הרב ישועה רטבי

בעלות על המקומות בבית כנסת

המקרה:

אחד ממתפללי בית הכנסת רכש שני מקומות ישיבה בבית כנסת, לאחר מספר שנים הוא עזב את הישוב ונתן את המקומות לשני אחיו, ולאחר מכן אחד האחים עזב. בשעת רכישת מקומות הישיבה נחתם חוזה.

טענת המתפלל:

אחי רכש את שני מהקומות והעביר לי אותם. זכות הישיבה בשני המקומות כעת עוברת לי ולבני שהם בני המשפחה.

טענת הגבאים:

זכות המעבר לבני המשפחה הוא חד פעמי, רק פעם אחת ניתן להעביר את הזכות למקום לבן משפחה, לאחר מכן זכות השימוש בכיסא חוזרת לבית הכנסת. כאן התבצעה העברת זכויות יותר מפעם אחת, ולכן הגבאים הם אלו שיקבעו למי לתת זכות ישיבה בכיסא.

השאלות לבירור:

        א.        האם יש בעלות על המקום בבית כנסת?

        ב.        האם גם בזמן הזה יש בעלות?

         ג.         האם החוזה שנחתם עם הגבאים גובר על מנהג מדינה?

א- בעלות על המקום בבית כנסת בזמן הראשונים

הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק ג סימן ב) כתב: "וכן נמי מקומות של בית הכנסת, אם מעידים העדים שישב שם שלש שנים בכל עת שנכנס לבית הכנסת, ולא ישב במקום אחר זולתי אם שינה מקומו מחמת אבילות שלו או של אחרים (ששינו מקומם וישבו על מקום שלו), אף אם היה טרוד בעסקיו ולא נכנס בכל עת לבהכ"נ - הויא חזקה, שכן מנהג העולם, שלפעמים אין נכנסין לבית הכנסת מחמת טירוד עסקיהם".

הדרכי משה בסימן קמ ס"ק ח כתב בשם  הרא"ש (כלל ה סימן ה): שם שכתוב על המקומות בבית כנסת - נחשב כמו שטר, ולא ניתן לערער כנגד מי ששמו רשום על הכיסא. וכ"פ הרמ"א בסעיף ח.

הרא"ש (כלל ה סימן ג) כתב: אדם שרוצה לעשות מחיצה בספסל בית הכנסת בינו לבין חבירו - רשאי לעשות את המחיצה בתוך השטח שלו. לכל אדם יש בעלות מלאה על המקום שלו בבית כנסת, כך ששכנו אינו יכול לעכב ממנו לשים את המחיצה בחלקו, למרות שהאוויר מתמעט מחלקו של שכנו (בגלל המחיצה). וכ"פ הרמ"א בסימן קעא סעיף א.

מדברי הרא"ש מבואר, שיש קניין בעלות במקומות בית הכנסת ואף ניתן להוריש את הכיסא ליורשיו. וכן גם משמע מדברי הרשב"א (חלק א סימן תתקל"ד, וכן בחלק א סימן תתקמ"ג וכן בחלק ג סימן קנה).

הרשב"א (חלק ה סימן רנ) עוד כתב: מעיקר הדין אין בעלות על כיסאות בית כנסת, אבל בגלל דרכי שלום - יש בעלות (כמבואר במסכת גיטין דף נט עמוד ב): "ומ"מ נראה דיש להם חזקה כל דהו לענין זה, שאם כל אחד בורר לו מקום (בבית כנסת) וישב שם ימים רבים, זה במקום ידוע וזה במקום ידוע - אסור לזה שבעיר לבא לשבת במקומו של זה מפני דרכי שלום. ובמה ד"א שאין בהם קנין גמור - עשאום כקנויים להם מפני דרכי שלום".

רבינו ירוחם (נתיב ו ח"ב ) כתב: לווה שאין לו מעות לשלם להחזר חובו - ניתן לגבות את החוב גם מהמקום שלו בבית כנסת. וכ"פ המחבר בסימן צז סעיף כג: "והוא הדין למקומות בית הכנסת שהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו". גם מכאן משמע בבירור, שיש לאדם בעלות על מקומו בבית כנסת, ולכן הוא יכול להחזיר את חובותיו באמצעות מכירת מקומו בבית כנסת.

ריב"ש (בסימן רנג) כתב: אדם שרכש מקום בבית כנסת - יכול לעכב מהגבאים להוסיף ספסלים במעבר ולצמצם את הגישה למקום שלו. משמע שיש בעלות גמורה על המקום בבית כנסת. וכ"פ הרמ"א בסימן קסב סעיף ז.

הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף ה:) כתב: יכולים בתי כנסיות לתקן שכל מי שיש לו מקום בבית הכנסת שאינו צריך לו - חייב להשכירו, וניתן לתת קצבה לשכירות. וכ"פ הרמ"א בסימן קסב סעיף ז. גם כאן משמע שיש בעלות גמורה על כסאות בית הכנסת.

ניתן עוד להוכיח מדברי המחבר בסימן קעה סעיף נג, שיש בעלות על המקום בבית כנסת: המחבר פסק כדעת ריב"ש (סימן תקא), שבכל המקומות בבית הכנסת - יש דינא דבר מצרא. דינא דבר מצרא שייך רק בדבר בו יש לאדם קניין גוף.

הרדב"ז (חלק ב סימן תרכ"ח) חילק בין בית כנסת של רבים (כגון בית כנסת שנבנה ע"י העירייה או המועצה) שאין חזקה, לבין בית כנסת שנבנה בכספים פרטיים שיש חזקה: "דע שאין הדברים אמורים אלא בבתי כנסיות שיש להם מקומות קבועים קנויים במעות מן הצבור, אבל במקום שאין המקומות קנויים, כגון ירושלם, מושיבין זקן במקומו והוא יושב במקום הראוי לו, אפילו החזיק אביו לישב במקום ההוא שלש שנים - אין זו חזקה אפילו בא בטענה שהקהל מכרו זה המקום לאביו - אין זו חזקה, כיון שבית הכנסת הוא של רבים - מאן ימחה, דקדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא, ואם הבית הכנסת של יחיד - תועיל חזקת שלש שנים עם טענה".

הט"ז בסימן קצב (על סעיף ז) כתב בשם המשאת בנימין[1] (סימן לא): אדם שקנה מחברו מקום בבית כנסת, וישב עליו - קנה את המקום, שכן התשמיש של המקום הוא הישיבה עליו, לכן הקניין חל ולא ניתן לחזור בהם ולבטל את המכירה.

המשאת בנימין כתב: הסמ"ע פסק הפוך שאין לו חזקה. הסמ"ע הוכיח זאת מדברי הרא"ש במסכת בבא בתרא (פרק ג סימן סא) על הגמ' בדף נג עמוד ב: המחזיק בנכסי גר שנפטר עי"כ שהציע מצעים ושכב עליהם - קנה. הרא"ש סייג: למרות שבגמ' מובא: "המציע מצעות", בכ"ז המציע בלבד לא קנה, אלא רק אם עשה שתי פעולות: א)- הציע מצעים. ב)- שכב על מצעים שהציע. שכן המחזיק בנכס צריך לעשות פעולה חשובה בכדי לזכות בקרקע של הגר. לכן אם רק הציע אך לא שכב, (עשה פעולה א' בלבד), או אם המצעים היו כבר מוצעים, והוא רק שכב, (עשה פעולה ב' בלבד) - לא קנה.

המשאת בנימין העיר על דברי הסמ"ע: "עוד הרבה דבריו בארוכה, אשר לא רציתי להעלותם על ספר, כי דקדוקים דקים וקלושים הם, ואין צורך להשיב עליהם, ובאמת כי לולא שראיתי בעיני - לא האמנתי לגברא רבא כמוהו שיאמר על ימין שמאל, ועל שמאל ימין".

המשאת בנימין חילק בין חזקת בתים לחזקת כיסאות בית כנסת, בחזקת בתים יש לבצע חזקה חשובה (כגון נעל פרץ גדר או הציע מצעים ושכב עליהם), אבל בחזקת מקומות מספיק לבצע חזקה שהיא התשמיש שלו דהיינו ישיבה בכיסא.

כך גם ביאר הגר"ש שקאפ (חידושים על מס' ב"ב סימן לט): "ונמצא מבואר כזה בפירוש, דהיכא דהקנין הוא לתשמיש -  הוי הקנין בהתחלת התשמיש... דע"כ לא מהני נהנה הגוף אלא בשביל של כרמים, דהואיל ונעשה להילוך, וליכא הנאה גדולה מזה התשמיש - ע"כ נקנה כהילוך, אבל דבר אחר - לא נקנה בהילוך לרבנן, ורק כשהקנין הוא לתשמיש בעלמא מהני והיינו ע"כ משום דלתשמיש מהני התחלת התשמיש לשם קנין".

ערוך השולחן (סעיף יח) כתב: "מכר לו מקום בבה"כ - הוי חזקה כשישב על המקום בעת התפלה כיון שתשמישו בכך (ט"ז)... דכל דבר ודבר הוי החזקה לפי תשמישו".

כסף הקדשים (סימן קצב) כתב: גם אם הניח סידור על המקום שלו - נחשב לקניין חזקה, כי זהו תשמישו וכך הדרך לקנות מקום בבית כנסת.

ב- המנהג היום בבעלות על מקומות בבית כנסת

מדברי הנתיבות בסימן קצב בס"ק ו משמע שאין קניין בעלות על כסאות בית הכנסת אלא רק זכות שימוש: "וכן בישיבת מקום בית הכנסת, שגוף הקרקע ובית הכנסת הוא של הציבור, ואין לכל אחד רק שעבוד ישיבה על המקום - לכך נקנה בישיבה".

נראה שמנהג המדינה השתנה בין זמן הראשונים לבין זמנינו. בזמן הראשונים למתפלל בית הכנסת הייתה בעלות גמורה על הכיסא, בעלות שעברה בירושה גם ליורשיו, אך היום אין בעלות על גוף הכיסא אלא רק זכות להשתמש בכיסא (חזקת תשמישים). זכות זו מוגבלת ע"פ הכללים שקבעו גבאי בית הכנסת ולא ניתן להעבירה לאדם אחר.

היום מנהג המדינה הוא להשכיר את זכות ההשתמשות. דהיינו הכיסא שייך לבית הכנסת, והתשלום שהמתפלל מעביר הוא עבור שכירות הזכות להשתמש במושב. מכיוון שאין כאן קניין גמור - אין זכות להעביר את הכיסא לקרובי משפחתו.

ג- ההתייחסות לחוזה שנחתם

אומנם כל האמור לעיל שייך רק במקרים בהם לא נחתם חוזה, אך אם נחתם חוזה - יש ללכת אחר האמור בחוזה, ככל תנאי שבממון שתקף.

בחוזה (סעיף 3) נאמר במפורש: "הזכות למקום הישיבה שרכשתי הינה אישית ואינה ניתנת להעברה לאחר...חריג לכלל זה יהיה רק במקרה שהמתפלל יעביר את זכותו למקום הישיבה לבני משפחתו". כך שרשאי האח להעביר את הזכות לשבת בכיסאות לשאר בני משפחתו.

שטר החוזה גובר על מנהג מדינה, ככל תנאי שבממון שתנאו קיים. מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י.


[1] על דברי המחבר בסעיף ז: "ואם שביל של כרמים מכר לו, הואיל ונעשו להילוך - קנה בהילוך".

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן