הנוהל במקווה בישוב הוא שכאשר אדם משלם על מנוי חודשי - הוא מקבל מפתח בחינם. ואם הוא מאבדו - עליו לשלם על מפתח נוסף.

אחד מתלמידי הישיבה הוא אחראי על חלוקת המפתחות. אני קיבלתי ממנו מפתח. אך לאחר תקופה המפתח הפסיק לפתוח (זה קורה למספר אנשים, שכן הצילינדר במקווה לא תקין לגמרי). פניתי אל אחראי המפתחות שיביא לי מפתח חדש, אך הוא טען שנגמרו לו. כך חלפה לה תקופה של כשלושה ארבעה חודשים בהם כל פעם שאני הולך למקווה אני צריך לחפש מפתח של חבר, וכן ללכת לפעמים ולשוב כלעומת שבאתי מחמת שלא היה מי שיפתח לי מבפנים.

כעת פניתי בשנית אל אחראי המפתחות (שהתחלף בינתיים) והוא אמר שבכלל לא בטוח שמגיע לי מפתח חילופי בחינם, שמא קלקלתי אני את המפתח הראשון (דבר שלענ"ד אינו מסתבר, שהרי מציאות זו אכן קורה למספר אנשים מחמת הצילינדר שאינו תקין לגמרי).

השאלה שלי היא, האם מגיע לי מפתח בחינם, וכן האם מגיע לי פיצוי על אותה התקופה הארוכה בה הייתי ללא מפתח, דבר שגרם עגמת נפש וטרחה מרובה

 

 

הרב ישועה רטבי

.

תשובה:

מגיע לך מפתח חלופי, אך לא מגיע לך פיצוי.

 

נימוקים:

מי שעושה מנוי למקווה מקבל בהשאלה מפתח למקווה. במקרה כאן המפתח התקלקל או בגלל שימוש מרובה כפי טענת האחראי החדש, או בגלל הצילינדר המקולקל שנמצא במקווה כפי טענת המשתמש.

איך שלא יהיה, ע"פ שתי הטענות הללו - השואל פטור מלשלם על המפתח, כי אם המפתח נהרס בגלל שימוש מרובה -  יש לכך פטור של מתה מחמת מלאכה, ואם המפתח נשבר בגלל הצילינדר המקולקל - השואל פטור כי התקלה לא נגרמה באשמתו כי אם באשמת המשאיל.

ישנן מספר טעמים, מדוע השואל פטור במתה מחמת מלאכה:

  • א. הרשב"א (מסכת ב"מ דף צו: ד"ה אפי') ביאר: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, מכיוון שהמשאיל וודאי ידע שיהיה בלאי בחפץ המושאל, ועל דעת כך השאיל, וודאי מחל על אותו בלאי.
  • ב. הרמב"ן (מסכת ב"מ דף צו:) כתב: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, מכיוון שהשואל חייב רק באונסים שנגרמו בגללו, אבל בהמה שמתה מחמת מלאכה, זו פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שאינה ראויה לעבודה, שהיה עליו לוודא ולבדוק שבאמת הבהמה ראויה לעבודה, וניתן להשאיל אותה[1], לכן השואל אינו חייב באונסים שנגרמו בגלל פשיעתו של המשאיל. וזהו הטעם שנתן הסמ"ע בס"ק ג לפטור השואל במתה מחמת מלאכה.

מכאן ניתן ללמוד, שכל נזק שנגרם בגלל פשיעת המשאיל - השואל פטור. וק"ו שיש לפטור שוכר שעשה נזק בגלל פשיעת המשכיר.

  • ג. המחנה אפרים (הלכות שאלה סימן ד) כתב: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, מכיוון שאנו מסתכלים על דעת השואל, ובדרך כלל השואל מעוניין לשאול כלי או בהמה שראויים לעשות את מלאכתם, אבל אם הכלי נשבר או הבהמה מתה באמצע המלאכה, יש לנו אומדן למפרע שהשואל לא היה מעונין להשאיל כלי שאינו ראוי למלאכתו. נמצא שזו שאלה בטעות, ואין השואל חייב עליה.

מדברי הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה א) משמע, שמתה מחמת מלאכה שפטור, מדובר שמתה בשעת המלאכה, אבל אם מתה קודם למלאכה או אחר המלאכה - השואל חייב. (מובא בשלט"ג דף נה: ס"ק ב).

ה"ה כתב: חילוקו של הרמב"ם בין אם האונס היה בשעת המלאכה ובין אם האונס לא היה בשעת מלאכה, הוא תמוה, שכן הגמ' לא כתבה תנאי זה, שצריך שתמות בשעת מלאכה, אלא רק כתוב שצריך שתמות מחמת המלאכה, ואם הבהמה מתה בגלל המלאכה, כבר לא משנה אם מתה קודם או אחרי המלאכה, בכל מקרה השואל פטור.

וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א: שואל שלא עשה בה מלאכה יותר מדי, וכן לא שינה ועשה מלאכה אחרת, אלא היא מתה מחמת מלאכתה שהיא עושה תמיד, גם אם מתה שלא בשעת המלאכה - השואל פטור.

הגמ' בדף צז עמוד א כתבה: אסור לשואל לשנות בבהמה שום דבר מעבר למלאכה לשמה השאיל את הבהמה, כגון אם השאיל בהמה בשביל לחרוש בה - אסור לו לרכב עליה אלא רק לחרוש. וכך פסק השולחן ערוך בסימן שמ סעיף א: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, רק במידה ולא שינה מהמלאכה לשמה שאל, אבל אם השואל שינה אפ' למלאכה קלה יותר - השואל חייב. השואל אינו נאמן לומר שמתה מחמת מלאכה, אלא עליו להביא עדים, אומנם אם אין עדים, יכול להישבע שמתה מחמת מלאכה, והוא לא שינה ממלאכתה, ובכך ייפטר.

הרא"ש (כלל צב סימן א) כתב: "שמה ששואל ושוכר פטורין בכחש בשר מחמת מלאכה - היינו שלא שינו השואל והשוכר. אבל בחמור זה שפשע השוכר שהרי כשראה שהיה פסח לא הי' לו לשום משוי עליו, שהדבר ידוע שהטוען משוי על החמור פסח שהוא מתקלקל, והיה לו להניחו בכפר ולשכור אחר להוליך משאו עליו".

כלומר, הפטור של שואל במתה מחמת מלאכה שייך רק בתנאי שהשואל לא פשע, אבל אם הייתה פשיעה בשימוש - השואל חייב גם במתה מחמת מלאכה. וכ"פ הרמ"א בסימן שט סעיף ג[2].

נמצא שהשואל מחויב בשבועה שהוא לא שינה ולא עשה שימוש אחר עם המפתח ולא פשע במפתח. היום לא משביעים, אלא נהוג בבתי דין לחייב בשליש בכדי לפשר על חיוב השבועה, כך שיש מקום לחייב את הנתבע בתשלום שליש של המפתח, אך במקרה כאן האחראי על המקווה (שמעסיק את האחראי בישיבה) מחל על כך.

 

האם יש חיוב פיצויים

הרב ברוך פז שליט"א אמר לי, שלא משלמים על הזכות להחזיק מפתח, אלא זו הטבה שניתנת לבעלי מנוי ואינה כלולה במחיר. בפועל הנהלת המקווה מסבסדת את בעלי המנוי. יש מי שטובל לפעמים פעמיים ביום, מתקלח הרבה זמן, והוצאות השימוש עולות על הסכום הנמוך שמשולם עבור המנוי.

יש מושג בהלכה שנקרא: "הדמים מודיעים", כלומר ניתן לבחון את גובה הסכום ששולם, וכך להעריך מה היה היקף המקח. התשלום למנוי למקווה הוא עבור הזכות לטבול ללא הגבלה, שימוש במים חמים וכו'. התשלום לא מכסה את כל ההוצאות, וודאי שלא ניתן לדרוש פיצויים על דבר שלא היה בסיכום מלכתחילה.

גם אם נאמר שהסכום לתשלום כלל את השימוש במפתח, עדיין אין חיוב בפיצויים. דין זה נלמד מלקוח שקנה מוצר עם מום, שאם המשיך להשתמש בו גם לאחר שהיה מודע למום - יש בכך מחילה ולא ניתן לתבוע פיצויים כמבואר בשולחן ערוך בסימן רלב סעיף ג. הבחור המשיך במשך חודשים לטבול במקווה, כך שגם אם נאמר שהיה קיים חיוב לתת מפתח - יש לראות בהמשך השימוש משום מחילה ולא ניתן לקבל על כך פיצויים.

 

[1] מדברי הרמב"ן נראה, השואל פטור רק מפגמים שהמשאיל יכל לדעת עליהם, ומכיוון שלא בדק נחשב כאילו פשע, והשואל פטור, אומנם פגמים שהמשאיל לא יכל לדעת עליהם, לא נחשב שפשע, כך שיש לחייב את השואל.

[2] כך כתב הרמ"א: "השוכר את החמור ונעשה פסח בדרך, ולא חש לכך והניח עליו משוי ונתקלקל - הוי פשיעה, דלא ה"ל להניח עליו משוי. אבל אם היה נחוץ לדרכו, ולא היה אפשר לשכור חמור אחר - לא הוי פשיעה, ופטור".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן