מעורבות הדיין בטענות - פתח פיך לאילם

בית הדין

יד אב התשעט | 15.08.19

 במקרים רבים בעלי הדין לא מעלים בבית הדין את הטענות המתאימות לתביעתם, לפעמים בעלי הדין יכולים לתבוע סכום גדול יותר, או לתבוע על נושאים נוספים, אך הם לא עושים זאת.

 

 הרב ישועה רטבי

הקדמה

במקרים רבים בעלי הדין לא מעלים בבית הדין את הטענות המתאימות לתביעתם, לפעמים בעלי הדין יכולים לתבוע סכום גדול יותר, או לתבוע על נושאים נוספים, אך הם לא עושים זאת.

השאלה לדיון היא, האם הדיינים יכולים לטעון במקום הצדדים, האם ניתן לחייב על בסכום גדול יותר ממה שכתוב בכתב התביעה, והאם יכולים הדיינים לחייב סכום כספי שווה לגובה התביעה אבל בגלל טענה חלופית שלא צוינה בתביעה.

בספר משלי (פרק לא פסוק ח) נאמר: "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם, רש"י ביאר: על הדיינים לפתוח בטענות ליתומים, כי הם כמו אלמים שאין מי שיסייע בעדם. להרחבה בדינים אלו - ניתן לעיין במאמר: "בית הדין טוען עבור היורשים".

בירושלמי (מסכת סנהדרין פרק ג הלכה ח) מובאות שתי הנהגות של רב הונא: (שתי הנהגות מובאות גם ברי"ף במסכת סנהדרין דף ח עמוד ב).

  • א. "רב הונא מיקל לדיינא דאמר, מקבלין עליכון חד סהיד, אלא יימרון אינון". (רב הונא הקפיד על דיין שהיה אומר לצדדים לקבל עד אחד כשני עדים, אלא הדיין צריך לחכות עד שאחד מהצדדים יעלה מעצמו הצעה זו).
  • ב. "רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא, (כאשר רב הונא ידע[1] שיש זכות לאחד מבעלי הדין), ולא הוה ידע ליה, (בעל הדין לא ידע לומר את טענותיו בצורה סדירה וברורה) - הוה פתח ליה, (רב הונא היה מסייע לו בסידור טענותיו), על שם (משלי לא ח) פתח פיך לאלם".

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כא) הביא שני חילוקים על פי שתי הנהגותיו של רב הונא:

  • א. הרמב"ם בהלכה י כתב: "מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין? שנאמר מדבר שקר תרחק[2]. אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק[3], ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל". וכ"פ השולחן ערוך בסימן יז סעיף ח.
  • ב. הרמב"ם בהלכה יא כתב: "ראה הדיין זכות לאחד מהן, ובעל דין מבקש לאמרה, ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו, או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו מעט, להבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין[4]". וכ"פ השולחן ערוך בסימן יז סעיף ט.

הרמב"ם בסעיף י הביא מספר מקרים בהם הדיין יכול לסייע ע"י שאלות בירור: האיסור על הדיין הוא לפתוח בטענות חדשות שלא הועלו ע"י בעל הדין, אם בעל הדין טוען טענה מסוימת, אך הוא לא יודע לסדר את דבריו. או אם בעל דין מתנסח בצורה לא תקינה, או בשפה דלה. כמו כן בעל דין שבגלל כעסו לא מצליח לסדר את טענותיו, או שבגלל סכלותו הוא משתבש, בכל המקרים הללו הדיין יכול ע"י שאלות לבחון את כוונת טענתו ובכך להגיע לחקר האמת.

במילים אחרות, לא ניתן לסייע בהבאת טענה חדשה שלא נאמרה ולו ברמז ע"י בעל הדין, אך ניתן לסייע בשאלות בירור בחידוד טענה שהתחילה להיאמר, או שנאמרה בצורה מרומזת וכד'.

הדיינים צריכים להיזהר לא לשאול שאלות מנחות, כי בעל דין יוכל להבין לאן הדיינים חותרים, וייתן להם את התשובה שנראה לו שהיא התשובה שהדיינים רוצים לשמוע, לכן צריך לשאול אותו שאלות פתוחות, לבקש ממנו לתאר את מה שאירע וכו' וכך להגיע לחקר האמת.

גם במקרים הללו יש לדיין לבחון האם זאת הייתה כוונת בעל הדין, וכפי שכתב הרדב"ז (על הרמב"ם שם) על דברי הרמב"ם: "ויפה כתב רבינו, שצריך ישוב גדול ודעת שלימה, להבחין בין זה לעורכי הדיינין".

רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף מסכת סנהדרין דף ח עמוד ב) הביא את שתי ההנהגות של רב הונא, ולאחר מכן כתב בשם רבנו אפרים: "(מתי הדיין יסייע לאחד מבעלי הדין) - דוקא מילתא דמהניא בדינא, ולית בה טענתא דשקרא, ודוקא לנתבע שהוא נרדף שלא כדין". כלומר ניתן לסייע רק לנתבע שנרדף שלא בצדק, וגם אז יש לסייע רק בטענות אמת ולא בטענות שקריות.

הרשב"ץ (מגן אבות על אבות פרק א משנה ח) הוסיף, שהדבר מסור להחלטתו של דיין ירא שמים: "ואעפ"י שיש מקצת מקומות שהדיין יכול לסייע בטענותיו לבעל דין, משום 'פתח פיך לאלם' (משלי לא ט), כמו שאמרו בפרק השולח (גיטין לז ב) ובירושלמי (סנהדרין פ"ג הל"ח כא - ג), לא בכל המקומות מותר לעשות כן, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מא א), מהו דתימא כגון זה פתח פיך לאלם הוא, קמ"ל. ודבר זה נמסר לדעתו של דיין ירא שמים להוציא דין לאמתו, ולא יביא עצמו לידי חשד".

לסיכום: הרמב"ם הביא שלושה מקרים בהם הדיין יכול לפתוח ולסייע לבעל הדין: א)- בעל דין שלא יודע לנסח ולחבר את הטענה. ב)- בעל דין שכועס ובגלל כעסו לא מצליח לטעון. ג)- בעל דין שהשתבש בגלל סכלותו. בשלושת המקרים הרמב"ם מתיר לסייע ע"י שאלות בירור.

 

 

שיטת הרא"ש והטור

הטור הביא את דברי הרמב"ם ולאחר מכן כתב: הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ג סימן לב) חולק על הרמב"ם, וזאת על סמך ההנהגה השנייה של רב הונא שהובאה לעיל בירושלמי[1], ממנה משמע שהדיין צריך להוציא את הצדק לאור, לכן על הדיין לטעון טענה חדשה לטובת הצד שצודק בדין.

הסמ"ע בסימן יז ס"ק יט תמה על הרמ"א שלא הזכיר את שיטת הרא"ש והטור כלל. וכן תמה האורים בס"ק כג: "והרמ"א השמיטו כאן, וכן בסימן מב סעיף ג' (הרמ"א השמיט את) דעת הטור ורא"ש, ולא ידעתי למה, כי אין זה דרכו".

הב"ח בס"ק יב צמצם את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש: הרמב"ם התיר לשאול שאלות בירור רק לאחר שהדיין יתיישב בדבר. כאן לא מדובר על דיין שטוען טענה שלמה אלא רק פותח את הטענה ע"י שאלת בירור לבעל דין שמודע לטענת הזכות רק שלא יודע לנסחה, על כך כתב הטור שאין צורך להתיישב בדבר, כי מדברי הירושלמי משמע שמעשים שבכל יום שהדיינים פותחים בטענה כאשר הם מזהים שבעל הדין מודע לטענת הזכות.

הב"ח שלל את הבנת הבית יוסף ברא"ש, הבית יוסף הבין שהרא"ש התיר לטעון טענה לבעל הדין למרות שהוא כלל לא מודע לטענת הזכות, אך הב"ח סבור שגם הרא"ש יאסור לטעון טענה חדשה שבעל הדין לא מודע לה, כל ההיתר של הרא"ש הוא לפתוח בטענה, ופתיחה משמעותה שבעל הדין מודע לטענה רק לא יודע איך לנסחה, והדיין פותח בניסוח. בזה הרא"ש התיר לגמרי, והרמב"ם התיר רק לאחר שהדיין מתיישב בדבר.

הב"ח הוסיף: אם מדובר על בעל דין שהשתבש מפני הסכלות (כדברי הרמב"ם) - הדיין יכול לטעון במקומו טענה מאה, גם אם בעל הדין לא מודע לטענת הזכות, אך לדעת הרמב"ם ניתן רק לפתוח ולסייע אך לא ניתן לטעון את כל הטענה במקומו. הב"ח הסיק שיש לחלק בין שוטה גמור שאז בית הדין יטענו במקומו טענה מלאה, לבין מי שאינו שוטה רק שהשתבש שאז ניתן רק לסייע לו בפתיחת הטענה.

גם מדברי האורים בס"ק כג משמע, שהבין את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בצורה מצומצמת. הרמב"ם הביא שלושה מקרים בהם הדיין יכול לפתוח ולסייע לבעל הדין: א)- בעל דין שלא יודע לנסח ולחבר את הטענה. ב)- בעל דין שכועס ובגלל כעסו לא מצליח לטעון. ג)- בעל דין שהשתבש בגלל סכלותו. בשלושת המקרים הרמב"ם התיר רק לפתוח את הטענה, והרא"ש התיר לטעון עבורו טענה מלאה. אך הרא"ש כלל לא התיר בכל מקרה בו הדיין סבור שהצדק עם הצד השני, אלא רק בשלושת המקרים הללו.

לסיכום: לדעת הרא"ש בכדי להוציא את הצדק לאור, על הדיין לטעון טענה חדשה לטובת הצד שצודק בדין. אומנם הב"ח והתומים צמצמו את מחלוקת הרמב"ם והטור.

 

 

דיינים הטוענים שהשטר מזויף

הרמ"ה (מס' ב"ב דף קסז ע"א סי' סז) כתב: ישנם מקרים בהם יש לחשוש שהשטר מזויף (כמבואר בהערה[2]), הדיינים יכולים לטעון שהשטר מזויף רק לטובת יורשים או לטובת לקוחות, שלא מכירים בעסקי האב או עסקי המוכר[3], וכפי שמבואר בגמ' במסכת בבא בתרא דף כג עמוד א: "אמר רב פפא, ואיתימא רב זביד, זאת אומרת: טוענין ללוקח וטוענין ליורש", אבל בית הדין לא יטען שהשטר מזויף לטובת לווה או מוכר וכד', אא"כ הנתבע עצמו טוען טענה זו. אבל הטור כתב: ונראה לי, שאפילו אם לא יטעון הנתבע - חייב הדיין לטעון (שהשטר מזויף), כדי להוציא הדין לאמתו".

השולחן ערוך בסימן מב סעיף ג הביא את שיטת הרמ"ה: "ויש מי שאומר, דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות, קי"ל טוענים ליורש וללוקח; אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו, ולא טוען נתבע (טענות דשייכא) כההיא ריעותא דאשתכח בשטרא - לא טענינן ליה".

הסמ"ע בסימן מב ס"ק ה ציין, שמחלוקת זו היא אותה מחלוקת בין הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כא הלכה י) ובין הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ג סימן לב), שלדעת הרמב"ם אסור לבית הדין לטעון לצדדים, ולדעת הרא"ש הדיינים מחויבים לטעון כאשר יש חשד לאי צדק.

אבל הש"ך בסימן מב ס"ק ד כתב: אין מחלוקת בין הרמ"ה ובין הטור. הרמ"ה מתייחס למקרה בו הנתבע שותק ולא אומר שהוא פטור מלשלם, אך הטור מתייחס לנתבע שטוען שאינו חייב כלל לשלם, שאז מותר לדיינים לטעון שהשטר מזויף, אך אם הנתבע לא טוען שהוא לא חייב כלום - אסור לדיינים לטעון עבורו. כלומר לכו"ע אסור לדיינים לטעון לנתבע אם הוא לא טוען, אך אם טוען טענת פטור - הדיינים יכולים לטעון עבורו טענת פטור אחרת.

וכן כתב האורים בסימן מב ס"ק ז: אם הדיין חש שיש זיוף, למשל בשטר היה כתוב שלוש, והוסיפו את האותיות "ים", כך שנראה שכתוב שהנתבע חייב שלושים, כאן יש לבחון את טענת הנתבע, אם הוא צועק ואומר אני לא חייב שלושים אלא רק חייב שלוש - הדיינים חייבים לטעון עבורו שהשטר מזויף, "וכגון זה פתח פיך לאלם", אבל אם הנתבע מכחיש בכלל שחייב (לא מודה שחייב שלוש), או טוען שמדובר בשטר אמנה וכד' - הדיינים לא יטענו עבורו. וכן כתב הנתיבות (חידושים סימן מב ס"ק ד).

 

 

לטעון כאשר יש חזקה ואומדנה שכך אירע

בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד ב מובא: "אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני; מאי טעמא? כיון דתקינו רבנן פרוסבול, לא שביק היתירא ואכיל איסורא". (המלווה לא יעזוב את ההיתר הקל לגבות מהלווה עם פרוזבול, בכדי לגבות מהלווה באיסור ללא פרוזבול).

"כי אתו לקמיה דרב, (ולא היה למלווה פרוזבול), אמר ליה: מידי פרוסבול היה לך ואבד? כגון זה פתח פיך לאלם הוא. תנן: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב (לאחר שנת השמיטה) ואין עמו פרוסבול - הרי אלו לא יפרעו (המלווה לא יכול לגבות את החוב ללא פרוזבול)? תנאי היא, דתניא: המוציא שטר חוב - צריך שיהא עמו פרוסבול, וחכמים אומרים: אינו צריך".

הרשב"א (חלק ב סימן ריב) ביאר: "אם טען הלוה: פרוזבול היה לי ואבד - נאמן ואפילו בלא שבועה, דאנן נמי טענינן ליה, כדאמר רב בגיטין בפרק השולח כגון זה פתח פיך לאלם... משום דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא".

כלומר כאשר יש חזקה ואומדנה ברורה שמאששת את טענת בעל הדין - מותר לדיינים לטעון אותה, ועל כך נאמר בספר משלי (פרק לא פסוק ח) נאמר: "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם".

וכ"פ השולחן ערוך בסימן סז בסעיף לג: "נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי ואבד; ולא עוד אלא שפותחין לו: שמא פרוזבול היה לך ואבד, ואם אמר: כן - נאמן".

הרשב"א (חלק ב סימן שצג) הוסיף: "פעמים יש שאפילו בית דין טוענין בשבילו, כגון שאמרו כגון זה פתח פיך לאלם, כל שהבית דין מכירין שאינו נמנע מלטעון כן אלא ממיעוט ידיעתו, והדבר קרוב לפי ראות הבית דין שהיה כן, כמו שאמרו בשמא פרוזבול היה לך ואבד, וממנה בית דין דן בכל מה שיראה בעיניו שהוא האמת, שלא בחרה התורה השלמה והאמתית רק בדרכי האמת. ומפני זה אמרו שטוענין ליורש וטוענין ללוקח. וכן בכל כיוצא בזה".

אומנם הרא"ש (כלל עז סימן ד) הסתייג מכך בגלל החשש מרמאות: "ואני לא סמכתי מעולם על זה, משום דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול. (וגם אין איסור שביעית לשמוט כספים ידוע להמון העם, ולא מחזקו ליה באיסור להיות חרד בדבר ולכתוב פרוזבול), וכשהיה בא אחד לפני והיה טוען פרוזבול היה לי ואבד, הייתי שואל לו מהו פרוזבול, ולמה כתבת אותו, ומי הוא שכתבו לך, עד שהיה נתפס בשקרו, ומעולם לא זכה אדם בפני באשכנז בטענה זו".

 

 

מקרים נוספים בהם ניתן לפתוח בטענות

א)- להוסיף טענות לאחר שהנתבע כבר טען טענה אחת - הרשב"א (חלק ב סימן תד) כתב: "שאלת, במלמד זכות על הנתבע לחזק טענותיו, שכבר טען מעצמו שהוא מותר. תשובה: זה אמת. אדרבה מצוה לעשות כן אם ראה שהדיין טועה בזה, או שאין הנתבע יודע ראיה להעמיד טענותיו... ולא עוד אלא שמצוה לפתוח לו ואפילו הב"ד בעצמו, כגון זה שאמרו פתח פיך לאלם. סוף דבר, הכל לפי מה שהוא ענין ואחר כוונת הלב הדברים אמורים, שהתורה האמיתית לא בחרה רק באמת. והדיין צריך לדון הדין לאמתו".

כלומר לאחר שהנתבע כבר טען טענת פטור, יכול הדיין להוסיף טענות נוספות בכדי לפטור את הנתב, ויש בכך משום פתח פיך לאלם.

ב)- חשש לרמאות - הרמ"א בסימן עה סעיף א כתב: "(התובע מחויב להסביר את טענתו), ואם אינו רוצה לברר דבריו: אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר - יפסיד". כמו כן אם נראה שיש מעשה רמאות - בית הדין מחויבים להתערב בכדי מנוע עוול. כך כתב הרא"ש (כלל עח סימן א): "שכל המכוין להערים - חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו. ונדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל העתידות לבא, כל שכן הכא[4] שדין גמור הוא, כי אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה".

וכ"פ הרמ"א בסימן צט סעיף ח: "דכל מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ובתחבולה, וכ"ש לגזול של חבירו - חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו, אע"פ שאין כאן ראייה רק אומדנות המוכיחות היטב".

ג)- טענות המונעות איסור - מהרש"ם (חלק ה סימן ד) כתב: לדיין אסור רק לטעון טענות ממוניות, אך יכול הוא לטעון טענות של איסור, ולכן ניתן לשאול האם היה היתר עסקה בהלוואה: "אמנם אם הדיין רשאי לשאול אם עשה היתר עסקה? לענ"ד בוודאי אין בזה איסור כלל, דכבר כתב הט"ז (ביו"ד סוס"י קס"ט) דבזה"ז שרבו המתפרצים באיסור ריבית - יש לדקדק הרבה אי שייך בזה חזקת לא שביק היתרא כו', וכ"פ הבית לחם יהודה שם, וא"כ כיון דהוי לאפרושי מאיסורא, ויש לחוש שמא הוא נכשל בזה - ל"ש בזה דין עורכי הדיינים, ודוקא בטענות שבממון ואינו נוגע לאיסורא - אין לדיין לטעון, שמא מתוכם ילמדו לשקר, משא"כ בזה דנוגע למילתא דאיסורא".

 

 

התנהלות הדיין בדיון

הג"ר רצון ערוסי שליט"א בהרצאתו בכינוס בית דין לממונות, בהתייחסו לדין זה, הביא מספר כללים בהתנהלות הדיינים בבית הדין:

  • א. בתי הדין נוקטים בשיטה האינקוויזיטורית, בה הדיינים מעורבים בחקירת הצדדים ואף יוזמים אותה[5], ולא בשיטה אַדְבֵרְסֵרי הנהוגה בבתי משפט בה הצדדים מתעמתים בניהם ללא מעורבות השופט[6]. אך הדיינים צריכים לדעת את הגבול בו המעורבות פסולה. וודאי שאסור ללמד טענה לאחד מהצדדים, כפי האמור לעיל.
  • ב. אסור שתהיה לדיין נטייה כלשהי לטובת אחד מבעלי הדין, עד לבירור המוחלט של העובדות. כל עוד ומסכת העובדות מתבררת - לא מביעים דעה.
  • ג. הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כא הלכה י) אסר על דיין לומר לצד שהביא עד אחד: אין תועלת בהבאת עד אחד. על הדיין להגיע לחקר האמת, ולנהל את הדיון בצדק ובחוכמה, לכן יש לומר לנתבע: התובע הביא עד, יש לכך משקל, מה ההתייחסות שלך. (נראה שכך הדין גם בעדות אישה).
  • ד. אסור לדיין לחלק ציונים לבעל דין. במהלך הדין ואפ' ביטוי של הארת פנים או התפעלות מטענת אחד הצדדים - אסורה.
  • ה. בפסק דין כותבים את כל ההשתלשלות האירועים וטענות הצדדים, אך ממעטים בנימוקים הלכתיים. פלפול הלכתי יש להביא במאמר הלכתי לא בפסקי דין. בפסק הדין יש להביא דיון ולנמק מדוע הטענות של אחד הצדדים התקבלו או נדחו.
  • ו. אין להתערב בהחלטות הצדדים בניהול הדיון ע"י עו"ד, אך אם הדיינים מבחינים בעו"ד רשלן שלא עושה את עבודתו נאמנה, וכתוצאה מכך בעל הדין ניזוק - ניתן לרמוז באמירה לבעל הדין ולעו"ד: מקווים שתבואו מוכנים לדיון הבא.

 

 

 {module השלמה למאמר ID 505}