הגדרת בחור ישיבה איננה כמו שוכר (למרות שמשלם שכר לימוד), אלא הגדרתו כמקבל זכות השתמשות בישיבה במספר תנאים.

 

 

הרב ישועה רטבי

 

 

הגדרת מעמדו של בחור ישיבה

הגדרת בחור ישיבה איננה כמו שוכר (למרות שמשלם שכר לימוד), אלא הגדרתו כמקבל זכות השתמשות בישיבה במספר תנאים. דהיינו הבעלות שייכת לגמרי לישיבה, והיא נותנת חזקת תשמישים אפשרות להשתמש בחדרי הישיבה בשיתוף עוד בחורים. חזקת ההשתמשות ניתנת במספר תנאים: יר"ש, לימוד, התנהגות, לבוש, תנאי תשלום וכו'.

הקצות בסימן קפט ס"ק א כתב: גם לשיטה הסבורה שקרקע אינה נקנית ע"י אכילת פירות, עדיין ניתן לומר שמקום הקרקע נקנה לצורך שימושו של הפיקדון המונח שם, ונקנה כמו חזקת תשמישים. הקצות בסימן קנג ס"ק ג הוסיף: רק את גוף הקרקע לא ניתן לקנות ע"י אכילת פירות, אבל אם בעל הקרקע הסכים לאדם שישתמש בקרקע - הוא קנה את היכולת להשתמש, ונחשב כמו קניין לפירות כמבואר בהערה[1].

לבחורי הישיבה אין זכות קניינית מלאה כמו שוכר, שהרי יש לישיבה זכות להעביר לחדר אחר, אלא יש לומר שהגדרת מעמדו של בחור ישיבה כזכות להשתמש בתנאי, דהיינו רק זכות לגור באחד מחדרי הפנימייה לפי הכללים שנקבעו בישיבה.

במסכת עירובין דף סה עמוד ב מובא: "כל היכא דלא מצי מסליק ליה - לא תיבעי לך דלא אגרינא. כי תיבעי - היכא דמצי מסליק לי". מכאן ניתן להביא סיוע, שאם המשכיר לא יכול לפנות את השוכר בתוך זמן השכירות - יש לו זכויות קנייניות מלאות כדין שוכר, אך אם הבעל הבית יכול לפנותו - אין לו זכויות קנייניות מלאות כדין שוכר (דין זה מבואר באורח חיים סימן שפב סעיף יח).

סימוכין לדברים אלו ניתן למצוא בדברי הרא"ש (מסכת עבודה זרה פרק א סימן כב), וכן בדברי החיד"א (שו"ת חיים שאל חלק ב סימן כב): "הרי זה דומ' למאי דאמרינן פ' הדר שם לענין משכיר בית, דאי מצי מסלק לשוכר מסיק התם דאגרינן מהמשכי' דחשבינן דהוי רשות משכיר ולא שוכר, וכמ"ש הריב"ש סי' תנ"ז וכן פסק מרן סימן שפב".

 

 

לקנוס תלמידים

בגמ' במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב מובא: רב חסדא שאל את רב נחמן איזה סכום ניתן לקנוס אדם שהיכה עם הברזל של המעדר? רב נחמן תמה על רב חסדא על כוונתו לדון בדיני קנסות: "שלח ליה: חסדא, חסדא, קנסא קא מגבית בבבל"?!

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה ח) כתב: "דיני קנסות... - אין דנין אותם אלא שלשה מומחים, והם הסמוכין בארץ ישראל".

בימינו, שאין לנו דיינים סמוכים, אי אפשר לדון דיני קנסות. בחו"מ (סימן א סעיף א) מבואר, ששדיני קנסות נדונים רק ע"י דיינים סמוכים. היום אין דיינים סמוכים, כך שלא ניתן לגבות קנסות[2].

 

הפוסקים הביאו מספר אפשרויות עוקפות לדיני קנסות:

  • א. קבלת הצדדים - הר"ן (מס' סנהדרין דף ב: ד"ה ובדין הוא) כתב: לא מועילה קבלה גם בדברים לא מצויים ויש בהם חסרון כיס. אך מדברי הרמב"ן (ספר שמות פרק כא פסוק א) משמע שמועילה קבלה. השער משפט (סימן א ס"ק א) נשאר בצ"ע לדינא. אבל ערוך השולחן בסעיף יג פסק כדעת הרמב"ן, שמועילה הקבלה גם בכדי לדון דיני קנסות.
  • ב. תפיסה - הניזק יכול לתפוס מנכסי המזיק בשווי הקנס. המקור לכך הוא מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף טו עמוד ב[3].
  • ג. נידוי - וכך מובא ברי"ף (מס' ב"ק דף ל:): מנהג שתי ישיבות, אע"פ שלא גובים קנס - בכ"ז מנדים את המזיק עד שיפייס, ולאחר שייתן לניזק סכום כסף ויפייסנו - יתירו את הנידוי. וכן כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה יז).

הפרישה בס"ק י ביאר: לדעת הרי"ף, על המזיק לשלם סכום שקרוב לשיעור הנזק, אך אין המזיק צריך לפייס בכל הסכום. אומנם מדברי הראב"ד משמע, שצריך המזיק לתת את כל הסכום, במקרה שזהו קנס עם קצבה, כגון חמישים דאונס ומפתה - על המזיק לשלם הכל.

  • ד. תקנות - יש סמכות ביד רב הקהילה לתקן תקנות. האפשרות העיקרית היום לדון מעבר לגבולות ההלכה הוא על סמך התקנות, כפי שיבואר בהרחבה בפסקות הבאות.

 

תקנות

במסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב מובא: "ורשאין בני העיר להתנות על המדות, ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן". הגמ' בדף ט עמוד א הוסיפה: רשאים גם בעלי אומניות לתקן תקנות בעניין מלאכתם, ולקנוס את מי שעובר על תקנתם כאשר תקנתם נעשית בפני חכם ומנהיג[4].

המרדכי (מסכת גיטין סימן שפד) כתב: "ודיני קנסות שפירש שאין דנין בזמן הזה - שמעתי בשם הר"י מאייור"א, שיש לדונם ע"פ שבעה טובי העיר. וכן הוא מקובל מרבותיו".

הרא"ש (כלל ו סימן יט) הוסיף: "מה שטובי הקהל מסכימים לעשות - שריר וקיים הוא בלא קנין". החזון איש (ב"ב סימן ד בס"ק כב) כתב: תקנת הקהל תקפה גם ללא קניין כשם שהחלטות הבית דין תקפות ללא קניין. ומשכך יש לומר שהתקנה מחייבת רק כאשר היא נתקנה ע"י שלושה כמו הרכב של ב"ד.

המחבר והרמ"א בסימן ב סעיף א, ובסימן קסג סעיף א, ובסימן רלא סעיף כח פסקו בפשטות שיש סמכות ביד קהילה לתקן תקנות.

למרות שמבחינה הלכתית לא ניתן היום לקנוס, אך יש סמכות ביד הישיבה לתקן תקנות. הראשונים הביאו מספר הסברים למקור הסמכות של בני העיר לתקן תקנות:

  • א. המרדכי (סימן תפ) כתב: כשם שהבית דין יכול לתקן תקנות, מדין הפקר ב"ד הפקר[5], כך גם טובי העיר הם כמו גדול הדור והפקרם הפקר. ומכאן הסמכות שיש לטובי העיר לתקן תקנות.
  • ב. הרא"ש (סימן לג) הוסיף: כל בעלי האומנות נחשבים כבני עיר לעצמם, וכשם שבני עיר יכולים לתקן תקנות - כך גם בעלי מלאכה.
  • ג. ריב"ש (סימן שה) כתב: הסמכות של הקהל לתקן תקנות היא ככל תנאי שבממון, שהתנאי תקף.
  • ד. החתם סופר (או"ח סימן קצג) כתב: "בני הקהילה - דין שותפים להם".

התלמידים שבאים ללמוד בישיבה מודעים לכללים שהישיבה תיקנה, בתחום הרוחני, (לבוש, פלפון, גודל כיפה וכו'), בתחום ניקיון החדרים (סידור מיטות, ניקיון חדרים), ובשמירה על ציוד הישיבה. כל תלמיד שנרשם לישיבה נרשם על דעת כך שהוא מתחייב לשמור על הכללים ועל התקנות שקבע ראש הישיבה.

הרשב"א (חלק א סימן תשס"ט) כתב: "שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל, ולומר לא אכנס בתקנות וכיוצא בהן, לפי שהיחידים משועבדים לרוב. וכמו שכל הקהלות משועבדות לבית דין הגדול או לנשיא - כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו". אפשר להוסיף: כך כל תלמיד ותלמיד משועבד לתקנות ישיבתו.

הרשב"א (חלק ג סימן תיא) עוד הוסיף: "לפי שכל צבור וצבור היחידי' - כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב"ד הגדול או למלך".

הבאר היטב בסימן רלא ס"ק כז הביא מספר כללים, בכדי שיהיה ניתן לתקן תקנות לציבור. אחד מהכללים הוא: במקרה שהתקנה נועדה בכדי למנוע איסורים, או למנוע נזק, עוולה או כל סכנה (מגדר מילתא) - לכו"ע יכולים הרוב לכוף את המיעוט.

הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ב הלכה ה) סייג את האפשרות לתקן תקנות רק לתקנות שרוב הציבור יכול לעמוד בהן, וכן צריך שהתקנה תתקבל בפועל על רוב הציבור, אך אם התברר שהתקנה לא התקבלה על רוב הציבור - ניתן לבטלה[6].

 

 

חיוב תשלום על נזקים[7]

המשנה במסכת בבא קמא דף כו עמוד א כתבה: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן". בגמ' מובא: "מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון". וכ"פ המחבר בסימן תכא בסוף סעיף ג.

לכן, נזק שנעשה בפשיעה וברשלנות וק"ו אם הנזק נעשה במזיד - התלמיד ישלם מחיר מלא.

נחלקו הראשונים, האם מזיק חייב לשלם באונס (כמבואר בהערה[8]), וכן נחלקו האחרונים מה היא שיטת הרמב"ם והמחבר בדין מזיק באונס (כמבואר בהערה[9]), כך שהמוחזק יוכל לומר קים לי כדעת הפוטרים במזיק באונס. וכך פסק מהרש"ם (חלק ד סימן כז).

לכן, נזק שנעשה באונס - התלמיד יהיה פטור מלשלם.

 

 

חיוב תשלום על נזקי גרמא

הגמ' במסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב כותבת: "א"ר טובי בר מתנה, זאת אומרת: גרמא בניזקין אסור". וכן מבואר במסכת בבא קמא בדף ס עמוד א שגרמא בנזיקין - פטור רק מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמיים, דהיינו הבית דין אינם יכולים לחייבו לשלם, אבל הוא חייב לשלם בכדי לצאת ידי חובת שמים.

בירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ו הלכה א) מובא: "ואין השמים מוחלין לו עד שישלם". דהיינו הבית דין אינם יכולים לחייבו לשלם, אבל הוא חייב לשלם בכדי לצאת ידי חובת שמים[10].

הרמ"א בסעיף ג כתב בשם הרשב"א (סימן צט): במקרה בו הנזק מצוי, יש לנדות בדיני גרמא עד שיסלק את הנזק. דהיינו, מעבר לאיסור שיש בנזק גרמא, יש גם חיוב לסלק את הנזק. הטעם לכך הוא שהמזיק בגרמא פטור רק מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים, דהיינו על המזיק לפצות את הניזק בכדי שיסלח לו ולא יתחייב בידי שמיים[11].

מכיוון שיש חיוב כלפי שמיא במזיק בגרמא, נראה שיש מקום לחייב תלמיד שהזיק בגרמא בפשיעה (דהיינו ברשלנות) עד כדי שני שליש מסכום החיוב[12].

ניתן לחזק את חיוב התשלום בנזקי גרמא ע"י כתיבת חוזה מראש על חיוב ברשלנות גם כאשר ההיזק נעשה בגרמא.

בהיזק מצוי בישיבה - ניתן לחייב ע"פ שיטת הריצב"א (תוס' במסכת ב"ב בדף כב: ד"ה זאת אומרת) - הריצב"א הגדיל את טווח החיוב, שגם בנזקי גרמא (דהיינו נזק עקיף) - הריצב"א יחייב במידה והנזק הוא מצוי ושכיח. הטעם שגרמי חייב, הוא מכיוון שהחכמים קנסו בהיזק המצוי ורגיל לבוא, בכדי 'שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין'. (אם כי יש לציין, שבשיטת הריצב"א יש קולא, בכך שלדעתו החיוב אינו מהתורה אלא רק קנס מדרבנן). וכ"פ הרמ"א בסימן שפו סעיף ג[13].

 

 

כיצד מתבצע השומא

המזיק חפץ מסוים - צריך לשום כמה החפץ היה שווה בשעה שנעשה הנזק, (צריך לשים לב שאם מדובר בחפץ משומש - לא שמים את שווי החפץ כפי מחיר חפץ חדש, אלא כפי מחיר חפץ משומש), וכמה החפץ שווה לאחר הנזק ואת ההפרש יש לשלם.

בכדי לבצע את השומא, צריך שיהיו שלושה שישומו את החפץ הניזוק. ואם השמאים חלוקים בניהם - הולכים אחר הרוב כמו בבית דין, ואם כל אחד מהשמאים אומר סכום אחר - הולכים אחר הסכום הממוצע שבניהם[14]. (כמבואר בסימן קג סעיפים א-ב).

 

ישנן מספר דרכים כיצד לשום חפץ משומש (מחיר החפץ בשעה שנעשה הנזק):

  • א. יש דיינים ששמים בדרך הבאה (כך שמים בבית דין של הגר"נ קרליץ): המזיק מוצר ולא ניתן לתקנו (או שלא שווה לתקן) והמוצר כעת לאחר ההיזק לא שווה כלום, צריך לבדוק את שוויו כמוצר משומש במועד שלפני ההיזק. לצורך כך יש לבחון כמה המוצר עלה, וכן צריך לבדוק כמה זמן בממוצע מחזיק אותו מוצר, המזיק ישלם את מחיר המוצר פחות זמן השימוש. (למשל מוצר ששווה מאה שקלים, ומחזיק מעמד במשך עשר שנים, יוצא ששווי המוצר יורד בכל שנה בעשרה שקלים, ואם לאחר שלוש שנים המוצר הוזק בצורה בה לא ניתן לתקנו והמוצר גם לא שווה כלום - המזיק ישלם שבעים שקלים).
  • ב. יש דיינים הסבורים שיש להוריד עוד עשרים אחוזים, שכן יש לניזק הנאה מחפץ חדש יותר מאשר החפץ הישן שכעת ניזוק. (בדוגמא הנ"ל, המזיק ישלם חמישים ושישה שקלים, דהיינו עוד עשרים אחוזים פחות משבעים שקלים).
  • ג. יש דיינים ששמים כך: יש לשאול את הניזק, איזה סכום היית מוכן לשלם בשביל שיחליפו לך לחפץ חדש, ואת הסכום הזה יש להפחית מהמחיר של החפץ החדש[15].
  • ד. יש דיינים ששמים כך: יש לשאול את הניזק, אילו למשל ההוצאה לפועל הייתה מעקלת לך את החפץ שניזוק - איזה סכום היית מוכן לשלם בכדי לפדות את החפץ[16]. (יתכן ומגיעים לאותה תוצאה ע"פ שתי השיטות האחרונות).

 

כמובן שבמידה והמוצר לאחר ההיזק שווה סכום מסוים - יש להפחית גם סכום זה מתשלום המזיק. (למשל המזיק גביע מכסף בצורה בה לא ניתן לתקנו, עדיין יש שוויות לגביע, והמזיק ישלם את שוויי הגביע לפני ההיזק פחות סכום המעות ששווה הגביע).

לפעמים שומת המוצר קשה, צריך להביא אנשי מקצוע (שמקבלים תשלום על הערכתם), ונוצרים חילוקי דעות בין הצדדים לגבי זהות השמאי וכו', במצבים אלו עדיף לעשות פשרה הקרובה לדין, כך שהדיינים לאחר בירור פשוט יוכלו להעריך את המוצר ולקבוע סכום שקרוב לשומת החפץ.

 

 

הענשת תלמידים

הגמ' במסכת סנהדרין דף מו עמוד א כותבת: "תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה. ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה".

המשנה במסכת מכות דף ח עמוד א כותבת: "אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד".

הגמ' במסכת מכות דף י עמוד א כותבת: "מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון"[17]. ובמסכת חולין דף קלג עמוד א מובא: "דאמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון - נופל בגיהנם".

הפתחי תשובה בסימן תכד ס"ק ד כתב בשם שבות יעקב (חלק ג סימן קמ): מלמד שכעס על תלמידו והיכהו עד שגרם לו נזק - המלמד פטור מכל תשלום, וכדברי המשנה במסכת מכות (שם).

השבות יעקב הוסיף: אין לומר כי האב והמלמד פטורים רק מגלות, אך חייבים בתשלומי הנזק, שכן הגמ' כתבה שהם פטורים מכיוון שעשו מצווה, וא"כ יש לפטור אותם גם מכל תשלומי הנזק.

עוד כתב השבות יעקב: המשנה דימתה את האב והמלמד לשליח ב"ד, ששלושתם הושוו זה לזה, ובשליח ב"ד, המחבר בסימן ח פסק, שפטור אם הזיק. וכן מובא בתרומת הדשן (סימן ריח), שיש לפטור לא רק אב ומלמד, אלא יש לפטור כל אדם שכפוף תחת ידו, שיכול הוא להכות ולהפרישו מן העבירה.

למרות ששליח ב"ד שהיכה בזעם - חייב, כמובא בתשובות ראנ"ח (חלק א סימן קיא), בכ"ז מלמד שהיכה בזעם - פטור, שכן אורייתא מרתחא ליה, "בפרט שהוא בצער גדול, כשלומד עם תלמיד ואינו משים לב על תלמודו, יש לפוטרו מכל, אבל מ"מ בכדי שלא יהא רגיל לעשות כן, ולמגדר מילתא פסקתי שישלם שכר הרופא".

שולחן ערוך הרב (יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק א סעיף ו) כתב: מגיל שש עשרה עד גיל עשרים וארבע, מוטל על האב "לכופו לעסוק בתורה, וכן להדריכו בדרך מוסר ויראת שמים בכל דרכיו והנהגותיו, בעוד ידו תקיפה על בנו".

 

האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קג) הביא מספר כללים לענישת תלמידים:

  • א. ניתן להעניש רק כאשר יש ידיעה ברורה ולא על חשד.
  • ב. לא ניתן להסתמך על אומדנה בכדי להעניש.
  • ג. הסמכות למלמד להעניש היא כמו הסמכות לב"ד לחייב, לכן לא ניתן להעניש ללא הוכחות ברורות.
  • ד. ניתן להעניש תלמיד שמתעצל ולא מממש את כל כוחותיו[18].
  • ה. למלמד יש נאמנות בנתונים שאומר על תלמידיו, ולא צריך להביא עדים או הוכחות. נאמנות זו דומה לאמור בסימן לה סעיף יד.
  • ו. כאשר יש למלמד חשד כנגד תלמיד - לא יעניש אותו, אלא "צריך לדבר בדברי מוסר ודברים המקרבים לתורה ומרחקים מהדבר שחושד".
  • ז. גם כאשר צריך להעניש יש להעניש "בישוב הדעת, ולא בכעס ורוגזה".
  • ח. אין להעניש תלמידים על ביטול תורה בסדר, "שהקלקול הוא ודאי, והתועלת מזה הוא רק ספק, ולפעמים הוא רק ספק רחוק, ולכן יש לבקש עונשים אחרים ולא בבטול תורה".
  • ט. האגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן ל) הוסיף: אם יש הפרעה לאחרים - ניתן להוציא מהכיתה, "אבל לא שילך ויסתובב בחוץ, אלא או שילך הביתה, או שישב בחדר המנהל וכדומה".
  • י. אסור לאיים על תלמידים בענישה כללית (כמבואר במסכת שמחות פרק ב הלכות ד-ו). איסור זה חל גם על תלמידים מעל גיל שלוש עשרה ולא רק על קטנים.
  • יא. מותר לקבוע גבולות לענישה ספציפית שאין בה סכנה וחשש.
  • יב. מומלץ לוותר לתלמיד על ענישה בפעם הראשונה, בתנאי שהתלמיד יבטיח שלא יחזור על מעשהו.
  • יג. שבט הלוי (חלק י סימן קסב) כתב: "בתחלה מעוררים אותן באהבה, ואם רואים שאינו מועיל - מותר לכעוס... כמובן שכעס הזה באופן שהמוכיח או המחנכת יש לו פקוח על עצמו, ולא יאבד יושר הדעת, שלא יכנס בגדר כעס בעלמא".
  • יד. נסיים בדברי החזון איש (או"ח סימן נו בס"ק ד): "ההכרח להשתמש בעונשים (הוא בכדי) להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל, אבל העונש צריך להעשות מתוך יגון עמוק".

 

נזיפה בתלמידים

בגמרא במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב מובא: "תנו רבנן: (ויקרא פרק כה פסוק יז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר (שם פסוק יד): וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ (אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו) - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים".

"הא כיצד? אם היה בעל תשובה - אל יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים - אל יאמר לו: 'זכור מעשה אבותיך', אם היה גר ובא ללמוד תורה - אל יאמר לו: 'פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה'. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו - אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (פרק ד פסוקים ו-ז): הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ, זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד". (אילו היית באמת ירא שמים - ה' לא היה מביא עליך רעות).

כמובן, כאשר יש צורך חינוכי מובהק, וודאי שצריך להזכיר לתלמידים את מעשיו הראשונים, אך לעשות זאת מתוך זהירות ושמירה על כבודו, כדי שחלילה לא להגיע לידי איסור הונאת דברים.

 

 

מבחן מול כל התלמידים

אסור לבחון תלמיד בכיתה (מול כל התלמידים), כאשר ברור שהוא לא יודע את התשובה, ובכך תגרם בושה לתלמיד. וכך מובא במסכת בבא בתרא בסוף דף פא עמוד א: ר"ש בן אליקים שאל את רבי אלעזר שאלה, ר"א ענה לו: "דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם - תשאלני בבית המדרש כדי לביישני"?

וכך פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יד הלכה יד): "נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה: מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה". וכ"פ המחבר בחושן משפט סימן רכח סעיף ד.

המחנך רשאי וצריך לבחון ולשאול כאשר כוונתו לחדד את תלמידיו, כמבואר במסכת ברכות דף לג עמוד ב: "ורבה נמי - לחדודי לאביי הוא דבעי". כך פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ו): "ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים, ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזם". וכ"פ המחבר ביורה דעה סימן רמו סעיף יב.

 

 

החרמת חפצים

המחבר ביורה דעה סימן רמה סעיף י כתב (ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף כא עמוד א): "לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה".

הרמב"ם (הלכות גניבה פרק א הלכה י) כתב: "ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגנבה כפי כח הקטן, כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין". וכ"פ המחבר בסימן שמט סעיף ה.

הר"ן (מסכת כתובות דף נ עמוד א) כתב: "ואפשר דמתורת כפייה נמי יורדין לנכסיו, דעד שאתה כופהו בגופו - כופהו בממונו". וכן כתב הריטב"א (מסכת כתובות דף פו עמוד א).

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה י) כתב: "חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות... ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם". מכאן שהכאה חמורה מאיבוד ממון, ואם התירו הכאה - וודאי שהתירו החרמת ממון ע"פ ההגבלות שיובאו לקמן.

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ז הלכה ז) כתב: אדם שהכניס חפצים לבית חברו ללא רשות, או שהטעה את חברו ובגלל ההטעיה קיבל רשות להכניס חפצים לרשות חברו (ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב) - יכול בעל הבית לסלק את חפציו, ואף לשכור על חשבונו פועלים "שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק". הרמב"ם הוסיף: ממידת חסידות ליידע את השוכר או את הנכנס ללא רשות שהוא עומד להוציא את חפציו לרשות הרבים, זאת משום השבת אבידה לבעליה. וכ"פ המחבר בסימן שיט סעיף א. אומנם לדעת הרא"ש (סימן כו) יש חיוב להודיע לפני הפינוי ולא רק ממידת חסידות כדברי הרמב"ם[19]. וכ"פ הרמ"א.

מכאן ניתן ללמוד על תלמיד שמכניס חפצים שהישיבה אוסרת, שניתן לאחר יידוע לקחת את החפצים. (אם ניתן להפקירם - ק"ו שניתן לקחתם ולהחזירם במועד מאוחר יותר).

החרמת חפץ מותרת רק מדין חינוך, לכן יש לקצוב את הזמן שבו החפץ יהיה ביד המחנך. התלמיד צריך לדעת מתי החפץ יחזור אליו.

 

 

חפץ שהוחרם ואבד

מחנך שהחרים חפץ והחפץ אבד, האם נחשב לשומר חינם, או בגלל שהוא מקבל משכורת על עבודתו נחשב לשומר שכר וחייב על גניבה ואבידה? (בכדי להיעשות שומר, צריך לבצע קניין, כפי שפסק המחבר בסימן רצא סעיף ה[20]).

הפתחי תשובה בסימן שג ס"ק א כתב בשם המחנה אפרים (סימן לא): דין משרת בבית, כדין שומר חינם, למרות שהוא מקבל שכר, שכן שכרו אינו על השמירה אלא על שירות הבית. אבל מדברי הקצות בס"ק ו משמע, שאם המשרת נוטל שכר - דינו כשומר שכר.

הקצות כתב בשם מהרש"ך (חלק ב סימן פה): דין משרת כדין שומר חינם, וכפי שכתב המחנה אפרים, השכר שנוטל המשרת אינו עבור השמירה, אלא עבור העבודה[21]. על כך כתב הקצות: דין המשרת כדין שומר שכר, ולמרות שהשכר הוא על העבודה ולא על השמירה, בכ"ז מכיוון שהמשרת מקבל שכר על עבודתו, וחלק מעבודתו זה לעזור בסחורה, חלים עליו דיני שומר שכר.

המחנך יכול לומר קים לי כדעת המחנה אפרים ומהרש"ך, כך שדינו כמו שומר חינם ופטור על גניבה ואבידה.

מחנך שהניח את החפץ במקום שאינו שמור, למרות שלא ניתן לחייבו מדיני שומרים - ניתן לחייבו מדיני אדם המזיק, במידה ויגרום לנזק לחפץ הנשמר, (בתנאי שהמחנך עשה מעשה בגוף החפץ), כמבואר בדברי הנתיבות בס"ק ז.

הנתיבות בס"ק יד כתב: אדם שלקח חפץ של חברו ושכח היכן הניחו - יש לדונו כדין אדם המזיק ולא בדיני שומרים. לכן גם אם הייתה שמירה בבעלים - חייב לשלם. או ששמר על דברים שאין עליהם דיני שמירה, (כגון שטרות, צ'יק) - חייב לשלם. וכן גם במקרה בו לא חל עליו דיני שומר, (כגון שלא משך), בכ"ז ניתן לחייבו. שכן החיוב הוא לכל אדם ולא רק לשומרים. (אומנם הב"ח בסימן סו ס"ק לט חולק. ואכמ"ל).

הסמ"ע (שם) כתב בשם תרומת הדשן (סימן שלג): שומר שלא יודע אם החפץ נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה - מתוך שאינו יכול להישבע משלם.

בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן קמח) מובא: רק בשומר אנו אומרים ששכחה נחשבת לפשיעה, אבל בשאר הדינים, יש לומר ששכחה נחשבת לאונס[22].

 

 

פטור שאלה בבעלים במחנך ותלמידים

התורה (שמות פרק כב פסוק יג) כותבת: "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ, וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת, בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם". ע"פ גזירת הכתוב שואל פטור כאשר בעליו עמו, דהיינו אם בתחילת ההשאלה המשאיל עבד עבור השואל (בחינם או בתשלום, ואפ' פעולה פשוטה של הבאת כוס מים) - השואל פטור מלשלם אפ' על פשיעה בשמירה על החפץ. (להלכה נפסק כמ"ד שבעליו עמו פטור גם כאשר השומר פשע בשמירה על החפץ). אומנם אם בנקודת ההתחלה המשאיל לא עבד עבור השואל - לא נחשב כבעליו עמו, למרות שבשעה שבה נגרם הנזק המשאיל עבד לשואל - השואל חייב באונסים ואין פטור של בעליו עמו. (הפטור של בעליו עמו שייך בכל השומרים ולא רק בשואל).

דין בעליו עמו מאוד קשה להבנה בשכל, זו גזרת הכתוב שהשואל פטור למרות שבעצם זה לא הגיוני שהמשאיל עשה לשואל טובה (למשל, הביא כוס מים[23]) ובגלל אותה טובה השואל פטור מלשלם אפ' על פשיעה[24].

הגמ' במסכת בבא מציעא דף צז עמוד א כותבת: "אמר רבא: מקרי דרדקי, (מלמד של ילדי העיר) - ...כולהון בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמו". (אם מלמד ישאיל חפץ לאחד מתושבי העיר, יש לשואל פטור של בעליו עמו, שכן בשעת תחילת ההשאלה המחנך עבד עבור בני העיר, לכן כל שואל הגר בעיר פטור מלשלם על שמירת החפצים).

 

הרא"ש (סימן ז) ע"פ מסקנת הגמ' הביא שלוש הלכות (וכ"פ המחבר בסימן שמו סעיף יג):

  • א. רב שיכול לקבוע איזו מסכת התלמידים ילמדו, ואף יכול גם באמצע המסכת לשנות את הלימוד למסכת אחרת - התלמידים משועבדים לרב ואם הרב ישאיל מהם הוא ייפטר מדין בעליו עמו.
  • ב. רב שלא יכול להחליף מסכת משמע שהוא משועבד לתלמידים, לכן אם הם ישאילו ממנו הם ייפטרו מדין בעליו עמו.
  • ג. אם צריך את הסכמת שניהם, דהיינו הרב לא יכול להחליף ללא הסכמת התלמידים וגם התלמידים לא יכולים לשנות ללא הסכמת הרב - אין אף אחד מהם משועבד לשני וכלל אין פטור של שאלה בבעלים.

ע"פ דברי הרא"ש נראה לומר, שאם המחנך שאל חפץ מתלמידים, הוא פטור גם על פשיעה שהרי יש בסמכותה של הישיבה להחליף את המסכת הנלמדת כך שהתלמידים משועבדים לישיבה ויש פטור של בעליו עמו.

לפטור של בעליו עמו יש נ"מ בכל דיני שומרים (ולא רק בשואל), לכן גם אם נאמר כדברי הקצות שיש למחנך דין של שומר שכר בחפץ שהוחרם, בכ"ז יש פטור אפ' על פשיעה בשמירה מדין בעליו עמו.

אומנם למעשה יש להסתפק בגלל דברי הנתיבות בס"ק ד, הנתיבות צמצמם את הפטור של בעליו עמו רק למחנך שעובד בחינם, אבל מחנך שעובד בתשלום הוא תמיד משועבד לתלמידים[25], כך שהדין מתהפך, ואם הוא ישאיל חפץ לתלמידים, גם אם הם יפשעו בשמירת החפץ, הם יהיו פטורים מלשלם מדין בעליו עמו.

וכך כתב הנתיבות בספרו מקור חיים (ביאורים סימן תכט ס"ק א): "אבל רב שהוא שכור לתלמיד לעולם - הרב מיקרי שאיל להתלמיד".

 

 

לבקש מתלמיד שילשין

נחלקו הפוסקים, האם ראוי למלמד לומר לתלמיד שילשין על חברו.

האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קג) כתב: מכוער לבקש מתלמיד שילשין על חברו. "ובדבר אם רשאי המלמד לומר לתלמידים שאם יודעין מי עשה את דבר הגנאי יודיע לו - הוא דבר מכוער לעשות כן דזה יגרום שיקילו בלשון הרע".

אומנם "הא שייך זה כשמתעורר מעצמו לספר להרב כדי שיוכיחו, ולא כשהרב יגזור על תלמידיו שיספרו לו אם יודעים דבר מגונה אף כשהתלמידים הם גדולי עולם, ואצלינו לא שייך להחשיב בכלל שהוא לשמה אף בגדולים וכ"ש שלא שייך זה בקטנים".

אבל בספר תשובות והנהגות (כרך א סימן תתל"ט) מובא: מותר לבקש זאת מהתלמיד בתנאי שהמלמד הדגיש את חומרת איסור לשון הרע וציין שמותר לדבר לשון הרע לתועלת. (חפץ חיים כלל י

הפרט החמישי).

 

 

רעש בלילה

המשנה במסכת בבא בתרא דף כ עמוד ב כתבה: שכנים יכולים להתנגד שלא יוכל אדם להכניס קונים לביתו, בגלל קול הנכנסים והיוצאים, ("יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין"), אך אדם יכול לעבוד בתוך ביתו ולמכור בשוק, כך שאין קונים הנכנסים ויוצאים בתוך ביתו, אלא נשאר רק הרעש שיש תוך כדי עבודה. ("ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים").

הראשונים התקשו בהסבר המשנה: מה ההבדל בין הרישא ובין הסיפא, מדוע ניתן למחות כנגד קול של אנשים הנכנסים ויוצאים, אך לא ניתן למחות כנגד קול פטיש ורחיים, הרי הם מרעישים יותר?

  • א. שיטת הרשב"א (דף כ: ד"ה חנות) - לא ניתן להתנגד לעבודה מהבית, לא ניתן להתנגד בגלל רעש, ורק ניתן להתנגד שלא יכנסו קונים. ניתן להתנגד לפגיעה בפרטיות ולא לרעש, שכן מותר לאדם להשתמש בתוך רשותו, ועל הניזק להרחיק את עצמו. נמצא אפוא, הרישא והסיפא של המשנה עוסקים בסוגי היזק שונים: הסיפא מדברת על הזכות שיש לאדם להשתמש בתוך ביתו, אבל הרישא מדברת על היזק ראייה ופגיעה בפרטיות, (לעולם לא ניתן למחות בגלל רעש, ולא משנה אם זה רעש הבא מן הנכנסים והיוצאים או רעש הבא מפטיש, אלא רק ניתן למחות על היזק ראייה). הבית יוסף כתב שדברי התוס' (ד"ה וגרדי) מטין לדעת הרשב"א.
  • ב. שיטת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ו הלכה יב) - הרמב"ם הסביר אחרת את המשנה, לדעתו המשנה לא התייחסה לשני סוגי היזק שונים, אלא היא התייחסה לדיני חזקה בהלכות שכנים: המשנה התירה לעבוד מתוך הבית ולמכור בשוק - רק למי שכבר הוחזק בכך[26], אך מי שלא הוחזק בכך - השכנים יכולים להתנגד שיעבוד, בגלל הרעש. דהיינו המשנה כתבה שאין חזקה להכניס קונים לבית, שבזה תמיד ניתן להתנגד, אך יש חזקה לעבוד מתוך הבית.

המחבר בסעיף ב פסק כדעת הרמב"ם. הנתיבות בס"ק א ביאר: יש לחלק בין רעש משתנה ובין רעש קבוע. ניתן למחות כנגד קול של אנשים הנכנסים ויוצאים, כי בכל יום יש אנשים אחרים, כך שאין חזקה על רעש של אנשים שונים שנכנסים ויוצאים, שכן יש לדמות זאת לקוטרא שאין חזקה כנגדו, (תמיד ניתן לומר חשבתי שאוכל לסבול את העשן אך אני רואה שאיני יכול לסבול וכעת אני מוחה). אבל יש חזקה כנגד רעש אחיד של קול פטיש.

  • ג. שיטת התוס' (דף כא. ד"ה גרדי) ע"פ ביאור הסמ"ע בס"ק י - המשנה גם ברישא וגם בסיפא מדברת על רעש, אלא יש לחלק בין רעש הנעשה בבית ובין רעש הנעשה בחצר. ברישא מדובר על רעש הנעשה בחצר השותפים, לכן ניתן למחות, כי גם לשותף השני יש בעלות על החצר, אבל בסיפא מדובר על רעש הנעשה בביתו או בחנותו, ולא ניתן למחות על רעש הנעשה ברשותו.
  • ד. מהרלב"ח (סימן צז) הסביר: המשנה דיברה על מציאות בה לא ברי היזקא. החילוק הוא האם ניתן לתקן ולמנוע את ההיזק. לגבי המכירה יש אפשרות למכור בשוק, לכן המשנה ברישא אסרה למכור בביתו, אך לגבי הכנת העבודה, (הייצור), יכול האומן לעבוד בביתו והשכנים לא יכולים למחות כנגדו, שכן אין אפשרות לתקן באופן אחר.

הדרכי משה בס"ק ב כתב בשם ריב"ש (סימן קצו): אדם חולה - יכול להתנגד לרעש, (לשיטת הרשב"א), והמשנה דיברה רק על אדם בריא, שאינו יכול להתנגד לרעש.

לסיכום פרק זה, לדעת המחבר, אם אדם הוחזק לעשות רעש - שוב אין השכנים יכולים להתנגד. לדעת הרמ"א, גם לכתחילה ניתן להרעיש ואין השכנים יכולים למחות, אא"כ מדובר בשכן חולה[27]. אומנם צריך להדגיש, גם למחבר מדובר רק על רעש שלא מגיע משימוש יומיומי בבית, כגון הכאת פטיש וכד', אבל וודאי שלא ניתן להתלונן על רעש נורמאלי שיש לאדם בתוך ביתו, כגון רעש מילדים, או רעש ממכשירי אפייה, או רעש של מזגן ממוצע.

וכך כתב החזון איש (ב"ב סימן יג אות יא): "אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים, ולפעמים תשמישם ודיבורם משמיע קול שמפריע את החולה - אינו יכול למחות אף אם החולה קדם, ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו".

אבל אם נגרם לשכנים צער וכאב נפשי כתוצאה הרעש ומההפרעה בשינה, יש בכך משום איסור לא תונו. במשנה ובגמ' במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב מובא: אדם שגורם צער וכאב נפשי לחברו - עובר על הונאת דברים. הונאת דברים חמורה מהונאה ממונית בגלל שלושה דברים: א)- באונאת דברים מוזכר ויראת מאלקיך. ב)- אונאת דברים גורמת צער בגוף האדם ולא רק בממונו. ג)- אונאת דברים לא ניתנת לתיקון. (ניתן לפצות על הונאה ממונית, אך קשה לפצות על כאב נפשי).

 

 

למחות כנגד ישיבה

שכנים לא יכולים למחות כנגד ישיבה או תלמוד תורה. וכך מבואר בדברי המחבר (יורה דעה בסימן רמה סעיף כב, ע"פ דברי הרמב"ם הלכות ת"ת פרק ב הלכה ז): "אחד מבני החצר או מבני מבוי שביקש ליעשות מלמד תינוקות - אין שכניו יכולים למחות בידו. וכן מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו, כדי שיביאו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה - אין יכולים למחות בידו, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיהו מב כא)".

החזון איש (אמונה וביטחון פרק ג ס"ק א) הסביר: "ההלכה הכריעה דקנאת סופרים תרבה חוכמה, ויסוד הזה נעלה מחיותא דאנשים פרטיים".

הפתחי תשובה בס"ק ב בשם הלבוש סייג: ההיתר לפתוח תלמוד תורה הוא רק אם נגרם רעש סביר בבניין משותף, אבל אם נגרם רעש "שאין דעת רוב העולם סובלתו" - יכול כל שותף למנוע הקמת תלמוד תורה. (הלבוש התייחס למקומות בהם גרים ביחד בחורף, שאז יש רעש בלתי נסבל לשותפים, ואם לא התנו מלכתחילה - ניתן למנוע. מכאן ניתן ללמוד בכל בנין משותף, שכל דייר לא השתתף על דעת הכי שיהיה רעש בלתי נסבל).

הישיבה מחמירה על עצמה ומקפידה שלא יהיה רעש בשעות הערב. - צריך להרחיב על כללי הישיבה בנושא רעש.

 

 

אחריות הישיבה על חפצים שנגנבו לתלמידים

הרשב"א (חלק ה סימן קסו) כתב: אין למלמד דין שומר כלל בספרים שנמצאים בכיתתו, שהרי לא קיבל על עצמו להיות שומר, וגם לא עשה קניין. הרשב"א הביא לכך מספר טעמים. כך שכלל אין כל אחריות לישיבה על חפצים שנגנבו מתלמידים.

מעבר לכך, ע"פ הנחיות ראש הישיבה על כל חדר לנעול את החדר. אי נעילת הדלת נחשבת כרשלנות, וההשלכות על כך הן על חברי החדר שלא נעלו.

להנחיה זו יש מקור הלכתי מדברי תרומת הדשן (סימן שלג, מובא בדרכי משה סימן רצא ס"ק יג): שומר שמניח את הפיקדון בחדר פתוח שכל אחד יכול להיכנס לחדר (כגון חדר בפנימייה), למרות שמי שנכנס לחדר אינו בחזקת גנב - נחשב לפשיעה וחייב אם הפיקדון נגנב. וכ"פ הרמ"א בסעיף כא.

 

 

דיני מחנך

על אישיותו של רב ומחנך נאמר בגמ' במסכת חגיגה דף טו עמוד ב: "והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו".

המחנך צריך להתייחס לתלמידיו כאילו הם ילדיו, וכדברי הגמ' במסכת סנהדרין דף יט עמוד ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו".

על המחנך לחשוב על תלמידיו גם מעבר לשעות העבודה, וכך נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות". הגמ' הביאה דוגמא לרב שמואל בר שילת, שחשב על תלמידיו גם כאשר עבד בגינתו.

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק יג הלכה ז) כתב: "כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו - כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד". וכ"פ המחבר בסימן שלז סעיף כ[28].

הדרכי משה (סימן שלג סק"ג**) כתב בשם המרדכי (שם): אסור למלמד לעבוד בעוד עבודה מעבר ללימודו. בירושלמי (מס' דמאי פרק ז הלכה ג) מובא, שאסור למלמד להיות ניעור הרבה בלילה, וכן אסור למלמד לסגף את עצמו במאכל ומשתה. וכ"פ הרמ"א בסעיף ה.

 

 

פיטורי מלמד

הסמ"ע בס"ק טז כתב בשם הרא"ש (כלל קד סימן ד): "ששאלת: מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו? דע, כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו - אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, אם אינו פושע במלאכתו".

מדברי הרא"ש מבואר, מעסיק לא יכול לפטר מלמד בתוך זמנו. בספר שורת הדין (חלק א עמ' רפז) מובא: היום מנהג המדינה הוא שניתן לפטר מורים, רק עד שלושים ואחת במאי. כך שלאחר זמן זה, המורה נחשב כמועסק לשנה הבאה, ולא ניתן לפטרו, שזהו תוך זמנו. (אא"כ פשע במלאכתו).

בפסקי דין רבניים (חלק ח פס"ד בעמוד 129) מבואר, כי במידה ופיטרו מלמד בתוך זמנו - צריך לשלם לו את כל שכרו, דהיינו כל שכר העבודה עד סיום השנה.

וכן כתב החזון איש (ב"ק סימן כג אות ב): "אם איכא מנהג - הולכין אחר המנהג, דסתמא הוי הפסיקה כמנהג המדינה. וכן אם יש דינא דמלכותא, י"ל דסתמא סמכו כפי דינא דמלכותא".

"...עוד נראה, דאם לפי הנהוג במקום, יש צורך למצוא מקום לעבודה - סתמא שכרו לאותן הימים המצטרכים להשתדלות. ומיום שהודיעו שהוא חוזר - צריך לקבוע ימים לחיפוש עבודה לפי ראות עיני הדיין".

וכן פסק הרדב"ז (סימן רפה): לא ניתן לפטר מלמד, גם כאשר מצא מלמד טוב ממנו.

המחבר (יורה דעה סימן רמה סעיף יח) כתב: "אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות, ובא אחר טוב ממנו - מסלקין הראשון מפני השני". (ע"פ דברי רב דימי במס' ב"ב בדף כא עמוד א. וכ"פ הרא"ש פ"ב סימן ט).

בספר שורת הדין (שם) מובא: המחבר ביורה דעה, לא נכנס לפרטי דיני פועל, אלא דיבר על דיני מלמדים, שניתן לפטר מלמד ואין לחשוש לחשש של רבא (במס' ב"ב בדף כא.) שאסר לפטר, כדי שלא תזוח דעתו של המלמד החדש, שיחשוב שהוא המורה הטוב יותר, אלא ניתן לפטר מלמד, משום שקנאת סופרים תרבה חוכמה. (כדברי רב דימי). אומנם ביורה דעה כלל לא נכנסו לדיני פועלים המובאים בחושן משפט. כך שניתן לפטר מלמד רק כפוף להלכות פועלים. דהיינו רק בסיום זמן השכירות ולא בתוך זמנו[29].

האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עז) כתב: לא ניתן פטר מלמד ללא טענה. במידה והמלמד עבד מספר שנים במוסד - יש לו ראיה שהוא מלמד טוב, כך שעל המעסיק להביא ראיה ברורה מדוע כעת אין הוא ראוי להיות מלמד. האגרות משה חידש: אפ' אם המעסיק התנה עם המלמד שיוכל לפטרו - התנאי אינו תקף, כל עוד שהמלמד עושה את עבודתו נאמנה. (בניגוד לדיני פועלים שכל תנאי שבממון תקף).

החקרי לב (חלק א סימן מז) כתב: לא ניתן לפטר מלמד בגלל שיצא עליו לעז. שכן יש מחלוקת הפוסקים האם ניתן לפטרו, ובכל מקום שיש מחלוקת - המלמד נחשב למוחזק, והמעסיק אינו יכול לטעון קים לי כשיטה שניתן לפטרו.

החקרי לב הוסיף: "ובכל אלו העניינים, צריך דרישה וחקירה ומיתון רב ליראי ה' וחושבי שמו, לחוש הרבה מאוד שלא למהר ולעשות מעשה להוריד אדם מאומנותו. כי יש חשש עוון שפיכות דמים ממנו, מחמת צערו ובזיונו. וגם עוון שפיכות דמים ממש, ממנו ומאנשי ביתו מקיפוח פרנסתו. ולכן כל דיין ושופט בבא אליו דינים כאלו וכיוצא באלו, יש לו לעמוד בו, ולבקש כל טצדקי להבין הדברים על אמיתותן, לדון דין אמת לאמיתו, אולי יש שנאה וקנאה ונטירה ואויבים".

מעבר לכך, יש לדון בפיטורי ר"מ, האם יש לדונו כעובד של שררה, שלא ניתן לפטרו. כך מובא בפסקי דין רבניים (חלק ח עמוד 129): "הדעת נוטה ומסתבר כי ר"מ מגיד שיעור - דינו כמחזיק בשררה, ושמו מעיד עליו כי בשם ר"מ יכונה. ואף שבראש המוסד עומד ראש ישיבה ומנהל, שעל פיו מתנהלים כל העניינים, וכאילו עומד על גביו של הר"מ, אך כבודו של ראש הישיבה במקומו, ועם כל זאת אינו מוריד את שררותו של הר"מ, שגם לו שררה במידה מסוימת על מספר התלמידים בכתה שלו, שמחויבים בכבודו כדין תלמיד לרב, וזאת היא בבחינת אין מלכות נוגעת בחברתה, לראש הישיבה השררה והסמכות במידה רחבה ולר"מ שררה במידה מצומצמת"[30].

 

מורה שלא שומע להנהלה בנושאים חינוכיים - בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן עה) מובא: ניתן לפטר מורה שלא שומע להנהלה בנושאים חינוכיים. "אמנם בכל זה, מה שכתב כבוד תורתו ביפוי כח המלמד, שאין כאן טענות שהוא פושע בלימודיו, רק שיש למנהל שיטה חינוכית אחרת, מן המורה, ואינו נוח באופן שיטת הלימוד של המורה - לדעתי תקנתו זה קלקלתו, דלא הוי בזה יפוי כח להמורה, אלא אדרבה גרע כחו בזה, דזה הוי כמו דאיתא ברשב"א הנ"ל שם, בטענה שיעשה מלאכתו כראוי, דאם האמת כן - הדין עם הבעה"ב, כן הכא בודאי, כל מורה נכנס למשמרתו, אדעתא דהכי, לציית להמנהל, בעניני חינוך, ואף אם לא התנה בפירוש סתמא כפירושו (אם לא שיש להמנהל שיטה שלא כהלכה) בכה"ג, ועי' ש"ע ונו"כ (או"ח סי' נ"ג), דאל"כ בטל כח השלטון, ויוכל לבוא לידי הפקרות בכל המוסד, ואם שיטה חנוכית של המנהל, לא הוי שיטה דחויה, ושלא כהלכה, בודאי מחויב המורה לשנות שיטתו - שזה בידו - לשיטת המנהל, אבל בודאי אין לעשות דינא לנפשיה".

 

 

התפטרות של מלמד

הדרכי משה (סימן שלג סק"ג**) הביא מחלוקת ראשונים, האם התפטרות מלמד, חשובה כדבר האבד או לא. המרדכי (סימן שמג) כתב בשם ספר צפנת פענח: מלמד החוזר בו - נקרא דבר האבד, שכן הילדים מתבטלים כהבנת התוס' (מסכת ב"מ דף קט: ד"ה וספר) . וכ"פ הרמ"א בסעיף ה.

אך לדעת רבנו יואל, מלמד יכול לחזור בו, שכן דבר האבד אצל מלמד, זהו רק במלמד שמסביר בצורה מוטעית, וכפירושו של רש"י[31] (מסכת ב"מ דף קט. ד"ה מקרי).

הש"ך בס"ק כו כתב: הטעם מדוע מלמד לא יכול לחזור בו, בכל רגע שהילדים מתבטלים ולא לומדים תורה, נחשב כדבר האבוד. לאור זאת כתב הש"ך: אם ניתן למצוא מלמד מחליף - הרי שהראשון יכול לחזור בו. וכן גם יכול המלמד להתפטר בתקופת החופשה שהילדים ממילא בטלים. אומנם כתב הדרכי משה (מובא בהגהות אשרי סוף סימן ו): אם המושל גזר לא ללמוד - בעה"ב הפסיד.

 

 

 

[1] ע"פ ההגדרה זו, המעמד של בחור ישיבה בפנימייה, הוא כמו של קונה זכות לאכילת פירות, ללא בעלות על גוף הנכס, כך שאין שום זכות קניינית לתלמידים.

דין זה מבואר במסכת בבא מציעא בדף צו עמוד א: "דאיתמר: המוכר שדהו לחבירו לפירות (הקונה רק יכול להשתמש בנכס {=פירות}, אך אין לו בעלות על גוף הנכס): רבי יוחנן אומר: מביא וקורא, (הקונה מביא ביכורים מפירות השדה, ויכול לקרוא בפרשת הביכורים: "את האדמה אשר נתת לי", שכן קניין פירות כמו קניין הגוף, והוא נחשב לבעל השדה באותה תקופה). ריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא. רבי יוחנן אומר: מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".

הרי"ף (דף נה.) כתב ע"פ דברי הגמ' במסכת יבמות דף לו עמוד א: זהו אחד מתוך שלוש הלכות שנפסק בהם הלכה כר"ל שקניין פירות אינו חשוב כמו קניין הגוף. וכך גם נפסק להלכה בסימן רנז סעיף ה: "וקנין פירות - אינו כקנין הגוף".

[2] הגמ' במסכת בבא קמא בדף פד עמוד ב כתבה: הסמכות היום לדיינים שאינם סמוכים לדון ניתנת, מכיוון שהדיינים היום נחשבים כשליחים של דייני ארץ ישראל הסמוכים. צריך לציין שהגמ' הגבילה סמכות זו, כך שהדיינים כלל אינם יכולים לדון, אלא רק כאשר מתמלאים שני תנאים: א)- עניין מצוי. ב)- יש בו חסרון כיס. אבל במקרים בהם שני התנאים אינם מתקיימים - אין לדיינים שאינם סמוכים אפשרות לדון, שאין אומרים בהם שליחותייהו קא עבדינן.

[3] נחלקו הראשונים בדיני התפיסה: ר"ת (תוס' מס' ב"ק שם ד"ה ואי) הביא שני תנאים בכדי שהניזק יוכל לתפוס: א)- הניזק יכול לתפוס רק את החפץ או את הבהמה שבצעו את הנזק, אבל לא ניתן לתפוס מנכסי המזיק נכסים אחרים. ב)- התפיסה מועילה רק בשעת הנזק ולא אח"כ, שכן בשעת הנזק הוא שעת חימום, וחכמים הקלו בו שתפיסתו תקפה. אומנם יש קולא בשיטתו, שהניזק יכול לתפוס את החפץ המזיק בשעת ההיזק, למרות שהחפץ שווה יותר מכדי הנזק אבל אם החפץ או הבהמה הגיע לידי המזיק לפני שהניזק תפס - שוב לא יוכל לתפוס.

הרא"ש (מס' ב"ק פרק א סימן כ) סבור שניתן לתפוס מכל נכסי המזיק, ולאו דווקא את החפץ שהזיק. בנוסף, ניתן לתפוס בכל זמן. אומנם יש חומרא בשיטתו, שהניזק אינו יכול לתפוס יותר משווי הנזק, ואם תפס יותר מכדי נזקו - הב"ד יוציאו מידו את הסכום העודף על הנזק. הסמ"ע בס"ק יח כתב: מכך שהמחבר והרמ"א כתבו בפשיטות שמועילה תפיסה, משמע שהם פסקו כדברי הרא"ש, שכן אילו היו פוסקים כר"ת, היו צריכים להביא את חילוקיו. (וכך כתב הדרכי משה בס"ק ה במפורש).

הדרכי משה בס"ק ה כתב בשם המרדכי (מס' ב"ק סימן יד): בנזקי קרן - יש לפסוק כמו ר"ת, שכן על חצי נזק תם משלמים רק מגופו ולא מהעלייה, אבל בשאר קנסות ניתן לפסוק כמו הרא"ש.

[4] הר"ן (מסכת בבא בתרא דף ט עמוד א) כתב בשם ר"י מיגאש: "אדם חשוב הממונה על הצבור". וכך כתב ערוך השולחן (סימן רלא סעיף כח): "בד"א? בעיר שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור כמו רב העיר, אבל אם ישנו - אין התנאי של האומנים או של בני העיר מועיל בלא דעת החכם, דכיון שיש בהתקנה איזה הפסד ליחידים - צריך בזה הסכם חכם העיר, שיבין שראוי לעשות כן לטובת הכלל".

הרמ"א בסימן לז סעיף כב כתב בשם תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן ריד): "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים - הרי הן כדיינים, ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה".

[5] הרשב"א (מסכת גיטין דף לו עמוד ב) במפורש כתב שיש בסמכות החכמים גם להפקיר וגם להעביר לאדם אחר למרות שהוא עוד לא זכה בחפץ: "ומינה שמעי', דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפי' קודם שבא לידו, וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו, דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני, וזכה בו מיד ואף קודם שבא לידו - אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו, ואומרין ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה".

הגר"ע איגר (מהדורא קמא סימן רכא בס"ק ו) כתב בשם בנו האברך הרב רבי שלמה נ"י מווארשא": התורה נתנה כוח לחכמים רק להפקיר ממון, דהיינו "לסלק רשות בעלים ממנו, כמו שם (בפסוק) דעשאוהו חרם, אבל שיהיה כח בידם לומר שיהא קנוי לאחר - לא מצינו". הגר"ע איגר (סימן רכב בס"ק כא) כתב בתשובה לבנו: "יפה כוונת, וגם אנכי עמדתי בזה". הגר"ע הביא את דברי הרשב"א מהם משמע שהפקר ב"ד גם מקנה לאדם אחר.

[6] כך כתב הרמב"ם: "בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג - צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה".

ובהלכה ו: "הרי שגזרו בית דין גזירה, ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל - הרי זו בטלה, ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה".

[7] רש"י (מסכת ב"ק דף ד: ד"ה תנא אדם) כתב: המקור מהתורה לחיוב מזיק לשלם על היזק ממון הוא מהפסוק (ויקרא פרק כד פסוק כא): "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה".

הטור (סימן שעח סעיף א) כתב: יסוד האיסור להזיק את חברו הוא מדין גזלה, "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו - כך אסור להזיק ממון שלו, אפילו אם אינו נהנה, כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג - חייב לשלם".

היד רמ"ה (מס' ב"ב דף כו.) כתב: יסוד האיסור להזיק אדם גם בגרמא, הוא משום לפני עוור לא תתן מכשול, וכן מדין ואהבת לרעך כמוך. "דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול, ואי משום ואהבת לרעך כמוך".

הרש"ש (מסכת כתובות דף יח:) כתב: אדם מחויב בהשבת אבידה, ובכך למנוע מחברו היזק, ק"ו שמחויב לא להזיק את חברו.

בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רמא) מובא: "אמנם בניזקין מילתא אחריתי היא, דעיקור ענין נזיקים היא גדר למ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם, ואל תעמוד על דם ריעך וכתיב והיה עליך דמים".

[8] שיטת התוס' (דף כז: ד"ה ושמואל, ובמסכת בבא מציעא דף פב עמוד ב ד"ה וסבר, ובתוספות במסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב ד"ה חייב) - לא רק באונס גמור - המזיק פטור, אלא גם באונס הקרוב לאונס גמור - המזיק פטור. ורק באונס הקרוב לפשיעה - המזיק חייב. התוס' נתנו כלל מתי אנו מחייבים באונס ומתי פוטרים באונס: במקרה בו האונס דומה לגניבה - המזיק פטור, אבל במקרה בו האונס דומה לאבידה - חייב, שכן זהו אונס הקרוב לפשיעה, דהיינו מעשה הנזק אכן היה באונס, אבל קדמה לכך פשיעה שגרמה לאונס. (כלל זה מקורו בדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף צד עמוד ב).

שיטת הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) - אין לחלק בין אונס לאונס, ובכל האונסים יש לחייב. וכדברי הגמ' כאן שגם ברוח שאינה מצויה, חייב. הרמב"ן סיים: "וסוף דבר, כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין - אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם (ב"ק כ"ו ב'), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כ"ז א') - הרי הזכירו סוף האונסין כולם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע".

[9] המגיד משנה (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה א) הבין שהרמב"ם מחייב באונס גמור כפי שיטת הרמב"ן. הש"ך בס"ק א כתב: המחבר פסק כדעת הרמב"ם, שיש חיוב גם באונס גמור. אומנם הרמ"א כתב: "דווקא שאינו אנוס גמור". הש"ך העיר: "הלשון מגומגם", כי הרמ"א חולק על המחבר וסובר כתוס' שאין חיוב באונס גמור, כך שהיה על הרמ"א לכתוב זאת בשם י"א.

אבל הכסף משנה (שם) הבין, שהרמב"ם פסק כדעת התוס' לפטור באונס גמור. הכסף משנה הוכיח זאת מכך שהרמב"ם (שם הלכה ד) פסק: אדם שעלה בסולם, והשליבות היו מהודקות בצורה חזקה, ובכ"ז אחת השליבות נפלה והזיקה - פטור מלשלם על ההיזק - "משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים. וכ"כ שם הרב המגיד עצמו לדעת רבינו".

ע"פ דברי הגר"א בס"ק ג ניתן לומר שהמחבר פסק כדבריו בכסף משנה, שיש לפטור באונס גמור, המחבר בסעיף ג הביא את הפטור של נשמטה שליבה מתחתיו, שזהו הפטור לאונס גמור. הרמ"א מוסיף ומבאר את דברי המחבר ולא חולק עליהם. (בניגוד להבנת הש"ך).

הסמ"ע בסימן תכא ס"ק ח כתב: הטור והמחבר פסקו כדעת התוס' שיש לפטור באונס גדול. הדרישה (סימן שעח ס"ק א) חידש: גם המגיד משנה סבור בדעת הרמב"ם שאדם המזיק פטור באונס גדול. ומה שכתב המגיד משנה "וכבר כתבתי פ' ראשון דאונס גמור שכתבו ז"ל שהוא פטור והרב לא חילק" - צריך לגרוס: "והרב לא חולק", דהיינו גם הרמב"ם לא חולק אלא מסכים שבאונס גמור יש לפטור.

[10] המאירי (מס' ב"ק דף נו.) כתב: יש על המזיק חיוב ממוני לשלם, ואם אינו משלם - נקרא גזלן ופסול לעדות. היד רמ"ה כתב: יש איסור מהתורה להזיק ע"י גרמא, ונלמד ממצוות ואהבת לרעך כמוך, או מלפני עוור לא תתן מכשול.

רש"י (מסכת בבא קמא דף קד. ד"ה שכבר) כתב: אדם שחייב בידי שמים מגיע לו עונש בידי שמים, "ואף על גב דבי דינא לא מצו מחייבי ליה, אלא מניח לפניהם, מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם". וכך כתב הקצות בסימן לב: "אבל עונש בדיני שמים - ודאי אית ליה".

החזון איש (ב"ק סימן ה בס"ק ד) כתב: "והאי חייב בדיני שמים - אינו ר"ל דאסור לעשות כן, והעושה כן - עבירה היא בידו, וכדמשמע לכאורה מלשון רש"י בגיטין נג א, אלא ר"ל דאינו יוצא יד"ש עד שישלם".

[11] כנסת הגדולה (הגהות הטור סימן כח ס"ק כג) כתב: "כל מי שהוא חייב בדיני שמים - אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה. אם יקבל - מוטב, ואם לא - יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה: 'שמעוני רבותי, האי גברא פלוני - חייב בידי שמים, מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני, לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק'. ובס"ק כד כתב: "מי שחייב בדיני שמים ולא פרע - מותר לקרותו רשע".

[12] הקצות בסימן לב ס"ק א כתב: "וכמה מיני גרמא איכא שנפטר מתשלומין אפילו בדיני שמים - ואילו עונש ודאי אית ליה אפילו בגורם דגורם והוא פשוט".

[13] מכאן שניתן לחייב בכל נזק מצוי, גם במקרים שאינם מובאים בגמ', וכך גם משמע מדברי הסמ"ע בס"ק ח. אבל הש"ך בס"ק כד חלק על דברי הרמ"א וכתב: אין להוסיף בשיטת הריצב"א מעבר לדוגמאות המובאות בש"ס, או בדימוי מילתא למילתא, כך שהקנס יהיה מעין הדוגמאות המובאות בש"ס, כגון במראה דינר לשולחני, שהיסוד הוא: נזק הכרחי הנגרם לאדם בעקבות הסתמכות על חוות דעת חברו.

[14] בכדי לחשב את הסכום הממוצע, צריך לקחת את סכום הגבוה ואת הסכום הנמוך, והפער שיש בניהם לחלקו לשניים ולהוסיף לסכום הנמוך. לדוגמא: שמאי אחד העריך את שווי המוצר בחמישים ש"ח, ושמאי שני העריך בשישים ש"ח, ושמאי שלישי העריך בשבעים ש"ח. נמצא שהפער בין הסכום הגדול לסכום הקטן הוא עשרים ש"ח, מחצית מסכום זה יוצא עשרה ש"ח, אנו נוסיף את מחצית הפער (עשרה ש"ח) לסכום המינימאלי (חמישים ש"ח) וזה יהיה הסכום הממוצע. במקרה כאן שומת החפץ תהיה שישים ש"ח.

[15] בספר הישר והטוב (חלק ד עמוד קצג) מובא בשם הגר"מ שפרן: המזיק חפץ - צריך לשלם כפי שוויו של חפץ משומש. למשל המזיק כוס שעלתה עשרה שקלים, ישלם שווי של כוס משומשת, אך לא מעריכים את שווי הכוס ביחס לשאר העולם, (אם נחשיב שווי של כוס יד שנייה המזיק יצטרך לשלם אולי שני שקלים), אלא יש לומר שהשוק של הכוס זהו הבעלים של הכוס, "ואם החפץ נמצא במצב טוב שווה לו לכל הפחות שמונים אחוזים מהמחיר בכדי להשיבו אליו, (שווה לבעלים לשלם שמונה שקלים בשביל הכוס) - א"כ אם נבוא לחייבו מדין אדם המזיק - עליו לשלם כשמונים אחוזים ממחיר כוס כזו חדשה".

[16] שתי השיטות הללו שוללים את השיטה הראשונה, בגלל שלא ניתן להשוות את ההנאה שיש בתקופה הראשונה שהחפץ היה עוד חדש לתקופה שלאחר מכן.

[17] וכך פסק המחבר (יורה דעה סימן רמו סעיף ז): "אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון, אלא מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו". מהרש"ל (ים של שלמה מסכת חולין פרק י בס"ק יג) כתב: "דאיסור גדול הוא ללמוד תורה לתלמיד שאינו הגון".

[18] הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ה) כתב: "אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו - חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים, לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עמהם, כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה". וכ"פ המחבר ביורה דעה סימן רמו סעיף יא.

[19] הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם החוות יאיר (סימן קסה): לא ניתן לפנות את החפצים למקום לא משומר בלי להתרות בנוכחות עדים. ואם סילק את החפצים לרשות הרבים ללא התראה - חייב לשלם.

[20] בסימן שז סעיף ב מובאת מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, מהו השלב בו השומר מתחייב באחריות על הפיקדון. לדעת הרא"ש (מס' ב"מ פרק ו סימן טז), מיד כאשר השומר קיבל עליו לשמור, או שאמר 'הנח לפני' - השומר חייב באחריות על החפץ שלא יפשע בשמירתו גם אם לא משך. (מדין ערב או מדין פועל, שמתחייב ברגע שמתחיל את עבודתו). אבל לדעת הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ב הלכה ח), השומר חייב רק לאחר שימשוך.

המחבר בסימן רצא סעיף ה הביא את שיטת הרא"ש בשם וי"א קמא, ואת שיטת הרמב"ם בשם וי"א בתרא. ובסימן שז סעיף ב, המחבר הביא את שיטת הרמב"ם בסתם ואת שיטת הרא"ש בשם ויש אומרים. וכן פסק הש"ך בס"ק יג כשיטת הרמב"ם.

[21] מהרש"ך דן במקרה בו אדם נתן לחברו סחורה, ואותו חבר קיבל תשלום על כך שהוא טרח בסחורתו, והחבר קיבל הסחורה, העביר את הסחורה למשרתו, ונגנב או אבד, (החבר יכל למסור את הסחורה למשרת, שכן המשרת נכלל בגדר בני ביתו, וכל המפקיד, על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד) - המשרת פטור מגניבה ואבידה, שכן הוא מוגדר כשומר חינם, והחיוב חוזר לחבר שדינו כשומר שכר, שכן הוא קיבל שכר על טרחתו.

[22] "וכן משמעות הש"ס הזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, כלומר לא מחמת עצלותו שלא למד, וכדעת מהרש"ל, ומה שהביא שם בתשובת שער אפרים סי' הנ"ל ראיה, מהא דאי' בש"ס דב"מ בעובדא דהאי גברא כל לא ידענא היכן הנחתי - פשיעותא היא, וכן הסכמת כל הפוסקים, א"כ ה"ה שכח' דמיקרי פשיעה, אי משום הא לא תברא, דשאני התם שהפקידו אצלו, וראוי ליזהר בפקדונות מאוד, כאשר הזהירו חז"ל להניח אצל אוצרו ותכשיטו בענין שיהא מופקד שפיר, ולכתוב בפנקסו, וזה (השומר) שלא עשה כן להניחו במקום שפגע לו עד שלא ידע מקומו - לכך הוי פשיעה גמורה, משא"כ בשאר כל הדברים - שכחה הוי אונס או עכ"פ שוגג ולא פשיעה".

[23] הגמ' במסכת בבא מציעא בדף צז עמוד א כתבה: "אמר רבא: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר, (שואל שרוצה להיפטר מתשלום), נימא ליה: אשקיין מיא, דהוי שאילה בבעלים. (השואל יבקש מהמשאיל בתחילת ההשאלה שייתן לו כוס מים, כך שיהיה פטור של בעליו עמו), ואי פקח הוא, נימא ליה: שאיל ברישא, והדר אשקייך". (קודם נסיים את ההשאלה, ורק לאחר מכן אתן לך כוס מים).

[24] כך הקשה החוות יאיר (סימן רכג): "והנה בגוף הדין תמהתי כל ימי, אחר שפיקודי ה' ישרים, וכלם נכוחים בטוב טעם, וישרים למוצאי דעת, והאריך בהם הרמב"ם במ"נ חלק ג' בי"ד כללים, וממנו ינקו ולקחו כל הבאים אחריו בטעמי מצות בנגלה, ומי יתן ואדע לקרב הדבר הזה אל השכל, ודמיא למ"ש פלוני (עי' מס' כתובות נ"ג ע"א) אלו הוינא התם אמינא: משיב רעה תחת טובה וגו', וכי משום שהמשאיל במלאכתו של שואל - ילקה באבדון ממונו ביד שואל".

וכבר כתבו התוספות (מסכת בבא מציעא דף צו. ד"ה ונשאל) שאין טעם וסברא לפטור של שאלה בבעלים: "שאילה בבעלים - אין סברא לפטור, והוי כחדוש, ואין לך בו אלא חדושו". החינוך (מצוה ס) הסביר: התורה לא חייבה את השואל כאשר הבעלים נמצאים עמו, שכן השואל סמך על כך שהבעלים ישמרו על החפץ.

[25] הטור כתב: מלמד שלא יכול לשנות את המסכת נחשב כמשועבד לתלמידים גם שלא בשעת הלימוד. הסמ"ע בס"ק כ כתב: "דברב וש"ץ העושים פעולת הלימוד והנגינה דתפילה - נראה בהן הפעולה יותר, ומשו"ה מחשבין פועלים ועמהן במלאכתן יותר".

[26] צריך לציין, לדעת הרמב"ם חזקת תשמישים לא צריכה שלוש שנים, שאם השכנים לא מחו בידו, הרי שהוא קיבל חזקה להשתמש בביתו עם אותם כלי עבודה.

[27] הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם החתם סופר (חו"מ סימן צב): לא רק שאסור להפריע לשינה בלילה, אלא גם אסור לעשות רעש שיפריע לשינה ביום. שכן יש תינוקות שישנים ביום, או אנשים שעבדו בלילה או מוקדם בבוקר וישנים ביום. (בניגוד לדעת מחותנו הגאון רבי בונם אב"ד מטרסדורף שסבר שרק בלילה ניתן למחות כנגד רעש).

וכן פסק הכסף הקדשים (על סעיף ב): ניתן למחות כנגד קול הנכנסים גם בחנות שעובדת רק בשעות היום, "כי כמה אנשים ישנים שינת צהרים גם בחול בקבע".

[28] הרמב"ם (הלכות שכירות פרק יב הלכה ב) עוד כתב: "אמרו חכמים, שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת, כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין". וכ"פ המחבר בסימן שלז סעיף יא: "אין רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה".

[29] ערוך השולחן (יורה סימן רמה סעיף יט) הקשה: כיצד המחבר פסק ביורה דעה, שניתן לפטר מלמד בתוך זמנו, ומדוע נגרע דין מלמד מדין פועל, שלא ניתן לפטרו בתוך זמן השכירות? לאור זאת חידש ערוך השולחן: למלמד יש דין של פועל, כך שיכול בעה"ב לחזור בו כאשר התלמידים מרוויחים מכך. נמצא שיש מחלוקת בין הרא"ש שאסר לפטר מלמד, גם כאשר נמצא מלמד טוב ממנו, ובין ערוך השולחן שהתיר לפטר מלמד, כאשר נמצא מלמד טוב ממנו.

[30] וכך כתב האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן לד): "הנה ברור ופשוט שמי שנתקבל לרב באיזה בהמ"ד, וכן ללמד בביהמ"ד איזה שיעורים, בין במקרא בין במשניות בין בגמרא בין בהלכה - אי אפשר לסלקו לעולם כשליכא עליו טענה ברורה שיסכימו ב"ד של רבנים מומחים, בין מדין שררה בין מדין פועל... ואף כשנתנו לו כתב מינוי וכתוב שם שהוא רק על משך איזה זמן - אינו כלום. וכמדומני שבזמן שאני נמצא באמעריקא זה יותר מארבעים שנה - לא אירע אף במדינה זו שהמנהלים (הדירעקטארס) יסלקו בעצמם רב ומורה".

[31] הגמ' במסכת בבא מציעא דף קט עמוד א דנה מתי ניתן לפטר ללא התראה. אחד המקרים הוא "מקרי דרדקי". יש שלושה ביאורים מה נחשב למקרי דרדקי שניתן לפטרו: א)- שיטת רש"י: מלמד שמסביר בצורה מוטעית. ב)- שיטת התוס': מלמד שגורם לבטלת זמן לתלמידים. ג)- שיטת הנימוקי יוסף (דף סו. ד"ה פסידא): מלמד שמעניש יותר מדי.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן