מנהל בית השקעות שעובד עם גופים פיננסים גדולים. לפעמים מנהל בית השקעות מזהה סוכן מכירות מקצועי שעובד במקום אחר, האם מותר לו לשכנע את הסוכן לעבור ולעבוד עמו.

הרב ישועה רטבי

המקרה:

מנהל בית השקעות שעובד עם גופים פיננסים גדולים. לפעמים מנהל בית השקעות מזהה סוכן מכירות מקצועי שעובד במקום אחר, האם מותר לו לשכנע את הסוכן לעבור ולעבוד עמו.

 

השאלות לבירור:

  • א. דין עני המהפך בחררה.
  • ב. האם הדין ישתנה בעשיר המהפך בחררה?
  • ג. האם ניתן לשכנע פועל לעבוד במקום עבודה אחר?
  • ד. האם מותר לשכנע פועל להתפטר במקרים בהם אסור לו להתפטר?
  • ה. חומרת איסור יורד לאומנותו של חברו.

 

א- עני המהפך בחררה

במסכת קידושין דף נט עמוד א מבואר דין עני המהפך בחררה. כלומר, "המחזר אחר דבר לקנותו, בין קרקע ובין מטלטלים, ובא אחר וקנאו - נקרא רשע[1]" (טור). הטעם לכך הוא, שיכול האדם השני לרכוש קרקע או מטלטלים במקום אחר במחיר דומה, כך שאין היתר להקדים את הראשון שכבר הגיע לידי סיכום על הרכישה.

המרדכי (מס' ב"ב סימן תקנ"א) כתב בשם מהר"ם: במידה ואדם מחזר אחר דבר לקנותו, (יש וויכוח על המחיר), וקדם חברו וקנה - אינו נקרא רשע, רק כאשר הלקוח והמוכר הסכימו בניהם על מכירת המקח, והסכימו על גובה התשלום, אלא שעדיין הקנייה לא התבצעה בפועל, ובא אחר והוסיף דמים והמוכר מכרה לו, במקרה זה אנו אומרים שנחשב לעני המהפך בחררה ונקרא רשע. (למרות שלא התבצע קניין, יש דין עני המהפך, כבר בשלב של פיסוק דמים). וכ"פ הרמ"א בסימן רלז סעיף א.

הדרכי משה בס"ק א הסביר: אם לא נאמר כך, נמצא שהמוכרים יפסידו, שבכל מקרה בו יהיה איזה לקוח שידבר על קניית חפץ, והם יתמקחו על הסכום, המוכר יהיה תלוי באותו לקוח ולא יוכל למכור את אותו חפץ לאחרים.

נחלקו הראשונים, האם דין עני המהפך בחררה שייך גם במציאת הפקר או רק בקנייה ומכירה. רש"י הסביר בגמ': מדובר גם בעני המחזר אחר הפקר, שאין אחר יכול להקדימו. וכ"פ הרמב"ן (מס' ב"ב דף נד:). אבל התוס' (ד"ה עני) כתבו: בהפקר ומציאה, לא נקרא רשע, שהרי הפקר אינו מצוי, וכל הזריז לקדום ולזכות בה - זכה, ורק במקח אנו אומרים שאם הקדימו נקרא רשע, שכן יש לו אפשרויות נוספות לקנות במקומות אחרים.

הרא"ש (פרק ג סימן ב) כתב כדברי ר"ת, וביאר שיש לחלק בין מציאה ובין מכר, בדיוק כמו שחילקנו בדינא דבר מצרא, שיש זכות קדימה למצרן לרכוש את השדה משום 'ועשית הישר והטוב', שהרי כל קונה יכול לרכוש את שדהו במקום אחר, ומדוע הוא מעוניין דווקא לרכוש את השדה שליד המצרן, משא"כ בשדה שאדם קיבלה במתנה, אין בשדה זו דינא דבר מצרא, שכן לא ניתן לקבל מתנה במקום אחר.

המחבר בסימן רלז סעיף א הביא את שיטת התוס' בוי"א קמא, ואת שיטת רש"י בוי"א בתרא. הרמ"א פסק כתוס'. הנתיבות בס"ק ב הוכיח שהמחבר פסק כשיטת התוס': המחבר בסעיף ב פסק כדעת התוס', שמעסיק יכול לנסות לשכנע מלמד שכבר עובד אצל אדם אחד לעבור ולעבוד אצלו, זאת בגלל שמציאת מלמד טוב חשובה כמציאה, ולפי שיטת התוס' במציאה, יכול אדם אחר להקדים. ומכך שהמחבר הביא הלכה זו - משמע שמרן פסק כדעת  התוס'. (כי לדעת רש"י, גם במציאה יש את דין עני המהפך, כך שאסור לשכנע מלמד לעבור למקום עבודה אחר).

 

ב- עשיר המהפך בחררה

הר"ן (מס' קידושין דף כד.) כתב: הגמ' דיברה רק על עני המהפך בחררה, שאם יקדימו אחר נקרא רשע, אבל עשיר המהפך בחררה - ניתן להקדימו (גם לדעת רש"י. כך כתב הסמ"ע בס"ק ו). שכן העשיר עוד לא זכה במקח ויוכל לזכות במקח חלופי, כך שיש לו אפשרויות יותר רחבות. אומנם אם מדובר על מקח חד פעמי ולא מצוי או כל מקח בקרקעות - אסור להקדים גם אדם עשיר. וכ"פ הרמ"א[2].

ע"פ דברי הר"ן והרמ"א, לא יהיה איסור עני המהפך כאשר מדובר בעשיר המהפך. ומכאן לכאורה יש היתר בבנק עשיר המעסיק מנהל לשכנע את המנהל לעבור למקום עבודה אחר, אך כפי שנראה לקמן, אין היתר בעובד שכבר התחיל את עבודתו.

הפתחי חושן (חלק ה גניבה ואונאה פרק ט הערה ל) העיר: "ומדברי הסמ"ע משמע, דדוקא במציאה והפקר - יש לחלק בין עני לעשיר, אבל במקח - גם בעשיר אסור... (כל הדיון הנ"ל  בעשיר המהפך - שייך רק במציאה, אבל במקח יש איסור גם בעשיר המהפך), שלדעת הרמב"ן והר"ן שגם בהפקר ומציאה יש דין עני המהפך - אין לחלק בין מציאה למקח, ואף במקח אין דין מהפך בעשיר, אבל לר"ת שרק במקח יש דין מהפך - אין לחלק בין עני לעשיר, וכיון שהרמ"א הכריע כדיעה ראשונה שהיא דעת ר"ת - שוב אין לחלק בין עני לעשיר".

הסמ"ע בס"ק ו עוד סייג את ההיתר של הרמ"א: "אינו נקרא רשע בכך, כיון דעדיין לא זכה בה לגמרי, ויכול להשתדל ענין כזה ממקום אחר, אלא שצריך להוציא עליה דמים - אין בכך כלום כיון דעשיר הוא, אם לא שהוא דבר שאין העשיר יכול להשתדל אפילו בדמים, דבזה העשיר שוה לעני".

כלומר, אם מדובר בעובד רגיל שניתן למצוא כמותו בשוק - ניתן לשכנע אותו לעבור למקום עבודה אחר, אבל אם מדובר במנהל איכותי ומקצועי שקשה למצוא לו מחליף - יש איסור לשכנעו למרות שמדובר במהפך עשיר.

אבל המאירי (מסכת קידושין דף נח עמוד ב) אסר דין עני המהפך גם בעני וגם בעשיר, אלא שהמהפך לעשיר - נחשב לרמאי, והמהפך לעני - נחשב לרשע: "סוף דבר בשנתן לו חברו מעות לקנות לו וקנה לעצמו שהוא מנהג רמאות, אלא אף כל שראה חברו מחזר באיזה דבר לקנותו והוא מקדמו בסתר ולוקחה - הרי זה רמאות, וכן אם ראהו מהפך ומחזר בחררה לזכות בה מן ההפקר או להיות בעל הבית נותנה לו והוא מעביר לו את הדרך ומקדמו - הרי זה רמאות. ומדת חסידים ותלמידי חכמים לכל שאירע להם כך שיחזירה שני לראשון. ואם היה זה שמחזר אחריה תחלה עני הרי זה שאינו רוצה להחזירה לו - נקרא רשע".

 

ג- לשכנע פועל לעבוד במקום עבודה אחר

התוס' (שם) כתבו: "אבל אם שכר בעה"ב מלמד אחד - יכול בעה"ב אחר לשכור אותו מלמד עצמו, ואינו יכול לומר לו הבעה"ב לך ושכור מלמד אחר, דנימא ליה אין רצוני אלא לזה, שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר".

מהרש"ל (סימן לו) הסביר: במידה והמעסיק השני יפנה מעצמו למלמד - אין דין של עני המהפך בחררה למרות שהמלמד מועסק כבר ע"י בעל הבית אחר, שכן יכול המעסיק השני לומר: יש למלמד זה יכולת הוראה והסבר יותר ממלמד אחר, לכן אני מעוניין דווקא במלמד שאתה מעסיק. וכ"פ המחבר בסימן רלז סעיף ב.

מכאן ניתן ללמוד, שכל דין עני המהפך בחררה חל רק על קונה שני שמנסה לקנות במקומו של הקונה הראשון, או עובד שני שמנסה לתפוס את מקומו של העובד הראשון, אבל אין דין עני המהפך בחררה על המוכר ועל מעסיק, כך שלכאורה יכול אדם לנסות לשכנע עובד לעזוב את מקום עבודתו ולעבור לעבוד אצלו. אך מצאנו בפוסקים מספר הסתייגויות לכך:

  • א. ע"פ סברת התוס' - נראה שיש מקום לחלק בין מלמד ובין עובד בשאר המקצועות. רק במלמד שייך לומר את דברי התוס': "שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר", שכן קשה למצוא מלמד ברמה גבוהה, כך שיש לדמות מלמד טוב למציאה, וכאמור במציאה אין דין עני המהפך, אבל לא ניתן לומר זאת בעובד בשאר המקצועות, אא"כ מדובר על עובד איכותי ברמה גבוהה - שיש לדמותו לדין עני המהפך במציאה, כך שלא יחולו דיני עני המהפך, ויהיה ניתן לשכנע את העובד לעבור למקום עבודה חלופי.
  • ב. ערוך השולחן (בסעיף ה) הסביר באופן אחר את דברי התוס', לדעתו ההיתר של התוס' שייך רק בדבר מצווה: "אם בעה"ב שכר מלמד אחד - יכול בעה"ב אחר לשכור אותו מלמד עצמו, ואינו יכול לומר לו לך ושכור מלמד אחר, דיכול לומר שזה ילמד עם בני בטוב יותר ממלמד אחר, ואין שייך בזה מהפך בחררה דאין זה דבר שבממון אלא דבר מצוה". מכאן שבעובד בשאר המקצועות - אסור לשכנע גם אם מדובר על עובד ברמה גבוהה שמוגדר כמציאה, כי ההיתר שייך רק בדבר מצווה.
  • ג. ישנם פוסקים הסבורים שהמחבר פסק כדעת רש"י ולא כדעת ר"ת, שהרי המחבר הביא את שיטת התוס' בוי"א קמא, ואת שיטת רש"י בוי"א בתרא, וע"פ כללי הפסיקה ההלכה כדעת הוי"א בתרא. לאור זאת לדעת מרן קיים איסור לשכנע עובד לעבור למקום עבודה חלופי גם במציאות של מציאה.
  • ד. מדברי הנתיבות (חידושים בס"ק ה) ניתן להביא עוד הסתייגות: "ודוקא דלא עשה קנין להמלמד". מכאן ניתן ללמוד, שאם יש חוזה בין המעסיק הראשון ובין העובד - יש איסור למעביד השני לשכנע את העובד לעבור אליו.

כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חו"מ סימן רלז בס"ק י) כתב בשם ספר עצמות יוסף (מס' קידושין דף נט.): כשם שאסור לעובד שני לנסות לתפוס את מקום עבודתו של העובד הראשון, כך גם אסור למעסיק שני לנסות לשכנע פועל לעזוב את מקום עבודתו הראשון. "ומכאן נראה, כיון דהוא קל וחומר, דאם במהפך נקרא רשע - כל שכן במי שהוא כבר שכור". התוס' התירו למעסיק לנסות לשכנע מלמד רק כל עוד ולא נעשה הסכם, אך לאחר שההסכם נחתם ונסגר - אסור לשכנעו לעבור למקום עבודה חלופי, למרות שלא בוצע קניין.

גם לדעת הפתחי תשובה בספרו נחלת צבי (סימן רלז סעיף ב), יש איסור לשכנע לאחר שבוצע קניין. ומכיוון שקיי"ל שתחילת העבודה של הפועל חשובה כמו קניין, הרי שקיים איסור לשכנע לאחר שהעובד כבר התחיל לעבוד בפועל[3].

וכך מובא בשו"ת בית יהודה (חו"מ סימן נב): יש איסור עני המהפך לשכנע עובדים עם חוזה לעבור ולעבוד במקום אחר. "כיון שנתקשרו עם העכו"ם בעלי האומנות בכח השטר של ערכותיהם, ואינן יכולין לחזור זה על זה. וגם לענין האחריות דיוקרא וזולא עדיף טפי למי שיבוא להשיג גבולם לקוראו רשע, ומונעין אותו שלא יהא רשע... ואין לשום בר ישראל רשות להסיג הגבול ולהעלות בדמי' וכל המורה להקל אינו אלא מן המתמיהין[4]".

  • ה. מהרש"ל (סימן לו) חידש: ישנו מקרה שגם לדעת רבנו תם - יחול דין עני המהפך במציאה והפקר, וזה כאשר הקונה הראשון השקיע כסף במכירה. במצב כזה גם במציאה והפקר יש לאסור על קונה שני להקדים את הקונה הראשון. (מהרש"ל הוכיח זאת מדברי הגמ' כמבואר בהערה[5]). מכאן ניתן לסייג ולומר, שאם המעסיק הראשון השקיע כסף בהקניית ידע לפועל, הרי שקיים איסור לשכנע את הפועל לעבור למקום עבודה חלופי.
  • ו. המהרי"ט (מסכת קידושין דף נט.) הביא הסתייגות נוספת: רבנו מאיר (אביו של ר"ת, מובא בתוס' במסכת קידושין דף נט. ד"ה עני) ביאר את דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף כא עמוד ב: "מרחיקים מצודת הדג... שאני דגים, דיהבי סייארא" - באופן הבא: הדייגים טרחו והניחו דג מת בכדי שהדגים יתאספו סביבו וכך יוכל בקלות לצודם. מהרשד"ם (סימן רנט) העיר: צריך שהראשון יעשה מעשה ויטרח בכדי שנאסור על אחרים להתחרות עמו.

הרא"ש במסכת קידושין (פרק ג סימן ב) כתב: למרות שבשניהם יש טרחה, אבל עני המנקף זו פרנסה ארעית, לכן הוי גזל רק מפני דרכי שלום, משא"כ במקרה של הדייגים, זו פרנסה קבועה, לכן נחשב לגזל גמור. החתם סופר (חו"מ סימן עט) כתב ע"פ ההסבר של רבנו מאיר: יש איסור ליהנות מטרחה של חברו, למרות שלא נעשה קנין. מכאן שאם הייתה טרחה גדולה בהכשרת העובד - יש לאסור לשכנעו לעבור למקום עבודה חלופי.

וכך פסק המנחת יצחק (חלק ה סימן עז): אם יש טרחה וכן אומנותו בכך - חל איסור של עני המהפך בחררה, "אך באשר כי בודאי לפי חוק האנושי, יש בזה עוולה גדולה לחתור חתירה מתחת הראשון, בהלקח את בולעו מפיו, על כן יש לברר במנהג בין בעלי העסקים בכה"ג, דקרוב לודאי שהמה מקפידים שלא יעשו עוולות כזה".

 

ד- לשכנע פועל להתפטר במקרים בהם אסור לו להתפטר

בהגהות יעב"ץ (על התוס' במס' קידושין שם) העיר: התוס' התירו לשכנע מלמד לעבור למקום עבודה חלופי רק לאחר שהסתיים חוזה השכירות בין המלמד לבין מקום העבודה הראשון, אך באמצע תקופת השכירות - אסור לשכנע את המלמד לעבור לעבוד במקום אחר.

ניתן לשאול, הרי הלכה פסוקה היא שפועל יכול לחזור בו, גם לאחר שהתחיל את עבודתו, (מס' ב"מ בדף עז עמוד א, סימן שלג סעיף ג), א"כ המלמד לכאורה יכול תמיד להתפטר ולעבור למקום עבודה אחר? לכך יש לענות שישנן מספר אפשרויות בהן אסור לפועל להתפטר:

  • א. המרדכי (סימן שמג) כתב בשם ספר צפנת פענח: מלמד שמתפטר - נקרא דבר האבד[6], שכן הילדים מתבטלים כהבנת התוס' (מסכת ב"מ דף קט: ד"ה וספר). וכ"פ הרמ"א בסימן שלג סעיף ה.

הש"ך בס"ק כו כתב: הטעם מדוע מלמד לא יכול לחזור בו, בכל רגע שהילדים מתבטלים ולא לומדים תורה, נחשב כדבר האבוד. לאור זאת כתב הש"ך: אם ניתן למצוא מלמד מחליף - הרי שהמלמד הראשון יכול לחזור בו. וכן גם יכול המלמד להתפטר בתקופת החופשה בזמן שהילדים ממילא בטלים.

  • ב. הריטב"א (סימן קיז) כתב בשם רבותיו: פועל יכול לחזור בו רק אם ההסכם היה באמירה, אבל אם עשו קניין - אינו יכול לחזור בו[7]. מכאן שבכל מקרה בו נחתם חוזה עם הפועל, יש לראות בחתימה כמעשה קניין, (או קניין בשטר או קניין סיטומתא שנעשה ע"י החתימה), לפיכך אסור לפועל לחזור בו. וכ"פ ערוך השולחן (סעיף ח).
  • ג. הטור כתב בשם ר"י: פועל יכול לחזור בו באמצע העבודה, רק כאשר הוא מתפטר בצורה סתמית, אבל אם מתפטר בכדי לעבוד במקום אחר עם שכר גבוה יותר - לא שומעים לו וידו על התחתונה. (כדין קבלן החוזר בו). וכ"פ הרמ"א בסעיף ד[8].

הב"ח בס"ק ב הסביר: פועל יכול לחזור בו, רק בגלל שכתוב "עבדי הם" ולא עבדים לעבדים, לכן כאשר הפועל התפטר בצורה סתמית, אנו אומדים את דעתו שהוא לא מוכן להיות עוד עבד, לכן התפטרותו מתקבלת, והוא לא מפסיד עי"כ את שכרו, אבל כאשר הפועל התפטר רק בכדי לעבוד במקום אחר עם שכר גבוה יותר, אנו רואים שהוא כן מוכן להיות עבד, אלא שרוצה שהמעסיק יוסיף לו את התוספת, לכך לא שומעים לו.

 

ה- חומרת איסור יורד לאומנותו של חברו

דין יורד לאומנותו של חברו חמור מדין עני המהפך בחררה. בדין עני המהפך מדובר על שני אנשים שעדיין לא רכשו את המקח, או שעדיין לא הגביהו את המציאה, אך לאחר שאחד מהם כבר זכה במקח או הרים את המציאה במידה ויגרם נזק למקום העבודה הראשון - קיים איסור חמור יותר של השגת גבול[9].

הגמ' במסכת סנהדרין דף פא עמוד א השוותה את היורד לאומנותו של חברו לאדם שהיה עם אשת איש: "ואת אשת רעהו לא טמא - שלא ירד לאומנות חבירו". וכן מובא במסכת מכות דף כד עמוד א: "לא עשה לרעהו רעה - שלא ירד לאומנות חבירו".

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יג) כתב: "משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר, ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבא בהרשאה, (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו, ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר, יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן, עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

החתם סופר (חו"מ סימן עט) כתב: יש איסור דאורייתא לרדת לאומנותו של חברו, "וגזל גמור הוא מן התורה". (כך שניתן לתבוע את היורד שישלם על ההפסדים). אומנם מדברי הבית יוסף נראה, שהאיסור ביורד לאומנתו של חברו הוא רק מדרבנן.

מהרש"ל (סימן פט) כתב בשם הרוקח: "כל המקפח מחייתו של חבירו - הוא בכלל ארור מסיג גבול רעהו" (דברים פרק כז פסוק יז). מהרש"ל ציין: רבים תמהו על כך, מכיוון שבפשטות הלאו: "לא תשיג גבול רעך" (דברים יט יד) - הוא על אדם שמרחיב את השטח שלו על חשבון הקרקע של חברו (בארץ ישראל) כמובא בסמ"ג (לאוין סימן קנג), ולא על יורד לאומנותו של חברו (השגת גבול). מהרש"ל העיר: "אלא נראה בעיני, שכך הוא מקובל מרבותיו, דארור משיג גבול רעהו - בא להרבות השגת גבול של משא ומתן". (אין איסור לאו, אלא קללת ארור כוללת גם יורד לאומנותו של חברו).

וכן כתב מהר"ם שיק (או"ח סימן שיב): "הבא שם לנהוג ברבנות - הוא בכלל ארור משיג גבול רעהו[10], ועל כן האיש אשר יעשה בזדון לילך להשיג גבול הרב - אין לסמוך עליו בגיטין וחליצות ולא בשום הוראה". וכן כתב באריכות מרן הראשון לציון ביביע אומר (חלק ט - יורה דעה סימן כז).

אבל הרדב"ז (חלק ד סימן נד) כתב: "ומרגלא בפומייהו דאינשי דקורין לכיוצא בזה 'השגת גבול', ולפי זה קאי בארור, דכתיב 'ארור מסיג גבול רעהו', אבל לפי האמת קרא - לאו בהכי משתעי, אלא במסיג גבול קרקעו של חברו, ומרחיב את גבולו, ולעבור עליו בשני לאוין אם הוא בארץ ישראל, ואין כאן מקום להאריך בזה".

 

מסקנות:

  • א. שניים שסיכמו בניהם על עסקה מסוימת - אסור לאדם שלישי להתערב ולתת הצעה טובה יותר. המתערב בעסקה סגורה נחשב לרשע, למרות שהעסקה נסגרה בע"פ ולא בוצע קניין.
  • ב. איסור זה לא קיים בשלב המשא ומתן כל עוד ששני הצדדים לא סיכמו וסגרו את העסקה.
  • ג. לדעת ר"ת והרמ"א, איסור זה לא קיים כאשר מדובר על עסקה שמוגדרת כמציאה, (מבצע מיוחד, הזדמנות יוצאת דופן וכד'), כך שיכול אדם שלישי להתערב במציאה או בהפקר ולתת הצעה טובה יותר, למרות שהמוכר סיכם עם אדם אחר על אותה עסקה.
  • ד. לדעת הר"ן והרמ"א, איסור זה לא קיים גם כאשר מדובר בעשיר שהגיע להסכמה. אבל לדעת המאירי, המתערב בעסקה של עשיר - נקרא רמאי, והמתערב בעסקה של עני - נקרא רשע.
  • ה. מותר לכל אדם לשכנע מורה (ר"מ, מלמד, מורה הנותן שיעורים פרטיים) לעבור למקום עבודה שיש בו תנאים טובים יותר.
  • ו. נחלקו הפוסקים, האם מותר לשכנע עובד בשאר המקצועות לעבור למקום עבודה חלופי. רוב הפוסקים אסרו לשכנע במיוחד בעובד שכבר התחיל את עבודתו, או עובד עם חוזה שמחויב לעבוד במקום עבודה הראשון, או עובד שהמעסיק השקיע כסף בהכשרתו.
  • ז. לפעמים יש בעזיבת מנהל איכותי ומקצועי הפסד ממשי לבנק. במקרים אלו יש איסור חמור בשכנוע המנהל לעזוב את מקום עבודתו.
  • ח. ישנם פוסקים המתירים לשכנע פועל שעובד ללא חוזה, וכן פועל לקראת תום מועד תקופת ההתחייבות - לעבור למקום עבודה חלופי.

[1] צריך להדגיש כי אין תוצאה מעשית מכך שנקרא רשע. דהיינו הב"ד אינו יכול לחייב את השני להחזיר את המקח לראשון, אלא כל הדיון כאן הוא רק בתחום המוסרי שהשני נקרא רשע.

הסמ"ע בס"ק א כתב: "ומכריזין עליו בבית הכנסת שעשה מעשה רשע כזה". בפתחי חושן (הלכות גניבה והונאה פרק ט הערה כט) מובא: המהפך פסול לעדות מדרבנן, כמו המרים יד על חברו שנקרא רשע.

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב: לדעת רבנו תם, יש השלכה מעשית למהפך בחררה, שכן בכל מקום שחכמים קראו רשע - חייבה הרשע להחזיר את המקח. אבל הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף כט.) כתב: האחרונים פסקו שאין השלכה מעשית בכך שנקרא רשע, ולא מחייבים אותו להחזיר את המקח.

מהרש"ל (סימן לו) כתב על דברי רבנו תם: "ותמה אני אם יצא דבר זה מפי ר"ת ז"ל, שאלמלא נשתכחה תורה מישראל - החזירה בפלפולו, וישגה בזה. וגם אני לא מצאתי רמז בכל הפוסקים שום צד הו"א לחזור המקח אלא לקרותו רשע".

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם ספר ארעא דרבנן (סימן תצט): יש ספק האם נקרא רשע מהתורה או מדרבנן. (הניסוח רשע לא מלמד בהכרח על פסול מהתורה, שהרי המרים יד על חברו ג"כ נקרא רשע, אך פסול מדרבנן, כמבואר בסימן לד סעיף ד). מהרי"ט (חידושים על הרי"ף דף נט) כתב: הפסול הוא מדברי קבלה.

ערוך השולחן (סעיף ב) כתב: הנוטל ממי שלקח מהמהפך בחררה - לא נקרא רשע. דהיינו אדם היפך בחררה, ובא אדם ונטלו - נקרא רשע. אך כעת אם יבוא אדם שלישי וייטול מהשני - לא נקרא רשע גם עשה זאת במזיד.

[2] הסמ"ע בס"ק ו כתב: הרמ"א התייחס לשיטת רש"י, כלומר גם לדעת רש"י, שיש דין עני המהפך במציאה, בכ"ז בעשיר רש"י מודה שאין דין עני המהפך, אא"כ מדובר במקח לא מצוי, שאז גם בעשיר יש דין עני המהפך. אבל הלבוש בספרו עיר שושן ביאר: הרמ"א התייחס לשיטת ר"ת, כלומר כל ההיתר במציאה ובהפקר חלים רק על עני שני שבא לקחת מהעני הראשון המהפך, אבל אין היתר לעשיר הבא לקחת מהעני המהפך גם במציאה והפקר.

[3] הנחלת צבי חלק על העצמות יוסף רק במקרה שיש הסכם והפועל לא התחיל לעבוד, שאז לדעת הנחלת צבי מותר לשכנעו לעבור למקום עבודה חלופי והעצמות יוסף אוסר, אך אם הפועל התחיל בעבודתו, גם הנחלת צבי אוסר.

[4] אומנם בשו"ת אבני נזר (חו"מ סימן יז) מובא: איסור עני המהפך חל רק על הקונה, אין איסור עני המהפך על המוכר.

[5] הגמ' במסכת בבא בתרא בדף נד עמוד ב כותבת: "אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי עובד כוכבים, (גוי שמכר שדה לישראל, ושילם כסף, אך לא כתב שטר) - הרי הן כמדבר (הפקר), כל המחזיק בהן - זכה בהן; מ"ט? עובד כוכבים, מכי מטו זוזי לידיה - אסתלק ליה, (גוי קונה בכסף, וברגע שקיבל את הכסף הוא יוצא מהעסקה), ישראל - לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן".

הרשב"ם (ד"ה הרי הן) כתב: "ומיהו נראה בעיני, דהאי שני רשע מיקרי, דכיון דיהב לוקח ראשון זוזי - לא גרע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה - דמיקרי רשע ההוא אחר".

מפשט דברי הרשב"ם, משמע שהוא סבור כדברי רש"י, שכן גם בנכס שנחשב להפקר כמדבר, שייך הדין של עני המהפך בחררה, משא"כ לפי דברי התוס', אין השני נקרא רשע במציאה והפקר.

מהרש"ל (סימן לו) חידש: הרשב"ם סבור כשיטת התוס', שהמהפך בהפקר - לא נקרא רשע. אלא שגם בהפקר ובמציאה, ישנה מציאות בה ר"ת יודה שהמהפך נקרא רשע, וזה כאשר הראשון הוציא מעות, במקרה זה אסור לשני להפך, הגם שמדובר במציאה או בהפקר. כאן מדובר שהראשון שילם לגוי, ולכך כתב הרשב"ם שנקרא רשע.

[6] אומנם רבנו יואל סבור, שמלמד יכול לחזור בו, שכן דבר האבד אצל מלמד, זהו רק במלמד שמסביר בצורה מוטעית, וכפירושו של רש"י (מסכת ב"מ דף קט. ד"ה מקרי).

[7] אבל הש"ך בס"ק יד כתב: פועל יכול תמיד לחזור בו, גם אם נעשה קניין, שהרי הטעם שיכול לחזור בו, הוא משום שכתוב 'כי לי בנ"י עבדים עבדי הם', ולא עבדים לעבדים, וטעם זה שייך גם אם נעשה קניין. וכך משמע מדברי המחבר, שלא חילק בין אם היה קניין או לא היה קניין. הש"ך עוד כתב: הקניין לא מועיל גם בגלל שזהו קניין דברים שלא תקף. הקצות בס"ק ה כתב: אם הפועל שעבד את גופו - לא נחשב לקניין דברים, זאת ע"פ דברי הראב"ד (הלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ב): "ורבותי הורו, שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים".

אומנם למעשה הקצות פסק כדברי הש"ך: "וכיון דפסק בשו"ע, דאפילו קבלו כל שכרן - יכול לחזור, ולא גרע כסף מקנין, דעבד עברי נקנה בכסף, א"כ ה"ה בקנין דיכול לחזור, דאע"ג דלא הוי קנין דברים ומשעבד גופו - אפ"ה התורה אמרה עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

הפתחי תשובה בס"ק ה כתב: הט"ז (על סעיף ג) פסק כדברי הש"ך, אבל בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן קפד) פסק כדברי הריטב"א, שאם הפועל עשה קניין - לא יכול לחזור בו, וכ"פ מהר"א ששון (סימן קיג), הרדב"ז (חלק א סימן שנ) והעטרת צבי (ס"ק ח). השבות יעקב סייג: רק קניין כסף ושטר מועילים לחייב את הפועל, שכן אלו הקניינים המועילים בעבד עברי, אבל שאר הקניינים - לא מועילים שנחשבים לקניין דברים.

[8] הפתחי תשובה בס"ק ז הפנה לדבריו בס"ק ד, שם כתב בשם החוות יאיר (סימן קו): גם אם הפועל ישכיר את עצמו למעסיק אחר - הוא לא מפסיד את שכרו, אלא ידו על העליונה, שכן "לא נהירא לי לחלק בכך כלל, רק מפני שנאמר כי לי בני ישראל עבדים - לא אלים קניית האדון בו כולי האי, שאם יחזור בו יפסיד מה שעשה כבר. ולא תלי בצדקתו ודעתו שחוזר בו מהיות עבד לעבדים רק עבד ל"ה, דמי יגיד לעבד זה שיטעון כך".

ניתן להסביר את הסברא לדברי החוות יאיר: גם כאשר הפועל עובד במקום אחר, הוא נחשב פחות עבד בגלל שהוא משתכר יותר, כך שיכול לעבוד פחות זמן.

[9] ההיתר של ר"ת שייך רק במציאה שעדיין לא הוחזקה ע"י הצדדים, ולא במציאה שכבר נתפסה ע"י אחד מהצדדים.

[10] כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן רלז בס"ק ט) כתב: "אסור לחכם להמנות למרביץ תורה להסיג גבול חבירו הקודם לו בהסכמת הקהל והרי הוא רשע וחייב. (מהרש"ך ח"ב סימן צ"ה). אמר המאסף: ראיתי בני עליה והנם מעטים נשמרים עצמם מלהסיג גבול חבריהם, כי הרדיפה אחרי השררה מעוור עיני שכלם. ברם זכור אותו האיש לטוב הרב מהר"ב אנג'יל נר"ו, שעם כמה חלויים ופתויים חלו פניו, פעמים שלש אב העיר מפי סופרים ומפי ספרים, והשיב שלא היה רוצה לבא להסיג גבול רעהו. זכרה לו אלהיו לטובה".

החתם סופר (חושן משפט סימן כא) אסר לרב דיין שני להיכנס בגבולו של הרב הראשון שנחשב כבר לרב הקהילה: "ואען ואומר, אחינו ב"י, דעו וראו כי הדיין מו"ה וואלף נ"י שתים רעות עשה: א' במה שרוצה להשתרר עפ"י ארכי (ערכאות) שלא ברצון הצבור. ב' שרוצה לדחות הרב המאה"ג ממקום מקום חיותו. ועל כל א' משתיהם ראוי שיפסול מלהיות דיין ומ"ץ עד שיחזור ויקבל תשובה על העבר ויתקן מעשיו לעתיד... הנה זה לשון תשו' מהר"מ והעובר על גזירותינו -  יהיה באלה ובנידוי ובשמתא ומוחרם בשם מיתה ושמה יהי'. ויהי' כל ישראל מובדלים ממנו חתומים ואינם חתומים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם גדולים וקטנים. פתו פת כותי יינו יי"נ ספריו ספרי קוסמים. והשומר תקנותינו ינוחו ברכות על ראשו".

"...עתה שמקבלים רב, ולפעמים מקבלים אותו ממקום אחר, ושוכרים אותו כפועל. ומחוייבים הציבור ליתן לו פרנסתו. אלא שהקלו מעליהם והטילו על יחידים בעלי חופה וקדושין, והלואי יבטלו זה ויתנו להרב שכירתו מקופתם בריוח ולא יצטרך לכל זה. אבל שכבר נהגו כך בכל התפוצה - אין אנו בושים משכר ופרס זה... וא"כ זה שבא בגבולו ואפי' יחניף לציבור ויתרצו לו - רשע מיקרי ככל היורד לאומנות חבירו".

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן