היחס בין העובדים לביטוח לאומי לעובדים קרוב יותר למקבלי מתנה מאשר לבעלי חוב.

היחס בין ראובן לשאר העובדים כשותפים, אלא שצריך לברר כיצד נוצרה השותפות ביניהם, האם נעשו שותפים גמורים באופן שהם מחוייבים זה לזה בענין הרווחים וההפסדים שיבואו בעקבות השותפות.

הרב ענניאל אהרן

 

העובדות

בשנת תש"ע (חופשות פסח וקיץ) עבדתי בחברה בשם שילת שירותי רכש, בכדי לחסוך בבירוקרטיה החברה רשמה בני נוער נוספים (כשמונה) על אותו כרטיס עובד ותלושי משכורת שלי, ואת סכום כל המשכורות היו משלמים בצ'ק לאחי (שהיה גם עובד קבוע בחברה) והוא היה מחלק את הכסף.                            

החברה פשטה את הרגל לפני ששילמה את כל המשכורת כאשר היא חייבת לי באופן אישי סביב ה2000₪ אבל בגלל ה"תרגיל" הנ"ל שהיו כל העובדים רשומים על הכרטיס עובד ותשלומי המשכורת שלי, החוב עמד על סביב ה5000₪, שכן כלול בו החיוב לשאר העובדים שהיו רשומים על התלוש משכורת שלי.

כעבור מספר שנים תבעתי את הביטוח הלאומי שמאפשר לעובדים שעבדו במקום שפשט רגל לתבוע את השכר שלא שולם להם ולפי שיקול דעתם לשלם להם אותו.

התביעה כללה מאמץ מיוחד מצידי מאחר שכבר עבר התוקף להגשת תביעה, אלא שהגשתי בקשה מיוחדת מכיון שבמהלך הזמן מאז שהחברה פשטה רגל עד שהגשתי תביעה הייתי בשירות בצבא וכו'.

בנוסף התביעה כללה עוד מאמצים בירוקרטים והוצאות (כ300₪ אגרת הגשת תביעה אותה צריך לשלם מראש ללא קשור לסכום התביעה, ועוד סכום זניח יחסית ששולם לבנק של אחי לצורך המצאת הוכחות להיותי עובד החברה).

התביעה התקבלה בביטוח לאומי שאישר אותה באופן חלקי ושילם כ4000₪ (כ80% מהתביעה).

אציין שמאז שהחברה פשטה רגל ועד קבלת הכסף מהביטוח לאומי אף אחד מהעובדים לא ידע על האפשרות לתבוע את הביטוח לאומי, או על זה שאני עושה את זה. וגם עכשיו סיפרתי רק לאחד מהעובדים מתוך השמונה שקיבלתי תשלום מהביטוח לאומי.

השאלה שלי היא כזו:

  1. האם אני מחוייב לחלק לכל העובדים הנ"ל את חלקם מהכסף שקיבלתי מהביטוח לאומי?
  2. בהנחה שאני מחוייב האם מותר לי קודם לקחת לעצמי את מלוא הסכום שהיו חייבים לי ורק לאחר מכן לחלק את הנותר בין שאר העובדים?
  3. שוב בהנחה שאני מחוייב, האם ההוצאות שהוצאתי בשביל התביעה מתחלקות בין העובדים לפי נפש או לפי כמות הכסף שחייבים לכל אחד בהתאמה? כמו כן האם אני יכול לדרוש משאר העובדים שכר טירחה?

 

פסק הדין

נקודות לדיון

  1. תחילה צריך לברר מה היחס בין העובד שהלך לתבוע בביטוח לאומי (להלן: 'ראובן') לבין שאר העובדים? ומה היחס בין הביטוח לאומי לעובדים?
  2. אחר שנעמוד על היחס בין ראובן לשאר העובדים, צריך לברר האם מה שגבה מהביטוח לאומי גבה בשביל כולם וכיון שכן יחלקו בשוה, או שמא יכול הוא לומר כיון שהגביה היתה ע"י מאמצים שלי ובזכותי בלבד, אקח לעצמי כל מה שמגיע לי ורק מה שנשאר אחלק לשאר העובדים?
  3. מתיאור המקרה עולה כי כיון שהחברה פשטה רגל שאר העובדים נתייאשו מהחוב, ואף אח"כ ממה שלא טרחו לבקש מראובן שיתבע בביטוח הלאומי אפשר שמחלו על התביעה, וא"כ צריך לברר האם מה שנתייאשו או מחלו מועיל, ומה יעשה ראובן אם הסכום שנותר מעבר לחלקו?
  4. על הצד שראובן אינו זוכה בכל הסכום, יש לדון כיצד יחלקו ביניהם את ההוצאות שהוציא בשביל התביעה בביטוח לאומי? והאם מחוייבים שאר העובדים לשלם לו שכר טירחה?

בירור הנקודות

א. פתיחה

כדי לעמוד על פסק הדין במקרה הנ"ל, תחילה עלינו לברר טוב מה היחס בין ראובן לשאר העובדים ומה היחס בין הביטוח לאומי לעובדים.

היחס בין הביטוח לאומי לעובדים

אילו הדברים היו מתנהלים כסדרם הרי שהמעביד הינו הבעל חוב של העובדים, אמנם עתה שהמעביד פשט רגל, אין להם ממי לתבוע אלא רק מהביטוח הלאומי.

ונראה שיש חילוק בין תביעה מביטוח רגיל שיש לאדם פרטי, כמו ביטוח לרכב או ביטוח לרופא וכיו"ב, לבין תביעה מביטוח לאומי.

בתביעה מביטוח רגיל, המבוטח משלם תשלום חודשי לביטוח ותמורת זה הביטוח אומר למבוטח משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך (כמו שמוזכר לשון זאת בגמ' גיטין יג:), נמצא שהביטוח ממש כבעל חוב ביחס למי שתובע ממנו.

משא"כ בביטוח לאומי הקצבאות הניתנים מהביטוח אינם תמורה ישירה לתשלום שמשלם המבוטח כל חודש, אלא זהו ביטוח שהמדינה נותנת לתושביה, ע"מ לסייע לנזקקים ושאר נצרכים בשעת הצורך, ללא קשר לסכום של דמי הביטוח שהם משלמים כל חודש.

וכך נכתב באתר של הביטוח לאומי במדור "קצבאות והטבות":

"המוסד לביטוח לאומי מופקד על הביטחון הסוציאלי של תושבי ישראל. תפקידו העיקרי להבטיח אמצעי מחיה למי שאינם מסוגלים להתפרנס למחייתם. הביטוח הלאומי משלם קצבאות לזכאים ובכך מסייע לשכבות אוכלוסייה נרחבות, ולמבוטחים בזמן משבר אישי, כמו פיטורין, נכות ופגיעה בעבודה. באמצעות תשלומי הקצבאות מועברות הכנסות מקבוצות מבוססות מבחינה כלכלית לקבוצות חלשות ופגיעות, ובכך תורם הביטוח הלאומי לחלוקה צודקת יותר של ההכנסה הלאומית ולצמצום ממדי העוני בישראל".

ובמדור שם ישנם למעלה משלושים סוגי קצבאות והטבות שונות המשולמות לכל מיני אנשים הנזקקים לכך.

עוד נכתב שם במדור "דמי הביטוח":

"המוסד לביטוח לאומי גובה דמי ביטוח לאומי מכל התושבים בהתאם להכנסותיהם ולמעמדם, ומשלם קצבאות לזכאים. כך מועברות הכנסות מקבוצות מבוססות מבחינה כלכלית לקבוצות חלשות ופגיעות, ובכך תורם הביטוח הלאומי לחלוקה צודקת יותר של ההכנסה הלאומית ולצמצום ממדי העוני".

וכך נכתב בנוגע ל"ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל":

"חוק ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד נחקק בשנת 1975, כדי להגן על עובדים, שזכויותיהם נפגעו כתוצאה מקשיים, שאליהם נקלע מקום עבודתם, ובשל קשיים אלה ניתן צו פירוק או צו פשיטת רגל.

בהתאם לחוק, עובד שכיר שמעסיקו פשט את הרגל או שהחברה שעבד בה התפרקה, זכאי לתשלום גמלה מהביטוח הלאומי הכוללת את התשלומים האלה, שמעסיקו נשאר חייב לו, עד לסכום המקסימלי הקבוע בחוק: 1. שכר העבודה. 2. פיצויי פיטורין. 3. תשלום לקופת גמל".

לאור כל הדברים האלו נראה ברור שכאשר ראובן בא לגבות מהביטוח לאומי, אינו כגובה מבעל חוב אלא כמקבל מתנה, בדומה לשאר הקצבאות וההטבות הניתנים מביטוח לאומי, כמו קצבת ילדים, זקנים, נכים וכו'.

ובפרט בקצבה זו הניתנת לעובד שנפגע זכותו בעקבות פשיטת רגל של החברה, שאין הקצבה משולמת אוטומטית מהביטוח הלאומי, כמו קצבת ילדים או קצבת חופשת לידה וכיו"ב, אלא תלויה באישור התביעה ע"י נאמן ובהחלטה של הביטוח הלאומי.

וכך נכתב לגבי סדר התביעה בקצבה לקבלת שכר עבודה:

"את התביעה לקבלת שכר העבודה ופיצויי הפיטורין יש להגיש למפרק או לנאמן (לא למוסד לביטוח לאומי) על גבי טופס תביעה לתשלום חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורין, מקור בלבד, בצירוף מסמכים להוכחת החוב.

מסמכים שיש לצרף לטופס התביעה: 1. שלושה תלושי משכורת אחרונים ממקום העבודה. 2. מסמך המעיד על גובה סכומי פיצויי הפיטורין העומדים לזכותו של העובד בקופת גמל בתאריך הפסקת עבודתו. 3. אסמכתאות לרצף בעבודה. 4. אישור מהבנק או המחאה מבוטלת - מקור, לאימות פרטי בעלי החשבון. 5. מכתב פיטורין.

לאחר שהמפרק או הנאמן אישר את התביעה, הוא יעביר אותה למוסד לביטוח לאומי, לתחום ביטוח זכויות עובדים.

החלטת הנאמן או המפרק אינה סופית. לפי סעיף 189 ב' לחוק, למוסד לביטוח לאומי יש את הסמכות לאשר, לדחות או לחלוק על ההחלטה.

לאחר שתאושר התביעה, יישלח אליכם התשלום אך ורק לחשבון הבנק שלכם. התשלום אינו ניתן להעברה או לעיקול".

אמנם אחרי כל האמור לעיל, עדיין יש להסתפק שמא אין הקצבה כמתנה גמורה שתלויה ברצונו של הנותן בלבד, אלא הרי זו מתנה שהמקבל זכאי לה, והחוק מחייב את הביטוח ליתן קצבה זו אם התקיימו תנאים הנדרשים לה.

וא"כ אפשר שקרובה מתנה זו לתשלום חוב, ועלינו לבחון האם יש בכך השלכה על פסק הדין שלנו.

בכל ענין צריך בדיקה כי מה שראובן גובה פיצויים מהביטוח לאומי בשם כולם אין בכך מרמה או חשש גזל, שאע"פ שהחברה ודאי עשתה שלא כחוק, מ"מ עתה שבא לתבוע מול הביטוח לאומי אין כאן מרמה או גזל שהרי בתלוש המשכורת שלו היה רשום הסכום הכולל המגיע לכולם, וא"כ תשלום דמי ביטוח לאומי נוכה מהתלוש כל חודש לפי אחוזים של גובה המשכורת, באופן שנראה שהביטוח לאומי לא הפסיד מהתרגיל שעשתה החברה.

היחס בין ראובן לשאר העובדים

תחילה נראה פשוט שכיון שראובן וחבריו לעבודה, היו עובדים יחד באותה חברה וכולם היו רשומים על הכרטיס עובד ועל התלוש המשכורת של ראובן, באופן שראובן או אחיו המשמש כשליח שלו היה מקבל את סכום המשכורות של כולם, ועליו היה לחלק לכל אחד את חלקו, והרי שנעשו שותפים בחוב שחייב להם המעביד.

מעתה שהגדרנו אותם כשותפים צריך לדון כיצד נוצרה השותפות ביניהם, האם שותפות זו נוצרה באופן שהוא מחייב אותם זה לזה בענין הרווחים וההפסדים שיבואו בעקבות השותפות.

אם נמצא שלא נוצרה שותפות מחייבת ביניהם, אלא שותפות מקרית בלבד רק לענין הגביה מהמעביד, א"כ אינם שותפים לענין שאר דברים, וכיון שהגדרנו שהתשלום מהביטוח לאומי חשוב כמתנה לכל עובד ביחס למשכורת שהיתה מגיע לו, א"כ נראה שראובן יכול לתפוס לעצמו בחלק שלו (2000ש"ח) כשיעור האחוזים שאישר הביטוח לאומי למתן פיצויים מסך כל התביעה (והיינו 80% מתוך 2000 ש"ח, והוא 1600 ש"ח), ואת הנותר לחלק לשאר העובדים.

אמנם אם אכן נוצרה שותפות מחייבת ביניהם, א"כ יהיה דין ראובן כדין שותף שגבה לצורך השותפות, וצריך לברר האם מה שגבה גבה לעצמו לפי החלק שלו, או שגבה לשותפות ומתחלק בשווה, כמו כן האם יכול ראובן לדרוש משאר השותפים החזר על ההוצאות ותשלום דמי טירחה.

ב. יצירת שותפות

בביאור כיצד יוצרים שותפות מצאנו כמה שיטות בראשונים.

הר"י מיגאש בתשובה (סי' קלח) כתב בקצרה ז"ל: "השותפות בריוח החנות לא יתקיים בדברים אלא בקנין, וכל זמן שלא קנו משניהם על זה, לא נתקיימה ביניהם בו שותפות וכל מי שרצה לחזור בו מהם חוזר".

וכ"כ הרמב"ם (שותפין פ"ד ה"א) ז"ל: "כללו של דבר בכל הדרכים שקונה הלוקח באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו".

וכן שיטת הרמב"ן בחידושיו (ב"ב ט.), עיי"ש.

אולם שיטת הרשב"א בחידושיו (ב"ב ט.) שבכל דבר שיש בו מעשה א"צ קנין וכדין פועל, ז"ל:

"ואני אומר דין פועל ודין השותפין אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה, כגון שנשתתפו במה שיקנו או במה שירויחו או במציאותיהן, דהיינו ודאי מגביה מציאה לחבירו, ונעשו שלוחים זה לזה או שכירים, שבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשביל חברו גם חברו נשכר לו לקנות ולהגביה בשבילו, והילוכן ודיבורן היינו שכרן" וכו'.

ובר"ן בחידושים (ב"ב ט.) ג"כ מבואר כחילוקו וביאורו של הרשב"א, הו"ד בנמוק"י (שם).

לעומת כל זאת שיטת המהר"ם (במרדכי ב"ק סי' קעו וב"ב סי' תפא) ור"ת (במרדכי ב"ק סי' קעט) שלעולם א"צ קנין, ומספיק דיבור בעלמא להתחייב זה לזה, וכמו שאמרו בגמ' ב"ב (קו:), "בההוא הנאה דצייתי אהדדי, גמרי ומקנו להדדי", וכן אמרו בגמ' ב"מ (צד.), "מתנה שומר שכר להיות כשואל ... בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא, גמיר ומשעבד נפשיה".

וכתב בהגמ"ר (ב"ב תרסג) שמועיל התנאי אפ' בדבר שיש בו אסמכתא ובדשלב"ל.

וכן כתב המהרי"ק (סי' קפא) כי לשיטתם אין אחד מהם יכול לחזור בו אפ' מכאן ולהבא, וכן אפ' אם התנה בלשון אסמכתא וגם הוי דבר שלא בא לעולם, משתעבד מדין ערב.

אלא שבשיטה זו צ"ע שהרי המרדכי במקום אחר (ב"מ סי' שפ) כתב ז"ל: "ראובן שמסר מנה לשמעון בשותפות ע"מ שיהיה ביניהם למחצית שכר כל ריוח שיבא ליד שמעון אף ממציאה, וכן קבל עליו שמעון בפני עדים, לא קני ראובן כיון דלא קנו מיניה, ואין לו אלא חלק מנה שלו".

בישוב הסתירה מצאנו שתי אפשרויות:

א. בנימין זאב (סי' שפ) - דווקא כששניהם מתעסקים בשותפות, בההיא הנאה גמרי ומקני אהדדי, אבל כאן אין מתעסק אלא שמעון.

ב. רמ"א (סע' ג) ב"ח (ססק"א) - צ"ל דלא גמרי ומקני אהדדי אלא ברווחים, אבל על מה שהתנו שיתן לו גם מעבר לרווחים, אף ממציאה, הוי כנותן מתנה שאינו נקנה אלא בקנין גמור.

בשו"ע (סי' קעו סע' א-ב) פסק כשיטת רמב"ם וסיעתו ז"ל:

"השותפין שבאים להשתתף, אין השיתוף נגמר בדיבור, לומר שאם אמר: בואו ונשתתף יחד בכך וכך, שלא יוכלו לחזור בהם, ואינו מתקיים אלא בקנין. וכיון שצריך קנין, כל דבר ודבר לפי קניינו (במקח וממכר) מתקיים שיתופו ... כללו של דבר: בכל הדרכים שקונה הלוקח, באותם הדרכים עצמם קונים השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו".

אמנם ברמ"א (שם סע' ג) מבואר שפסק כמהר"ם ור"ת[1], ז"ל:

"וי"א דאפילו קנין אינם צריכין, אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים, אפילו באמירה בעלמא, ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו (מרדכי בשם ר"ת ומהר"ם), ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אח"כ, אבל לא לענין מה שהרויחו כבר, ואינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהן (רשב"א ור"ן).

וכל זה בשנים שנשתתפו זה עם זה ועוסקין שניהם בשותפות, וכל אחד יתן לחבירו מה שירויח, ולכן גמרו ומקנו אהדדי, אבל מי שנותן לחבירו מחצית שכר עיסקא, ומתנה שיתן לו כל הרווחים שיגיעו לו אפ' ממקומות אחרים, אינו אלא כמתנה בעלמא ואינו נקנה אלא בקנין גמור (מרדכי פרק השואל והג"א פרק האומנין)".

מעתה בנידון השאלה שלנו, ודאי שאין כאן שותפות בין ראובן ושאר העובדים ששייך בה מעשה קנין, שהרי לא הטילו כל אחד חלק בשותפות, באופן שכל אחד יכול לעשות מעשה קנין בחלק של חבירו.

ונראה שגם אין כאן שותפות שמספיק בה דיבור להתחייב זה לזה, שהרי ראינו ששותפות כזו שייכת דווקא בשנים שנשתתפו זה עם זה ועוסקים שניהם בשותפות, באופן שכל אחד יתן לחבירו מה שירויח, ולכן גמרו ומקנו אהדדי.

אמנם מ"מ עדיין אפשר לומר שישנה שותפות כזו שהמציאות יוצרת אותה אפ' בלא קנין, וכגון בנידון השאלה שלנו, מכח זה שהם שותפים בתביעה אחת בשטר אחד, הרי הם נעשים שותפים זה לזה, ועל כל אחד ישנה אחריות לכל ענין שקשור לשותפות, ככל הלכות שותפות לענין חלוקה ולענין רווח והפסד.

כדי לעמוד על כך נבוא לעיין בדין שנים שהלוו.

ג. דין שנים שהלוו

עיקרי הסוגיא

בשתי מקומות מצאנו דין שנים שהלוו לאחד.

  1. גמ' כתובות (צד.) -

"אמר רב הונא: הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד, ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא (בדבר השותפות ויצא השותף חייב), לא מצי אידך (שותף חבירו) למימר ליה (לבעל הדין) את לאו בעל דברים דידי את (בדין זה שנתחייב חברי אני אדין עמך בחלקי), אלא שליחותיה עבד.

אקלע ר"נ לסורא, שיילוהי: כי האי גוונא מאי? אמר להו, מתני' היא: הראשונה נשבעת לשניה, ושניה לשלישית, ושלישית לרביעית, ואילו ראשונה לשלישית לא קתני, מאי טעמא? לאו משום דשליחותה עבדה. מי דמי? התם שבועה לאחד ושבועה למאה, הכא אמר: אילו אנא הואי, טעיננא טפי.

ולא אמרן (שיחזור וידון (רש"י)) אלא דלא איתיה (האי שותף) במתא (כשבא חבירו לדין), אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי".

  1. ירושלמי שבועות (פ"ה ה"א):

""וכחש בעמיתו" לכשיצא וידויו בשבועה (שבשבועתו נפטר מממון שהיה מתחייב אילו הודה), פרט למכחש באחד השותפין, פרט למכחש בעדים ובשטר (באופנים אלו פטור מקרבן שבועה כיון שאין כאן כפירת ממון).

אמר רבי יוסי הדא אמרה: שנים שלוו מאחד, אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה, אחראין וערבאין זה לזה, ולא עבדין כן", וכו'.

פתיחה

בשתי הסוגיות הנ"ל הנידון בסדר הגביה ממי שחייב להם, כאשר בסוגיא הראשונה ברור שמדובר בשתים שהיו כבר שותפים מקודם בדבר אחד, והלוו לאחר מתוך ממון השותפות, לעומת זאת בסוגיא השניה, אע"פ שבלשון הסוגיא נקראים בפירוש "שותפים", מ"מ לא מדובר בשתים שהיו כבר שותפים מקודם בדבר אחד, אלא מדובר בשנים שבאו עכשיו להלוות ביחד בשטר אחד.[2]

מעתה צ"ע האם דין אלו שבאו להלוות ביחד בשטר אחד, עשה אותם כשותפים גמורים שהיו כבר שותפים מקודם בדבר אחד, ונוכל לדון בהם כדין שותפים גמורים אף לענין היחס ביניהם, כגון בחישוב הרווחים וההפסדים שיבואו בעקבות השותפות (והוא הנידון שלנו בתשובה זו).

או שמא אינם כשותפים גמורים אף לענין היחס ביניהם, אלא רק כלפי הלווה יצרו ביניהם עיסקה אחת משותפת שיש לה השלכות על צורת הגביה של כל אחד מהלווה, אבל לענין שאר דברים, ועל כן כלפי היחס ביניהם דינם כדין בעלי חובות מרובים שזמנם שווה שבאים לגבות מאחד. 

תשובה לשאלה זו מתבארת מתוך שיטות הראשונים בביאור הסוגיא השניה הנ"ל, ומתוך שיטות האחרונים בביאור פסק השו"ע בסוגיא זו.

על כן מוכרחים אנו להרחיב בפירוט הסוגיא השניה, כדי ללמוד ממנה לנידון שלנו בפסק דין שלפנינו.

שיטות הראשונים

בראשונים נחלקו בביאור דברי הירושלמי - "פרט למכחש באחד השותפין", כיצד סדר הגביה מהלווה בשנים שהלוו וממילא מאיזה טעם פטור המכחש מקרבן שבועה, וכיצד למד ר' יוסי מדין שנים שהלוו לשנים שלוו שאחראין וערבאין הם זה לזה.

ושלש שיטות מצאנו בראשונים:

  1. הרב אב"ד, רשב"א - כל אחד יכול לתבוע הכל.

הרב אב"ד (הו"ד ברמב"ן) פירש שכל אחד משני המלווים יכול לתבוע את הכל, וכיון שכן נמצא שהכפירה לראשון אינה אלא כפירת דברים, שהרי חבירו גם יכול לתבוע הכל.

וכן פירש הרשב"א (בחי' שבועות לז.), שכיון שהם שותפים כל אחד מהם כבעל כל הממון ויכול לתבוע כל החוב, ואין הלוה יכול לומר לאחד מהם לאו בעל דברים דידי את, ולמד כן מהסוגיא בכתובות הנ"ל.

ע"פ פירושם זה בשנים שהלוו, ביארו היטב את דברי ר' יוסי בשנים שלוו, שכמו שבשנים שהלוו כל אחד יכול לתבוע את הכל, כך גם בשנים שלוו אפשר לתבוע מאחד לפרוע הכל.

ובתשובה לרשב"א (סי' אלף פב) ביאר בטוב טעם כיצד דין שנים שהלוו נעשה כדין שותפים גמורים, עד כדי שיכול כל אחד לבדו לתבוע כל החוב, ז"ל:

"דכל שהלוו בשטר אחד כשותפין נינהו, דאי לא למה הלוו לו בשטר אחד? ותדע לך דהא שנים שלוו כאחד דנין אותם כערבין זה לזה ומן הטענה הזו דאי לא למה לוו בשטר אחד, ומפני שיד בעל השטר על התחתונה לא אמרו שיהיו חייבין כל אחד ואחד בכל כקבלנין, אבל מכל מקום אי אפשר שלא לעשותם לכל הפחות כערבין זה לזה הואיל ולוו בשטר אחד, וכן אלו שהלוו לזה בשטר אחד הרי הם כשותפין וכאלו הרשו זה לזה לתבוע כל החוב, ולוה זה נמי כמחייב עצמו לפרוע הכל למי משניהם שיתבענו".

  1. רמב"ן, רא"ש, ר"ן - אין הנתבע רשאי ליתן לאחד מהם אפ' חלקו.

הרמב"ן (בחי' שבועות לז.) הקשה על פירוש הרב אב"ד, שאין המשך דברי הירושלמי מתפרש יפה לפי שיטתו, ועוד אם אחד מהם יכול לתבוע הכל, א"כ כיון שקדם אחד ותבע, הרי נפטר הנתבע משניהם.

ועל כן פירש בדיוק להפך, לעולם שנים שהפקידו או הלוו אצל אחד ביחד, ובא אחד מהם ותבעו, הנפקד או הלווה אינו חייב ואינו רשאי ליתן לאחד מהם חצי הממון עד שיבא חבירו עמו ויתן לשניהם, ומטעם זה אם כפר באחד מהם ונשבע פטור, כיון שאין כפירתו משמעותית.

אא"כ שותפו בעיר ושמע ולא בא, באופן זה שליחותיה עביד ורשאי לתבוע כל הממון, כמבואר בגמ' כתובות (צד.).

וברא"ש (שבועות פ"ה סי' ב) העתיק את רוב דברי הרמב"ן, וכן בר"ן (שבועות יז.) מבואר שהסכים עם פירוש הרמב"ן.

לדבריהם צ"ע כיצד למד ר' יוסי דין שנים שלוו משנים שהלוו?

ומצאנו בשיטה זו שתי אפשרויות, ותלוי בביאור כוונת ר' יוסי כיצד יש לחייב את שני הלווים:

א. רא"ש, טור - כל אחד חייב הכל.

הרא"ש (בפסקים שם ובתשובה כלל עג סי' יג) כתב כי דין שנים שלוו שכל אחד משני הלווים חייב לשלם הכל, ולכן יכול המלוה לתבוע ממי שירצה[3], וכן פסק הטור.

נראה שלמדו כפי שמבואר לעיל בשיטת הרב אב"ד והרשב"א, שכיון שהתחברו יחד בשטר אחד, אין כאן הלואה לשנים אלא לשותפות, ההלואה אחת מהותית וכל אחד חייב הכל כנציג השותפות.

וכן כתב הרא"ש בתשובה (שם) בפירוש לענין אם מחל המלווה לאחד מהם, ז"ל:

"כיון שיכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה, כשמחל לאחד כל דין שיש בידו מאותו השטר, היינו כל החוב, והרי הוא כאילו פרע כל החוב ושניהם פטורין ... דשותפין היו בחוב זה ומה שמחל לאחד מהשותפין הוא מחול לכל השותפין, דתניא בתוספתא השותפין שמחלו להם מחלו לאמצע" וכו'.[4]

ולפי זה מבואר הלימוד והדימוי בירו'. מהפס' "וכחש בעמיתו" פרט לשותפין, למדנו שיש כאן הלואה לשותפות שאינה סך של פרטים אלא מהות אחת, ועל כן בשנים שהלוו א"א להחזיר לאחד את הכל, אא"כ ברור שהוא נציג השותפות, וה"ה שנים שלוו כל אחד חייב הכל כנציג השותפות, ועל כן אין התובע תובע אותו כפרט שלווה חצי, אלא תובע את השותפות והוא הנציג של השותפות.

ב. רמב"ן, ר"ן, עיטור, ראבי"ה - כ"א חייב חצי וערב על חצי של חבירו, ולכן יתבע תחילה מכאו"א את חלקו.

הרמב"ן (ב"מ לד:) והר"ן (שבועות יז.) ביארו כי מהסוגייא בב"מ (לד:) ומעוד כמה ראיות (בר"ן פירט עוד ג' ראיות), מוכח שדין שנים שלוו הוא שכל אחד חייב חצי וערב על חצי של חבירו, ולכן יתבע המלוה תחילה מכל אחד ואחד את חלקו, ולא יפרע הכל מאחד כשיש לשני. וכן פסקו העיטור (הו"ד בטור) והראבי"ה (הו"ד ברא"ש).

בביאור הלימוד והדימוי בירו', אפשר ג"כ שלמדו כפי שמבואר לעיל בשיטת הרב אב"ד והרשב"א, שכיון שהתחברו יחד בשטר אחד, אין כאן הלואה לשנים אלא לשותפות, אלא שהם סוברים כי בפועל לענין השיעבוד, א"א להישאר בשותפות וירטואלית, אלא צריך לממש אותה בנציגי השותפות, באופן שכ"א חייב חצי וערב לחצי של חבירו, ואף שעתה חילקנו את השותפות, מ"מ יש לה משמעות כאשר השותפות הילוותה (שנים שהלוו) שא"א לפרט לתבוע לבד.

  1. רמב"ם, רא"ה - הנתבע חייב ליתן לאחד מהם עכ"פ את חלקו.

הרמב"ם (שותפין פ"ג ה"ג) פסק לגבי שני שותפים שהלוו, ז"ל:

"אחד מן האחים שלא חלקו או מן השותפין שבא לתבוע, תובע על הכל, הואיל ויש לו חלק בזה הממון אין צריך הרשאה משאר שותפין, ואין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן אילו הייתי אני שם הייתי תובע טענות אחרות ומחייב בעל דיני, שהרי אומר לו למה לא באת לתבוע גם אתה. לפיכך אם היה במדינה אחרת, יש לו לחזור על בעל הדין ולדון עמו ולומר לו אני איני מודה בכל מה שטען שותף שלי, לפיכך יש לנתבע לעכב ולומר לזה או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה, שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דיני ולמחר יבא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא".

הנה ממש"כ הרמב"ם "או דון עמי בחלקך" מבואר שכל אחד מהשותפים, אע"פ ששותפו אינו בעיר, רשאי עכ"פ לתבוע את חלקו ואין הנתבע יכול לדחותו, ואין חילוק בין שותפו בעיר או לא, אלא לענין אם ידון עמו על השאר.

וכתב הריטב"א (חי' שבועות לח:) שכן פוסק רבו הרא"ה.

אלא שמעתה צ"ע כיצד יתבארו דברי הירושלמי הנ"ל בדין שנים שהלוו שאם כפר באחד מהם אין כאן אלא כפירת דברים.

וכתב הריטב"א לבאר את פירוש דברי הירושלמי לשיטת הרמב"ם.

אע"פ שכפר הלווה באחד מן השותפים שלא לווה ממנו כלום אלא מחבירו, כפירתו אינה חשובה כפירה, שהרי השותף השני ילך עתה ויתבע הכל שהרי הלווה מודה לו, "והודאה שיודה לחבירו כאילו הודה לו, דתרווייהו כחד גופא נינהו", שהפסוק "וכיחש בעמיתו", פרט למכחש באחד השותפים, עשה אותם לענין זה כאילו הם גוף אחד.

ע"פ זה ביאר עוד כיצד למד ר' יוסי דין שנים שלוו משנים שהלוו, שכשם ששנים שהלוו, אע"פ שיש כאן שנים, עשאם הכתוב גוף אחד, כך שנים שלוו נחשבים כגוף אחד, לענין שיכול המלווה לתבוע מכל אחד הכל.[5]

נמצא מעתה לפי דברינו כי מדברי כל הראשונים עולה שהסכימו ליסוד שכתב הרשב"א בתשובה הנ"ל, ששנים שהלוו או לוו ביחד, כיון שנשתתפו יחד בהלואה אחת ובשטר אחד, נעשו בכך שותפים גמורים זה לזה.

