מקרה ראשון - אדם שלח את חברו שירכוש עבורו מוצר מסוים. החבר רכש את המוצר והמוכר הביא לו במתנה גם עט, למי שייך העט לשליח או למשלח?

מקרה שני - קבוצת לומדים ביקשה מאחד הלומדים שירכוש עבורם גמרות. כל גמרא עולה סכום מסוים אבל בגלל שהשליח רכש מספר גדול של גמרות הוא קיבל הנחה. מי זכאי לקבל את ההנחה השליח או הרוכשים?

מקרה שלישי - תלמיד קיבל מחבריו סכום כסף בכדי לקנות מתנה לר"מ. החבר הצליח לרכוש את המתנה בסכום מוזל יותר, למי שייך הכסף הנותר?

 

הרב ישועה רטבי

תשובה:

במקרה ראשון - אם אין מחיר קבוע למוצר - המתנה שייכת למשלח, ואם יש מחיר קבוע למוצר - שניהם יחלקו את המתנה. אם המוכר אמר במפורש שהוא נותן את המתנה לשליח - לדעת הרמ"א השליח זכה, ולדעת השו"ע גם במקרה זה יתחלקו במתנה.

במקרה השני - ההנחה חוזרת למשלחים, השליח לא זכאי לקבל חלק מההנחה. אומנם אם השליח רכש את הגמרות מכספו, ורק אח"כ ביקש החזר כספי מהלומדים, אם הוא התכוון לזכות בגמרות - הרווח מההנחה יהיה שייך לו. צריך לציין במקרה זה, אם השליח יאבד את הגמרות או אם הם יינזקו - השליח הפסיד, כי הוא איבד את הגמרות ששייכות לו, כך שהוא לא יוכל לדרוש תשלום מהמשלחים.

במקרה השלישי - הכספים שייכים לכלל חברי הכיתה, אם נשאר עודף יש להחזיר את העודף לחברים. אומנם אם השליח התאמץ וטרח בכדי להשיג את המוצר במחיר מוזל הוא יכול לבקש תשלום מסוים עבור טרחתו.

 

השאלות לבירור:

  • א. למי שייכת מתנה שניתנה לשליח?
  • ב. שליח שקיבל הנחה עבור המוצר, מי זכאי לקבל את ההנחה?
  • ג. שליח שעבד קשה בכדי לגרום למשלח רווח מסוים - האם זכאי לקבל שכר עבור טרחתו?

 

א- מתנה שניתנה לשליח

במשנה במסכת כתובות דף צח עמוד א מובא: אלמנה שמכרה קרקע מנכסי הירושה לצורך גביית כתובתה - הרווח יהיה ליתומים וההפסד יהיה עליה, לכן אם היא מכרה קרקע שווה מאה במאתיים, היא הרוויחה עוד מאה עבור היתומים, נמצא שהיתומים שילמו לה מאתיים והיא קיבלה את כתובתה, וכן אם היא מכרה קרקע ששווה מאתיים במאה, האישה תישא בהפסדים, והיא כבר קיבלה מהיתומים קרקע בשווי מאתיים, כך שהיא קיבלה את כתובתה.

הגמרא שאלה: מדוע ההפסד יהיה עליה, והרווח ליתומים? אם אנו אומרים שההפסד עליה (במקרה שהאישה קיבלה שדה בשווי מאתיים ומכרה במאה), משמע שהקרקע שייכת לה, כך שנחשב שהיא קיבלה קרקע בשווי כתובתה, ולכן היא סופגת את ההפסדים מהמכירה, א"כ גם הרווחים צריכים להיות שלה, ולמה במקרה שהאישה קיבלה שדה בשווי מאה ומכרה מאתיים - הרווח ליתומים.

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, כאן שנה רבי: הכל לבעל המעות". (אישה שמוכרת במחיר הפסד {קרקע השווה מאתיים במאה - שליחות האישה מתבטלת ונחשב שקיבלה את הקרקע בכתובתה, אבל אם היא מוכרת ברווח, היא נחשבת לשליחה של היתומים, ושלוחו של אדם כמותו, כך שהאישה מבצעת את שליחות היתומים, והרווח ליתומים. וכאן שנה רבי: כל שליח שקונה עבור המשלח, אם מקבל הנחה או קונה במבצע וכד' - הרווח הולך למשלח).

לאחר מכן הגמ' הביאה סתירה בדעת רבי יוסי: בברייתא אחת רבי יוסי אמר שהשליח והמשלח יתחלקו חצי חצי במתנה שנתן המוכר לשליח, ובברייתא אחרת רבי יוסי אמר שהמשלח לבדו יקבל את המתנה? רמי בר חמא תירץ: יש לחלק בין סחורה עם מחיר קצוב וידוע ובין סחורה שאין לה מחיר קצוב וידוע. בסחורה עם מחיר ידוע יש לנו ספק באומדן הדעת של המוכר, האם התכוון לתת את המתנה למשלח שהוא בעל המעות, או שהתכוון לתת את המתנה לשליח, ובגלל הספק הם יחלקו במתנה, אבל בסחורה ללא מחיר קבוע - המתנה היא חלק מהקנייה, ולכן המשלח בעל המעות זכה בכל המתנה. במשנה מדובר באלמנה שמוכרת קרקע לצורך כתובתה, לקרקע אין מחיר קצוב וידוע, לכן המשלח כלומר היתומים הם אלו שזוכים ברווחים.

לסיכום, שליח של אדם שהתבקש לרכוש מוצר מסוים עבור המשלח, והמוכר נתן לשליח הקונה דבר נוסף במתנה - יש לחלק בין מוצר עם מחיר קצוב וידוע ובין מוצר ללא מחיר קצוב וידוע. אם השליח רכש מוצר עם מחיר קצוב וידוע - השליח והמשלח יחלקו בניהם את התוספת שהמוכר נתן, ואם השליח רכש מוצר ללא מחיר קצוב וידוע - המשלח יקבל את התוספת שהמוכר נתן.

נחלקו הראשונים, מדוע ברכישת דבר שיש לו מחיר קבוע - השליח והמשלח חולקים בניהם את התוספת שנתן המוכר: (צריך לציין, בדבר שאין לו קצבה - לכו"ע המשלח זכאי לקבל את התוספת. כל המחלוקת כאן מתייחסת רק לתוספת בדבר שיש לו קצבה).

  • א. שיטת רש"י (ד"ה שיש) - המוכר נתן מתנה, (תוספת מעבר למוצר שהשליח רכש), כעת ישנו ספק באומדן הדעת של המוכר, האם המוכר התכוון לתת את המתנה לשליח או שהמוכר התכוון לתת את המתנה למשלח. מכיוון שיש ספק בכך לכן יחלקו בניהם את המתנה.
  • ב. שיטת הרי"ף (דף נז:) - המתנה צריכה להיות שייכת רק לשליח, (אין בכך ספק כפי שרש"י הסתפק), אלא הטעם שהם חולקים במתנה בגלל שהמתנה הגיעה בגלל הכספים שנתן המשלח, הוא גרם לכך שתינתן מתנה, ומכיוון שהשליח נהנה מהכספים שנתן המשלח לכן עליו להתחלק עמו במתנה. וכ"פ הרא"ש (סימן טו).
  • ג. שיטת הגהות אשרי (מסכת כתובות פרק יא סימן טו הגהה א) - "דדבר שיש לו קצבה - לא מחמת המקח בא הטעות, אלא מחמת מזל של שניהם". כלומר המוכר כלל לא התכוון לתת מתנה כדברי רש"י והרי"ף, אלא יש תוספת שבאה בגלל המזל של שניהם, שניהם מתחלקים בתוספת שהמוכר נתן כי שניהם שווים במזל ובסיעתא דשמיא שבגינו קיבלו את התוספת.

הר"ן (שם ד"ה גמ') הביא נ"מ בין שיטת רש"י לבין שיטת הרי"ף: מוכר שאמר במפורש שהוא נותן את התוספת במתנה לשליח, לפי רש"י כבר אין כל ספק למי המוכר נתן את המתנה, המוכר הדגיש שנותן את המתנה לשליח, לכן השליח יקבל את כל המתנה, אבל לדעת הרי"ף גם במקרה זה השליח והמשלח יתחלקו בניהם, כי השליח קיבל את המתנה בגלל המשלח, השליח נהנה ממעות המשלח ועליו לשלם על אותה הנאה. (צריך לציין, גם לדעת הגהות אשרי, השליח והמשלח יתחלקו בניהם, כי הם זכו בתוספת בגלל המזל והסיעתא דשמיא של שניהם).

הקצות בס"ק ז כתב: רק כאשר המוכר נתן את המתנה לשליח סבור הרי"ף ששניהם מתחלקים במתנה, (לשליח מגיע חלק כי  המוכר נתן במפורש לשליח, וכן גם למשלח מגיע חלק כי בגלל מעותיו השליח קיבל מתנה), אומנם אם המוכר נתן את המתנה במפורש למשלח - גם לדעת הרי"ף המשלח מקבל את המתנה ולא מתחלקים, "דאטו מי שנותן מתנה לחבירו ע"י שליח - יהיה לשליח חלק בו".

הקצות בס"ק ח הביא נ"מ נוספת: גוי שבטעות הביא תוספת מעות לשליח, לדעת רש"י והרי"ף - המשלח זכאי לקבל את התוספת, כי כאן אין כוונת מתנה, רק כאשר המוכר רוצה לתת מתנה שייך לומר שיחלוקו, אבל לדעת הגהות אשרי, הטעם לחלוקה אינה בגלל שיש כוונה מצד המוכר לתת מתנה, אלא בגלל שהמזל של שניהם גרם לכך שהם זכו בתוספת, לכן גם אם גוי נתן בטעות ללא כוונת מתנה - השליח והמשלח יחלקו בניהם. הקצות ביאר שכך סבור רבנו יונה (מובא בטור בסעיף ז), אומנם המחבר לא הביא את דברי רבנו יונה, בגלל שהמחבר סבור כדעת הרי"ף.

הרמ"א כתב כדעת רש"י: "מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח - הכל של שליח". הסמ"ע בס"ק יח ביאר: הרמ"א פסק כדעת רש"י, בגלל שהרמב"ן (מיוחסות סימן ס) כתב שטעמו של רש"י נכון. הסמ"ע סיים: לפעמים לפי ראות עיני הדיין יש לפסוק כדעת הרי"ף שיחלוקו. וכן כתב הקצות בס"ק ז: "ונראה דכיון דכתב הרמב"ן בתשובה (במיוחסות סי' ס') שטעם הגאון (ספר המקח שער ו') ורש"י (כתובות צח, ב ד"ה שיש) יפה... ומש"ה נתן לו ודאי הכל לשליח".

הש"ך בס"ק יב תמה על הרמ"א שפסק כדעת רש"י: "תימה שפסק כן בפשיטות, דהא לדעת הרי"ף (דף נז:), והרא"ש (סימן טו) ובעל העיטור (שלישות ממון מג ע"ד)  - חולקים, וכן נראה דעת הר"ן (שם ד"ה גמ'), וגם בירושלמי (מס' כתובות פרק יא הלכה  ד) איתא כסברת הרי"ף, דהואיל ובא לשליח הנאה ע"י בעל הבית - חולקים".

הט"ז (על סעיף ו) והנתיבות (חידושים בס"ק יג) פסקו כדעת הרי"ף, שכן כך פסקו גם הרא"ש והעיטור, וכך גם פסקו ר"ת ור"י (מובא בתוס' מס' כתובות דף צח: ד"ה אמר), וכך גם פסק המרדכי (מס' כתובות סימן רנה) והגהות מיימוניות (הלכות שלוחין פרק א הלכה ה), נמצא הוה ליה רש"י - יחיד לגבייהו".

הט"ז הקשה: לדעת רש"י, הטעם שהמשלח והשליח חולקים במתנה הוא בגלל שיש ספק מי קיבל את המתנה השליח או המשלח, אך ע"פ כללי הפסיקה (סימן שיב סעיף טו) יש לומר שבמקום שיש ספק לא אומרים יחלוקו אלא אומרים המוציא מחברו עליו הראייה? הט"ז ביאר: צריך לומר שגם רש"י מסכים קצת לסברת הרי"ף, כלומר למשלח מגיע חלק מהתוספת כי בגללו נגרמה ההנחה, גם לשליח מגיע חלק מהכסף בגלל שהוא פעל מול המוכר, אך יש ספק מי הגורם העיקרי יותר למתנה, לכן מספק יחלוקו ולא מועילה כאן החזקה.

הדברי משפט (שם) ביאר: מוחזק נקרא רק כאשר החזיק לפני שהתעורר ספק בחפץ המוחזק בידו, אך כאן כבר מרגע שהמוצר בא לידו של השליח יש ספק למי המוצר שייך, לכן השליח לא נקרא מוחזק.

שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס, יא) כתב: "וירא שמים יחוש לדבריהם (של הרי"ף). וכן בכל הנאה שבאה לשליח על ידי שליחותו".

הקצות בס"ק ז עוד כתב בשם הרמב"ן (מיוחסות סימן ס): אם ברור שהשליח קיבל מהמוכר בלי שום קשר לשליחות - השליח זכאי לקבל את המתנה. דוגמא: אדם שנותן טיפ למלצר, אנו לא נאמר שהמלצר הוא שליחו של בעל המסעדה, אלא המלצר זכאי לקבל תוספת זו, וכן בכל מקרה בו ברור שהמתנה ניתנה ללא שום קשר למשלח, אלא זו מתנה שניתנה לשליח בגלל השליח עצמו ולא בגלל משלחו - השליח יקבל את המתנה.

 

ב- שליח שקיבל הנחה עבור המוצר

הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק י סימן כא) כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג (סימן תתקנ"ג): אדם שלח את חברו שירכוש לו בגד בהקפה, לאחר שהגיע מועד התשלום השליח הגיע למוכר הגוי בכדי לשלם לו על הבגד, אך המוכר שכח ולא תובע את התשלום עבור הבגד - המשלח זכאי לקבל לבדו את כל המעות, ואין לשליח חלק באותן מעות. מהר"ם ביאר: "אדעתא שיתנם לעכו"ם נתנם לשמעון, ולא אדעתא שיעכבם הוא לעצמו. כיצד יעשה הלה סחורה במעותיו של זה. אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים". וכ"פ המחבר בסעיף ח.

הסברא  לכך היא, יש לחלק בין מעות או מוצר נוסף שנותן המוכר לשליח ובין אי תשלום, כאשר המוכר נותן מוצר או נותן מעות - אנו אומרים בחלק מהמקרים שיחלקו, אבל אם המוכר לא נתן כלום, אין מתנה נוספת שהתקבלה, אלא פשוט השליח לא שילם - המעות נחשבות לנמצאות עוד ברשות המשלח, לכן השליח לא זכאי לקבל מעות אלו.

מהר"ם הוסיף: השליח לא יכול לומר אני מעוניין בכ"ז לשלם למוכר הגוי בכדי לעשות קידוש השם, כי אדם יכול לעשות קידוש השם רק בכספו ולא בכסף של חברו. וכן השליח לא יכול לומר אני מעוניין בכ"ז לשלם למוכר הגוי, שמא המוכר ייזכר ויתבע ממני, כי אם המוכר יתבע מהשליח - יוכל השליח לתבוע את המשלח, כך שלא יגרם לו כל הפסד.

וכך גם הדין בלווה שנתן מעות לשליח שיחזיר את חובו למלווה הגוי, אך המלווה הגוי שכח ולא תבע את החוב - על השליח להחזיר את המעות ללווה המשלח. וכ"פ המחבר בסימן קפג סעיף ט.

מכאן ניתן ללמוד, אדם ששלח שליח שירכוש עבורו מוצר מסוים, השליח קיבל הנחה עבור אותו מוצר - כאן אין מתנה שהתווספה לשליח, אלא רק אי תשלום כל המעות, המעות מעולם לא יצאו מרשותו של המשלח, גם בשעת קבלת ההנחה - המעות עוד שייכות למשלח, לכן יש להחזיר את הסכום שנותר למשלח והשליח לא יקבל כלום.

אומנם נראה שאם השליח שילם על המוצר מכספו, וזכה במוצר, השליח זכאי לקבל את ההנחה. אך יש לשים לב, המשמעות לכך שהשליח זכה במוצר היא, שאם המוצר יאבד או יינזק - השלח יפסיד כי הוא איבד חפץ ששייך לו, כך שהוא לא יוכל לדרוש תשלום מהמשלח.

כמו כן במקום שיש מבצע של אחד ועוד אחד, (הקונה משלם על מוצר אחד ומקבל את המוצר השני בחינם) - אין לראות בכך תוספת מתנה שהתווספה לשליח, זהו המחיר של המוצר מלכתחילה, אלא שהמוכר מעוניין למכור מוצר שני במחיר מוזל יותר, אבל אין כאן מתנה מיוחדת ללקוח מסוים, כל קונה זכאי לקבל את שני המוצרים באותו מחיר, לכן וודאי שהפער במחיר יחזור למשלח.

המרדכי (מס' כתובות סימן שז) כתב: לווה שביקש מחברו סכום מסוים של כסף, ואמר לו לנסות להגיע לפשרה בין כל הנושים שלו, (ללווה אין מספיק כסף בכדי להחזיר לכולם), השליח הצליח לשכנע את המלווים לוותר על חלק מהחוב ובסופו של דבר אפ' נותר בידו עוד כסף - צריך להחזיר את המותר למשלח. וכ"פ הרמ"א בסעיף ט. הבית יוסף העיר: "וצריך להתיישב בדבר".

הפתחי חושן (חלק ג פרק יא הערה מב) כתב: "נלענ"ד שה"ה בשולח שליח למקום מסוים, ונתן לו עבור הוצאות נסיעה, ועלה ביד השליח להגיע באופן שלא היו, או שהיו פחות הוצאות - הריוח למשלח, ואף אם אוהבו הסיעו בחנם, וברור שרק משום שהוא אוהבו לקחו בחנם - עליו להחזיר ההוצאות למשלח, אא"כ קבע לו סכום קצוב וכלל הוצאות הנסיעה באופן כללי, או שבלא"ה היה השליח צריך להגיע למקום פלוני, ואף על פי כן נתן לו הוצאות, מסתבר שאינו צריך להחזיר המותר. ואם טרח השליח והלך ברגל, או בטרחה אחרת וע"י כך חסך מהוצאות הנסיעה - נראה שיכול לנכות עבור טרחתו, ולהחזיר המותר למשלח".

 

ג- גוי שטעה והביא תוספת מעות לשליח

התוספות (מסכת כתובות דף צח: ד"ה אמר) כתבו: "שאל ר' יעקב ישראל את ר"ת": גוי שבטעות נתן תוספת מעות לשליח, (הגוי היה אמור לתת לשליח סכום מסוים, ובטעות הגוי נתן סכום גדול יותר) - רבנו תם בהתחלה סבר לומר שיחלקו בתוספת השליח והמשלח, כי השליח נהנה מהמעות של המשלח בדבר שיש לו קצבה, אבל רבנו תם חזר בו ופסק שכל תוספת המעות שייכים למשלח, כי הטעות בכסף אירעה בכסף ששייך למשלח.

אבל רבנו יונה כתב: אם הגוי טעה בחישוב המעות ובגלל טעות בחישוב נתן סכום גדול יותר - השליח יקבל את כל המעות, כי אין קשר בין התוספת לבין השליחות של המשלח, השליח הוא זה שהטעה את הגוי, "מה טיבו של בעל הבית (המשלח)  בזה, ואפילו חולקין לא שייך למימר". וכ"פ המחבר בסעיף ז.

הש"ך בס"ק יג כתב: גם הרי"ף מודה לדברי רבנו יונה, שאם הגוי טעה בחישוב המעות - השליח יקבל את המעות, כי "אם גנב או גזל או הטעה - מה טיבו של בעל הבית (המשלח) בזה".

כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן קפג בס"ק מא) כתב בשם מהר"י אדרבי (סימן קפט): "איפשר דדוקא בטעה (הגוי), אבל אם השליח השתדל להרויח הסך ההוא, וכיון להקנות לעצמו - הכל לשליח". מכאן שאם השליח השתדל וטרח בכדי לקבל את הסכום הנותר - השליח יקבל את התוספת.

רבנו יונה הוסיף: כאשר הגוי טועה בחישוב מעות ונותן יותר מעות - השליח מקבל את המעות, כי אין קשר בין תוספת המעות לבין השליחות, אבל כאשר הגוי טועה בשווי של המוצר ונותן תוספת לשליח, (כגון שהמוכר נתן לשליח מוצר נוסף), יש קשר בין הטעות ובין עיקר השליחות, לכן בזה יש לחלק (כפי האמור בסעיף ז) בין דבר שאין לו קצבה למשלח ובין דבר שאין לו קצבה שיחלוקו.

הסמ"ע בס"ק כא כתב: המחבר פסק בצורה פשוטה שהשליח זכאי לקבל את המעות, ולא חילק את החילוק שהביא רבנו יונה בין טעות בחישוב מעות ובין טעות בשווי המקח, "ומהתימה שהמחבר ומור"ם לא הזכירו הדין של טעות שבמקח".

המרדכי (מסכת כתובות סימן רנה) כתב בשם ריב"א: בטעות בחישוב במעות - השליח מקבל את המעות רק בתנאי שהוא שם לב לטעות של הגוי והתכוון לזכות בתוספת שהגוי נתן בטעות, אבל אם השליח לא שם לב לטעות ונתן את כל המעות למשלח - המשלח זכה בתוספת, והשליח לא יכול להוציא את הסכום מיד המשלח. וכ"פ הרמ"א בסעיף ז.

המרדכי (מסכת כתובות סימן רנו) עוד כתב בשם רבנו צמח גאון: אדם שעשה עסקים עם גוי, ובא חברו לסייע לו, החבר הטעה את הגוי בכך שהוי נתן יותר מעות - חולקים את הרווח[1], כי ללא המעות של האדם לא היה יכול להטעות את הגוי (אין הבדל אם החבר סייע בחינם או בשכר). וכ"פ הרמ"א בסעיף ז.

הש"ך בס"ק טו כתב בשם המרדכי: שליח שהעביר מוצר מסוים דרך המכס, "והשליח בערמותו ובחכמתו הבריח מהמכס - (השליח זכאי לקבל שכר עבור טירחתו), אין זה מבריח ארי כו', (אם נאמר שזהו מבריח ארי - השליח לא יהיה זכאי לקבל שכר והמשלח הרוויח),  כיון דהפסד המכס היה ברור, וצריך לשלם להשליח שכר ההנאה שההנהו". וכן כתב הנתיבות (חידושים בס"ק טז).

מכאן ניתן ללמוד, שליח שעבד קשה בכדי לגרום למשלח רווח מסוים - על המשלח לשלם לשליח על טרחתו. הרווח יעבור במלואו למשלח, והשליח זכאי לקבל רק סכום מסוים עבור הטרחה והמאמץ שעשה עבור המשלח.

 

מסקנות

  • א. שליח שקנה מוצר עבור המשלח וקיבל מתנה: אם אין מחיר קבוע למוצר - המתנה שייכת למשלח, ואם יש מחיר קבוע למוצר - שניהם יחלקו את המתנה.
  • ב. אם המוכר אמר במפורש שהוא נותן את המתנה לשליח - לדעת הרמ"א השליח זכה, ולדעת השו"ע גם במקרה זה יתחלקו במתנה.
  • ג. אם המוכר נתן את המתנה במפורש למשלח - לכו"ע המשלח מקבל את המתנה ולא מתחלקים במתנה.
  • ד. שליח שקנה מוצר עבור המשלח וקיבל הנחה - ההנחה חוזרת למשלחים, השליח לא זכאי לקבל חלק מההנחה, כי המעות מעולם לא יצאו מרשותו של המשלח, גם בשעת קבלת ההנחה - המעות עוד שייכות למשלח, לכן יש להחזיר את הסכום שנותר למשלח והשליח לא יקבל כלום.
  • ה. אומנם אם השליח רכש את המוצר מכספו, ורק אח"כ ביקש החזר כספי מהמשלח, אם הוא התכוון לזכות במוצר - הרווח מההנחה יהיה שייך לו. צריך לציין במקרה זה, אם המוצר יאבד או יינזק - השליח הפסיד, כי הוא איבד את המוצר ששייך לו, כך שהוא לא יוכל לדרוש תשלום מהמשלח.
  • ו. שליח שהתאמץ וטרח בכדי להשיג את המוצר במחיר מוזל - הוא יכול לבקש תשלום מסוים עבור טרחתו.
  • ז. אם ברור שהשליח קיבל מהמוכר בלי שום קשר לשליחות - השליח זכאי לקבל את המתנה. וכן בכל מקרה בו ברור שהמתנה ניתנה ללא שום קשר למשלח, אלא זו מתנה שניתנה לשליח בגלל השליח עצמו ולא בגלל משלחו - השליח יקבל את המתנה.
  • ח. במקום שיש מבצע של אחד ועוד אחד, (הקונה משלם על מוצר אחד ומקבל את המוצר השני בחינם) - אין לראות בכך תוספת מתנה שהתווספה לשליח, זהו המחיר של המוצר מלכתחילה, אלא שהמוכר מעוניין למכור מוצר שני במחיר מוזל יותר, כל קונה זכאי לקבל את שני המוצרים באותו מחיר, לכן וודאי שהפער במחיר יחזור למשלח.

 

[1] הנתיבות (חידושים בס"ק טז) העיר: מדבר שהגוי נתן תוספת מעות בטעות, אבל אם החבר סייע ליהודי לווה לשלם למלווה הגוי פחות כסף - הנותר שייך ללווה המשלח כמבואר בסעיף ח.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן