לקח בטעות בגד שלא שייך לו, כיצד יבצע את השבת האבידה, האם מותר לו להחזיר את הבגד למקום ספק משומר?

הרב ענניאל אהרן

 

שאלה

אני תלמיד ישיבה גבוהה. לקראת סוף זמן קיץ עשיתי כביסה ותליתי על אחד המתלים של הישיבה. כשארזתי את בגדי בסוף הזמן התברר לי שכשהורדתי את הכביסה מהמתלה לקחתי בטעות גופיה שאינה שלי.

הבעיה היא, שאם רק אתלה מודעה (בתחילת זמן אלול) שיש אצלי גופיה של מישהו אף אחד לא יבוא, כי מן הסתם מי שזה שלו לא שם לב שחסרה לו אחת הגופיות.

האם מותר לי לשים את הגופיה בחדר כביסה עם מודעה שמי שזה שלו יקח אותה?

תשובה

פתיחה

כל מוצא אבידה צריך לברר כמה נקודות כדי לדעת האם יש עליו חובת השבה וכיצד עליו להשיב:

א. תחילה צריך לברר האם מצב זה שבו נמצאת הגופיה חשוב אבידה שמחוייב בהשבתה או שמא יכול להחזירה למקומה?

ב. אילו נמצא שמצב זה חשוב אבידה, צריך לברר האם זוהי אבידה שמחויב להכריז עליה ולהשיבה לבעלים?

ג. מהי הדרך הנכונה להכריז על האבידה ומהי הדרך הנכונה להשיב את האבידה?

ועל כן גם בנידון השאלה שלנו, כדי לברר מה הדין, עלינו לתת תשובה על כל אחד מהשאלות הנ"ל.

הגדרת אבידה

הנה מכיון שהגופיה היתה מונחת מדעת הבעלים על המתלה בישיבה והוא מקום המשתמר, אינה חשובה אבידה, וכדין אשפה מכוסה (משנה ב"מ כה:), או חמור ופרה רועין בדרך (משנה שם ל:), או טלית וקורדום בצד גדר (ברייתא שם לא.).

ועל כן אילו היה המוצא שם לב שהגופיה אינה שלו מיד אחר שלקחה, יכול היה להחזיר את הגופיה למתלה, אלא שכיון שלא נזכר מיד ואפשר שבינתיים באו בעליה לקחת אותה ולא מצאוה, מעתה הרי היא חשובה אבידה ועל המוצא חובה להשיבה לבעליה כהלכות השבת אבידה. כמבואר כל זה מדברי הגמ' והראשונים בב"מ (כה:) בביאור סוגיית ספק הינוח, ופסק השו"ע והרמ"א (סי' רס סע' ט - יא).

אלא שעתה עלינו לברר האם יש בגופיה זו סימנים שמחייבים את המוצא להכריז עליה ולהשיבה לבעלים.

החזרת אבידה בסימנים

בגמ' ב"מ (כח.) מבואר שאין מחזירים אבידה אלא למי שנותן סימנים.

ובגמ' ובראשונים שם (כז:) מבואר שיש שלשה סוגים של סימנים:

א. מי שנותן סימן מובהק (נקב או כתם על האבידה וכיו"ב, שם שכתוב על האבידה), מן התורה מחזירים לו את האבידה, ואין חוששים שמא יש עוד אבידה עם סימנים כאלו, או שמא מכרה או נתנה לאחר.

ב. מי שנותן סימן בינוני (מידה או משקל מיוחדים לחפץ זה וכיו"ב), מן התורה אין מחזירים לו את האבידה, אבל חכמים תקנו להחזיר, אא"כ הוא רמאי.

ג. מי שנותן סימן גרוע (צבע או מידה שיש להרבה חפצים מאותו הסוג וכיו"ב), אין מחזירים לו את החפץ.

וכמבואר כל זה בשו"ע (סי' רסז סע' ד - ו), ובסמ"ע (שם סק"ז) וש"ך (שם סק"ב).

סוג נוסף של סימן הוא מקומו המדויק של המציאה, ובתנאי שהונח שם בכוונה, כמבואר בשו"ע (סי' רסב סע' ג), אמנם אם הוא מקום שרבים מניחים שם את חפציהם, אין המקום סימן, כמו שכתב הרמ"א (שם סע' ט).

והנה בנידון השאלה שלנו אין המידה או הצבע מהוים סימן כיון שאינם דבר המיוחד דווקא לגופיה זו, ועל כן אם אין על הגופיה כתם מיוחד וכיו"ב, אין אפשרות להשיבה ועל כן אינו חייב להכריז עליה, שהרי אין לה סימנים, וגם סימן מקום אינו סימן כיון שהיתה תלויה על המתלה שהוא מקום שרבים מניחים את חפציהם.

ולא נותרה אפשרות להשיבה אלא בטביעות עין, וצ"ע כיצד משיבים אבידה בטביעות עין והאם הדבר שייך בנידון השאלה שלנו.

החזרת אבידה בטביעות עין

שנינו במשנה ב"מ (כא.):

"רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז".

ומבוארים הדברים בגמ' שם (כג:):

"רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו'. מאי אנפוריא? אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין. היכי דמי? אי אית בהו סימן - כי לא שבעתן העין מאי הוי? אי דלית בהו סימן - כי שבעתן העין מאי הוי? לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. שבעתן העין - קים ליה בגוייהו, ומהדרינן ליה. כי לא שבעתן העין - לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה".

ובביאור מהו הגדרת תלמיד חכם לענין זה מבארת הגמ' (שם):

"דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה".

והנה נחלקו הכס"מ והמ"מ בדעת הרמב"ם (גזילה פי"ד הי"ב) האם יש חובה להכריז על כלי שאין לו סימן אלא בטביעות עין גם אם מצאו במקום שאין תלמידי חכמים מצויים (הובאו דבריהם בסמ"ע סי' רסב סקמ"ג), אמנם במקום שמצויים תלמידי חכמים, כגון שמצא בבית המדרש או בישיבה, לכ"ע חייב להכריז, וכן פסק הרמ"א (סוף סי' רסב).

עוד כתב הרמ"א (שם) ע"פ המבואר בהגהות אשרי (ב"מ פ"ב סי' ה), שכל תלמיד חכם הוא בחזקת שאינו משנה כי אם בשלשת הדברים הנזכרים בגמ' הנ"ל, עד שיביא המוצא ראיה שאינו נזהר בדברים אלו.

אלא שבסמ"ע (שם סקמ"ו) הסתפק האם גם בזמן הזה יש לתלמיד חכם דין זה, מאחר שמצאנו שבכמה דברים אין נוהגים בזמן הזה דין תלמיד חכם (ומנה שם כמה דוגמאות לזה).

אמנם בפת"ש (שם סק"ב) הביא בשם השבו"י (ח"א סי' קסז) שכתב שאין ספיקו של הסמ"ע מוציא מידי ודאי של רמ"א הנ"ל, והטעם צ"ל שכיון שבודאי אינו של המוצאו למה נפסיד ת"ח בחנם אף מספק, והוסיף עוד הפת"ש שבברכי יוסף (סי' טו סק"ג) אע"פ שפקפק קצת על השבו"ע, מ"מ לדינא משמע שמסכים עמו בזה.

וכ"כ הט"ז (שם) שכיון שאין כאן הפקעת ממון משום אדם בבירור יש לסמוך על זה גם בזמן הזה, וכן הביא להלכה רעק"א (בגליון על הסמ"ע) בשם ספר גן המלך (אות קמז), וכן פסק באג"מ (חו"מ ח"ב סי' מה אות ג).

מעתה בנידון השאלה שלנו כיון שהגופיה נמצאה בישיבה גבוהה כפי שציין השואל בשאלתו, והוא מקום שנמצאים בו תלמידי חכמים, חייב להכריז עליה ולהשיבה, ואפ' אם אין בגופיה זו שום סימן לבד מטביעות עין.

ועלינו לדון כיצד צריך להכריז על אבידה זו ומהי הדרך הנכונה להשיבה.

חיוב הכרזה

אופן ההכרזה מבואר בגמ' ב"מ (כח.), ונפסק להלכה בשו"ע (סי' רסז סע' ג- ד):

"המוצא אבידה (ואינו מכיר את בעליה) (טור) מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ובזמן שיש אנשים שאומרים: אבידה הנמצאת של מלך היא, מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו. כיצד מכריז, אם מצא מעות מכריז: מי שאבד לו מטבע, וכן מכריז: מי שאבד לו כסות, או בהמה או שטרות, יבא ויתן סימנים ויטול, ואינו חושש (לרמאי) מפני שהודיע מין האבידה, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים".

עוד פסק השו"ע (שם סע' טו):

"הכריז ולא באו הבעלים, תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו".

ואמנם נראה פשוט שבמקום שלא תהיה תועלת בהכרזה, אין צורך להכריז, וכשם שאין צריך להכריז עוד אחר שכבר ידעו בו שכניו ולא באו הבעלים, וכ"כ בספר השבת אבידה כהלכה (פ"ג אות א הערה ח).

ועל כן בנידון השאלה שלנו כיון שנראה שלא תהיה תועלת להכריז על מציאת הגופיה נראה שאין חובה להכריז. אלא שיש לדון האם הברירה היחידה עתה שתהיה הגופיה מונחת עד שיבא אליהו או שיש אופן אחר על ידו יהיה אפשר להשיבה לבעליה.

האופן הנכון להשיב לבעלים

בביאור האופן הנכון להשיב אבידה לבעליה מבואר בגמ' ב"מ (לא:):

"תשיבם אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין - תלמוד לומר תשיבם - מכל מקום. היכי דמי? אי דמינטרא - פשיטא, אי דלא מינטרא - אמאי? לעולם דמינטרא, והא קא משמע לן: דלא בעינן דעת בעלים. וכדרבי אלעזר, דאמר: הכל צריכין דעת בעלים, חוץ מהשבת אבידה, שהתורה ריבתה השבות הרבה".

וכן פסק השו"ע (סי' רסז סע' א):

"חייב ליטפל באבידה עד שיחזירנה לרשות בעליה במקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר, כגון גנה וחורבה, ואבדה משם חייב באחריותה".

והוסיף השו"ע (שם) עוד באופן ההשבה ע"פ מה שכתב הרמב"ם (גזילה פי"א הט"ו):

"החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, אינו חייב ליטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה אע"פ שאינו מקום המשתמר. אבל בבעלי חיים, לעולם חייב ליטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים".

והנה השו"ע מדבר באופן ההשבה הנכונה שעל ידה המוצא נפטר מאחריות האבידה אם יארע לה משהו אחר שהחזירה באופן הנ"ל, וצ"ע האם גם לכתחילה ניתן להשיב באופנים הנ"ל שאין דעת הבעלים בהשבה?

תשובה לכך מצאנו בט"ז (על השו"ע שם) כתב ז"ל:

"בדברי רבינו (הטור סעיף א) כתב בזה, "יצא". וקשה למה אמר לשון דיעבד, כמו שדייקינן מלשון דיצא בהאל הקדוש בסוף פ"ק דברכות (יב:). גם לשון הרמב"ם כאן שסיים הרי זה קיים המצוה, משמע דיעבד, וקשה דהא ילפינן ליה מקרא בגמרא (ב"מ לא.). ונראה לומר שמפרשים מה שכתוב בגמרא (שם) ריבתה התורה השבות הרבה, רוצה לומר שההשבה חלוקה, יש מהן לכתחילה ויש מהן דיעבד".

מבואר מדברי הט"ז שהשבה באופנים אלו אינו לכתחילה אלא רק בדיעבד ולענין שתחשב השבה גמור שלא יתחייב המוצא יותר באחריות האבידה.

מסקנה למעשה

הנה בשו"ע הנ"ל דיבר דווקא באופן שמכיר מיהו הבעלים, מ"מ נראה שניתן ללמוד מדבריו גם לנידון השאלה שלנו, שכיון שברור שהגופיה שייכת לאחד מתלמידי הישיבה, וכיון שחדר הכביסה שבישיבה הינו מקום משתמר המיועד לשימוש תלמידי הישיבה, אפשר להניח את הגופיה בחדר הכביסה של הישיבה עם מודעה שמי שזה שלו יקח אותה ע"פ טביעות עין, ובכך נפטר המוצא, ואע"פ שאין בהשבה זו דעת בעלים, לענין השבת אבידה למדנו שאין צריך דעת בעלים.

אלא שכיון שמבואר בט"ז שאין זו השבה לכתחילה, ראוי שהמוצא יבדוק אחר זמן אם הגופיה נלקחה משם, ואם לאו תהיה מונחת אצלו עד שיבוא אליהו.[1]

בנוסף נראה שכדאי להכריז בלוח מודעות שנמצאה הגופיה והיא מונחת בחדר כביסה, שמא תהיה תועלת בכך.

 

[1] ויש להוסיף כאן מה שכתב באג"מ (חו"מ ח"ב סי' מה אות ד) שבכל אבידה שדינה יהא מונח עד שיבוא אליהו, יכול לשום דמיה אם הוא יודע, ואם אינו יודע ישום ע"פ ג' אנשים שיודעים לשום דברים אלו, וירשום לעצמו בפנקס שוויות החפץ שבכך יוכל לברר הדבר לכשיתבקש, ואז יכול להשתמש בו לעצמו.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן