במקרים רבים בעלי הדין לא מעלים בבית הדין את הטענות המתאימות לתביעתם, לפעמים בעלי הדין יכולים לתבוע סכום גדול יותר, או לתבוע על נושאים נוספים, אך הם לא עושים זאת.

 

 הרב ישועה רטבי

הקדמה

במקרים רבים בעלי הדין לא מעלים בבית הדין את הטענות המתאימות לתביעתם, לפעמים בעלי הדין יכולים לתבוע סכום גדול יותר, או לתבוע על נושאים נוספים, אך הם לא עושים זאת.

השאלה לדיון היא, האם הדיינים יכולים לטעון במקום הצדדים, האם ניתן לחייב על בסכום גדול יותר ממה שכתוב בכתב התביעה, והאם יכולים הדיינים לחייב סכום כספי שווה לגובה התביעה אבל בגלל טענה חלופית שלא צוינה בתביעה.

בספר משלי (פרק לא פסוק ח) נאמר: "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם, רש"י ביאר: על הדיינים לפתוח בטענות ליתומים, כי הם כמו אלמים שאין מי שיסייע בעדם. להרחבה בדינים אלו - ניתן לעיין במאמר: "בית הדין טוען עבור היורשים".

בירושלמי (מסכת סנהדרין פרק ג הלכה ח) מובאות שתי הנהגות של רב הונא: (שתי הנהגות מובאות גם ברי"ף במסכת סנהדרין דף ח עמוד ב).

  • א. "רב הונא מיקל לדיינא דאמר, מקבלין עליכון חד סהיד, אלא יימרון אינון". (רב הונא הקפיד על דיין שהיה אומר לצדדים לקבל עד אחד כשני עדים, אלא הדיין צריך לחכות עד שאחד מהצדדים יעלה מעצמו הצעה זו).
  • ב. "רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא, (כאשר רב הונא ידע[1] שיש זכות לאחד מבעלי הדין), ולא הוה ידע ליה, (בעל הדין לא ידע לומר את טענותיו בצורה סדירה וברורה) - הוה פתח ליה, (רב הונא היה מסייע לו בסידור טענותיו), על שם (משלי לא ח) פתח פיך לאלם".

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כא) הביא שני חילוקים על פי שתי הנהגותיו של רב הונא:

  • א. הרמב"ם בהלכה י כתב: "מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין? שנאמר מדבר שקר תרחק[2]. אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק[3], ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל". וכ"פ השולחן ערוך בסימן יז סעיף ח.
  • ב. הרמב"ם בהלכה יא כתב: "ראה הדיין זכות לאחד מהן, ובעל דין מבקש לאמרה, ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו, או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו מעט, להבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין[4]". וכ"פ השולחן ערוך בסימן יז סעיף ט.

הרמב"ם בסעיף י הביא מספר מקרים בהם הדיין יכול לסייע ע"י שאלות בירור: האיסור על הדיין הוא לפתוח בטענות חדשות שלא הועלו ע"י בעל הדין, אם בעל הדין טוען טענה מסוימת, אך הוא לא יודע לסדר את דבריו. או אם בעל דין מתנסח בצורה לא תקינה, או בשפה דלה. כמו כן בעל דין שבגלל כעסו לא מצליח לסדר את טענותיו, או שבגלל סכלותו הוא משתבש, בכל המקרים הללו הדיין יכול ע"י שאלות לבחון את כוונת טענתו ובכך להגיע לחקר האמת.

במילים אחרות, לא ניתן לסייע בהבאת טענה חדשה שלא נאמרה ולו ברמז ע"י בעל הדין, אך ניתן לסייע בשאלות בירור בחידוד טענה שהתחילה להיאמר, או שנאמרה בצורה מרומזת וכד'.

הדיינים צריכים להיזהר לא לשאול שאלות מנחות, כי בעל דין יוכל להבין לאן הדיינים חותרים, וייתן להם את התשובה שנראה לו שהיא התשובה שהדיינים רוצים לשמוע, לכן צריך לשאול אותו שאלות פתוחות, לבקש ממנו לתאר את מה שאירע וכו' וכך להגיע לחקר האמת.

גם במקרים הללו יש לדיין לבחון האם זאת הייתה כוונת בעל הדין, וכפי שכתב הרדב"ז (על הרמב"ם שם) על דברי הרמב"ם: "ויפה כתב רבינו, שצריך ישוב גדול ודעת שלימה, להבחין בין זה לעורכי הדיינין".

רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף מסכת סנהדרין דף ח עמוד ב) הביא את שתי ההנהגות של רב הונא, ולאחר מכן כתב בשם רבנו אפרים: "(מתי הדיין יסייע לאחד מבעלי הדין) - דוקא מילתא דמהניא בדינא, ולית בה טענתא דשקרא, ודוקא לנתבע שהוא נרדף שלא כדין". כלומר ניתן לסייע רק לנתבע שנרדף שלא בצדק, וגם אז יש לסייע רק בטענות אמת ולא בטענות שקריות.

הרשב"ץ (מגן אבות על אבות פרק א משנה ח) הוסיף, שהדבר מסור להחלטתו של דיין ירא שמים: "ואעפ"י שיש מקצת מקומות שהדיין יכול לסייע בטענותיו לבעל דין, משום 'פתח פיך לאלם' (משלי לא ט), כמו שאמרו בפרק השולח (גיטין לז ב) ובירושלמי (סנהדרין פ"ג הל"ח כא - ג), לא בכל המקומות מותר לעשות כן, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מא א), מהו דתימא כגון זה פתח פיך לאלם הוא, קמ"ל. ודבר זה נמסר לדעתו של דיין ירא שמים להוציא דין לאמתו, ולא יביא עצמו לידי חשד".

לסיכום: הרמב"ם הביא שלושה מקרים בהם הדיין יכול לפתוח ולסייע לבעל הדין: א)- בעל דין שלא יודע לנסח ולחבר את הטענה. ב)- בעל דין שכועס ובגלל כעסו לא מצליח לטעון. ג)- בעל דין שהשתבש בגלל סכלותו. בשלושת המקרים הרמב"ם מתיר לסייע ע"י שאלות בירור.

 

 

שיטת הרא"ש והטור

הטור הביא את דברי הרמב"ם ולאחר מכן כתב: הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ג סימן לב) חולק על הרמב"ם, וזאת על סמך ההנהגה השנייה של רב הונא שהובאה לעיל בירושלמי[1], ממנה משמע שהדיין צריך להוציא את הצדק לאור, לכן על הדיין לטעון טענה חדשה לטובת הצד שצודק בדין.

הסמ"ע בסימן יז ס"ק יט תמה על הרמ"א שלא הזכיר את שיטת הרא"ש והטור כלל. וכן תמה האורים בס"ק כג: "והרמ"א השמיטו כאן, וכן בסימן מב סעיף ג' (הרמ"א השמיט את) דעת הטור ורא"ש, ולא ידעתי למה, כי אין זה דרכו".

הב"ח בס"ק יב צמצם את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש: הרמב"ם התיר לשאול שאלות בירור רק לאחר שהדיין יתיישב בדבר. כאן לא מדובר על דיין שטוען טענה שלמה אלא רק פותח את הטענה ע"י שאלת בירור לבעל דין שמודע לטענת הזכות רק שלא יודע לנסחה, על כך כתב הטור שאין צורך להתיישב בדבר, כי מדברי הירושלמי משמע שמעשים שבכל יום שהדיינים פותחים בטענה כאשר הם מזהים שבעל הדין מודע לטענת הזכות.

הב"ח שלל את הבנת הבית יוסף ברא"ש, הבית יוסף הבין שהרא"ש התיר לטעון טענה לבעל הדין למרות שהוא כלל לא מודע לטענת הזכות, אך הב"ח סבור שגם הרא"ש יאסור לטעון טענה חדשה שבעל הדין לא מודע לה, כל ההיתר של הרא"ש הוא לפתוח בטענה, ופתיחה משמעותה שבעל הדין מודע לטענה רק לא יודע איך לנסחה, והדיין פותח בניסוח. בזה הרא"ש התיר לגמרי, והרמב"ם התיר רק לאחר שהדיין מתיישב בדבר.

הב"ח הוסיף: אם מדובר על בעל דין שהשתבש מפני הסכלות (כדברי הרמב"ם) - הדיין יכול לטעון במקומו טענה מאה, גם אם בעל הדין לא מודע לטענת הזכות, אך לדעת הרמב"ם ניתן רק לפתוח ולסייע אך לא ניתן לטעון את כל הטענה במקומו. הב"ח הסיק שיש לחלק בין שוטה גמור שאז בית הדין יטענו במקומו טענה מלאה, לבין מי שאינו שוטה רק שהשתבש שאז ניתן רק לסייע לו בפתיחת הטענה.

גם מדברי האורים בס"ק כג משמע, שהבין את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בצורה מצומצמת. הרמב"ם הביא שלושה מקרים בהם הדיין יכול לפתוח ולסייע לבעל הדין: א)- בעל דין שלא יודע לנסח ולחבר את הטענה. ב)- בעל דין שכועס ובגלל כעסו לא מצליח לטעון. ג)- בעל דין שהשתבש בגלל סכלותו. בשלושת המקרים הרמב"ם התיר רק לפתוח את הטענה, והרא"ש התיר לטעון עבורו טענה מלאה. אך הרא"ש כלל לא התיר בכל מקרה בו הדיין סבור שהצדק עם הצד השני, אלא רק בשלושת המקרים הללו.

לסיכום: לדעת הרא"ש בכדי להוציא את הצדק לאור, על הדיין לטעון טענה חדשה לטובת הצד שצודק בדין. אומנם הב"ח והתומים צמצמו את מחלוקת הרמב"ם והטור.

 

 

דיינים הטוענים שהשטר מזויף

הרמ"ה (מס' ב"ב דף קסז ע"א סי' סז) כתב: ישנם מקרים בהם יש לחשוש שהשטר מזויף (כמבואר בהערה[2]), הדיינים יכולים לטעון שהשטר מזויף רק לטובת יורשים או לטובת לקוחות, שלא מכירים בעסקי האב או עסקי המוכר[3], וכפי שמבואר בגמ' במסכת בבא בתרא דף כג עמוד א: "אמר רב פפא, ואיתימא רב זביד, זאת אומרת: טוענין ללוקח וטוענין ליורש", אבל בית הדין לא יטען שהשטר מזויף לטובת לווה או מוכר וכד', אא"כ הנתבע עצמו טוען טענה זו. אבל הטור כתב: ונראה לי, שאפילו אם לא יטעון הנתבע - חייב הדיין לטעון (שהשטר מזויף), כדי להוציא הדין לאמתו".

השולחן ערוך בסימן מב סעיף ג הביא את שיטת הרמ"ה: "ויש מי שאומר, דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות, קי"ל טוענים ליורש וללוקח; אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו, ולא טוען נתבע (טענות דשייכא) כההיא ריעותא דאשתכח בשטרא - לא טענינן ליה".

הסמ"ע בסימן מב ס"ק ה ציין, שמחלוקת זו היא אותה מחלוקת בין הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כא הלכה י) ובין הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ג סימן לב), שלדעת הרמב"ם אסור לבית הדין לטעון לצדדים, ולדעת הרא"ש הדיינים מחויבים לטעון כאשר יש חשד לאי צדק.

אבל הש"ך בסימן מב ס"ק ד כתב: אין מחלוקת בין הרמ"ה ובין הטור. הרמ"ה מתייחס למקרה בו הנתבע שותק ולא אומר שהוא פטור מלשלם, אך הטור מתייחס לנתבע שטוען שאינו חייב כלל לשלם, שאז מותר לדיינים לטעון שהשטר מזויף, אך אם הנתבע לא טוען שהוא לא חייב כלום - אסור לדיינים לטעון עבורו. כלומר לכו"ע אסור לדיינים לטעון לנתבע אם הוא לא טוען, אך אם טוען טענת פטור - הדיינים יכולים לטעון עבורו טענת פטור אחרת.

וכן כתב האורים בסימן מב ס"ק ז: אם הדיין חש שיש זיוף, למשל בשטר היה כתוב שלוש, והוסיפו את האותיות "ים", כך שנראה שכתוב שהנתבע חייב שלושים, כאן יש לבחון את טענת הנתבע, אם הוא צועק ואומר אני לא חייב שלושים אלא רק חייב שלוש - הדיינים חייבים לטעון עבורו שהשטר מזויף, "וכגון זה פתח פיך לאלם", אבל אם הנתבע מכחיש בכלל שחייב (לא מודה שחייב שלוש), או טוען שמדובר בשטר אמנה וכד' - הדיינים לא יטענו עבורו. וכן כתב הנתיבות (חידושים סימן מב ס"ק ד).

 

 

לטעון כאשר יש חזקה ואומדנה שכך אירע

בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד ב מובא: "אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני; מאי טעמא? כיון דתקינו רבנן פרוסבול, לא שביק היתירא ואכיל איסורא". (המלווה לא יעזוב את ההיתר הקל לגבות מהלווה עם פרוזבול, בכדי לגבות מהלווה באיסור ללא פרוזבול).

"כי אתו לקמיה דרב, (ולא היה למלווה פרוזבול), אמר ליה: מידי פרוסבול היה לך ואבד? כגון זה פתח פיך לאלם הוא. תנן: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב (לאחר שנת השמיטה) ואין עמו פרוסבול - הרי אלו לא יפרעו (המלווה לא יכול לגבות את החוב ללא פרוזבול)? תנאי היא, דתניא: המוציא שטר חוב - צריך שיהא עמו פרוסבול, וחכמים אומרים: אינו צריך".

הרשב"א (חלק ב סימן ריב) ביאר: "אם טען הלוה: פרוזבול היה לי ואבד - נאמן ואפילו בלא שבועה, דאנן נמי טענינן ליה, כדאמר רב בגיטין בפרק השולח כגון זה פתח פיך לאלם... משום דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא".

כלומר כאשר יש חזקה ואומדנה ברורה שמאששת את טענת בעל הדין - מותר לדיינים לטעון אותה, ועל כך נאמר בספר משלי (פרק לא פסוק ח) נאמר: "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם".

וכ"פ השולחן ערוך בסימן סז בסעיף לג: "נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי ואבד; ולא עוד אלא שפותחין לו: שמא פרוזבול היה לך ואבד, ואם אמר: כן - נאמן".

הרשב"א (חלק ב סימן שצג) הוסיף: "פעמים יש שאפילו בית דין טוענין בשבילו, כגון שאמרו כגון זה פתח פיך לאלם, כל שהבית דין מכירין שאינו נמנע מלטעון כן אלא ממיעוט ידיעתו, והדבר קרוב לפי ראות הבית דין שהיה כן, כמו שאמרו בשמא פרוזבול היה לך ואבד, וממנה בית דין דן בכל מה שיראה בעיניו שהוא האמת, שלא בחרה התורה השלמה והאמתית רק בדרכי האמת. ומפני זה אמרו שטוענין ליורש וטוענין ללוקח. וכן בכל כיוצא בזה".

אומנם הרא"ש (כלל עז סימן ד) הסתייג מכך בגלל החשש מרמאות: "ואני לא סמכתי מעולם על זה, משום דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול. (וגם אין איסור שביעית לשמוט כספים ידוע להמון העם, ולא מחזקו ליה באיסור להיות חרד בדבר ולכתוב פרוזבול), וכשהיה בא אחד לפני והיה טוען פרוזבול היה לי ואבד, הייתי שואל לו מהו פרוזבול, ולמה כתבת אותו, ומי הוא שכתבו לך, עד שהיה נתפס בשקרו, ומעולם לא זכה אדם בפני באשכנז בטענה זו".

 

 

מקרים נוספים בהם ניתן לפתוח בטענות

א)- להוסיף טענות לאחר שהנתבע כבר טען טענה אחת - הרשב"א (חלק ב סימן תד) כתב: "שאלת, במלמד זכות על הנתבע לחזק טענותיו, שכבר טען מעצמו שהוא מותר. תשובה: זה אמת. אדרבה מצוה לעשות כן אם ראה שהדיין טועה בזה, או שאין הנתבע יודע ראיה להעמיד טענותיו... ולא עוד אלא שמצוה לפתוח לו ואפילו הב"ד בעצמו, כגון זה שאמרו פתח פיך לאלם. סוף דבר, הכל לפי מה שהוא ענין ואחר כוונת הלב הדברים אמורים, שהתורה האמיתית לא בחרה רק באמת. והדיין צריך לדון הדין לאמתו".

כלומר לאחר שהנתבע כבר טען טענת פטור, יכול הדיין להוסיף טענות נוספות בכדי לפטור את הנתב, ויש בכך משום פתח פיך לאלם.

ב)- חשש לרמאות - הרמ"א בסימן עה סעיף א כתב: "(התובע מחויב להסביר את טענתו), ואם אינו רוצה לברר דבריו: אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר - יפסיד". כמו כן אם נראה שיש מעשה רמאות - בית הדין מחויבים להתערב בכדי מנוע עוול. כך כתב הרא"ש (כלל עח סימן א): "שכל המכוין להערים - חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו. ונדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל העתידות לבא, כל שכן הכא[4] שדין גמור הוא, כי אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה".

וכ"פ הרמ"א בסימן צט סעיף ח: "דכל מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ובתחבולה, וכ"ש לגזול של חבירו - חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו, אע"פ שאין כאן ראייה רק אומדנות המוכיחות היטב".

ג)- טענות המונעות איסור - מהרש"ם (חלק ה סימן ד) כתב: לדיין אסור רק לטעון טענות ממוניות, אך יכול הוא לטעון טענות של איסור, ולכן ניתן לשאול האם היה היתר עסקה בהלוואה: "אמנם אם הדיין רשאי לשאול אם עשה היתר עסקה? לענ"ד בוודאי אין בזה איסור כלל, דכבר כתב הט"ז (ביו"ד סוס"י קס"ט) דבזה"ז שרבו המתפרצים באיסור ריבית - יש לדקדק הרבה אי שייך בזה חזקת לא שביק היתרא כו', וכ"פ הבית לחם יהודה שם, וא"כ כיון דהוי לאפרושי מאיסורא, ויש לחוש שמא הוא נכשל בזה - ל"ש בזה דין עורכי הדיינים, ודוקא בטענות שבממון ואינו נוגע לאיסורא - אין לדיין לטעון, שמא מתוכם ילמדו לשקר, משא"כ בזה דנוגע למילתא דאיסורא".

 

 

התנהלות הדיין בדיון

הג"ר רצון ערוסי שליט"א בהרצאתו בכינוס בית דין לממונות, בהתייחסו לדין זה, הביא מספר כללים בהתנהלות הדיינים בבית הדין:

  • א. בתי הדין נוקטים בשיטה האינקוויזיטורית, בה הדיינים מעורבים בחקירת הצדדים ואף יוזמים אותה[5], ולא בשיטה אַדְבֵרְסֵרי הנהוגה בבתי משפט בה הצדדים מתעמתים בניהם ללא מעורבות השופט[6]. אך הדיינים צריכים לדעת את הגבול בו המעורבות פסולה. וודאי שאסור ללמד טענה לאחד מהצדדים, כפי האמור לעיל.
  • ב. אסור שתהיה לדיין נטייה כלשהי לטובת אחד מבעלי הדין, עד לבירור המוחלט של העובדות. כל עוד ומסכת העובדות מתבררת - לא מביעים דעה.
  • ג. הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כא הלכה י) אסר על דיין לומר לצד שהביא עד אחד: אין תועלת בהבאת עד אחד. על הדיין להגיע לחקר האמת, ולנהל את הדיון בצדק ובחוכמה, לכן יש לומר לנתבע: התובע הביא עד, יש לכך משקל, מה ההתייחסות שלך. (נראה שכך הדין גם בעדות אישה).
  • ד. אסור לדיין לחלק ציונים לבעל דין. במהלך הדין ואפ' ביטוי של הארת פנים או התפעלות מטענת אחד הצדדים - אסורה.
  • ה. בפסק דין כותבים את כל ההשתלשלות האירועים וטענות הצדדים, אך ממעטים בנימוקים הלכתיים. פלפול הלכתי יש להביא במאמר הלכתי לא בפסקי דין. בפסק הדין יש להביא דיון ולנמק מדוע הטענות של אחד הצדדים התקבלו או נדחו.
  • ו. אין להתערב בהחלטות הצדדים בניהול הדיון ע"י עו"ד, אך אם הדיינים מבחינים בעו"ד רשלן שלא עושה את עבודתו נאמנה, וכתוצאה מכך בעל הדין ניזוק - ניתן לרמוז באמירה לבעל הדין ולעו"ד: מקווים שתבואו מוכנים לדיון הבא.

 

 

 

 

לחייב יותר מתביעת התובע

בגמ' במסכת בבא בתרא דף ה עמוד א מובא: "רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו". (לרבינא היו ארבע שדות המקיפות את שדהו של רוניא, ורבינא בנה ארבע גדרות, ובכך גם רוניא נהנה מאותן גדרות, שהרי ההלכה היא כרב הונא {כמבואר בדף ד:}, שאם הניקף נהנה מהגדרות, עליו לשלם מחצית משווי הגדר).

"א"ל: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה. (רבינא ביקש מחצית מהוצאות הגדר, אך רוניא סירב לשלם, לטענתו אין הוא זקוק לשמירה על שדהו). הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה. (רבינא ביקש ממנו שישלם לפחות כפי שפסק חייא בר רב, שעל הניקף לשלם כאילו היה זה גדר מקנים, למרות שבפועל יש גדר ממתכת או מאבנים שעולה יותר, ובנוסף מקילים עליו שלא ישלם את המחיר הסטנדרטי של גדר מקנים, אלא שישלם את המחיר הזול שיש לגדר קנים, וסכום זה ביקש רבינא מרוניא, אך רוניא סירב לשלם). הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה". (רבינא כעת ביקש מרוניא שישלם לפי פסק ת"ק, שמספיק לשלם עבור שכר שומר שהיה בזמנם זול מאוד, ויש מפרשים שמדובר בגדר קוצים, שהיא השמירה המינימאלית ביותר, אך גם לסכום מועט זה רוניא סירב).

"יומא חד הוה קא גדר דיקלי, (רוניא קטף דקלים משדהו), אמר ליה לאריסיה: זיל שקול מניה קיבורא דאהיני, (רבינא רצה לבדוק, האם באמת רוניא אינו זקוק לשמירה על שדהו, שזה נכון רק אם רוניא יתיר לכל מי שרוצה לקטוף תמרים משדהו, אבל אם רוניא יקפיד על מי שקוטף משדהו, הרי זו הוכחה שהוא נהנה מהגדר השומרת על שדהו, ועליו לשלם לרבינא כפי פסק ההלכה מחצית מהוצאות הגדר, ולכך שלח רבינא את אריסו שיקטוף תמרים). אזל לאתויי, רמא ביה קלא, (רוניא צעק על האריס שלא יקטוף משדהו), א"ל (רבינא לרוניא): גלית דעתך דמינח ניחא לך, לא יהא אלא עיזא בעלמא, מי לא בעי נטירותא?! (גם אם תחשוש רק מעיזים הנכנסות לשדך, עדיין אתה זקוק לשמירה, ואתה נהנה מהגדר, ולכך עליך לשלם). א"ל: עיזא בעלמא לאו לאכלויי בעיא, (רוניא ענה שאין הוא זקוק לגדר בכדי להישמר מעיזים, שכן מספיקה צעקה כדי להבריחם). א"ל: ולא גברא בעית דמיכלי לה"?! (צריך שומר שיצעק עליהם).

"אתא לקמיה דרבא, (רבינא תבע את רוניא לדין תורה אצל רבא), א"ל (רבא לרוניא): זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כרב הונא אליבא דרבי יוסי". (תשלם לרבינא כפי שהוא הסכים להתפייס, דהיינו דמי שמירה זולים, ואם לא תסכים לשלם לו, אדון אותך על פי ההלכה דקיי"ל כרב הונא, שעל הניקף לשלם את מחצית ההוצאות של המקיף).

הדרכי משה בס"ק ו כתב: על פניו, פסיקתו של רבא אינה מובנת, שהרי רבינא תבע את רוניא לדין תורה, ואם כך היה על רבא לפסוק את הדין לפי ההלכה, דהיינו לפי פסק הגמ' שפסקה כרב הונא, כך שעל רוניא לשלם מחצית מההוצאות, ומדוע רבא פסק שישלם רק דמי שמירה? מכאן ניתן ללמוד, כי במידה ואדם תובע את חברו בדבר מסוים, ומעיקר הדין מגיע לו יותר, אבל התובע מבקש סכום נמוך מהסכום המגיע לו - על הדיינים לפסוק כפי הסכום שתבע ולא יותר, ואם פסק לו יותר - הוי טעות בדין, והדין בטל. וכ"פ ריב"ש[11] (סימן רכז). וכ"פ הרמ"א בסימן יז סעיף יב.

נחלקו האחרונים בהסבר דין זה:

  • א. שיטת הסמ"ע (בס"ק כו) והב"ח (בס"ק יב) - גם כאשר הדיין יודע בוודאות שהתובע אינו בקי בדין, ולכך ביקש בטעות פחות ממה שמגיע לו, בכ"ז אסור לדיין לפסוק יותר מהסכום שדרש התובע, כי כנראה התובע מחל על הסכום הנוסף, או יתכן והתובע היה חייב לנתבע סכום מסוים, וכעת הוא מקזז את חובו, ולכן אינו תובע את הסכום המלא. (כך הסביר הלבוש שם).

הסמ"ע בהתחלה הקשה, אולי רבא פסק כך, לא בגלל הסבר הדרכי משה, אלא בגלל שידע שרבינא מחל לו על התשלום הגבוה? אלא צ"ל שרבא לא היה מודע לכל הסיפור שהיה בניהם, והוא לא ידע שרבינא מחל לו על הסכום הגבוה, ובכ"ז הוא פסק כפי הסכום שרבינא תבע, דהיינו דמי שמירה ולא יותר, וזה לא בגלל מחילה, אלא בגלל שלא פוסקים מעבר לסכום שהתובע דורש.

לאחר מכן רבא אמר לרוניא, שיכול בתורת קנס לדרוש ממנו שישלם את מלוא הסכום כפי שהיה ניתן לתבוע, וזהו בגלל שניתן לקנוס נתבע שאינו ציית דינא. הסמ"ע למד מכאן, שאם הנתבע מסרב לשלם אפ' את הסכום הנמוך שהתובע תבע ממנו - יכולים הדיינים לומר לנתבע או שתשלם את הסכום הנמוך או שנחייב אותך לשלם את מלוא הסכום כפי הדין, כי מכיוון והנתבע לא משלם את הסכום הנמוך, נחשב "כאילו (התובע) לא תבעו בפחות, אלא באו לפני דיינים, ופוסקים לו כדיניה (במלוא הסכום)". אבל הט"ז (שם) סבור שלא ניתן לקונסו: "זהו דבר שאין השכל מקבלו, דאמאי יקנוס אותו, ומה פשעו, דהוא היה סבור שאינו צריך ליתן לו כלום".

הקצות בס"ק ג העיר: שיטת הסמ"ע היא כפי שיטת רש"י (במסכת בבא מציעא דף סו עמוד ב ד"ה הכא), שמחילה בטעות - תקפה, (רק בהלוואה שיש חשש שנראה כמו ריבית, אנו אומרים שהמחילה לא תקפה). הדרכי משה הביא שגם ריב"ש סבור כך, כי גם ריב"ש (סימן שלה) פסק שמחילה בטעות תקפה, לכן למרות שהתובע טעה ולא ידע שיכול לתבוע בסכום גבוה יותר - מחילתו תקפה אומנם לדעת התוס' (ד"ה התם), מחילה בטעות - לא תקפה.

צ"ע בדברי הקצות, כי הרמ"א בסימן רמא סעיף ב פסק כפי שיטת התוס', שמחילה בטעות לא נחשבת כמחילה, ויכול המוחל לחזור בו. אך כאן הרמ"א פסק לפי הבנת הקצות, שמחילה בטעות נחשבת למחילה.

  • ב. שיטת הש"ך (בס"ק טו) והט"ז (על סעיף יב) - רבינא בהתחלה תבע מרוניא את כל הסכום, אלא שהסכים להתפשר על סכום יותר קטן רק כדי לא להגיע לתביעה בדין תורה, אך לאחר שבסופו של דבר הייתה תביעה בדין תורה - התביעה הייתה על כל הסכום, לכך אמר רבא לרוניא: עדיף לך להסכים לפשרה שהציע רבינא, כי אם אפסוק לפי הדין - תצטרך לשלם את מלוא הסכום. נמצא אפוא ישנן מספר הלכות:

א)- כאשר הדיין יודע בבירור שהתובע טעה בדין, ולכך לא דרש סכום גבוה יותר - יש לפסוק כפי הסכום המגיע לו, ולכך נאמר פתח פיך לאילם, לא ניתן לומר שהתובע מחל, שכן זו מחילה בטעות.

ב)- לחלופין, כאשר הדיין יודע בבירור שהתובע יודע את הדין, ובכ"ז לא דרש סכום גבוה יותר - אין לפסוק יותר מסכום התביעה, שוודאי יש כאן מחילה.

ג)- במקום בו הדיין מסופק, האם התובע דרש סכום נמוך בגלל שטעה בדין, או בגלל שמחל לנתבע - יש לפסוק רק כפי הסכום הנמוך שהתובע דרש.

הש"ך בס"ק יז כתב על דברי הרמ"א שאם פסק יותר - הדין חוזר, מדובר רק כל זמן שהדיין לא הוציא ממון, אבל אם הוציא הדיין את הסכום שמגיע לתובע ע"פ הדין - אינו חוזר בדין, "לפי מאי דפרישית שאין לדיין לפסוק יותר משום שאין להוציא ממון מספק, א"כ השתא דכבר הוציא - היכא דקיימא ממונא תיקו".

וכ"פ ערוך השולחן בסעיף יט: אם התובע ירא שמים ולא משקר, ויתכן ולא ידע את ההלכה, וכדי להימנע מגזל הוא תובע סכום נמוך יותר - רשאי הדיין לומר לתובע שעל פי הדין מגיע לו סכום גבוה יותר. אומנם אם הדיין מסופק האם התובע מודע או לא מודע - עליו לשתוק, רק אם יש וודאות שהתובע לא ידע - ניתן לגלות לו.

  • ג. שיטת התומים (בס"ק ח) - התומים הסכים עקרונית לדברי הש"ך, אלא שהבין את דברי הגמ' בצורה אחרת. לדעת התומים, יש לחלק בין עם הארץ לתלמיד חכם, בעם הארץ ניתן לומר בוודאות שלא ידע את הדין, ולכך לא דרש סכום גבוה יותר - יש לפסוק כפי הסכום המגיע לו, אך בת"ח יש מקום להסתפק אם ידע ומחל או שלא ידע.

התומים דקדק בדברי הגמ' שכתוב: "אתא לקמיה דרבא", ולא נאמר: אתו לקמיה דרבא, משמע שלא באו שניהם לדין תורה, אלא רק רוניא בא לשאול את רבא מה לעשות, (בירור דין), רבא ענה לו: עדיף שתשלם את הסכום שרבינא הציע, כי אם יהיה דין תורה תצטרך לשלם את כל הסכום.

  • ד. שיטת הנתיבות (בס"ק א) - הנתיבות הסכים עקרונית לדברי הש"ך, שאם הדיין רואה שיש גזלה ביד הנתבע - יכול לפסוק גם סכום הגבוה מהתביעה. בסיפור עם רוניא כלל לא היה מדובר על גזל, אלא על מכירת בעלות על הגדר. במצב הנוכחי רבינא הוא הבעלים על כל הגדר, כעת אם רוניא ישלם סכום קטן הוא יהיה הבעלים בצורה חלקית, ואם ישלם סכום גדול יותר - חלקו בגדר יהיה גדול יותר[12]. נמצא שאין כאן גזלה אלא רק קנייה ומכירה, לכן הדיין לא יפסוק יותר ממה שמבקש התובע.
  • ה. שיטת המעיל צדקה (סימן נג, מובא בפתחי תשובה בס"ק יג) - גם כאשר הדיין מסופק, האם התובע מחל או טעה - מוטל עליו החיוב ללמד את התובע את הדין, ולפסוק כפי הסכום הגבוה, ורק במקום בו יש וודאות שהתובע מחל לנתבע - פוסקים כפי הסכום הנמוך, וכך היה בסיפור עם רבינא, שרבא ידע בוודאות שרבינא מחל לרוניא.

וכ"פ החתם סופר (מסכת בבא בתרא דף ה עמוד א): "אמנם גוף הדין הוא נגד השכל והסברא ועיקור ההלכה, כדמסיק כפות תמרים הנ"ל[13] (מס' סוכה דף מב:), דאין לדיין לסייעו וללמדו שום טענה, אבל אי טעין ככל הראוי, רק שאינו תובע מה שראוי לתבוע עפ"י טענותיו - אזי מצוה על הדיין לפתוח פה לאלם, ולהציל עשק מיד עושקו".

וכ"פ מהרש"ם (חלק ה סימן ד): גם אם הדיין מסופק האם התובע מחל - המחילה לא מועילה, כי זו מחילה בלב שלא מועילה אא"כ יש אומדנא שידועה לכל העולם שאכן מחל, אך כאן שיש ספק האם מחל - המחילה לא מועילה. מהרש"ם הוסיף: בדין שיש בו מחלוקת ואינו פשוט - וודאי שלא שייך לומר שכולם יודעים על המחלוקת ומחלו, לכן יש להתייחס לכך כאילו התובע טעה בדין, ואז גם לדעת הש"ך יש לחייב לפי הסכום הגבוה.

 

הגרי"ש אלישיב (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ב עמוד 165) פסק: "הנה בהלכה זו שנפסקה ברמ"א חו"מ סי' י"ז סעי' י"ב: אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הוי טעות בידן וחוזר, העלו האחרונים שאין הדברים כפשוטם, ודוקא באופן שיש להניח שזה שלא תבע את כל המגיע לו לפי הדין הוא מפני שמחל לו ע"ז, רק במקרה זה אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע, אבל אם הסיבה שלא תבע יותר נובעת מהעלם - דבר או מצד חסרון ידיעה בהלכה או בעובדה - לא הפסיד את זכותו בזה. עי' בש"ך ובנתיבות המשפט שם".

לסיכום: תובע שמבקש סכום נמוך מהסכום המגיע לו - לדעת הרמ"א על הדיינים לפסוק כפי הסכום שתבע ולא יותר, אך רוב האחרונים (הש"ך, הט"ז, התומים, הנתיבות, מהר"ם בן חביב, החתם סופר, ערוך השולחן, המעיל צדקה, מהרש"ם והגרי"ש אלישיב) פסקו למעשה, שאם הדיין יודע בבירור שהתובע טעה בדין, ולכך לא דרש סכום גבוה יותר - יש לפסוק כפי הסכום הגבוה המגיע לו, ולא כפי הסכום הנמוך שתבע. אך אם הדיין מסופק האם התובע טעה בדין - יש לחייב רק לפי הסכום הנמוך של התביעה.

מקרים בהם ניתן לפסוק לפי הסכום הגבוה

א)- זכות שיש בשטר והתובע אינו דורשו - הש"ך בס"ק טז כתב בשם ספר באר שבע[14] (לאחר סימן עד סד"ה בדק): "מותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר, ע"פ אותו הזכות שרואה הדיין בשטר, אע"פ שבעל השטר לא טען אותו הזכות ולא הרגיש בו כלל, והביא ראיות, ע"ש. וצ"ע קצת". הש"ך השאיר דין זה בצ"ע, שהרי לשיטתו בכל מקום שהדיין מסתפק - יש לפסוק כפי דרישת התובע ולא יותר.

ב)- התובע חזר ותבע את מלוא הסכום - הנתיבות בס"ק ב כתב: אם התובע חזר בדיון שני ותבע את מלוא הסכום - בית הדין צריך לפסוק לו לפי טענתו השנייה את מלוא הסכום, כי התברר שהתובע לא מחל על הסכום הנוסף.

ג)- חיוב מדין פשרה בסכום שלא הוצג בתביעה - הגרי"א הלוי הרצוג (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן יד) כתב: בית דין קמא דן בתביעה לפנות ישיבה ששהתה בבית כנסת. בית הדין בגלל סיבות שונות דחה את תביעת הגבאים לפנות את המבנה אך פסק לטובתם דמי שכירות, למרות שהתביעה הייתה על פינוי המבנה ולא על דמי שכירות. פסק הדין תקף כי הוא מדין פשרה להרבות שלום בין הצדדים.

כך כתב הג"ר הרצוג: "ובנוגע לטענה שהתביעה לא היתה לקצבת השכירות, אלא לפינוי, ולא היה מעסקו של הבי"ד לדון ולהחליט על זה, הנה אין לבי הולך אחרי פורמליות עד כדי כך[15], אנשי הכנסת דרשו פינוי והבי"ד שללו את דרישתם זאת, וממילא עלתה לפניהם שאלת דמי השכירות, והיו מוכרחים לעיין בזה ולא להמשיך משפטים, כמו שנהוג בערכאות שלהם, שאצלם המשפט הוא ענין מלאכותי באופן מכונתי (מכאני), ואצלנו, להבדיל, תכלית המשפט הוא הבאת שלום, והנביא צווח אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואמרו בירושלמי פ"ג דמגילה על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, נעשה הדין נעשה אמת, נעשה אמת נעשה שלום, ולהרבות במשפטים ולהמשיכם איננו מביא שלום, ופעמים שכופין על הפשרה כשאין הדין יכול להביא לידי שלום, וע"כ אני דוחה טענה זאת. וברור לי שב"ה ע"י הפסק דלקמן, יבוא השלום, ששמענו מפי בא כחם של אנשי ביהכ"נ שמכיון שקיבלו פסק על י"ב לא"י לשנה ולא כבלו ידיהם לאחר ימי המלחמה היו שבעי רצון".

(ד)- לחייב בגלל טענות אחרות

הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות חלק א עמוד שעג) כתב: אם הדיין רואה שהתובע טען טענות שלא מחייבות, אך ישנן טענות אחרות על פיהן ניתן לחייב את הנתבע עד גובה הסכום של דורש התובע (כלומר התובע יקבל את הסכום שתבע אבל לא בגלל הסיבות שהציג אלא בגלל סיבות אחרות שהדיין טוען עבורו) - הדבר אפשרי, כל האיסור הוא רק להוסיף מעבר לסכום שתבע התובע[16], אך ניתן לחייב בגובה הסכום אך מסיבות אחרות.

הגרי"ש אלישיב התייחס לבעל שתבע מאשתו שתשלם לו את שכר הדירה בגלל שאשתו גירשה אותו מהבית ונאלץ לשכור דירה חלופית. ע"פ טענת הבעל לא ניתן לחייב את האישה לשלם על השכר דירה של הבעל, אבל ניתן לחייב את האישה לשלם על השכר דירה של הדירה המשותפת בה היא גרה, (השכר דירה של האישה ולא של הבעל). בסופו של דבר מגיעים לאותה תוצאה אותו סכום, אך הנימוק לחיוב שונה ממה שהבעל טען.

מכאן גם ניתן ללמוד, שאם אדם תבע סכום מסוים, ובדיון הוא פירט את התביעה והסביר איך הוא הגיע לסכום בכל סעיף בתביעה. הדיינים יכולים לתת לו בסעיף מסוים סך גדול יותר ממה שהוא ביקש, כל עוד וזה לא עולה יותר מהסכום הכללי של התביעה.

לחייב בסכום גבוה כאשר יש ספקות בחיוב

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק יב פס"ד המתחיל בעמוד 311) דנו בבעל שבגד באשתו שדינו מוגדר כמורד, ולפני קבלת הגט אשתו נפטרה. בית הדין האזורי בחיפה פסק לאישה מזונות, וכתוצאה מכך פסק לבעל פירות מנכסי מלוג, אך לאישה לא היו נכסים שמניבים פירות (רווחים), לכן בית הדין הכריח את האישה למכור נכס לטובת הרווחים לבעל. כל זה למרות שהבעל כלל לא תבע פירות, אלא רק תבע קיזוז מסוים בדמי המזונות.

האישה ערערה לבית הדין הגדול, ובית הדין הגדול קיבל את ערעור האישה, כי הבעל כלל לא תבע פירות, ובכלל יש מחלוקת בין הפוסקים האם מגיע לבעל מורד פירות נכסי מלוג[17], אך במציאות של בעל שבוגד באשתו ולא מעוניין בשלום בית, לכו"ע הוא לא זכאי לפירות.

בית הדין קבע, שבספקות הלכתיים לא אומרים פתח פיך לאילם: "כולי עלמא יודו שאין להחיל על זה הדין של "פתח פיך לאילם", באשר שכאמור רבו על כל פנים הספיקות בזה[18]".

הרחבת חזית

לאחר שהוגשו לבית המשפט כתב התביעה בו מפורטות הטענות שיש לתובע[19] והסעדים אותם הוא מבקש - לא יוכל התובע במהלך המשפט לעלות טענות חדשות שלא הוצגו בכתב התביעה, אא"כ בית המשפט או הנתבע מאשר זאת. (מספיק שהנתבע יאשר מכללא את התיקון, לכן אם במהלך הדיון הנתבע לא הביע את התנגדותו המפורשת להרחבה - הרחבת החזית תאושר).

העלאת טענות חדשות נחשבת להרחבת חזית. ישנן שתי סיבות מדוע אין לאשר הרחבת חזית ללא הסכמה: 1)- הנתבע הכין הגנה על סמך כתב התביעה, ואין זה הוגן להוסיף טענות חדשות שיכולות לשנות את קו ההגנה. 2)- ככל שיעלו טענות חדשות הדיון יתפזר לכוונים שונים ולא יהיה ממוקד ויעיל, ובכך עלול להגרם עוות הדין.

בסעיף 91 נאמר: כל צד יכול לבקש מהצד השני למחוק חלק מהטענות, אם מדובר בטענה שאין בה צורך או בטענה מבישה, או בטענה שעלולה להפריע לדיון הוגן או לעכבו. אם הצד השני מסרב למחוק, ניתן לפנות בבקשה לבית המשפט.

בסעיף 92 נאמר: לבית המשפט יש סמכות למחוק טענות גם ללא העילות הנ"ל, זאת בצירוף שני תנאים: 1)- "כל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". כלומר אם בית המשפט יסבור שבעקבות התיקון יוכל הוא לפסוק בצורה טובה יותר במחלוקת שבין הצדדים הוא יאשר את התיקון. 2)- יש להגיש תצהיר שמאמת את העובדות שהוצגו בטענה החדשה שהתווספה.

בסעיף 94 נאמר: לאחר שאושר תיקון התביעה - הנתבע יגיש כתב הגנה מתוקן, אם הוא לא יגיש זאת בתוך הזמן שנקבע יחשב הדבר כאילו הוא מסכים לתיקון (סעיף 95).

בסעיף 96 נאמר: גם לאחר שבית המשפט אישר את תיקון התביעה, אם התובע לא הגיש כתב תביעה מתוקן מלווה בתצהיר - איבד את זכותו ולא יוכל עוד להגיש כתב תביעה מתוקן, ובית המשפט יתייחס לכתב התביעה הראשוני.

התייחסות ההלכה להרחבת חזית

בסימן פ מבואר, מתי לפי ההלכה ניתן להחליף טענות. ההלכה אוסרת להציג טענות סותרות, לכן אם בעל הדין טען טענה סגורה, הוא לא יוכל אח"כ להחליפה, אך אם הוא טען טענה פתוחה וכללית, יוכל הוא להוסיף טענה חדשה, ככל שהיא לא סותרת את הטענה הקודמת.

בתקנות הדיון של בתי הדין הרבנים (תקנה סד) נאמר: "בכל שלב של הדיון, רשאי בית-הדין לקבל מבעלי-הדין טענות והסברים נוספים, וכמו-כן להעמיד לבעלי-הדין שאלות נוספות".

ובתקנה סה נאמר: "מצא בית-הדין שיש אי-התאמה בין כתב-התביעה ובין טענות התובע שבעל-פה - רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל-פה, או לדחות את שמיעת המשפט, כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב-תביעתו, ולשולחו לצד השני, או לבטל את התביעה".

היום טענות הצדדים נכתבות בפרוטוקול, כך שלמעשה לאחר הדיון הראשון כבר לא ניתן לשנות את הטענות. הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף עח.) כתב: לאחר שנכתבו טענות הצדדים לא ניתן לחזור ולטעון טענה חלופית, גם אם נותן סיבה לדבריו, כי כאשר אדם מודע לכך שדבריו נכתבים הוא מדקדק בטענותיו בצורה מדויקת.

כך נפסק להלכה בסימן פ סעיף ב: "יש אומרים שלאחר שכתב טענתו בשטר - אינו יכול לחזור ולטעון, ואפילו בנותן אמתלא, ואפילו לא הוכחש. וי"א דהבית דין יכתבו הטענות, כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון".

 

[1] בירושלמי כתוב "ידע", משמע שצריך שתהיה ידיעה. הטור בסימן יז גרס: "רב הונא כי הוה חזי זכו לחד בר נש", כלומר כאשר הדיין היה רואה שיש זכות לאחד מבעלי הדין.

[2] בגמ' במסכת שבועות דף ל עמוד ב מובא: "ת"ר: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק". ישנם שני ביאורים לדברי הגמ':

  • א. רש"י (ד"ה לא) ביאר: דיין שחשב על כוון מסוים, ואמרו לחבריו הדיינים, אך לאחר מכן התברר לו שהכוון שלו איננו נכון, על הדיין לחזור בו מדבריו ולא יחפש להגן על דבריו (לא יהיה סנגור לדברים שכבר אמר), "לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו".

וכך פירש רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף דף יד עמוד א): "אם דן דין, ולבו נוקפו לומר שהוא טועה - אינו רשאי להחזיק בדבריו ולהעמידן בראיות, ואף על פי שכוונתו להודות על האמת בסוף דבריו, אין רשאי להטעות בית דין, אף על פי שאינן יודעין להקשות בדבריו, ולא יהא בוש לחזור מדבריו, מיד שהוא מרגיש בעצמו שטועה - יש לו להודיע לחבריו, כדי שלא יכנוס טענתו בלבבם, ויוציאו הדין לאמיתו. וכך גם ביאר המאירי (שם).

  • ב. אבל רבנו חננאל (שם) ביאר: אסור לדיין להיות מליץ ולסייע לאחד מהצדדים. (אסור להיות סנגור לאחד מבעלי הדינים, "מראה לבעל דין היאך יטעון"). וכן כתב הריטב"א (שם): "שלא יעשה סניגרון לדבריו - עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ, שלא יאמר בדבריו לשון שיהא בו שום מליצה לבעל הדין לטענותיו, שיהא כעורכי הדיינין". וכ"פ הרי"ף (דף יד.) והרמב"ם (שם).

השולחן ערוך בסימן יז סעיף ח כתב: "דיין שדן דין, ולבו נוקפו (פירוש מכהו ונחבט בקרבו) לומר שהוא טועה - לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמתו. לא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין, אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק, ולא ילמד לאחד מבעלי הדין כלל".

הסמ"ע בס"ק יז כתב: השולחן ערוך פסק להלכה כפי שני הפירושים, "וכתב פירוש רש"י בראשונה, ואחר כך פירוש הרמב"ם".

יש שכותבים בפסק דין שאחד הצדדים טען בצורה נכונה וכד', אך האורים בס"ק כ (בשם הכסף משנה הלכות סנהדרין פרק כא הלכה י) שלל מתן ציונים לצדדים: "כשהדיין אומר הפסק דין לא יאמר זה טען היטב ובהשכל, וזה טען שלא בהשכל וכדומה, רק יאמר הפסק כפי שנראה לו, ותו לא מידי, רק ישתוק".

[3] הפרישה בסימן יז ס"ק יא ביאר: "אלא יאמר הדיין בשעת חיתוך הדין מה שנראה לו מדברי טענותיהם, וישתוק מלומר דברים יתירים: זה יפה טען, ויפה כחו, וכיוצא בדברים הללו". כלומר הדיין בפסק דין מתייחס בצורה עניינית לדברי הצדדים, ושותק מלחלק ציונים על טענותיהם, וזו כוונת הרמב"ם באומרו: "יאמר מה שנראה לו וישתוק".

[4] כפי שמובא במשנה במסכת אבות (פרק א משנה ח): "יהודה בן טבאי אומר, אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". הרמב"ם בפירוש על המשנה ביאר: "עורכי הדיינין - הם אנשים הלומדים את ההתדיינות, כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם, והם משערים שאלות: אם יאמר השופט כך - תהיה תשובתו בכך, ואם יטען בעל הדין בכך - תהיה התשובה כך, וכאילו הם עורכים השופטים ובעלי הדין לפניהם, ולפיכך קראום עורכי הדיינין, כאילו הם ערכו הדיינין לפניהם. והזהיר מהדמות להם, רצונו לומר שילמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו, ויאמר לו: אמור כך, או: הכחש באופן כזה, ואפילו ידע שהוא עשוק, ושבעל דינו טוען עליו בשקר לפי הכרע הסברה - אין מותר לו ללמדו טענה שתצילהו בשום פנים".

כלומר עורך הדין יכול לחדד לבעל הדין את הטענה שהוא צריך לטעון, אך זאת בתנאי שטענתו תהיה אמת, שיטען את העובדות לאשורן ללא פרשנויות. אסור לעורך הדין לנסות לערוך את הדין, כלומר לנסות להשפיע על החלטת הדיינים בכך שילמד את בעל הדין כיצד לטעון, ולהציג בפיו אפשרויות שונות של טענות לפי השאלות שהדיינים ישאלו.

הרמב"ם בסוף דבריו הוסיף: אסור ללמד את אחד מבעלי הדין איך להתנהג בתחבולה משפטית, למרות שהוא באמת צודק בדין. השער משפט (סימן יז ס"ק ה) הדגיש: איסור זה נכון גם בכל אדם שלא ילמד את אחד מבעלי הדין לעשות תחבולה משפטית, ולא רק לגבי הדיינים, ומה שהתיר השלטי גבורים (מס' כתובות דף מה) לאדם שאינו דיין לייעץ לבעל דין, מדובר בייעוץ לאלמנה או ליתומים, כי מצווה לסייע להם, אך לא בשאר אדם.

אומנם התוספות יום טוב (מסכת אבות פרק א משנה ז) הבין, שאין בכך איסור לכתחילה אלא רק ממידת חסידות: "וז"ל הר"ר יונה הובא במדרש שמואל, לא דבר כאן במלמד טענות של שקר לחברו, כי אדם כזה הוא רשע גמור ועבירה גדולה היא זו, והכא במילי דחסידותא עסקינן, אלא במי שמסדר לו טענותיו שבפיו ומטעים אותם, ועורך לפני הדיינים ומגלה לו את הדין, ואמר שאין ראוי לעשות כן כי יחשדוהו".

הגרי"ש אלישיב (הערות על מסכת כתובות דף נב עמוד ב) כתב: "ועורכי הדיינין - אין הביאור שאסור לו לייפות הטענות בשקר ח"ו, דזהו פשיטא, אלא שלא ליתן עצה ומוצא בכל טצדקי לייעץ לדיין ובע"ד האיך לזכות בדין בתחבולה, כהכא להקציב לה לרפואה וכו'. ובזה תמוה לי מאד האיך מצינו ידינו ורגלינו במה שנתפשט להביא כל אחד 'טוען רבני' אשר יצא ויבא לפניו, ולכאורה הרי איסור גמור, דאף התוי"ט מסכים דלרש"י אסור, והנה הא פשיטא ד'טוען רבני' שבא רק להציג הטענות בסדר נכון בלי אימה משכנגדו - הרי זה בגדר 'פתח פיך לאלם' ומותר, אבל להתחכם בדין - לכאורה אין היתר. (וכגון ללמד למודה במקצת שיטען 'הילך' ליפטר משבועה וכדו')".

בשו"ת להורות נתן (חלק טז סימן ע) הביא הסבר להיתר לעסוק בעריכת דין: "ומעתה יתכן לומר, דהוא הדין אם אחד מבעלי הדין משלם לאיש אחר שהוא יטעון בשבילו בבית דין - יתכן דליכא משום אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, דאין זה בגדר מתעבר על ריב לא לו, שהרי מכיון שמשלמים לו ומתפרנס מזה א"כ אין זה ריב לא לו, אדרבה ריב זה יש לו שייכות אליו כי הוא יוכל להתפרנס על ידי שיטעון לצד אחד. ויש בזה גם היתר דמבשרך לא תתעלם, דהא אדם קרוב לעצמו, וכשמשלמין לו ממון עבור עצתו הרי הוא קרוב לעצמו, ובקרוב ליכא משום אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וגם יתכן דליכא בזה משום חסרון ואהבת לריעך כמוך, דכשם שמותר לטעון לקרוב כשאינו אדם חשוב, דלגבי קרוב בדין הוא שיהא קודם אליו ויאהב אותו יותר, כמו כן כשהוא מתפרנס ממה שטוען בעד בעל דין זה - ליכא חסרון של ואהבת לריעך כמוך לגבי הבעל דין השני, דבאמת מה שהוא טוען בשביל בעל דין זה אינו משום שהוא אוהב לו יותר משאוהב את חבירו, אלא שהוא טוען בשביל בעל דין זה דוקא משום שעי"ז הוא מתפרנס ממנו".

במסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א פרק י) מובא הסבר אחר למשנה זו: "(יהודה בן טבאי אומר), אל תעש עצמך כעורכי הדיינין - כיצד? מלמד שאם באת לבית המדרש, ושמעת דבר או הלכה - אל תבהל ברוחך להשיב, אלא הוי יושב ושואל באיזה טעם אמרו, מאיזה ענין היה הדין או הלכה ששאלוני". כלומר הדיין לא ימהר לענות ולפסוק את הדין אלא רק לאחר בירור המציאות ובירור ההלכה.

יתכן שהסבר זה בדברי רבי יהודה בן טבאי בא לאחר הריגת עד זומם שלא כדין, כמבואר במסכת חגיגה דף טז עמוד ב: "אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם... אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין - עד שיזומו שניהם... מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג, והיה קולו נשמע".

[5] הרא"ש הביא רק את ההנהגה השנייה של רב הונא, שהדיין טען לבעל הדין ולא הביא את ההנהגה הראשונה, שרב הונא הקפיד על דיין שסייע לאחד מהצדדים. הפלפולא חריפתא (שם) ביאר: "אין טעם בדבר למה השמיט רבינו להא, לכך נראה שהשמטה מן הסופר המעתיק היתה ולא מרבינו המחבר, והמקצר כשקיצר לא דייק אהא מה שחסר ע"י הסופר, כי לא ידע אז בזכרונו מאי דכתב ספר הרי"ף, שבלי ספק גם רבינו כתבו, ובחבורו להטור דייק טפי".

[6] הטור בסימן מב למד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קסז עמוד א: יש להיזהר לא לכתוב מספרים באותיות. כגון לא יכתוב את האות 'ב', שניתן לזייפה לאות 'כ', וכן לא יכתוב את האות 'ד' שניתן לזייפה לאות 'ר'. הבית יוסף הוסיף: גם לא יכתוב את האות 'ו' שיכול לזייף לאות 'ז'. וכן לא יכתוב את האות 'ה' שיכול לזייף לאות 'ח'.

הדרכי משה (בסימן מב סק"א**) כתב בשם המרדכי (מס' גיטין סימן תנו): ניתן לכתוב אותיות (המסמלות מספרים), באותיות שלא ניתן לזייפן.

הנימוקי יוסף (דף עז.) כתב: שטר שכתוב בו את אחת מהמספרים משלוש עד עשר בסוף שורה, והסופר לא חזר על הספרות באמצע שורה - השטר פסול, שכן הוא נחשב לשטר שיכול להזדייף. וכ"פ הרמ"א.

התוס' (מסכת בבא בתרא דף קסז. ד"ה לא) כתבו: הבעיה קיימת רק כאשר כתוב בלשון נקבה, כגון שכתב שלוש או ארבע וכד', שאז ניתן לזייף כנ"ל, אבל כאשר כתוב בלשון זכר, כגון שלושה או ארבעה - לא ניתן לזייף ויכול לכתוב כך בסוף השורה. וכ"פ הרמ"א.

עוד כתב הנימוקי יוסף: כאשר רואים בשטר בסוף השורה מספרים בעשרות, כגון שכתוב שלושים או חמשים וכו' - אין לחשוש שמא היה כתוב שלוש או חמש, וזייפו את השטר, אלא אנו משאירים את השטר על חזקת הכשרות שלו. וכ"פ הסמ"ע בס"ק ז.

הדרכי משה (סק"א*) כתב בשם מהרי"ל (הלכות נישואין סה ב): טוב שלא לעשות שוליים רחבות, כדי שלא יזייפו במרווח.

ערוך השולחן בסעיף ד כתב: "ולכן מהראוי שלא ימצא שום ראשי תיבות או גימטריה בשטרות".

[7] יורש ולקוח לא יכול לדעת את העובדות לאשורן, לכן הדיינים יטענו עבורם.

[8] הרא"ש התייחס למקרה הבא: לווה שנתן לחברו את כל נכסיו במתנה לפני ההלוואה, (מלווה ע"פ). כעת טוען הלווה שאין לו נכסים, ושטר המתנה קדם להלוואה - הלווה חייב לשלם, שכן יש אומדנה דמוכח, שהוא נתן את נכסיו לחברו רק בכדי להפקיע את חוב המלווה, אך בפועל הוא ממשיך להשתמש בנכסים.

[9] וכדברי המשנה במסכת אבות פרק א משנה ט: "שמעון בן שטח אומר, הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר".

[10] השופט חשין כתב: "פסולה בעינינו השיטה אשר אותה נוקטים קצת שופטים, שלפיה מטייל לו השופט ארוכות וקצרות בשדה המערכה, חוקר כאן, דורש שם, מפקח, מדריך ונוטל, למעשה, לידיו הוא את עצם סידור הדין".

[11] ריב"ש דן בשני יורשים שירשו בית. יורש אחד ירש שני שליש מהבית והיורש השני ירש שליש מהבית. היורש שירש שליש מכר את חלקו לאחר, (והוא ג"כ מכר לאחר). הקונה שיש בחלקו שליש מהבית שכר את השני שלי הנותרים מהיורש הראשון. לאחר זמן היורש רצה לעלות את דמי השכירות פי שניים יותר מהסכום הראשוני. הקונה סירב לכך ורצה לגור בשליש מהבית השייך לו.

היורש (שיש בחלקו שני שליש מהבית) תבע את הקונה לדין תורה, כי הבית היה קטן ולא ניתן ששתי משפחות יגורו באותו בית (הקונה שבחלקו רק שליש והיורש הראשון שבחלקו שני שליש), לכן התובע הציע שתי הצעות: א)- אחד מהם ישכור את כל הבית. כלומר הקונה או היורש ישכרו והשוכר ישלם לצד השני דמי שכירות בהתאם לחלק שיש לאותו שוכר. ב)- חלוקה לזמנים. כל צד יגור בבית זמן מסוים, (היורש יגור פי שניים יותר בהתאם לחלקו). הדיינים שדנו בדבר פסקו שהתובע צודק כי שתי משפחות לא יכולות לגור בבית כפי הצעת הקונה הנתבע. הדיינים בחרו באפשרות הראשונה שהציע התובע, שאחד מהצדדים ישכור וישלם דמי שכירות לצד השני. (הנתבע הוא זה שיבחר האם לשכור את כל הבית או להשכיר את חלקו ליורש).

ריב"ש אמר שהדיינים היו צריכים לפסוק כפי האפשרות הנוספת שהציע היורש והיא חלוקה לזמנים. למרות שלפי ההלכה אפשרות זו היא פחות טובה, ואילו היורש לא היה מציע זאת - הדיינים לא היו פוסקים אותה, אך מכיוון והיורש הציע הצעה שהיא פחות טובה עבורו - יש לעשות על פי תביעתו ולא לפסוק לו מעבר למה שהציע.

הסמ"ע בס"ק כו הקשה על הרמ"א: לא ניתן להביא ראייה מדברי ריב"ש לאיסור על הדיין לפסוק בסכום גבוה, כי ריב"ש דן בתובע שהציע מספר אפשרויות, והדיינים התעלמו מהאפשרות הטובה ביותר לנתבע, אך לעולם אילו התובע לא היה מציע את כל האפשרויות הקיימות, יתכן והדין היה שמוטלת חובה על הדיינים לפסוק בצורה טובה יותר לתובע, כי התובע לא היה מודע לחלופה אחרת הטובה יותר עבורו, שהרי הוא כלל לא העלה בדעתו להציע את החלופה הטובה, כך שיתכן לומר שאם התובע לא מציע חלופה טובה יותר עבורו - הדיינים יציעו זאת עבורו.

[12] וכדברי הנימוקי יוסף במסכת בבא בתרא דף ג עמוד א: "ואם תאמר במה קנאו דמחייבים ליה (אדם שבנה כותל ושכנו משתמש בכותל - עליו לשלם מחצית מההוצאות)? יש לומר דכיון שחצי כותל עומד הוא על חצרו - קנתה לו חצרו, ואף על פי דלא אמר ליה אידך תקנה לך חצרך - ברור לן שעל דעת כן בנאו, שיהיה שלו כל זמן שירצה".

[13] הראשון לציון השני מהר"ם בן חביב, בספרו כפות תמרים על מסכת סוכה.

[14] הבאר שבע הקדים וכתב: "אני טרם אכלה לדבר, אגלה סוד ה' ליראיו, שהוא חידוש גדול בעיני, ואולי יהיה חידוש גם כן בעיני אדם אשר כגילי, והוא זה".

[15] באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (חלק א פס"ד המתחיל בעמוד לג) הניסוח כך: "בצדק הכריע ביה"ד באופן חיובי, ולא הלך אחרי פורמליות מוגזמת ומופרזת".

[16] כך כתב הרמ"א: "והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע - אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע".

[17] הדרכי משה (אבן העזר סימן צ ס"ק ה) כתב בשם השלטי גיבורים (דף כז: ס"ק ב): בעל המורד באשתו, אם היא מתה - אינו יורשה. הדרכי משה כתב: יתכן ודין זה הוא לדעת הרשב"ם (מס' ב"ב דף קמו: ד"ה מאן יהיב, מובא בסימן צ) הסבור שברגע בו הבעל חושב לגרש את אשתו, אם מתה - אינו יורשה, למרות שבפועל טרם גרשה. אך לדעת הרא"ש (סימן טז), שהבעל יורש את אשתו עד הגירושין, ניתן לומר שאף כאן הבעל המורד יירש את אשתו.

אומנם יש לחלק בין בעל המעוניין לגרש את אשתו ונוהג עמה מנהגי אישות ע"פ ההלכה, בזה פסק הרא"ש, שאין הוא מפסיד את זכויותיו בנכסי אשתו עד לגירושין בפועל. אבל כאן מדובר במורד, בזה אף הרא"ש יודה כי אין הוא יורש את אשתו.

ריא"ז כתב בשם התוס' רי"ד, (מובא בשלטי גיבורים מס' כתובות דף כב:): בעל שמרד באשתו, (או שהדיר את אשתו) - אינו יורשה במידה ואשתו מתה בעוד שהוא במרדו.

הרמ"א בסימן צ סעיף ה פסק כדברי השלטי גיבורים: "המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות - י"א דאם מתה אינו יורשה". (הגהות מרדכי פ' אע"פ).

בספר בית יעקב (אהע"ז סימן צ ס"ק ה) מובא: בעל מורד - אינו אוכל את פירות הנכסי מלוג של אשתו. (ובכ"ז הבעל חייב במזונותיה).

[18] כך מובא שם: "ואם כן לפי זה בנידוננו שהמדובר באדם שבגד באשת נעוריו ועבר לגור במקום אחר, ולחיות בתמידות עם אשה אחרת באיסור, מן הדין הוא שאין לו זכות בפירות נכסי מלוג של אשתו החוקית, והבעל הזה בעצמו גילה את דעתו בטענותיו בביה"ד, שאין לו כל מגמה לרווח ביתא או להיטיב לה, ועל אחת כמה וכמה לא שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד, אלא כל מטרתו בתביעתו את זכות מעשי ידיה והפירות היא כדי שעל ידי כך יקזזו לו או יפטרוהו לגמרי מחיובו במזונותיה, והיינו שיהא לו ממילא על ידי כך רווח ביתא עם האשה שחי עמה באיסור. ואם כן אין זה רווח - ביתא אלא "רועץ ביתא", ההיפך ממה שכוונו חז"ל בתקנתם בזה, כי הרי יתכן שמבלעדי כן לא יוכל לעמוד בפרנסת שתיהן, ויאלץ לציית ולחזור לשלום - בית עם אשתו, ואז יפסק ביתם מלהיות "בית מלא זבחי ריב" ויבוא הרווח - ביתא".

"המיוחד בנידוננו, שהמורד הזה לא העלה על דעתו כלל אחרי עשותו מעשה זמרי, לבקש שכר כפנחס, ולתבוע שעוד ימכרו מקרן הנכסי מלוג שלה, כדי שיפיק טובת הנאה מהפירות, וכפי שביה"ד מדגיש לכתוב בפסק הדין "שהבעל לא תבע להפוך את הרכוש לנושא פירות", ועוד זאת כי "לא טען שעקב סירובה להפוך את רכושה לריווחי, יש לפוטרו ממזונות", ומה שתבע הוא רק זאת לקזז מהכנסותיה, שטען שיש לה על פי אומדנות בלבד, שהאשה הכחישתן בכל תוקף, כפי שביה"ד האזורי בעצמו כותב גם כן בפסק הדין "שאין הוכחות ממשיות", ואם כן, עם כל הכבוד, אין ספק בדבר שבכל כגון דא, כולי עלמא יודו שאין להחיל על זה הדין של "פתח פיך לאילם", באשר שכאמור רבו על כל פנים הספיקות בזה, אם באמת מגיע למורד כזה הפירות (דלדעתי לא מגיע בוודאות), ובאשר שלהיות לו לפה במצב שלפנינו גובל הדבר בחילול השם, כי למראית עין נראה הדבר כאילו חס ושלום לקתה מדת הדין, דהוא חטא בכפליים, והיא זאת שנמצאת לבסוף לוקה בכפליים, וכן בחיזוק חס ושלום ידי עוברי עבירה, וכאישור זדים ועושי רשעה, אם כי הוא בודאי שלא במתכוון, בהיות ועל ידי כך יתחזק במעוז - מרדו נגד אשת בריתו אשר הנביא זועק מרה נגד מרידות כאלה, ומתריע ואומר: "ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד" (מלאכי ב'), וכן כי נגרם בזה: "כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה וגו'" (שם). והתורה "דרכיה דרכי נועם" כתיב בה. ולכן אין מן הצורך להיכנס איפוא כאן בבירור חילוקי הדעות שישנו בזה בחו"מ סי' י"ז סעיף י"ב ובנושאי הכלים כאשר הדיין רואה שיתחייב יותר ממה שתובע אם יש לו להיות לו לפה ולפסוק לו יותר. ויש על כן להחיל על זה פסק הרמ"א בחו"מ, שם, שפוסק, דאם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר. ויש לומר שבכגון דא כולי עלמא יודו לזה".

[19] בתקנות סדר הדין האזרחי סעיף 71א נאמר: "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן".

 

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן