דף כה.

א.        אח שחלץ - לא יכול אח"כ לייבמה, שכתוב: "אשר לא יבנה את בית אחיו" - ניסוח בלשון עתיד, אם לא בנה - לא יכול עוד לבנות. ואפ' אם עשה חליצה פסולה - לא יכול עוד לייבם.

ב.        האישה חולצת את נעל ימין של אחי בעלה, (בחליצה כתוב: "רגלו", ובמצורע כתוב: "רגלו הימנית"). והחליצה צריכה להיעשות ביום, (כדעת ר"א {יבמות קד.} שהחליצה כמו תחילת דין, רק ביום), ואם חלצה את נעל שמאל או חלצה בלילה - החליצה פסולה, ולא יכולות עוד להתייבם.

ג.         חליצת קטן - פסולה, (שכתוב: "ואם לא יחפוץ האיש" - רק גדול ולא קטן), וכן חלצה נעל בד - פסול ("וחלצה נעלו"), החליצה לא נחשבת כלל לחליצה ויכולות להתייבם.

ד.        אחים שחילקו את ירושת אביהם. האם החלוקה נחשבת כמכר (וחוזר ביובל), או כירושה (ולא חוזר ביובל)? למ"ד יש ברירה - האח מוגדר כיורש, כך שבשעת חלוקה מתברר למפרע (משעת מיתת האב) שהוא היורש. אך למ"ד אין ברירה - האח מוגדר כלקוח, כל אח עד החלוקה נחשב כלקוח, יתכן והחפץ שייך לאחיו וכל אח קונה את חלקו מאחיו. לכן חוזר ביובל וכ"פ ר' יוחנן[1].

ה.        לדעת אביי ור' משרשיא, יש שתי סוגי דין ברירה (ספק היום שיתברר בעתיד): א)- תולה בדעת עצמו - הוא לא החליט "פוסח על שתי הסעיפים"[2], וודאי שאין ברירה, לא ניתן לומר דעתו הובררה כי הוא לא החליט. ב)- תולה בדעת אחרים - הוא לא מסופק, הוא החליט שמה שיהיה אצל אחרים - מקובל אליו[3]. כאן יותר קל לומר שיש ברירה, הוא החליט להסתמך על אחרים. אומנם לדעת רבא ורב יהודה, הדין בשני סוגי הברירה שווה, מי שסבור שיש ברירה - גם בתולה בדעת עצמו - יש ברירה, ומי שסבור שאין ברירה, גם בתולה בדעת אחרים - אין ברירה.

ו.         אב האומר: שחטתי את קרבן פסח עבור מי שייכנס ראשון לירושלים - הראשון זכה. הבנה ראשונית: מדובר בתולה בדעת אחרים ויש ברירה[4]. הבנה למסקנה: יתכן לומר שאין ברירה. ובמשנה בפסחים מדובר שהאב נתן את קרבן פסח לכולם[5], אלא שרצה לזרזם. (לא מדובר בדין ברירה, כי היום אין ספק - האב נתן את הקרבן לכולם).

ז.         הקונה יין מכותים[6] (גירי אמת), ואין לו כלים להפריש עכשיו - לדעת ר"מ יש ברירה, לכן יכול לקרוא שם (ובעתיד יפריש): מתוך מאה ק"ג פירות יש 2 ק"ג תרומה (תרומה=תרי ממאה, אחד מחמישים, עין בינונית), נשארו 98 ק"ג. ועוד עשרה אחוז מעשר ראשון (9.8 עיגלו לחומרא ל-10). נשארו 88 ק"ג, עוד עשרה אחוז מעשר שני (8.8 עיגלו לחומרא ל-9). ומחלל את המעשר שני על כסף שיש לו בבית (זאת יכול לעשות מידית). ויכול לשתות, רק ישאיר בסוף לתרו"מ הנ"ל. אך לדעת: ר' יהודה, ר' יוסי ור"ש אסור לעשות כך. הבנה ראשונית: אין ברירה בתולה בדעת עצמו. למסקנה: לא בגלל שאין ברירה, אלא בגלל החשש שמא הכלי יישבר, ונמצא ששתה בלי להפריש תרו"מ.

דף כה:

א.        חולה שרוצה לגרש את אשתו (שלא תזדקק לייבום) ומתנה: "זה גיטך מעכשיו אם אמות". ומת - הגט חל (לא נחשב כגט לאחר מיתה, כי אמר מעכשיו). מזמן נתינת הגט עד שימות, האישה נחשבת לאשת איש, ואם זינתה - חייבת חנק ואוכלת תרומה. כאן תולה בדעת אחרים (הקב"ה "בדעת מי שמתו וחייו תלויים בידו" - רש"י), ויש ברירה. (בשעת נתינת הגט היה ספק האם ימות מהמחלה והגט יחול, או יבריא והגט לא יחול, ואומרים שיש ברירה: כאשר ימות - יתברר למפרע שהיה אמור למות מהמחלה והגט חל).

ב.        רש"י (ד"ה ולכי) - ההבדל בין תנאי ובין ברירה: תנאי - בידו לקיימם. לאדם יש אחריות ויכולת לבצע את התנאי. כאשר התנאי יתבצע - הגט יחול בוודאות למפרע. ברירה - לא בידו לקיים, הדבר יתקיים מעצמו (ימות או יחיה). היום יש ספק מה יקרה, ורק בעתיד יתברר.

ג.         האומר לאישה פנויה: "הריני בועלך לשם קידושין, בתנאי שאבי יסכים לקידושין" - לדעת ת"ק, היא מקודשת גם אם אביו יתנגד לחתונה, כי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וודאי חשב לקידושין. אך לדעת ר"ש, רק אם אביו יסכים - התנאי יתקיים והיא מקודשת. כאן הוא תולה בדעת אחרים (האב), ולדעת ר"ש יש ברירה. (בשעת הבעילה היה ספק, ולאחר מכן הוברר שהאב מסכים לחתונה).


[1] יוצא שר' יוחנן אמר פעמיים שאין ברירה: א)- כל 4 המקרים שבמשנה אין ברירה, למרות שיש קולא שלא נפסלת לכהונה ויכולה לאכול תרומה, (לר' יוחנן אין ריח גט), כי לא כתב לשמה. ב)- אחים שחלקו ירושה - הם לקוחות וחוזר ביובל לחומרא.

[2] דוגמא לתולה בדעת עצמו: מקרה 4 במשנה: בעל שאמר לסופר: כתוב גט למי שארצה לגרש. (כעת הוא לא יודע את מי לגרש) - לא מגורשת כי אין ברירה.

[3] דוגמא לתולה בדעת אחרים: לבעל יש שתי נשים ששמותיהן שוות, והבעל אמר לסופר: כתוב גט עבור מי שתצא ראשונה מהדלת - הבעל תולה דעתו באחרים, באישה שתצא ראשונה מהדלת.

[4] היום יש ספק מי ייכנס ראשון, והדבר תלוי בבנים ולא באב, ואכן מי שנכנס ראשון זכה בקרבן פסח.

[5] הוכחה: מכך שכתוב שגם שאר האחים נמנים על הקרבן. והרי ניתן להימנות על קורבן פסח (או לצאת מהחבורה) רק עד שעת שחיטה, כפי שכתוב: "מהיות משה" - בחיותו של שה ניתן להצטרף או לצאת, וכאן מדובר שהשה כבר נשחט, אלא וודאי שהאב כבר צירף את כל האחים לקרבן. וכך היה מעשה שהבנות הקדימו, ונמצא שהבנים רק שפלים אך עדיין זכו בקורבן.

[6] הכותים - בוודאות לא מפרישים שום דבר מתרו"מ, לכן מפריש הכל בצורה וודאית, אבל עמי הארץ - א)- רובם מפרישים מעשרות, ב)- כולם מפרישים תרומה מהתורה, לכן רק מספק מפריש מעשרות (דמאי).