דף כא.

       א.       ערב שחתם רק לאחר שההלוואה בוצעה והעדים כבר חתמו - צריך לבצע קניין. המלווה גובה מהערב רק מנכסים בני חורין, (ולא ממשועבדים, כי העדים מוציאים קול). הערב הוא המקנה, הוא כמו הלווה שמקנה ומשעבד את נכסיו. לכן אנו אומרים שהמלווה הקנה לערב את השטר.

       ב.       שובר=קבלה שהלווה שילם את חובו. הבעל (נחשב ללווה כי חייב לשלם לאישה כתובתה) יכול לכתוב שובר, לא חוששים שישקר כי ממילא סומכים רק על קיום החתימות, כך שלא משנה אם הלווה או הבעל כתבו שובר.

        ג.        חצרו של אדם (דהיינו רשותו של אדם) - קונה לו. המקור לקניין חצר: שכתוב: "ונתן בידה". צריך שיהיה דומה ליד: החצר עומדת ולא הולכת כרצונה כך שהחפץ נשמר בחצר, כמו היד שלא זזה מעצמה בלי רצון בעלי היד.

       ד.       בעל כתב גט על עבד כפות (העבד נחשב לחצר שקונה רק אם לא יכול ללכת כרצונו כמו חצר), וכן נתן לאישה את העבד במתנה - הגט חל וגם העבד שלה. (העבד נחשב לחצר, וגיטה וחצרה באים כאחד, שניהם נקנו לאישה באותו רגע).

       ה.       בעל כתב גט ונתנו בחצרו, ונתן לאישה את החצר במתנה - לדעת רבא, הגט חל וגם החצר שלה. (גיטה וחצרה באים כאחד, שניהם נקנו לאישה באותו רגע, נחשב שהבעל נתן גט לחצרה). אך לדעת אביי - הגט לא חל, (רק אם נתן גט בחצרה הגט חל ולא בחצרו), כי לא ניתן לתת את חצרו במתנה בעל כורחה, כך שלא דומה לידה שניתן לתת גט לידה בע"כ. רק בחצרה ניתן לתת בע"כ, ודומה לידה שגם ניתן לתת גט לידה בע"כ[1].

        ו.        בעל שנתן את הגט בחצר של אדם אחר (לא חצר הבעל או האישה) - הגט לא חל, כי כתוב "ונתן בידה", צריך לתת בידה או בחצרה שנחשב לידה, וחצר חברו לא נחשב לידה, גם אם לאחר מכן ייתן לה במתנה (חצרה הבאה לאחר מכן) - הרי בשעת נתינת הגט החצר לא היה שלה. (לא אומרים גיטה וחצרה באים כאחד, כי החצר לא של הבעל, ואין בסמכותו להקנות את החצר).

        ז.        גמ' ב"מ דף י: - לדעת ר"ל חצר קונה משום שליחות, בעל החצר מעוניין שהחצר תהיה השליחה שלו. אך לדעת ר' יוחנן חצר קונה משום "יד", דהיינו רשותה ("ונתן בידה" = ברשותה גם בחצרה). הגמ' כתבה: בגט לכו"ע חצר קונה משום יד ולא משום שליחות, כי הגט חוב לאישה, ואין חבין לאדם שלא בפניו. לאור זאת כתב רש"י (דף כד. ד"ה ומשום): מכיוון שחצר קונה מדין יד, צריך שהחצר תהיה שלה, ולכן בעל שנתן בחצר חברו (=חצר הבאה לאחר מכן) - הגט פסול, כי אין ונתן בידה (=ונתן ברשותה).

       ח.       מקרים בהם הגט לא נקנה בחצר: א)- חצר חברו. (חצר הבאה לאחר מכן). ב)- חצר המתהלכת (כגון עבד לא כפות). ג)- ולדעת אביי גם חצר הבעל. (לא ניתן לתת בע"כ ולא דומה לידה). ד)- לדעת עולא אם האישה לא נמצאת בחצר. (דף עז:).


דף כא:

הפסוק

ר"י הגלילי

רבנן

"ספר"

ממעט את סוג הקלף: אסור לכתוב גט על דבר שיש בו רוח חיים או אוכל. (לכן לדעת ר' יוסי הגלילי, אסור לכתוב גט על עלה או על קרן בהמה).

בגט כתוב סיפור הדברים כיצד הבעל מגרש את אשתו. (לדעת חכמים, מותר לכתוב גט על עלה או קרן בהמה, שכתוב "ונתן ספר", כל נתינה שהיא).

"וכתב"

מרבה: ניתן לכתוב גט על כל דבר (חוץ מרוח חיים ואוכל).

אישה מתגרשת רק בכתיבה ולא בכסף.

"ספר כריתות"

אישה מתגרשת רק בכתיבה בספר ולא בכסף.

אסור לבעל להתנות תנאי שיחבר בניהם לאחר הגירושין.

כרת כריתות

אסור תנאי שמחבר בניהם.

לא דורשים.

משנה

הסבר 1 של ר' יהודה בשם שמואל כר"א (וכן ר' אושעיא. וכן רבה בב"ח סבור שר' יוחנן כר"א, אומנם בדף כג. ר' זריקא סבור שר' יוחנן כר"מ)

הסבר 2 של ר"ל - כר"מ

דין א

לכתחילה אסור לכתוב טופס במחובר, שמא יכתוב תורף במחובר, ולר"א הגט פסול.

לכתחילה אסור לכתוב תורף במחובר, שמא גם יחתום במחובר.

דין ב

בדיעבד כתב טופס במחובר, תלש וכתב תורף - הגט כשר, כדעת ר"א: "וכתב" - צריך לכתוב תורף לשמה. "וכתב...ונתן" - אסור שתהיה חציצה בין כתיבת התורף לנתינה.

בדיעבד כתב תורף במחובר, תלש וחתם - הגט כשר, כדעת ר"מ: "וכתב" - צריך לחתום לשמה. "וכתב...ונתן" - אסור שתהיה חציצה בין החתימה לנתינה.


[1] לדעת אביי, דין חצרה נלמדת מידה, וחצר הבעל לא דומה לידה, כי אין מתנה בע"כ, כך שלא דומה לידה, אבל שליחות קבלה לא נלמדת מידה, אלא נלמדת מהפסוק: "ונתן בידה ושילחה מביתו". מהמילה "שילחה" למדים שבעל ממנה שליח הולכה, ומהאות ה' המיותרת במילה "שילחה" למדים שהאישה ממנה שליח קבלה.