אמנם מדברי האחרונים בביאור פסק השו"ע נראה שלמדו אחרת.

פסק השו"ע

בשו"ע (סי' עז סע' א) בדין שנים שלוו פסק כשיטת הרמב"ן והר"ן הנ"ל:

"שנים שלוו כאחד, או שלקחו מקח אחד, או שקבלו פקדון ביחד (המגיד פכ"ה), בין בשטר בין בע"פ (ב"י), שניהם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו; ואם אין נכסים לאחד מהם, גובה מחבירו הכל. אבל אם יש לו נכסים, לא יתבע הערב תחלה, (כי יש לו דין ערב בכל דבר) (ב"י וכ"מ בפוסקים), וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו".

וכן פסק הש"ך (שם סקי"ח), וכתב כי פשוט שאין הלכה כמו שכתבו הרא"ש והטור, שכל אחד חייב לשלם את הכל ויתבע ממי שירצה, שהרי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים חולקים עליו.

ובשו"ע (שם סע' ט) בדין שנים שהלוו פסק כשיטת הרמב"ן וסיעתו:

"שנים שהלוו או הפקידו לאחד, ובא אחד מהם ליטול חלקו, אין שומעין לו עד שיבא חבירו. אבל אם חבירו בעיר, ושמע ולא בא, צריך ליתן לזה התובע הכל (ודווקא שאנו יודעים ששמע, אבל בסתמא לא יתן לו (סמ"ע, ש"ך)). ואם טען שאינו רוצה לתת לו אלא חלקו, אבל חלק שותפו יתן ביד בית דין, הרשות בידו".

אמנם בשו"ע (סי' קכב סע' ט) פסק כשיטת הרמב"ם:

"אחד מהאחים שלא חלקו (הירושה מאביהם), או מהשותפים, שבא לתבוע, תובע על הכל, הואיל ויש לו חלק בזה הממון אינו צריך הרשאה משאר שותפין ... לפיכך אם היה בעיר אחרת, יש לו לחזור על הבעל דין ולדון עמו ולומר לו: איני מודה בכל מה שטען שותפי. ולפיכך (יש) לנתבע לעכב ולומר: או דון עמי בחלקך, או הבא הרשאה, שהרי ממון שניכם בידי, ושניכם בעלי דיני, ולמחר יבוא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא. ויתבאר זה עוד בסימן קע"ו סעיף כ"ה וסעיף כ"ו".

בישוב פסקי השו"ע מצאנו כמה שיטות באחרונים, ומדברי כולם מבואר כי להלכה אף שנים שהלוו עקרונית כל אחד יכול לתבוע חלקו:

א. לבוש, סמ"ע (סקכ"א) - רשאי לדון על חלקו אבל לא לגבות.

דווקא ליתן חלקו אינו יכול להכריחו, אבל צריך לדון עמו על חלקו אפילו אין שותפו בעיר, ובהכי בלבד מיירי התם.

ב. ג"ת (שער מד), ש"ך (סקכ"ה) - תלוי אם חלקו ידוע.

בשו"ע כאן מדובר בשנים שהלוו ביחד ואין ידוע כמה נתן כל אחד, אבל אם ידוע כמה נתן כל אחד, משמע בשו"ע שם בפשיטות שכל אחד יכול לתבוע לבד חלקו ולא רק לדון עמו.

ודוחק לומר כלבוש וסמ"ע, שכיון שאין יכול להכריחו ליתן לו חלקו, למה יתחייב לדון עמו.

ג. תומים (סק"י) - רק אם שותפו הרחיק, רשאי השני אפ' לגבות חלקו.

דחה תירוץ הג"ת והש"ך, שהרי לדבריהם קשה כיצד יבארו הירושלמי הנ"ל, מה לימד הפס' "וכחש בעמיתו", הלא עקרונית כל אחד מהשותפים גובה חלקו, ורק מסיבה צדדית אם חלקו אינו ידוע, אינו רשאי לדון בלא חבירו, עוד קשה כיצד למד ר' יוסי בירושלמי דין שנים שלוו משנים שהלוו, הרי בשנים שהלוו כל אחד רשאי לתבוע חלקו, וא"כ גם בשני לווים כל אחד יתחייב רק חצי. (ע"פ מש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם בשם הריטב"א, לק"מ).

והעלה כי מ"מ נראה לדינא שכל ששותפו הרחיק וא"כ יהיה חבירו מעוכב במעות, רשות ביד בי"ד לצוות לנתבע שיתן לזה חלקו, משא"כ אם שכיח ומצוי לבא ודאי שאין ליתן לו.

ומעיר בסוף דבריו כי היה לשו"ע להזכיר דעת הרב אב"ד והרשב"א החולקים.

ד. נצי"ב (מרומי שדה שבועות לז., העמק שאלה סי' לא סק"ב), חזו"א (חו"מ סי' ב סק"ה) - יש לחלק בין שנים שהלוו ובין שנים שהיו שותפים מקודם במסחרם.

שנים שהלוו או הפקידו יחד, משועבדים זה לזה, שמסתמא ע"מ כן התחברו בהלואה זו, שיהיו התשלומים משועבדים זה לזה לענין שכל מה שיפרע הלוה ביניהם יתחלק בשוה בין שניהם, שאם יפרע החצי לאחד יחלקו ביניהם החצי.

מעתה כיון שלא היו שותפים במסחרם מקודם, אלא נתחברו עתה במה שהלוו או הפקידו, אנו דנים בסתם שכוונתם להשליש את המעות באופן שהלוה אינו רשאי לתת המעות לאחד בלא חבירו, שכשם שאינו רשאי לתת ביד האחד כל הממון, שמא חבירו אינו רוצה שממונו יהיה בידו, ה"ה שאינו רשאי לתת ביד האחד חצי המעות, שהרי הם מתחלקים ביניהם בשוה, ובאופן זה דיבר השו"ע בסי' עז.[6]

אבל שותפים גמורים שהיו כבר שותפים בדבר אחד, כיון שידוע שאינם מקפידים זה על זה, פשיטא שכל אחד רשאי לדרוש את חלקו עכ"פ, וכן הלוה רשאי לתת לו את הכל, ובאופן זה דיבר השו"ע בסי' קכב.

המורם מכל האמור

מכל האמור למדנו כי דין שנים שבאו להלוות ביחד בשטר אחד, לשיטת הרשב"א בתשובה והרא"ש בתשובה נעשו כשותפים גמורים שהיו כבר שותפים מקודם בדבר אחד, ונראה שנוכל לדון בהם כדין שותפים גמורים אף לענין היחס ביניהם, כגון בחישוב הרווחים וההפסדים שיבואו בעקבות השותפות, ואנו רצינו לומר שגם שאר הראשונים מסכימים להגדרה זו.

לעומת זאת לפי דברי הנצי"ב והחזו"א, שיטת השו"ע להלכה לחלק בין שנים שהיו שותפים מקודם לשנים שהלוו לאחד, שלעולם אינם כשותפים גמורים, אלא רק יתחברו יחד לעיסקה אחת, באופן שישתעבדו זה לזה לענין שכל מה שיפרע הלוה ביניהם יתחלק בשוה בין שניהם, שאם יפרע החצי לאחד יחלקו ביניהם החצי.

מסקנה לנידון שלנו

בנידון שלנו נראה כי אף אם לא נגדיר את ראובן ושאר העובדים כשותפים גמורים, אלא רק כשנים שנשתעבדו זה לזה לענין הגביה, מ"מ בפשטות עיסקה זו שעשו ביניהם, ממשיכה גם ביחס למה שגבה ראובן מהביטוח לאומי, וכן נראה שהרי לא היה באפשרותו של ראובן להגיש תביעה זו לבדו אלא רק משום שהתחברו עמו שאר העובדים בסכום אחד.

אלא שעדיין יש לדון כיון שהוא מקום פסידא, שהרי אינם מקבלים מהביטוח לאומי את כל הסכום, שמא יכול ראובן לומר שהוא חוזר בו מהשותפות או מהעיסקה שהשתעבדו זה לזה, ומעתה מציל הוא לעצמו.

ד. דין שותף שהציל לעצמו

הציל לעצמו ע"י בקשתו

שנינו בתוספתא ב"מ (פ"ח הכ"ה):

"השותפין שמחלו להן המוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחול לו".

במרדכי (ב"ק סי' קעז) הביא שנחלקו הראשונים בביאור התוספתא, באיזה אופן דיברה הרישא, האם אפ' כשמחלו לאחד ע"י בקשתו, מה שמחלו מחלו לאמצע?

רבינו שמחה ביאר כי על כרחך לא מדובר ברישא שמחלו סתם שא"כ פשוט שמה שמחלו מחלו לאמצע, אלא מדובר שביקש אחד מן השותפין שימחלו לו וע"י בקשתו מחלו לו, ואפילו הכי מחול לאמצע, וביאר הטעם משום "שאין שותף יכול לחלוק שלא לדעת חבירו, ודרך השותפין לטרוח בשביל חביריהם".

ובסיפא מדובר שאמרו מעצמם בלא בקשתו מה שאנו מוחלין אנו מוחלין בשביל פלוני, רק באופן זה זכה הוא לבדו ולא זכו חבריו עמו.

וברא"ש בב"ק (פ"י סי' כה) הסכים לשיטת רבינו שמחה.

לעומתם המהר"ם מבאר שלעולם גם ברישא וגם בסיפא מדובר שמחלו לאחד ע"י בקשתו, אלא שברישא מדובר שמחלו סתם, וקמ"ל שאע"פ שלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו סתם, ואילו בסיפא מדובר שאמרו בשביל פלוני מחלנו, ועל כן אפילו על ידי בקשתו מה שמחלו מחול לו, אא"כ הוא קודם שנתפשרו עם השר על המס כיון שמכביד על אחרים (ואם השר מחל לו מעצמו קודם פשרה נסתפק בזה מהר"ם, שמא בכה"ג אינו חשוב בכלל חיוב המס וזכה לעצמו, כ"כ באפשרות ראשונה, עיי"ש, ואינו שייך לעניינו).

ונראה טעמו של המהר"ם שלעולם במקום פסידא שותף חולק שלא לדעת חבירו. וכ"כ בפירוש מהר"ם בתשובה (דפוס פראג סי' קלא).

ובביאור טעמו של ר' שמחה מדוע אין אומרים כאן שותף חולק שלא לדעת חבירו, כתב בתרה"ד (סי' שמא) שתי אפשרויות: 1. כיון שדרים יחד בציבור ונושאים תדיר יחד בכל מיני עולים, לא שייך כאן לומר שותף חולק שלא לדעת חבירו, שהרי עדיין השותפים קיימים לענין שאר עולים ולכן גם במס זה לא יכול לחלק. 2. הא דאמרינן שמבקום שאין יכולין להציל ואומר אחד לעצמי אני מציל הציל לעצמו, זהו דווקא אם שם נפשו בכפו ומשליך גופו מנגד להציל, כגון בגייס שעמד עליהם לטורפם, משא"כ במקום שלא בא ההצלה אלא רק ע"י בקשתו.

ברמ"א (סי' קסג סע' ו) פסק בסתם כרבינו שמחה ובשם י"א כמהר"ם, ז"ל:

"מי שמחל לו השר חלקו במסים, אם בא על ידי בקשתו, צריך ליתן להקהל חלקו. ואם פטרו מעצמו, הרי הוא שלו לבד (אשירי פרק הגוזל בתרא ותרה"ד סימן שמ"א). וי"א שקודם שנתפשרו עם השר אין כח ביד השר לפטור אחד מהן, או להקל על אחד ולהכביד על אחרים, או להפרידן זה מזה. אבל אם כבר נתפשרו עם השר, ומחל אחר כך לאחד חלקו, אפילו על ידי בקשתו, הוא שלו ואין צריך ליתן להקהל (הרשב"א סימן תתמ"א ומהרי"ו סימן ל"ח ומרדכי פרק הגוזל בתרא שתי הדעות)".

ואמנם מצאנו בעוד שני מקומות שהובא דין זה להלכה:

ברמ"א (סי' קעו סוף סע' כח) כתב בשם הרשב"א בתשובה (סי אלף סג) ז"ל:

"וכן השותפין שהיה להן חוב אצל עובד כוכבים אלם, ואחד פייסו ליתן לו חלקו, אם אמר: לעצמי אני מציל, הרי הוא שלו לבד".

מבואר שפסק הרמ"א כשיטת מהר"ם.

לעומת זאת בשו"ע (סי' קעח סע' א) פסק ז"ל:

"שותפים שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו, ומחל לו, הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם, ואם מעצמו בלא פיוס אמר: אני מוחל בשביל פלוני, הוא שלו לבדו".

מבואר שפסק השו"ע כרבינו שמחה ולא העיר עליו שם הרמ"א כלום, נמצא סתירה בין פסקי הרמ"א בשלשה מקומות.

ואף בשיטת השו"ע קשה שהרי בשו"ע (סי' עז סע' ו) פסק בשנים שלוו מאחד ומחל לאחד מהם, שלא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב, ומבואר שם בב"י ובסמ"ע שמחל לאחד מהם ע"י בקשתו, והרי סותר למש"כ השו"ע (סי' קעח סע' א) שמחל לאמצע כנ"ל.

בנתיבות (סי' קעח סק"א) כתב ליישב בין כל המקומות הנ"ל, וזה תורף דבריו:

תחילה ביאר כי שני הטעמים שכתב התרה"ד בשיטת רבינו שמחה אין בהם כדי ליישב בין כל המקומות הנ"ל.

לאח"מ הקשה מה טעמו של רבינו שמחה, אם ע"י בקשה בלבד אין שותף יכול לחלוק שלא לדעת חבירו, א"כ אפ' שלא ע"י בקשה יהיה לאמצע, ועוד מה הסברא שאינו מציל לעצמו מחמת שאינו יכול לחלוק, והרי כיון שהמוכס נותן לו בפירוש במתנה, מהיכי תיתי לומר שיזכה גם השני.

ועל כן כתב שיש לחלק בין מקום שנשתתפו באופן שכל אחד מהשותפים מחוייב להתעסק בשביל כולם, בכה"ג בשעת הבקשה הריהו עושה בשליחות כולם, ויחלקו בשווה, לבין מקום שלא נשתתפו גם באופן שכל אחד מחוייב להתעסק בשביל כולם, בכה"ג זכה לעצמו.

עוד כתב שיש לחלק בין מקום שהשותף חולק עצמו לגמרי מכל ענייני השותפות בהצלה שמציל לעצמו, בכה"ג יכול לומר לעצמי אני מציל, לבין מקום שאינו חולק עצמו לגמרי מכל ענייני השותפות בהצלה שמציל לעצמו, וכתב שלזה כיון התרה"ד בטעם הראשון שכתב.

לפ"ז יישב בין כל המקומות הנ"ל. בסי' קעז הציל לאמצע, שכיון שנשתתפו באופן שכל אחד מהשותפים מחוייב להתעסק בשביל כולם, בשעת ההצלה הריהו כאילו עושה בשליחות כולם, בנוסף לזה ע"י ההצלה מן המכס אינו חולק עצמו לגמרי מכל ענייני השותפות, שהרי עדיין שותפים הם בסחורה.

לעומת זאת בסי' עז בשנים שלוו, זכה לעצמו ע"פ החילוק הראשון, כיון שלא נשתתפו אלא בחוב זה ולא בשאר דברים, ואין אחד מחוייב להתעסק בעד חבירו.

וכן בסי' קעו בשותפים בחוב אצל העכו"ם, זכה לעצמו ע"פ החילוק השני, כיון שע"י זכיה זו חולקים עצמם לגמרי מן השותפות, ואע"פ שהיו שותפים בשאר דברים.

במקום שע"פ אומדנא נראה שא"א להציל אלא רק חצי

נתיבות (סקמ"ה) - במקום שעל פי אומדנא אין יכולין להציל אלא רק החצי, כגון שהחוב מנה ואין ללוה רק חמשים, אין שותף אחד יכול לומר הריני חולק לעצמי מלהיות עוד שותף עמו בחוב זה, ונהיה שוב כשני מלוים דעלמא, שהדין במטלטלין שכל מי שקדם וגבה זכה, זה אינו, שכיון שידוע שאין ללוה רק חמשים הרי הוא כמו שאין להם רק חוב של חמשים, וצריכין לחלוק עצמן בשוה שיהיה לכל אחד רק עשרים וחמש, ואם יטול יותר הרי לא חלק עצמו בשוה שהוא נטל הכל ולא הניח לחבירו כלום. ודווקא בבע"ח אלם וכיו"ב, אף שמחמת אלמותו ג"כ אינו שוה רק חמשים, מ"מ יכול המציל ליקח כל חלקו, והטעם, שהרי מה שאינו שוה רק החצי הוא מטעם כיון שצריך טורח, וכיון שע"פ אומדנא יכולים להציל הכל ע"י טורח, יכול המציל לומר אני טורח בעד עצמי, ואם תרצה טרח גם אתה ותוכל ג"כ לגבות כל חלקך, ואף אם השני אינו יכול לטרוח, עדיין יכול המציל לומר מחמת אונס שלך לא אפסיד, וה"ה אם על פי אומדנא אין יכולין להציל כלל, הוי כיאוש ויכול לומר לעצמי אני מציל.

כשהשטר נכתב רק על שמו

במל"מ (שלוחין פ"ד ה"ד) כתב שבשטר שנכתב על שם אחד מהן, אינו יכול לומר לעצמי אני מציל. וכתב הנתיבות (חי' ססקס"ה) שהדין עם המל"מ, שהרי אי אפשר לאחר לתבוע כלל, מאחר שהשטר לא נכתב על שמו.

מסקנה לנידון שלנו

ע"פ מה שחילק הנתיבות ליישב בין כל פסקי הרמ"א והשו"ע, נראה לומר שנידון שלנו דומה לחילוק השני שכתב, שאע"פ שנשתתפו בשותפות גמורה או בעיסקה אחת באופן שהיה מחוייב ראובן להתעסק בעד כולם, מ"מ ע"י זכיה זו רוצה ראובן לחלוק עצמו לגמרי מן השותפות, ועל כן נראה לומר שהציל לעצמו מהחלק שלו (2000ש"ח) כשיעור האחוזים שאישר הביטוח לאומי למתן פיצויים מסך כל התביעה (והיינו 80% מתוך 2000 ש"ח, והוא סה"כ 1600 ש"ח), ואת הסכום שנשאר אחר שלקח את חלקו (2400ש"ח) יחלק בין שאר העובדים לפי החלק שמגיע לכל אחד.

אלא שלמעשה אינו נכון בנידון שלנו מכמה סיבות אחרות:

א. כיון שראובן היחיד שהיה לו תלוש משכורת בשם כולם, הרי שרק הוא יכול לתבוע את הביטוח הלאומי, וא"כ שוב אינו יכול לומר לעצמי אני מציל, כנ"ל בשם המל"מ והנתיבות.

ב. כיון שהתביעה כאן הינה מהביטוח לאומי, וידוע כי הביטוח לאומי לא מאפשר תמיד זכאות על כל התביעה, הרי שזה דומה למקום שע"פ אומדנא א"א להציל את הכל, ובאופן כזה הבאנו לעיל בשם הנתיבות שאין שותף אחד יכול לומר הריני חולק לעצמי מלהיות עוד שותף בחוב זה, ונהיה שוב כשני מלוים דעלמא, כמו שהדין במטלטלין שכל מי שקדם וגבה זכה, שכיון שאינו יכול להציל הכל, הרי זה כאילו אין להם חוב אלא של הסכום שיכולים להציל, וצריכים לחלוק עצמן בשוה בסכום זה.

ג. כיון שנראה שהקצבה הניתנת מהביטוח לאומי אינה תשלום חוב אלא קרובה יותר למתנה לכל עובד שזכאי לפיצויים, כמו שכתבנו לעיל בפתיחה, וראובן בא בשם כולם, יש מקום לומר שהמתנה מתחלקת בין כולם בשווה, וכפי שניתן ללמוד ממה שנבאר להלן בדיון הבא.

ה. כיצד חישוב החלוקה לאמצע

בבעלי חובות

שנינו במשנה כתובות (צג.):

"מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות, ואין שם אלא מנה - חולקין בשוה. היו שם מאתים, של מנה - נוטלת חמשים, של מאתים ושל שלש מאות - שלשה שלשה של זהב. היו שם שלש מאות, של מנה - נוטלת חמשים, ושל מאתים - מנה, ושל שלש מאות - ששה של זהב. וכן ג' שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו כך הן חולקין".

ופירש רש"י ז"ל: "של זו מנה ושל זו מאתים וכו'. ושלשתן נחתמו ביום אחד דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת בגבוי".

ובגמ' שם שנו:

"תניא זו משנת רבי נתן רבי אומר אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו אלא חולקות בשוה".

בביאור דברי רבי שחולקות בשוה נחלקו הראשונים:

רש"י פירש ז"ל: "אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו. שאין זה דומה לשלשה שהטילו לכיס, דהתם שבח מעות שהשביחו מעותיהן שקלי, הלכך כל אחד יטול לפי מעותיו, אבל הכא טעמא משום שיעבודא הוא וכל נכסיו אחראין לכתובתה, הלכך שלש המנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה לפיכך חולקות בשוה".

אמנם התוס' (ד"ה רבי) כתבו ז"ל: "פירש רבינו חננאל קיימא לן בהא הלכתא כרבי, ואי אפשר להעמיד בזמן שיש שם שלש מאות שיחלקו בשוה בעלת מאה מאה ובעלת מאתים מאה ובעלת שלש מאות מאה, לפי שמדת הדין לוקה בזה, אלא העמדנו דברי רבי שאמר שחולקות בשוה כל מנה ומנה נוטלות בשוה, הילכך כל עזבון המת חולקים לששה חלקים, של מנה נוטלת חלק אחד ושל מאתים שני חלקים של שלש מאות שלשה חלקים וכל אחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כל כתובתה כי זה הדין דין צדק". והאריכו התוס' להביא ראיות לדבריו.

רבינו חננאל סובר שאין זה דין צדק שבעלת מנה תקבל את כל חלקה, ובעלת המאתים והשלש מאות יקבלו כמוה ונמצא שיפסידו, לכן פירש שכל אחת תקבל חלק לפי האחוזים שהיה מגיע לה.

והנה הרי"ף (נא.) האריך בפירוש שמועה זו והעלה שהלכה כרבי ופירש כפירוש רש"י.

וכן הרא"ש (פ"י סי' ט) דחה ראיות רבינו חננאל והסכים לדברי רי"ף.

ומבואר הטעם ברש"י, שכיון שהבעל חייב לכולם, א"כ כל נכסיו משועבדים לכל אחת באותה מידה, ומשום כך אף לבעלת מנה משועבדים כל השלש מאות בשוה.

וכן ברמב"ם (מלוה פ"כ ה"ד) כתב כדברי הרי"ף, אלא שכתב בסוף דבריו ויש מן הגאונים שהורה שחולקים לפי ממונם. אמנם בשני מקומות אחרים (אישות פי"ז ה"ח, מלוה פכ"א ה"א) כתב הרמב"ם דעת הרי"ף סתם בלי שום חולק.

וכתב הרב המגיד (מלוה פ"כ ה"ד) ז"ל: "לדעת הרי"ף הסכימו מרבית האחרונים ז"ל, ורבינו הביא דעת אחרת מהגאונים שיש שהורה שחולקים לפי ממונם, ומכל מקום לענין מעשה כדברי הרי"ף אנו עושים ומפיו אנו חיים וכן נראה מדברי רבינו פרק כ"א" עכ"ל.

ובב"י (שם) הביא כל שיטות הראשונים הנ"ל וסיים שהלכה כרוב הראשונים ודלא כרבינו חננאל.

וכן פסק בשו"ע (סי' קד סע' י):

"שטרות שזמן כולם יום אחד או שעה אחת, במקום שכותבין שעות, ובאו כולם ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהם קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מטלטלים, שהרי אין בהם דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלוה לאחר שלוה מהאחרון שבהם ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהם חובו, מחלקים ביניהם. כיצד חולקים, אם כשיתחלק הממון הנמצא על מניינם יגיע לפחות שבהם כשיעור חובו, (או פחות, חולקים לפי מנינם בשוה. ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו, חולקים מכל הממון ביניהם, כדי שיגיע לפחות שבהם כשיעור חובו). וחוזרים הנשארים מבעלי חובות, וחולקים היתר ביניהם בדרך הזאת. כיצד, היו שלשה חובות, של זה ק' ושל זה ק"ק ושל זה ש', אם היה כל הנמצא שם ש', נוטלים ק' ק'. וכן אם נמצא שם פחות מש', חולקים בשוה, נמצא שם יתר על ש', חולקים ש' בשוה, ויסתלק בעל הק'; ושאר הממון חולקים אותם השנים על אותו הדרך. כיצד, נמצאו שם ת"ק או פחות, חולקים ש' בשוה, ויסתלק הראשון, וחוזרים וחולקים הק"ק או הפחות, בשוה; ויסתלק השני; נמצא שם ת"ר, חולקים ש' בשוה, ויסתלק בעל המנה, וחוזרים וחולקים הק"ק בין השנים, ויסתלק בעל הק"ק, ונותנין הק' הנשארים לבעל הש', ונמצא בידו ש'. ועל דרך זו חולקים, אפילו הם מאה, כשיבואו לגבות כאחד".

במקבלי מתנה

והנה לגבי שכ"מ שמחלק נכסיו לכמה אנשים, מצאנו שהסכימו הראשונים כולם לחלוקה לפי הערך כשיטת רבינו חננאל הנ"ל.

שכן שנינו בגמ' גיטין (נ:) ובגמ' ב"ב (קלח.):

"תנו רבנן: שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני - אין אומרין כל הקודם בשטר זוכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב - גובה מכולם" וכו'.

 ופרש"י בגיטין ז"ל: "גובה מכולם - כלומר כולן נפסדים בדבר איש איש לפי חלקו, בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן, שהדין לחזור ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם, שאם יצא עליהם חוב של מנה חולקין אותו לתשעה חלקים וישלם זה ב' חלקים וזה שלשה וזה ד'".

וכ"כ התוס' בגיטין ז"ל: "גובה מכולם - נראה דכל אחד יתן לפי חלקו כדאשכחן גבי בכור דנותן פי שנים", אלא שסיימו וכתבו: "ורבינו חננאל דימה למתניתין דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צג.) ונראה שיש לחלק".

וברי"ף בב"ב (סד.) מבואר החילוק היטב, ז"ל:

"האי דקתני יצא עליו שט"ח גובה מכולן, לפי ממון הוא גובה, שנוטל מכל אחד ואחד לפי מה שנטל, דאזלינן בתר דעת הנותן, דכיון דיהב לחד מינייהו ארבע מאה ולחד תלת מאה ולחד מאתים, הרי אתברר דדעתיה דנותן למשקל בעל ארבע מאה חדא תילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ותרתי במאי דשקיל בעל מאתים, ושקיל בעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתים, ולהכי פלגו לפום ממונא, דכל חד וחד דהכין הוא דעתא דנותן ובתר דעתא דיליה אזלינן, והכין נמי דינא כד לא משתכח כללא דממונא כוליה, דפלגי' מאי דמשתכח לפום הדין חושבנא דאזלינן בתר דעתיה ולפום תפקידתיה פלגינן לממוניה, אבל בעלי חובות פלגו לפום שעבודא, וכן כתובת ג' נשים של מנה ושל מאתים ושל שלש מאות פלגינן לפום שיעבודא ולא לפום ממונא, כדברירנא בדין מי שהיה נשוי שלש שנים".

מבואר שיש חילוק מהותי בין בעלי חובות למקבלי מתנה, בבעלי חובות כל אחד הלוה ללווה מעותיו ובשעת הלואה נשתעבדו כל נכסי הלוה לבעל המאה, כמו שנשתעבדו לבעל הג' מאות, משא"כ בנותן מתנה מנכסיו מרצונו הטוב, שורת הדין נותן שלמי שהראה כוונתו להרבות בנתינה יתן לו יותר, ומשום כך נוטלין לפי ערך.

וכן פסק השו"ע (סי' קיא סע' ח):

"... לפיכך אם נתן הלוה מתנה לאחרים, וכתב להם ק"ק לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני, ואין בנכסיו כדי שיספיק לכולם, אין אומרים כל הקודם בשטר זכה, אלא חולקים הנכסים לט' חלקים. ויקח בעל הק"ק ב' חלקים, ובעל הש' ג' חלקים, ובעל הת' ד' חלקים" וכו'.

ובכל הנו"כ (ב"ח, סמ"ע, אורים) פירשו החילוק בין פסק השו"ע כאן במקבלי מתנה לפסק השו"ע לעיל בבעלי חובות כמו שביארנו לעיל בשם הרי"ף.

מסקנה לנידון שלנו

נראה שקבלת הקצבה מהביטוח לאומי קרובה יותר למתנה, כפי שביארנו בפתיחה, ועל כן אופן החלוקה תהיה לפי הערך שיש לכל אחד מהעובדים, והיינו לפי האחוזים שיש לכל אחד בסכום הכולל, וכמבואר ברי"ף הנ"ל בסוף דבריו שדווקא במקום שיש שיעבוד, אזי לכל הבעלי חובות אותו השעבוד על כל נכסי הלווה, וחולקים בשווה כפי הסכום של הפחות שבהם, אבל בכל מקום שאין שעבוד, לעולם החלוקה תהיה לפי הערך.

ו. מחילה על התביעה

אלא שעדיין לא יצאנו ידי חובה בביאור פסק דין זה, שהרי בנידון שלנו אע"פ שכלפי החברה אין לאף אחד מן העובדים דרך להשיג את שחייבים לו, וא"כ אין צורך להיכנס לסוגיה האם יאוש מועיל בחוב, מ"מ יש לדון שמא שאר העובדים התייאשו מחלקם בתביעה מהביטוח לאומי, שהרי כבר עבר התוקף להגשת תביעה, וראובן ע"י הגשת תביעה חריגה הצליח לקבל את התשלום מהביטוח לאומי, וא"כ אפשר שממה שלא ביקשו מראובן לתבוע את הביטוח לאומי, בכך מחלו על החלק שלהם בתביעה.

וא"כ עתה נבוא לדון האם שייך לומר במתנה או בחוב כי ממה ששהה המקבל או הלווה הרבה זמן ולא תבע מחל.

שנינו במשנה כתובות (קד.):

"חכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים" וכו'.

ופרש"י ז"ל: "כשהוזכרו עשרים וחמש לענין המחילה הוזכרו, דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה, הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה, אבל בבית אביה מששתקה כ"ה שנים מחילה היא".

מבואר מפרש"י שעצם זה ששתקה ולא תבעה בכך נעשתה המחילה שלה.[7]

אמנם לגבי בעל חוב מובא בברייתא בגמ' שם שדינו אחרת:

"בעל חוב גובה שלא בהזכרה".

ופרש"י ז"ל: "שלא בהזכרה - אם שתק עשרים וחמש שנים ולא מיחה על חובו, לא הפסיד בכך".

ובהמשך מבואר מדברי רש"י הטעם שיש חילוק בין אלמנה לבעל חוב, ז"ל: "אלמנה בת אחולי היא - שנהנית מהן כל השנים הללו וכתובתה אינה מלוה ולא חיסרה בה ממון".

וגדולה מזו מבואר בגמ' ב"ב (קלב.):

תנן התם: הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - אבדה כתובתה. משום דכתב לה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה? אמר רב: במזכה להן על ידה, ושמואל אמר: במחלק לפניה והיא שותקת, רבי יוסי בר' חנינא אמר: באומר לה טלי קרקע זו בכתובתיך, ומקולי כתובה שנו כאן".

ופרשב"ם (ב"ב קלב:) ז"ל: "ומקולי כתובה שנו כאן - אכולהו קאי דשאר בעלי חובין לא אבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלין השעבוד שעל הנכסים הללו, אבל בכתובה הקלו כדאקילו גבה נמי לענין זיבורית וכדמפרש טעמא בכתובות (דף פו) דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא דניחא לה בכל דהו כדריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל שאר בעל חוב שעושה טובה ללוה לא מקילינן גביה דבשביל שהוא עושה טובה אין לו לאבד בחנם".

וכן פסק בשו"ע חו"מ (סי' צח סע' א) שאין מחילה על חוב ממה שהלווה לא תבע:

"סדר גביית החוב כך הוא: כשהמלוה מוציא שטר חוב מקויים, אומרים ללוה: שלם. אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו, ואפילו שמענו שנתיאש. מהחוב לגמרי, ואמר: וי לחסרון כיס, אינו יאוש. (ואפילו ראה המלוה שכתב כל נכסיו לבניו, ולא כתב למלוה רק קרקע כל שהוא, ושתק, אפילו הכי לא אמרינן דמחל) (טור). ואפילו אין שטר חובו יוצא מתחת ידו, אם החייב מודה".

הרי שלמדנו כי לפי ההלכה לווה יכול לתבוע חובו לעולם ולא אמרינן מסתמא מחל, כל שאין אומדנא דמוכח שמחל על חובו.[8]

אמנם אעפ"כ בנידון שלנו נראה ששאר העובדים מחלו על התביעה שלהם מכמה סיבות:

א. בתביעה מהביטוח לאומי יש לומר שאינה דומה לתביעה של חוב אלא יותר לתביעה של כתובה, ע"פ מה שהגדרנו לעיל בפתיחה שקיצבה הניתנת מביטוח לאומי קרובה יותר למתנה מאשר לגביית חוב.

ב. אף אם נאמר שתביעה מביטוח לאומי קרובה לגביית חוב, מאחר שכל אחד משלם דמי ביטוח כל חודש, מ"מ כיון שע"פ החוק יש זמן מסויים בו אפשר להגיש תביעה לביטוח לאומי, ועבר הזמן שניתן להגיש תביעה ונתעצלו ולא תבעו, נראה שמחלו על חלקם.

וראיה לכך אפשר להביא מהלכות אונאה.

שכך שנינו במשנה ב"מ (מט:):

"האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לקרובו".

ופרש"י ז"ל: "ואם שהה יותר מחל על אונאתו".

ובתוס' שם (ד"ה בכדי) הקשו בשיעור כזה של כדי שיראה לתגר או לקרובו, נתת דבריך לשיעורים, שפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים.

וכתבו ליישב שלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו, ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר.

ובספר הערות על מסכת ב"מ (שם) ביאר מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א בדעת תוס', כיצד באמת מועיל שיעור זמן קבוע לכל אדם, שכיון שקבעו חכמים זמן שיוכל לחזור בו, א"כ כל אחד יודע זאת מראש ששייך שיקרה בו מקרה זה, ומוחל הוא מלכתחילה אם יעבור זמן זה.

וברא"ש (סי' טו) לגבי דין מוכר שאם נתאנה קיי"ל שלעולם חוזר, כתב ז"ל: "ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס, מוחל על אונאתו" ע"כ.

וכן פסק בשו"ע (סי' רכז סע' ז):

"עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות, ולבטל המקח ביותר משתות, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם שהה יותר, אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו. ואם יברר שהיה לו אונס ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה, יכול לחזור בו עדיין".

מבואר שכל שהיה לו זמן לברר אם נתאנה ולתבוע אונאתו, ונתעצל ולא חקר בלא עיכוב אונס, מחל ואינו יכול לחזור ולתבוע אונאתו.

וא"כ נלמד לנידון שלנו שכיון שכל אדם יודע שא"א לתבוע מביטוח לאומי לעולם, ואף אם אינו יודע, כיון שכל אחד רוצה בשכרו, היה לו לחקור אחר דברים אלו באיזה אופן יכול לגבות חובו, ובפרט שהוא שכר פועלים שלעולם הולכים בהם אחר מנהג המדינה, כמו שכתב הריב"ש (סי' תעה), אשר על כן בפשטות יש לומר שמחלו לביטוח לאומי על חלקם.

ואין מקום לומר שחוק זה נגד דין תורה, שהרי מתחילה כל החיוב של הביטוח לאומי רק מכח החוק במדינה, א"כ אין לדון בזה אלא ע"פ החוק, בפרט שנראה שקצבה מהביטוח הלאומי אינה אלא מתנה, וא"כ אינה קיימת אלא לפי החוקים הקיימים בביטוח הלאומי.

לאור כל זאת נראה שראובן יכול לתפוס לעצמו רק את החלק שהיה מגיע לו אילו היו חולקים ביניהם בשווה לפי הערך, וע"פ מה שהכרענו לעיל (אות ד) שמה שהציל ראובן הציל לכולם בשווה, ואת הנותר עליו להחזיר לביטוח לאומי כיון ששאר העובדים מחלו על חלקם, וכמו שנהוג בביטוח לאומי לגבי מי שקיבל קצבת יתר שעליו לתת החזר, ואם לא מתאפשר הדבר להחזיר את שאר הסכום, יעשה ראובן בסכום זה צרכי רבים, שכן הדין במי שגזל ואינו יודע למי להשיב, כמבואר בשו"ע (סי' לד סע' כט וסי' שסו סע' ב), וכן חזונו ומטרתו של הביטוח הלאומי להביא לחלוקה צודקת ושווה יותר בין השכבות בציבור.

תקציר הפסק

א. פתיחה

היחס בין העובדים לביטוח לאומי לעובדים קרוב יותר למקבלי מתנה מאשר לבעלי חוב.

היחס בין ראובן לשאר העובדים כשותפים, אלא שצריך לברר כיצד נוצרה השותפות ביניהם, האם נעשו שותפים גמורים באופן שהם מחוייבים זה לזה בענין הרווחים וההפסדים שיבואו בעקבות השותפות.

ב. יצירת שותפות

יצירת שותפים נעשית או ע"י קנין כמקח וממכר (רמב"ם וסיעתו), או ע"י דיבור במקום שעוסקים שניהם בשותפות, באופן שכל אחד יתן לחבירו מה שירויח, ולכן גמרו ומקנו אהדדי (שיטת מהר"ם ור"ת).

בנידון שלנו, אין כאן שותפות בין ראובן ושאר העובדים ששייך בה מעשה קנין, ונראה שגם אין כאן שותפות שמספיק בה דיבור להתחייב זה לזה.

אמנם עדיין אפשר לומר שישנה שותפות כזו שהמציאות יוצרת אותה אפ' בלא קנין, ממה ששותפים בתביעה אחת בשטר אחד.

ג. הגדרת שנים שהלוו

בדין שנים שבאו להלוות ביחד בשטר אחד, מצאנו שני כיוונים כיצד להגדיר את היחס ביניהם.

לשיטת הרשב"א בתשובה והרא"ש בתשובה נעשו כשותפים גמורים שהיו כבר שותפים מקודם בדבר אחד, ואנו רצינו לומר שגם שאר הראשונים מסכימים להגדרה זו. לעומת זאת לפי דברי הנצי"ב והחזו"א, שיטת השו"ע להלכה לחלק בין שנים שהיו שותפים מקודם לשנים שהלוו לאחד, שלעולם אינם כשותפים גמורים, אלא רק יתחברו יחד לעיסקה אחת, באופן שישתעבדו זה לזה לענין שכל מה שיפרע הלוה ביניהם יתחלק בשוה בין שניהם.

בנידון שלנו נראה כי אף אם לא נגדיר את ראובן ושאר העובדים כשותפים גמורים, אלא רק כשנים שנשתעבדו זה לזה לענין הגביה, מ"מ בפשטות עיסקה זו שעשו ביניהם, ממשיכה גם ביחס למה שגבה ראובן מהביטוח לאומי.

ד. דין שותף שהציל לעצמו

יש לדון כיון שהוא מקום פסידא, שהרי אינם מקבלים מהביטוח לאומי את כל הסכום, שמא יכול ראובן לומר שהוא חוזר בו מהשותפות או מהעיסקה שהשתעבדו זה לזה, ומעתה מציל הוא לעצמו.

הראנו שנחלקו בכך רבינו שמחה ומהר"ם, והבאנו את הכרעתו של הנתיבות להלכה במצבים שונים בין שותפים.

אמנם למעשה בנידון שלנו הכרענו שלכ"ע הציל לאמצע ע"פ שני סברות המבוארות בנתיבות (סי' קעו סע' כח): א. כיון שראובן היחיד שיכל לגבות בשם כולם. ב. כיון שאומדנא היא שא"א לגבות מהביטוח הלאומי את כל החוב.

ה. כיצד חישוב החלוקה לאמצע

מדברי רוב הראשונים מבואר שיש הבדל בין חלוקה לאמצע של כמה בעלי חובות, שלכל אחד שעבוד על הלווה בשווה ללא קשר לסכום ההלואה שהלווה, לבין חלוקה לאמצע של כמה מקבלי מתנה, שלכל אחד חלק שווה רק לפי ערך. וכיון שנראה שקבלת הקצבה מהביטוח לאומי קרובה יותר למתנה, כפי שביארנו בפתיחה, על כן אופן החלוקה תהיה לפי הערך שיש לכל אחד מהעובדים.

ו. מחילה על התביעה

ע"פ ההלכה דווקא אשה בכתובתה יש לומר שמחלה ממה ששהתה הרבה זמן ולא תבעה, אבל לווה יכול לתבוע חובו לעולם ולא אמרינן מסתמא מחל, כל שאין אומדנא דמוכח שמחל על חובו.

אעפ"כ בנידון שלנו נראה ששאר העובדים מחלו על התביעה שלהם לביטוח לאומי מכמה סיבות: א. בתביעה מהביטוח לאומי יש לומר שאינה דומה לתביעה של חוב אלא יותר לתביעה של כתובה, ע"פ מה שהגדרנו לעיל בפתיחה שקיצבה הניתנת מביטוח לאומי קרובה יותר למתנה מאשר לגביית חוב. ב. אף אם נאמר שתביעה מביטוח לאומי קרובה לגביית חוב, מאחר שכל אחד משלם דמי ביטוח כל חודש, מ"מ כיון שע"פ החוק יש זמן מסויים בו אפשר להגיש תביעה לביטוח לאומי, ועבר הזמן שניתן להגיש תביעה ונתעצלו ולא תבעו, נראה שמחלו על חלקם.

לאור כל זאת נראה שראובן יכול לתפוס לעצמו רק את החלק שהיה מגיע לו אילו היו חולקים ביניהם בשווה לפי הערך, ואת הנותר עליו להחזיר לביטוח לאומי כיון ששאר העובדים מחלו על חלקם, ואם לא מתאפשר הדבר להחזיר את שאר הסכום, יעשה ראובן בסכום זה צרכי רבים.

מסקנה למעשה

  • קבלת קצבה מהביטוח לאומי קרובה למתנה יותר מאשר לגביית חוב.
  • כיון שראובן ושאר העובדים שותפים בתביעה אחת, נעשו בכך שותפים גמורים אף לענין רווחים והפסדים שיבואו לשותפות, או משועבדים אחד לשני בעיסקה אחת לענין הגביה בשביל כולם, והעיסקה זו קיימת גם לגבי התביעה מהביטוח לאומי.
  • מה שהציל ראובן מהביטוח לאומי אינו יכול לומר שהציל לעצמו תחילה מהחלק שלו (2000ש"ח) כשיעור האחוזים שאישר הביטוח לאומי למתן הפיצויים מסך כל התביעה (והיינו 80% מתוך 2000 ש"ח, והוא סה"כ 1600 ש"ח), ואת הסכום שנשאר אחר שלקח את חלקו יחלק בין שאר העובדים לפי החלק שמגיע לכל אחד, אלא שותפים הם בכל הסכום ויחלקו כולם בשווה.
  • כיון שקבלת קצבה מהביטוח לאומי קרובה יותר למתנה, ואינה שעבוד כשאר בעל חוב, על כן אופן החלוקה לאמצע יהיה לפי הערך.[9]
  • כיון שלמעשה בנידון שלנו שאר העובדים התעצלו ולא טרחו לבקש מראובן שיגיש תביעה לביטוח לאומי, עד שעבר זמן התביעה, בכך מחלו לביטוח לאומי על חלקם, ועל כן ראובן יכול לתפוס לעצמו רק את החלק שהיה מגיע לו אילו היו חולקים ביניהם בשווה (1600 ש"ח (ע"פ הדוגמא שנתנו בהערה 9)), ע"פ מה שהכרענו שמה שהציל ראובן הציל לכולם בשווה, ואת הנותר (2400 ש"ח (ע"פ הדוגמא שנתנו בהערה 9)) עליו להחזיר לביטוח לאומי, וכמו שנהוג בביטוח לאומי לגבי מי שקיבל קצבת יתר שעליו לתת החזר, ואם לא מתאפשר הדבר להחזיר את שאר הסכום, יעשה ראובן בסכום זה צרכי רבים.
  • כיון שהסקנו למעשה שאין לשאר העובדים חלק בתביעה, שוב אין צורך לדון בדבר השתתפותם בהוצאות התביעה או שכר טירחה.

[1] דברי הרמ"א אלו מיירו בדין אומנים. אמנם כבר העיר הש"ך (סק"ו) כי פשוט הוא דקאי גם על ריש הסימן, על שאר שותפים, וכתב הרמ"א דבריהם באומנות שהוא דבר שלא בא לעולם, וכ"ש בשאר שותפים שמטילין לכיס, וכן הוא בהדיא בב"י בשם הפוסקים בעלי סברא זו, העיטור, המרדכי וסייעתם.

[2] בכל הראשונים והאחרונים שדיברו בסוגיא נראה פשוט שלמדו שמדובר בשנים שבאים עתה ללוות כאחד ולא היו מקודם שותפים.

[3] וכתב הרא"ש (בפסקים סו"ס ב) שכן הדין לפי דברי הרמב"ן בשבועות. ואף שאכן אפשר ללמוד כך בחי' הרמב"ן בשבועות, מ"מ בחי' הרמב"ן בב"מ (לד:) כתב בהדיא להפך, כמו שנביא מיד לקמן.

[4] עיי"ש ברא"ש שהוסיף עוד טעמים, אך נראה שזה עיקר טעמו, וכן הביא הטור בשמו. ופשוט הוא לפי שיטתו ששנים שלוו הרי זה כשותפות שלוותה וכ"א אינו אלא נציג השותפות, וא"כ בכ"מ כשמחל לאחד חוב שבשטר מחל לו רק כנציג השותפות.

אמנם זה שלא כב"י (עמ' לד) שהביא טעם הרא"ש שכאשר מחל לאחד אמרי' מסתמא ע"י פיוס מחל לו ובכה"ג הריהו כשליח לחבירו.

ובד"מ (סק"ג) וש"ך (סקי"ז) אכן משיגים על הב"י בזה, אך לא נראה מדבריהם שהשיגו מהטעם הנ"ל שהמחילה בכל מקרה לשותפות, אלא רק כתבו שברא"ש מבואר שאין עיקר טעמו משום שמסתמא ע"י פיוס מחל בשליחות חבירו.

ואף הסמ"ע (סקי"ז) כתב לדינא שלא כב"י, שלעולם מחל הכל אף שלא היה פיוס, אך מטעם לשוני בלבד כיון שאמר המלווה לשון המורה שמחל הכל.

וכן מבואר מדברי הנתיבות (סי' קעח סק"א) הובאו דבריו לקמן (אות ד).

בנוסף לזה כתב הב"י (שם) על דברי הרא"ש האלו בתשובה, שהרא"ש כתב כן לטעמו שפסק בשנים שלוו כאחד, שגובה המלווה מאחד הכל, אבל לדידן דקיי"ל שכ"א חייב חצי וערב בחצי חבירו, א"כ כשמחל לאחד לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב. וסיים שאין שמ"מ יש ללמוד מתשובה זו להיכא ששניהם קבלנים זה לזה, שדינו לגבות הכל מאיזה מהם שירצה, בכה"ג אם מחל לאחד מהם מחל הכל.

[5] כן ביארו הר"ן (שם) והטור (סע' ב) בשיטת הרמב"ם בדין שנים שלוו, אמנם למה שביארו הרשב"א (ב"מ לד:), מהרי"ק (סי' קפב ענף ג) וב"י בשיטת הרמב"ם בדין שנים שלוו, שכל אחד חייב חצי וערב בחצי, נמצא שדין שנים שלוו דומה לדין שנים שהלוו שכל אחד יכול לתבוע עכ"פ חלקו, ושוב אין צריך לדברי הריטב"א הנ"ל.

[6] מעתה צ"ע שכיון שכן הדין אפ' בשנים שהלוו, שוב א"א לומר שנעשו בכך שותפים גמורים, כפי שעולה משיטת הרשב"א, או שהם גוף אחד, כפי שביאר הריטב"א בשיטת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם דיבר על שותפים גמורים שהיו כבר שותפים מקודם בדבר אחד, וכיון שכן צ"ע בביאור הירושלמי הנ"ל, מה חידש הפס' "וכחש בעמיתו", וכיצד למד ר' יוסי דין שנים שלוו משנים שהלוו?

הנצי"ב באר דברי הירושלמי באופן אחר, הירושלמי מדבר בשנים שאינם שותפים במסחרם שהלוו בסתם (ומה שנקט הירושלמי "אחד משותפים", צ"ל שנשתתפו רק לענין זה ואינם שותפים במסחרם), שאנו דנים אותם כמשלישים ביד אחד, והלוה אינו רשאי לתת לאחד בלא חבירו, שכאשר הלוו יחד ישתעבדו זה לזה וכ"א מקפיד שלא יהא שיעבודו ביד חבירו. וצ"ל שהפס' חידש שמחמת שיעבוד זה וקפידא זו, אינו חייב לתת הממון לאחד השותפים שתבע, ולכן אם כפר אינו חייב קרבן שבועה, ומכאן למדו גם לשנים שלוו, שכיון שלוו יחד ע"כ השתעבדו זה לזה בתשלומי חבירו.

[7] וכן מבואר במהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשין מח), קצות (סי' יב סק"א) ונתיבות (סי' יב סק"ה) שכולם למדו מהמשנה הנ"ל לדין מחילה בלב, ודלא כישועות יעקב (סי' קא סק"ב) שכתב כי ממה ששתקה אנו תולים שמוקדם גילתה דעתה בפירוש שמחלה על כתובתה.

[8] ע"פ זה נראה להלכה שאין מקום לקבל את חוק ההתיישנות הקובע שכל נתבע יכול לטעון שהתביעה כנגדו הוגשה לאחר שעברה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, ואף שהנתבע לא כפר בתביעה בית המשפט יקבל את טענתו ולא ידון בתביעה.

וכן האריך הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל סי' כח אות ח) לבאר כי אין מקום לחוק זה ע"פ ההלכה, ע"פ דינא דמלכותא דינא או ע"פ מנהג הסוחרים, כיון שניצול חוק זה הינו גזל, ולא אומרים דינא דגזלנותא דינא, וכן אין היתר לגזול ברשות המנהג.

לעומתו הרב ישעיה בלוי (פתחי חושן ח"א הלוואה פ"ב הערה עב) הביא מקורות שיש לחוק ההתיישנות תוקף מכח מנהג הסוחרים, וכן הרב אברהם שיינפלד (חוק לישראל, נזיקין, עמ' 342) כתב כי אפשר להתקין תקנה שתגביל את זכות התביעה לפרק זמן מסויים".

וע"ע בסוגיא זו במאמרו של הרב רצון ערוסי (תחומין חלק כא עמ' 422) ושם טען כי גם אם יש תוקף לחוק זה, הרי שיש למעט את השימוש בו, כיון שגם לדעת שופטי בית המשפט "לא הוגן הוא להסתמך על טענת ההתיישנות", עיי"ש.

[9] לדוגמא בנידון שלנו שהסכום הכולל בין כולם 5000 ש"ח, כאשר לראובן היה מגיע 2000 ש"ח, ולשאר העובדים נניח שלשנים היה מגיע 500 ש"ח לכל אחד, ולחמשה עובדים שנשארו לכל אחד היה מגיע 400ש"ח, א"כ נחלק את הסכום שתבעו מהביטוח לאומי לפי האחוזים שהיה מגיע לכל אחד, לראובן היה מגיע 40%, על כן יקבל עתה 40% מהסכום שגבו מהביטוח לאומי, והיינו 1600ש"ח, לשנים האחרים היה מגיע לכל אחד 10%, ועל כן יקבלו עתה 400ש"ח, ושאר החמשה עובדים היה מגיע לכל אחד 8%, על כן יקבל עתה 320ש"ח כל אחד.

והנה בנידון שלנו (בהנחה שאכן מגיע לראובן 2000 ש"ח בדיוק והסכום הכולל המגיע לכולם 5000ש"ח בדיוק) שהביטוח לאומי אישר 80% מהתביעה, נמצא שאין נפ"מ בין אם ראובן אומר שהציל לעצמו תחילה מהחלק שלו (2000ש"ח) כשיעור האחוזים שאישר הביטוח לאומי למתן הפיצויים מסך כל התביעה, ובין אם חולקים לאמצע לפי הערך. אבל אילו היה הביטוח לאומי לדוגמא היה מאשר 90% מהתביעה, א"כ נמצא נפ"מ, שהרי ראובן רוצה להציל לעצמו 90% מתוך 2000 ש"ח והוא 1800ש"ח, וכאשר חולקים לאמצע לפי הערך אין לו 40% מהסכום שגבו מהביטוח לאומי, והיינו 1600ש"ח כנ"ל.

ועל כן חשוב מאד לדייק בסכומים שהיה מגיע להם כולם ביחד וכל אחד לחוד.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן