים) - אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך". (יש לחלק בין עדות ובין דיינות: מותר לאוהב ושונא להעיד, שכן הם מעידים על מציאות שקרתה, ואינם חשודים על עדות שקר, אבל אסור לאוהב ושונא לדון, שכן בדין יש סברות, "והמחשבה משתנה מחמת אהבתו או שנאתו, אפילו בלא כונת רשע", כדברי הסמ"ע בס"ק א).

הגמ' בדף כט עמוד א כותבת: "אלא סברא הוא: אויב מאי טעמא - משום דמרחקא דעתיה - אוהב נמי מקרבא דעתיה. - ורבנן: האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה? - חד לדיין, (שמותר לאוהב ושונא רק להעיד, אך אסור לדון כנ"ל), אידך - כדתניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד".

וכן מבואר במסכת כתובות דף קה עמוד ב, שאסור לדון את האוהב ואת השונא: "א"ר פפא: לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, (אסור לדיין לדון את אוהבו או את שונאו). דרחים ליה - לא חזי ליה חובה, דסני ליה - לא חזי ליה זכותא".

הרא"ש (סימן כג) ביאר מדוע אסור לדיין אוהב או דיין שונא לדון: "באהבה מועטת - לבו נוטה לזכות, ובשנאה מועטת - הלב נוטה לחובה".

השיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף צב עמוד ב) כתב בשם תלמיד ר"י מיגאש: במסכת בבא קמא דף צב עמוד ב מובא: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא? (מה המקור לאמרה: בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו אבן)? א"ל דכתיב: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". מכאן אנו למדים שאין לגרום רעה למי שנהנית ממנו.

ר"י מיגאש סיפר שרבו הרי"ף היה חולה, והרי"ף השתמש במרחץ של אחד האנשים בכדי להתרפא, לאחר זמן אותו אדם ירד מנכסיו והיה חייב כסף להרבה אנשים, הרי"ף לא רצה לדון אותו בגלל שנהנה ממנו, ולא רצה שבגללו יגרם לו הפסד אם יפסוק לרעתו. נמצא שיש שתי סיבות מדוע לא לדון אוהב: א)- יתכן ויטה את הדין לזכותו בגלל הטובה שעשה עמו. ב)- יש בעיה מוסרית אם ידון לחובתו וישלם רעה למי שעשה לו טובה[1].

גדר אוהב ושונא הפסולים לדון - נחלקו הראשונים, האם יש לחלק בין רמת האהבה והשנאה:

      א.        שיטת הרא"ש (סימן כג על סמך דברי התוס' במסכת כתובות שם בד"ה לא) - יש לחלק בין אוהב ושונא ברמה גבוהה, ובין אוהב ושונא ברמה רגילה. כאשר האהבה או השנאה גדולה - אסור לדיין לדונם, ואם דן - הדין פסול גם בדיעבד. אבל במידה ואין אהבתם או שנאתם גדולה - רק לכתחילה אסור לדונם, אבל בדיעבד אם דנו - הדין כשר.

      ב.        שיטת הבית יוסף בדעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כג סעיף ו) - אין לחלק בין דרגות האהבה והשנאה, ותמיד יש לאסור. אם כי האיסור הוא רק לכתחילה, ובדיעבד הדין קיים, (גם באוהב ושונא גמור, בניגוד לדברי הרא"ש).

       ג.         שיטת הב"ח (בס"ק יא) והתומים (בס"ק ט) בדעת הרמב"ם - גם בדיעבד אם דן - הדין פסול. כך משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת נדה פרק ו משנה ד), ואין הכרע מדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כג סעיף ו) מה יהיה הדין בדיעבד.

בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סימן ט) מובא: יש פוסקים הסבורים בדעת הרמב"ם, שאם אוהב או שונא, דן - גם בדיעבד הדין בטל. "מהר"א בן ששון הוכיח מדברי הרמב"ם שכתב (בה' עדות פ' י"ג): האוהב והשונא כשר לעדות אעפ"י שהוא פסול לדון, ועוד שבדבר שפסולו מדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד". (תשובות תורת אמת למהר"א בן ששון סימן צ"ז ועין בלח"מ ה' סנהדרין שם).

המחבר בסימן ז סעיף ז פסק כרמב"ם. והרמ"א פסק כרא"ש.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ו) הדגיש: לא רק שושבין פסול לעדות אלא כל חבר טוב  (ריעו אשר כנפשו) - פסול לעדות גם אם לא היה השושבין שלו. הרמב"ם סיים: "אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו - אין לך דיין צדק כמוהו".

מהרי"ק (שורש כא ענף ד) על סמך דברי התוס' הנ"ל כתב: כל הפסול המובא במסכת כתובות לדון אוהב ושונא שאינו גמור - אינו אלא רק ממידת חסידות, "אבל במקום שהחומרא גורם שום הפסד לתובע או לנתבע - חלילה שיחמיר עליו שלא לדונם".

במשפטי עוזיאל (שם) עוד מובא: "ועין עוד למרן החיד"א, שהביא כמה מרבוותא דסברי בדעת הרמב"ם, שאוהב ושונא גמור - פסולין לדון, ואם דנו - אין דיניהם דין, והיינו משום שדעתם נוטה לאהוב להם ולא חזו ליה חובה, או שאינם מהפכים בזכות מי שכנגדם. וכן למי ששנוא להם לא חזו ליה זכות, ולעומת זאת אינם רואים חובה למי שכנגדו, ולא מפני שחשודים לעוות הדין, אלא שכן הוא הדבר בטבעו של אדם, שהזכות והחובה מבצבצים מאליהם לפי נטיותיו, והוא הדין כששמע טענות צד אחד".

החזון איש (אמונה ובטחון פרק ג סעיף ל) כתב: "חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולתגאל באיזה אשמה - יכאב לנפשו יותרמכל מכה ופצע, ואיך ייתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעות משפט. נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה וכל אבקת שקר ממנו והלאה".

"...והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל חוקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלויים בו, והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול... ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתויות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל. ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו, רק שושבינו ושונאו שלא דיבר עמו ג' ימים לדעת י"א בחו"מ סימן זסעיף ז בהגה, ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו - אך כח טומאת השוחד אין כאן, והתורה האמינה בבטחה גמורה את הדיין כי יראה נכוחות, ולא יטה ליבו לשאיפת טבעו כהרגל שנעשה טבע שני אצל חכם, והאמת תמיד נר לרגלו ואור לנתיבתו, וצדקו ישוב משפט".

הסמ"ע בס"ק כב כתב בשם תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רנח): "יש מנהג במדינתינו שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד, וכל המנהג עוד היום בגבולינו... ואף על גב דיש להתיר אחר המנהג - ידע מר דגדולי עולם ישבו בארץ מי ישנה את מנהגם".

הפתחי תשובה בס"ק יא כתב בשם הברכי יוסף (בס"ק כ): יש ספק האם ניתן לדון כאשר שני הצדדים הם אוהביו או שני הצדדים שונאיו, ניתן לומר שהאיסור לדון אוהב ושונא שייך רק כאשר אחד מהצדדים אוהב ושונא, ונמצא שהוא קרוב לאחד מהם יותר מאשר לשני, אך כאשר שני הצדדים קרובים אליו במידה שווה - מותר לדון, אך יש לפסוק שאסור לו לדונם, כי האהבה או השנאה לשני הצדדים היא לא במידה שווה, תמיד יש פער באהבה או בשנאה שבין שני אנשים שונים, ומדברי הרא"ש (סימן כג) אנו למדים "דמעט אהבה או שנאה מטה את לבו".

הפתחי תשובה בס"ק יג כתב: השושבין - פסול לעדות בכל שבעת ימי המשתה, כך כתב הסמ"ע בס"ק יח בשם רש"י (מס' סנהדרין דף כז: ד"ה שושבינו), אבל רבנו ירוחם (נ"א ח"א) כתב: שהפסול חל רק ביום הראשון, וכן כתב האורים בס"ק יז: "ונראה דבזמן הזה אשר בעו"ה ערבה כל שמחה, ואין נוהגים לעשות כל ז' ימי המשתה - לכו"ע מיום ראשון ואילך מותר לו לדון, ואח"כ אין כאן אהבה וחיבה כלל ונפרדו איש מעל רעהו".

הפתחי תשובה בס"ק יד כתב בשם שו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קמא): דיין שגר בשכנות של אחד הצדדים (בשכוני גוואי באותה דירה), אם הם חברים טובים ("ריעו אשר כנפשו") - אסור לו לדונו, אבל אם לא חברים טובים - מעיקר הדין מותר לו לדונו אך ראוי שלא ידונו.

הפתחי תשובה בס"ק יז כתב בשם הזוהר הקדוש (פרשת בלק ר"ה ע"ב) "על פסוק אבינו מת במדבר כו' - מבואר להדיא שגם הדיין צריך להשמט שלא לדון מי שחושדו בשנאה, אם לא כשאין דיין אחר בעיר, דאז ודאי לאו כל כמיניה למיפסל דייני רק בבירור גמור".

הפתחי תשובה בס"ק יט כתב בשם שו"ת בית יעקב (סימן סז): דיין שפסול לדון בגלל שהוא אוהב או שונא - מותר לו לשבת בדין עם שני דיינים כשרים בתנאי שישתוק ולא יצטרף לדיון. (כגון שחסר דיין שלישי להרכב - ניתן לצרף את הדיין הפסול). אבל שני דיינים ששונאים זה את זה - אסור להם לשבת באותו הרכב גם אם ישתקו.

ב- דיין הדן את תלמידו

הגמ' במסכת שבועות דף ל עמוד ב כותבת: "ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי, לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב, משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה. (אסור לת"ח להקדים ולשבת ליד הדיין, שלא תהיה מראית העין של שמיעת צד אחד ללא נוכחות הבעל דין השני), ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה, (הוא לא תלמיד של הדיין), אבל קביע ליה עידניה - לית לן בה, מימר אמר: בעידניה טריד".

הריטב"א (שם) כתב: "ואגב אורחין שמעינן מהכא, שהרב דן לתלמידו, ואף על פי שחשוב עליו כבנו כדאיתא בירושלמי". וכ"פ הרמ"א.

מספר טעמים נאמרו מדוע מותר לדיין לדון את תלמידו:

      א.        מהרי"ק (סימן טז) כתב: מותר לרב לדון את תלמידו, למרות שהתלמיד או אביו משלמים לו שכר מותר לדונם, אין השכר נחשב כשוחד כי השכר הוא עבור טרחת המלמד.

      ב.        הלבוש (סעיף ט) הסביר: "הרב יכול להיות דיין לתלמידו, שאינו אוהבו יותר מחמת שהוא תלמידו".

       ג.         ערוך השולחן (סעיף יב) הסביר: "הרב יכול להיות דיין לתלמידו אף לכתחלה, ואין השני יכול לפוסלו, דחלילה לומר שמתוך אהבתו לו בתורה יטה לבו אחריו, אא"כ יודע הרב בעצמו שמצד תורתו הוא אוהבו ממש דאין לו לישב בדינו".

      ד.        מהריב"ל (חלק ג סימן צז) הסביר: אין צורך להחמיר ממידת חסידות ולא לדון, כי לא מצאנו בתלמוד שום רמז לכך ששוכר יהיה פסול לדון, וגם לא יתכן לומר שרב קהילה יהיה פסול מלדון את אחד מבני הקהילה בגלל שהם שומעים שיעורים ולומדים ממנו תורה.

הש"ך בס"ק יב הוסיף: מותר לאורח לדון את המארח שלו, וכן מותר לפועל או לשכיר לדון את המעסיק שלו.

מותר לתלמיד לדון את רבו - בשו"ת צמח צדק (חושן משפט סימן נ) מובא: "וה"ה אפי' תלמיד לרב, דמאי שנא מרב לתלמיד שהכשיר מהרי"ק ש' י"ו, דאדרבא אהבת רב לתלמיד גדולה יותר מתלמיד לרב, שהרי התלמידים קרואים בנים, כמ"ש התוי"ט בהקדמה למס' אבות בשם הרמב"ם והכתובים, וא"כ הרי אהבת האב לבן גדולה יותר מאהבת בן לאב, ומדהכשירו רב לתלמיד - כ"ש תלמיד לרב".


[1] ר"י מיגאש סיים: "אם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם - כל שכן וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו".

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן