בית הדין

טז טבת התשעט | 24.12.18

מיכלים לאיסוף בקבוקים המונחים ברשות הרבים, ומיועדים לריכוז הבקבוקים המושלכים לאשפה, לצורך מיחזור הפלסטיק והזכוכית, מותר לקחת משם בקבוקים לצורך פרטי ללא הגבלה, ואין חובה להחזירם למיכל בגמר השימוש רק ממידת חסידות

הרב אלחנן סבתו שליט"א

 נימוקים

תחילה יש לדעת כי הבעלות על המיכלים אינה זהה, חלקם שייכים לחברות המיחזור, וחלקם לרשות המקומית.

חברות המחזור קיבלו את הזיכיון לאסוף בקבוקי פלסטיק מסוגים שונים ולמחזר אותם, ולצורך כך הניחו מיכלים המיועדים לכך בהסכמת הרשות המקומית שמוסכמת לתת רשות כזו. אמנם במקומות רבים המיכלים שייכים לרשות המקומית. לדוגמא, במועצה האזורית מטה בנימין כל המתקנים שייכים למועצה, כך גם בעיריית תל אביב כולם של העירייה, ויש קבלן שמשלם להם על הרישיון לאסוף את התכולה של המתקנים.

למרות ההלכה שכליו של אדם קונים לו, בכל מקום שיש לו רשות להניחם (שו"ע חו"מ סי' ר סעי' ג). אין הדברים אמורים אלא בחצר המשתמרת, ומיכלי האיסוף הללו אינם כלים המשתמרים. לפיכך החפצים שהונחו שם לצורך מחזור, אינם נקנים לבעלי המיכלים.

ואע"פ שלדעת נתיבות המשפט (חו"מ סי' ר ס"ק ג) כל חצר המוקפת מחיצות ויש דלת לפתח שלה, אע"פ שאינה נעולה במנעול, חשובה כ"חצר המשתמרת". וכן הדין לכלים שיש להם מחיצות. דבריו צריכים עיון, כפי שתמה בתשובת להורות נתן (ח סי' קטז). ואכן דעת ספר המקנה (קו"א סי' ל ס"ט) שחצר המשתמרת נחשבת רק אם היא נעולה במנעול והמפתח ביד בעליו, אם לא כן היא נחשבת כ"חצר שאינה משתמרת". וכל שכן כלים שברחוב שניתן להושיט את היד וליטול מהם את תכולתם.

אומנם, גם לדעת המקנה הייתה עדיין אפשרות לטעון שקיימת יכולת זכייה לבעלי המיכלים, לדעת הרמ"א. שאמנם לפי השו"ע (חו"מ סי' רמג סעי' כ-כא) לא ניתן להקנות חפצים ב"חצר שאינה משתמרת" אלא אם כן בעלי החצר, שבמקרה זה אלו בעלי החברה, יעמדו בצד הכלים ובכל פעם שמביאים להם חפצים יאמרו שחצרם זכתה להם. אך לדעת הרמ"א (חו"מ סי' ר סעי' א) די בכך שנותן המתנה יעמוד בסמוך לחצר או לכלי בשעת הקניין, ובכך זוכה כבר הקונה שהוא בעל החצר. וכשנשווה זאת למקרה שלנו, בשעה שאדם משליך את הבקבוקים, הוא עומד בסמוך למיכל. ממילא כבר זוכים בעלי החברה בבקבוקים אף לדעת הפוסקים שמגדירים את מיכלי האיסוף כ"חצר שאינה משתמרת".

אך לאמיתו של דבר, הואיל ואין דעת האדם המשליך לתת מתנה לבעלי חברת המחזור, אלא רק להיפטר מהבקבוקים באופן שלא יגרום נזק אקולוגי, ואם יבקש ממנו מאן דהו את הבקבוק קודם שיזרקנו, ישמח לתת לו להשתמש [כפי ששנה לנו רבי (יבמות מד:) לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם]. הרי זה לא יותר מאשר הפקר מדעת, שלהרבה פוסקים אין זה נקנה לבעלי החצר. ואע"פ שגם בזה יש המחשיבים זאת כמתנה, וזכו בהם בעלי המיכלים, הואיל וידוע לבעלים שאפשר לקחת מהמיכלים ומצוי לעשות כן, וכן יש בערים רוב גויים וחילונים וילדים (וכן ספרדים, ע"פ מרן) שאינם נמנעים מלקחתם, הרי זה כאבידה שלמרות שיש בה סימן אין איסור מהדין לקחתה לעצמו במקום כזה.

ולרווחא דמילתא יש לבקש מהנוטל בקבוק שאחר גמר שימושו יחזיר את הבקבוק למיכל. אך לא ניתן לחייבו בכך.

פירוט הנימוקים

על מנת שכליו של אדם יקנו לו מה שניתן בהם, מדין קניין חצר, צריכים הם להיות בגדר "חצר המשתמרת". אשר כשמה כן היא, חצר שאיננה מופקרת לכל, אלא משמרת מה שבתוכה לבעליה.

חצר המשתמרת

חצירו של אדם קונה לו מציאה אף כשאינו עומד בצידה, ואפילו אינו בעיר (ש"ך חו"מ רסח ס"ק ג, ע"פ רש"י ותוס' ב"ק מט:). במה דברים אמורים בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אין החצר קונה אא"כ היה עומד בצד חצירו. ואפילו אמר כל מציאות שיבואו בתוכה היום תקנה לי חצירי, לא אמר כלום, אם היתה חצר שאינה משתמרת (ברייתא ב"מ קב. ושם יא., ובטור חו"מ רסח).

וכמה טעמים נאמרו בדבר: א) חצר שאין הבעלים עומד בצידה אינה קונה משום יד אלא משום שליחות אם היא משתמרת (תוס' ר"פ ב"מ יב. שטמ"ק שם בשם תוס' שאנץ וריצב"ש, ר"ן שם לדברי הרי"ף והרמב"ם). וכשאין היא משתמרת אינה קונה אף משום שליחות, לפי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין חפצים משתמרים בידו (רא"ש ב"מ פ"א לא), והרי זה כאילו גילה דעתו שאינו רוצה שתהיה החצר שלוחו, שכיון שאינה משתמרת לדעתו, והכל יכולים לזכות במציאה זו, שהרי הפקר היא, לא סמכה דעתו (שטמ"ק שם בשם הריצב"ש ד"ה האי חצר וד"ה פירש"י).

ב) חצר שאינה משתמרת אינה דומה לשליחות, שהשליח משתמר הוא לשולחו (ריטב"א שם, תוס' ר"פ שם בשם ר"פ) שהרי בשליחות אמרו שצריך שיהא השליח בר דעת.

הגדרת "משתמרת"

לאור הטעמים הנ"ל, ברור הדבר שכל שאפשר לבריות לקחת מהחצר, ואין אפשרות לבעלי החצר למונעם, אין זו חצר המשתמרת. וכ"כ התוס' (ב"ק מט: ד"ה והלכתא) דמוקמי האי דינא דהתם בחצר שאינה משתמרת, וז"ל: וכן משמע נמי מ"בא זה והחזיק בה", אם כן לא היתה משתמרת אצל זה עכ"ל. משמע שכל שיכול אדם להכנס לחצר ללא רשות וליטול החפץ, אין זו נחשבת משתמרת. (וכ"כ תוספות שאנץ והוב"ד בשטמ"ק ב"מ יא.)

ועי' בגידולי תרומה (שער מט חלק יח אות ב) שתמה על התוס' מהא דשלהי שלוח הקן (חולין קמא:) דאמרינן על מה שבחצר המשתמרת ש"אסורות משום גזל", אע"ג שאינה משומרת אצל זה שגוזלם. ואיני מבין תמיהתו, וכי אין אדם עשוי להרשות לחברו להיכנס לתוך חצרו המשתמרת? ואין זה דומה ללשון "בא זה והחזיק בה" דמשמע לתוס' שבא מרצונו (עי' מכות ח. ואשר יבא – דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל). ולכן גם אין לדחות דאדרבה לפי"ז מרש"י שפי' שמיירי בחצר המשתמרת מוכח לאידך גיסא שאע"פ שיכול להיכנס לשם אדם ללא רשות, מקרי משתמרת (וכ"פ התוס' בב"מ יא. ד"ה ה"מ בחצר וכן דעת ר"ח (הביא דבריו הרב בעל התרומות בשער מט חלק יח) וכן דעת הר"י אלברצלוני ז"ל (כמ"ש שם בעל גידולי תרומה) וכ"כ המגיד משנה (הלכות זכיה ומתנה ב טז) וכמש"כ הש"ך (חו"מ עב ס"ק קנו) והרב נוה צדק (ברמב"ם שם)). מפני שאפשר שלא פירשו כן בלשון "ובא זה" שבא ללא רשות. דלעולם "בא זה" - ברשות - משמע להו. וכן משמע נמי מהאחרונים (בסי' עב ש"ך ס"ק קנו וגר"א ס"ק קעא) שכתבו שאין נפק"מ לדינא בין פרש"י לתוס' אלא רק בהבנת הגמ'.

ואמרתי בליבי למצא מקור לגדר חצר משתמרת מנושא אחר, דבמס' מעשרות (ג, ה) אפליגו תנאי בהאי מילתא, כדתנן: איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות, רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה, רבי עקיבא אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה, רבי נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת, רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומר מה אתה מבקש פטורה, רבי יהודה אומר שני חצרות זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה.

וביאר הרמב"ם: כשם שהבית קובע למעשר כך גם החצר קובעת למעשר, והוא שלא תהא מופקרת אלא משתמרת, ונחלקו בכך וכו' והלכה כדברי כולן להחמיר.

וכן פסק בהל' מעשר (ד, ח): אי זו היא חצר הקובעת, כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש, וכן חצר שיש בה ב' דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל, הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת.

אלא שבדיני ממונות לא נוכל לפסוק כדברי כולן להחמיר, שכן אין בהם הגדרת חומרא וקולא, שכל שהיא חומרא לזה קולא הוא לאידך. עכ"פ יש כאן מתווה כללי להגדרת חצר משתמרת.

והנה הרמב"ם (אבידה טז ד) גבי המוצא בחנות כתב וז"ל: המוצא מעות בחנות וכו' אם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ הרי הן של מוצאן, ולמה לא תקנה החנות לבעל החנות לפי שאינה חצר המשתמרת, ואף על פי שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי. וכתב הרא"ש (בב"מ פ"ב סי' י) ז"ל: וחצירו לא קנתה, דלא סמכה דעתיה, כיון דרבים נכנסים ויוצאים, ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים, אבל הכא דלא ידע דאיתיה שם, ורבים מצויין שם לא קניא ליה חצירו. ע"כ. וכ"כ הרשב"א (שם כו:) והנימוקי יוסף בשם הרשב"א והר"ן.

ולעומת כל הני ראשונים, כתב נתה"מ (סי' ר' סק"ג) וז"ל, והנה מה נקרא (בחצר) אינה משתמרת, נראה דדוקא כשהיא מגולה בלא מחיצות נקרא אינה משתמרת, אבל כל שיש מחיצות סביב, אף שאינו נעול במנעל נקרא חצר המשתמרת וכו'. וראיה לזה דהא כליו מטעם חצר הוא כמבואר בשיטה, וא"כ קשה למאן דסבירא ליה דבעינן דוקא [שיעמוד] בתוכה, א"כ כלי בסימטא אמאי קנה דהא לאו משתמרת הוא, ועומד בתוכו אי אפשר בכלי, אלא על כרחך דמחיצות הכלי כמחיצות החצר וחשיב כחצר המשתמרת עכ"ל. ומבואר מדבריו דבכלי כיון שיש לו מחיצות הו"ל בגדר משתמרת ואין צריך שיהא עומד בצדו. למרות שאין הכלי מכוסה ואינו נעול ואין שום מניעה לבריות ליטול מהכלי. ואחרי המחילה, הדברים מתמיהים ואינם עולים בקנה אחד בדעת גדולי הראשונים כנ"ל.

גם יש לעיין מלשון רש"י קדושין (מד: ד"ה ניעור אינו גט) שכתב: "דכי אתרבאי חצירה משום דסתם חצר משתמרת על פי הבעלים שגדרה סביב ופותח ונועל",

ולדברי הנתה"מ שכתב דלא בעינן שיהא נעול במנעל, צריך לפרש דמה שכתב רש"י "ופותח ונועל" ר"ל שסוגר את הפתח אבל לא במנעל אלא שאינו פתוח.

אמנם בס' המקנה (קונטרס אחרון ה' קדושין סי' ל' ס"ט) כתב "הא קי"ל דחצירה אינה קונה אלא בעומד בצדה או בחצר המשתמר לדעתה, דהיינו בחצר הנעול והמפתח בידה, אף על פי שאינו עומד בצדה" עיין שם, ונראה שהבין בכונת רש"י דפותח ונועל היינו שנועל במפתח. ולכאורה הכל תלוי במנהג המקומות והזמנים שיש מקום המשתמר בלא מנעול ביום אך לא בלילה, ויש מקומות שאף לא משתמר ביום, ויש שאין צריכים למנעול אפי' בלילה.

ולעת עתה מצאתי שתמה על הנתיבות בתשובת להורות נתן (ח סימן קטז) וז"ל:

ומ"מ גוף דברי הנתה"מ ז"ל קשיין, במה שכתב דבכלי סגי אם יש לו מחיצות דאל"כ קשיא להשיטות דלא מהני אלא כשעומד בתוכו - והוא דעת היש אומרים שברמ"א (סי' ר' ס"א) - דהא בכלי אי אפשר שיהא עומד בתוכו ואיך קונה בכלי, ועל כרחך דמחיצות הכלי הוי כמחיצות החצר וחשיב כחצר המשתמרת עכ"ד. וקשה, דבשלמא בחצר אם יש לו גדר מסביב והפתח סגור, י"ל דהוי בגדר משתמרת כיון דדרך הכניסה לחצר הוא דרך הפתח, ומכיון שהפתח סגור יתכן דהוי כמשתמרת, שהרי אם ירצה ליכנס לחצר צריך לעשות מעשה ולפתוח את הדלת. אבל בכלי הלא דרך ההוצאה מן הכלי אינו במקום המחיצה אלא מלמעלה, וא"כ מה מהני בכלי במה שיש לו מחיצה מסביב, כיון שהוא פתוח דרך מעלה, ואינו צריך לעשות שום מעשה בעצם הכלי כדי להוציא ממנו דבר, ואינו דומה לחצר אשר דרך כניסתו סגורה. וכלי הפתוח מלמעלה הוי ליה כחצר שמחיצתו פרוצה דלא הוי משתמרת, וא"כ בעינן דוקא שיהא הכלי מכוסה דאז שפיר דומה לחצר שדלתו נעולה.

ומה שהביא ראיה דאל"כ איך קונה בכלי דהא אי אפשר לעמוד בתוכו, באמת י"ל דאף למ"ד דבעינן שיעמוד דוקא בתוך החצר - וכדעת תוס' עירובין (צב:) ד"ה אשה והרב המגיד (פי"ז מגזלה ה"ח) דבעינן שיעמוד בצדו ובתוכו עיין שם - היינו דוקא בחצר דשם אפשר לעמוד בתוכו, ועל כן בעינן דוקא עמידה בתוכו כדי שיהא קרוב להחצר כל מה דאפשר, אבל בכלי אשר אין מציאות לעמוד בתוכו סגי אם עומד בצדו, דאין זה חסרון בקרבותו אל הכלי במה שהוא עומד בצדו, כיון שהוא קרוב אל הכלי כל כמה שאפשר. ודוקא בחצר אשר שם דרך בעל הבית להיות עומד בתוך חצרו, וע"כ בעינן שיעמוד בתוכו דוקא כדרכו של בעה"ב וזוהי דרך שמירת החצר - ועיין לשון רש"י קידושין (מד:) הנ"ל "משום דסתם חצר משתמרת עפ"י הבעלים שגדרה סביב", ומשמע דבדרך שמירה תליא מילתא - אבל בכלי כיון דאין דרך לעמוד בתוכו ובעל הכלי השומרו אינו רגיל לעמוד בתוכו אלא חוצה לו, לכן גם כששומרו ע"י עמידתו מצד הכלי הו"ל ג"כ שמירה מעלייתא, דכך היא דרך שמירתו, וע"כ סגי גם כשעומד מצד הכלי. ולפ"ז יוצא דבכלי אינו קונה אלא בעומד מצדו, או שהוא סגור גם מלמעלה. עכ"ל ודפח"ח.

דעת אחרת מקנה

מרן השו"ע (סימן ר סעיף א), פסק שאין חצר קונה אלא אם משתמרת לדעת המקבל (וכ"כ עוד בסי' קצח ה, רמג כא). ובשו"ת חת"ס (או"ח סימן מד) שגם אם משתמר ע"י שלוחו חשיב משתמר לדעתו, אבל היינו דוקא כשהעמידו לשמור והוא באחריות השליח.

והרמ"א שם פליג וס"ל דאפי' אם משתמר לדעת הנותן שפיר דמי, וסיים שכן נראה להורות, דכיון שיש דעת אחרת מקנה, סגי במשתמר לדעת המקנה. והש"ך (סק"א) האריך להוכיח שאין הלכה כדעה זו, ועכ"פ אין להורות כן לכתחילה. ובקצה"ח (סק"ב) הביא מדברי הש"מ דבמכר או מתנה א"צ כלל שימור, דכיון שיש כאן מי שמקנה הרי אי אפשר לאחר לזכות בו כי אם מי שהמקנה רוצה לזכות לו, ומהאי טעמא גם אויר כלי קונה, דלא בעי משתמר, ובערוה"ש כתב דלא משמע כן מדברי הראשונים.

עכ"פ בנידון דידן אף הרמ"א יודה מפני שנותני הבקבוקים אין כוונתם כלל להקנות אותם לחברה שממחזרת אותם בדווקא, אלא כוונתם שלא להשליכם לאשפה מחמת הנזק האקולוגי שעלול להיגרם. ולו יצויר שבשעה שאדם משליך בקבוקו, יבקש ממנו מאן דהו את הבקבוק על מנת להשתמש בו, וודאי שיביא לו אותו, שהרי מתממשת בזה כוונת המשליך, דהיינו להשתמש בבקבוק שנית. והיא גופא "מיחזור" הבקבוק בצורה יותר נעלה, שכן עצם תהליך המיחזור מייצר גזי חממה ופסולת רבה, בשל הצורך בשינוע ועיבוד הפסולת. וכעת הם נחסכים. וכעין זה כתב בספר דרך אמונה (מתנות עניים פ"ח ציון ההלכה ס"ק קכא) שהנוהג ללוות או לפרוט מכסף שבקופה מוכיח שאינו מתכוון להקנות מיד.

ואף אם אולי ימצאו מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטיהו שהיו מסרבין לתת הבקבוק לאדם אחר כלל, עכ"פ לו היו צריכים הם עצמם לבקבוק שהשליכו, וודאי היו לוקחים אותו ללא אומר ודברים, כך שכוונתם אינה להקנות זאת כלל וכלל. והם רואים זאת לכל היותר כהפקר.

אמנם אין זה הפקר מאיליו כי אם הפקר מדעת, ובכה"ג יש מהראשונים שהחשיבו זאת כדעת אחרת מקנה, ונחשב כמתנה ונקנית אף בחצר שאינה משתמרת למאן דאמר במתנה כן. וכ"ד רש"י (ב"מ יב.) ונמוק"י שם בשם רב יהודאי גאון, ורא"ש שם, וכ"פ הש"ך (חו"מ סי' רסח ס"ק ט). אומנם לדעת התוס' לא קנה, וכ"ד הראב"ד ועוד ראשונים בשמ"ק שם. ומידי מחלוקת לא יצאנו.

יצא לו שם מציאה בעיר

ישנה עוד אפשרות שחצר תקנה את הנמצא בה לבעליה למרות שאיננה משתמרת, אם התפרסם הדבר שמציאה זו באה לחצירו. ושמא גם בנידון דידן הואיל והדבר ידוע, נמצא שזכו מיכלי האיסוף לבעליהם, למרות שאינם משתמרים.

ויסוד דין זה בברייתא במס' ב"מ (קב.) תניא: אם אמר כל מציאות שיבואו לתוכו היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום, יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין. כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מינה והוה ליה כחצר המשתמרת. ופירש רש"י יצא לו שם מציאה - שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים. וכתב הרא"ש (שם סי' כט) אהא דקאמר כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מיניה והוה ליה כחצר המשתמרת, והא דבעי אמירה משום דלא הוה חצר משתמרת ממש עכ"ל.

וטרם התבאר מדוע הבריות בדילות מחצר זו כשהתפרסמה המציאה. וכתב רבנו חננאל (הוב"ד בשטמ"ק שם): כיון שיצא לו שם מציאה בדילי אינשי מינה. ומתיראין להכנס בתוכה, שמא יאמר להן השלטון אתם שנכנסתם בחצר לקחתם המציאה, לפיכך הויא לה כחצר המשתמרת. עכ"ל

וכתב מרן הב"י (סי' רסח) שהרי"ף השמיט כל זה, וגם הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה השמיטו, "ולא ידעתי למה". ועי' בספר מעשה רקח (ברמב"ם שם ה"ח), ובהלכה למשה על הרמב"ם שם, ובספר בית אהרן (ב"מ קב. ד"ה ובהכי) שכתבו דהרמב"ם השמיט דין זה כיון שאינו להלכה. וכ"כ בספר ידי אליהו ז"ל.

והרב מחנה אפרים (הל' קנין חצר סימן ב) ביאר מדקתני בסיפא דבריתא "דבריו קיימין" משמע דמאי דקנה אינו אלא משום שאמר "תזכה לי חצרי", הא לאו הכי לא קנה, ואף על גב דמיבדל בדילי אינשי מיניה והוי חצר המשתמרת, דאמרינן דכל שאין החצר משתמרת מצד עצמה ממש לא קנה עד שיאמר תזכה לי חצרי. ונראה דהיינו טעמא דכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל דחצר דגברא לאו מדין יד קאתי אלא מדין שליחות הלכך ס"ל דכל שאינו משתמר ממש מצד עצמו אינו נעשה שליח מאליו אלא עד שיעשנו שליח במפורש. ע"כ.

נמצא שדין זה אינו דומה בשום צורה לדין מיכלי מיחזור.

חדא, דהא לית בהו אימת השלטון, ולא שום מורא, וכל אחד יכול ליטול בקבוקים משם בלא חשש כלל, הלכך לא בדילי אינשי מינהו. לפי' רבנו חננאל ז"ל.

ועוד, דהא כתב הרא"ש דבעינן אמירה באותו היום שיזכו לו כליו. הא לאו הכי לא קנה.

ובכלל, הן הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה, וביארו האחרונים מפני שלדעתם ז"ל אין זה להלכה. ואחריהם השו"ע השמיטו, ולאור ביאור המחנ"א מובן, דהא בעינן אמירת בעלים כנ"ל.

מציאה במקום גויים

גם אם נניח שנקנה הבקבוק לחברה, הרי לאחר 'אותיום' חזר והופקר, שהרי בערים ישנם רוב גויים וחילונים וילדים קטנים שמצויים ליקח, והרי זה כדין מציאה במקום כזה שהבעלים מתייאשים (שו"ע רנט סע' ג), שהרי בודאי מתייאש בעל החפץ, שסובר שמסתמא גוי לקחו, למרות שבפיהם אומרים שאינם מתייאשים, הרי זה כעומד וצווח על ספינתו שטבעה בים (גמרא ב"מ כד: וכ"כ בתשובת צמח צדק סימן פט, וע' בדברי המשפט רנט ס"ק ד דפליג).

ואף במקומות שאין גויים חילונים וקטנים, וודאי מצויים יהודים כשרים הנשמעים לפסקי מרן השו"ע שלדעתו לא זכו בעלי המיכלים בבקבוקים כנ"ל, והתירו פרושים את הדבר. לפיכך אין טעם לשאול את בעלי חברות המחזור אם הם מקפידים על מי שנוטל בקבוקים, שאין זה מעלה או מוריד. ורק לפנים משורת הדין טוב שיחזיר (שו"ע שם סע' ה).

עני המהפך בחררה

מבלי לדון על קניינים.

יש בכך לכאורה איסור מצד עני המהפך בחררה (קידושין נט.), דהיינו אם יש מי שמחזר אחר החפץ לקנותו, ובא אחר וקנאו, נקרא רשע (שו"ע סי' רלז, א).

אלא שכבר כתבו התוס' דאינו נקרא רשע אלא במקח וממכר וכיוצא בדבר שיכול למצוא במקום אחר, ולמה לו ליטול החררה שזה הפך בה, אבל בדבר הפקר - שלא ימצא במקום אחר - לא מיקרי רשע. ובשו"ע שם הביא ב' דעות במציאה, והכריע הרמ"א שם שאינו נקרא רשע, וכ"כ הסמ"ע (סימן רסח סק"ט בשם ראבי"ה), וכן פסק בשו"ע הרב (הלכות השגת גבול סעיף י), אלא שבעל נפש יחמיר לעצמו. והוסיף הרמ"א (בשם הר"ן ובשם הרמב"ן) שאפילו לסברא שנקרא רשע היינו דווקא בעני, אבל בעשיר לא, אא"כ בדבר שאינו מצוי דאז אפילו בעשיר מקרי רשע לדעה זו.

מרחיקין ממצודת הדג

הואיל וחברת המחזור (או העירייה) העמידה מתקן והביאה לאיסוף הבקבוקים למטרה מסוימת, גם כאשר אין קנין אסור להוציא בקבוקים שנאספו רק באמצעות המתקן ולמנוע את המטרה שהיא מעוניינת. שכך גרסינן בב"ב (כא:) מרחיקין מצודת הדג מן הדג, ופרש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו, מרחיקין שאר ציידים מצודתם משם, אלמא אף על גב דלא זכה ביה ולא מטא לידיה, מרחיקין משם משום טענת 'פסקת לחיותי', וקאמרה הגמ' שם דהיינו דווקא בדגים משום דיהבי סייארא, כלומר שהדגים נותנים עין בהבטם להיות רגילים לרוץ למקום שראו שם מזונות, הלכך כיון שהכיר חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו, דהו"ל כמאן דמטא לידיה, ונמצא חבירו מזיקו (רש"י).

והנה כתבו התוס' (ב"ב כא:) לדעת ר"ת שלא אמרו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דנקרא רשע אלא במקח וממכר אבל בדבר הפקר שלא ימצא במקום אחר לא מיקרי רשע. מ"מ מרחיקין מצודת הדג משום שגם כאן יכול למצוא מקום אחר לפרוס מצודתו. ועוד תירצו התוס' דשאני מצודת הדג שאומנתו של צייד בכך וזה יורד לאומנתו ולכן אסור אפילו בדבר הפקר, משא"כ בעני המהפך בחררה שאין זו אומנתו. ולכאורה נראה שלתירוץ זה יהיה אסור ליטול בקבוק מהמיחזורית, שכן זו אומנותם.

טרם נענה בזה, יש לציין שבד"כ החברה של המיחזור אינה אחראית לאיסוף הבקבוקים, כי אם העיריה, ומטרתה היחידה היא לתת שירות לתושבי העיר המעוניינים במניעת נזק אקולוגי, ועיקר תפארת העיריה על כך שעירם היא 'מתקדמת' ודואגת לשימור העולם. וממילא אין להם שום הקפדה אם מאן דהו יטול מהבקבוקים. וגם אין כאן שייכות כלל לדין מצודת הדג. אכן, ישנם מקומות שחברת המיחזור עצמה מעמידה מיכליות לשם כך ואחראית על האיסוף. ועל כך הדיון כעת.

אומנם יש לדעת שגם דין זה לאו מילתא פסיקתא היא.

חדא שלשיטת רש"י בעינן שיהיה בטוח שיבא לידו, וכאן אינם יכולים להיות בטוחים כלל כשיודעים שכל ילד מגודל יכול באופן תיאורטי לקחת מה שחפץ ממיכלית זו.

ותו, שיש מפרשים דין מצודת הדג באופן אחר, דהיינו שפעמים שהדג נכנס כבר למצודה של הדייג הראשון, ואם יעמיד השני אף הוא מצודה, יתן הדג עיניו במזונות שבמצודה האחרת והולך אליה, ונמצא שהשני גוזל דבר שכבר בא למצודתו של זה (וכ"פ הערוך ערך סר בשם רגמ"ה, והרמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן בשם הערוך). ולשיטתם כשלא נכנס לרשותו של זה, וטרם זכה זה בו, כגון בדין הבקבוקים הנ"ל, אין מניעה ליטול ממנו.

ועוד שהרי בשטמ"ק בב"ב כתב בשם הר"י מיגאש שמחלק בין הא דמצודת הדג שהוא פוסק לחיותיה לגמרי, משא"כ בנידון שאינו פוסק לגמרי, אלא מפחיתו (כגון ריחיים), מצי אמר ליה את מטי לך מה דפסקו לך משמיא ואנא מטו לי מה דפסקו לי (ועי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' עט בביאור דבריו). וכאן, בוודאי שאין בנטילת כמה בקבוקים בכדי להפסיק את חיותם של חברת המיחזור.

ובכלל, יש שדחו דין זה מההלכה, כגון המאירי (ב"ב שם) שכתב שלמסקנא גם הא דמצודת הדג אינו אליבא דהלכתא. והחת"ס (סי' עט) ובשו"ת ישועות מלכו (חו"מ סי' יט) בדעת הרי"ף הרמב"ם הסמ"ג הטור והשו"ע שהשמיטו דין זה. וכ"כ בשו"ת צמח צדק (חו"מ סימן כג). ועי' בשו"ת בית אפרים (חו"מ סי' כז). וע"ע בתשובת חסד לאברהם (תאומים, חו"מ סי' לט( דפליג.

וע"ע ברא"ש בקידושין (פ"ג סי' ב) שהוסיף בהא דעני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום, אף על גב דהוי הפקר, וכתב דשאני התם שטרח בהם העני להפילם לארץ וסמך דעתו עלייהו. וכ"כ הרשב"א (שם נט.) משום דנתעסק וטרח בהן להפילם ולנקף בהן. וכ"כ הריטב"א והמרדכי (סי' תקכד). ובנידון דידן ליכא טירחא באיסוף הבקבוקים מבתי האנשים, שכל אדם טורח בעצמו להביא למיכל את בקבוקיו. וטרחתם מסתכמת בהעמדת המיכליות, ודמי לעני שרק פרש מחצלות תחת הזית, אך לא ניקף בענפיו ע"מ להשיר הזיתים, דליכא למאן דאמר. ועוד דליכא סמיכות דעת של הבעלים היכא שאפשר לכל אחד ליטול מהמיכל כרצונו.