לגנוב מהמדינה
בית הדין
כא תמוז התשעח | 04.07.18
מה יחס ההלכה להעלמת מיסים, כתיבת תלושי שכר פיקטיבים, הברחת מוצרים במסלול הירוק בנתב"ג, ובאופן כללי האם גניבה ממוסדות המדינה יותר קלה מגניבה מאדם פרטי.
הרב ישועה רטבי
שאלה:
האם לפי ההלכה מותר לגנוב מהמדינה בדרכים הבאות:
- א. להעלים הכנסות וכך לא לשלם מס הכנסה.
- ב. להגדיל את תלוש השכר לפני הלידה באופן פיקטיבי, כדי לקבל דמי לידה גבוהה יותר.
- ג. להפחית את תלוש השכר, בכדי לקבל הנחה למעון.
- ד. אדם שלא עובד ומוציא תלוש פיקטיבי, בכדי לא לשלם לביטוח לאומי.
- ה. לעבור בנתב"ג במסלול הירוק של המכס, למרות שהוא מעביר מוצרים המצריכים דיווח למכס.
תשובה:
- א. אסור לגנוב מהמדינה.
- ב. גניבה מהמדינה חמורה יותר מאשר גניבה מאדם יחיד, כי בגניבה מציבור - גונבים מכלל הציבור הכולל בתוכו יתומים, קטנים ונזקקים. (תשב"ץ חלק ד טור ב סימן לג).
- ג. העלמת הכנסות גורמת להגדלת המיסים כלפי אלו שמדווחים כהוגן, ובכך נגרם הפסד כלכלי לציבור גדול. (פתחי חושן גניבה ואונאה פרק א הערה ו).
- ד. המעלים מיסים - עובד לא תגזול. כך כתבו השולחן ערוך והרמ"א (חושן משפט סימן שסט סעיף ו): "משום דדינא דמלכותא דינא, ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה - עובר על לא תגזול". (כך גם פסק שולחן ערוך הרב, הלכות גזלה וגנבה טו).
- ה. אין להבריח מוצרים במכס. (הגרש"ז אוירבך, מנחת שלמה, נדרים עמוד קעג).
- ו. אסור להוציא תלושים פיקטיביים, או להביא דווח לא נכון לרשויות. (פתחי חושן גניבה ואונאה פרק א הערה ו).
- ז. מעבר לדינא דמלכותא, יש חיוב בתשלום מיסים מדין נהנה. לפי ההלכה (מסכת בבא בתרא דף ד עמוד ב) יש חיוב לאדם לשלם על מה שנהנה. בסיעתא דשמיא, כל תושב הגר במדינת ישראל נהנה מביטחון אישי וכללי, משירותי רפואה, מביטוח לאומי, הוא משתמש בתשתיות ציבוריות כמו כבישים תאורה. התמורה לכך מגיעה מכספי המיסים. לכן מי שמעלים מיסים - הוא גוזל את הרבים.
- ח. השולחן ערוך (חושן משפט סימן שסט סעיף ו) פסק, שאומרים דינא דמלכותא דינא גם בשלטון יהודי. וכך גם פסקו רבים מגדולי הדור זצוק"ל: היחוה דעת (חלק ה סימן סד), הישכיל עבדי (חלק ו חו"מ סימן כח בס"ק כ), הציץ אליעזר (חלק טז סימן מט), הגרי"ש אלישיב (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ה פס"ד המתחיל בעמוד 258) והגר"מ אליהו (קובץ תחומין חלק ג עמוד 242).
- ט. אנו אומרים דינא דמלכותא דינא - גם כאשר הממשל אינו מתנהל לפי דיני התורה. (תוספות במסכת סנהדרין דף כ עמוד ב ד"ה מלך).
- י. הסמ"ג (עשין סימן עד) כתב: "יש לישראל להבדיל מהבלי העולם, ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים, ולא להטעותם בשום עניין, ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכשיבא הקדוש ברוך הוא להושיעם - יאמרו הגוים בדין עשה, כי הם אנשי אמת, ותורת אמת בפיהם".
לגנוב מהמדינה
אסור לגנוב מהמדינה. גניבה מציבור חמורה יותר מאשר גניבה מאדם יחיד, כי בגניבה מציבור גונבים מכלל הציבור כולל יתומים קטנים ונזקקים, והקב"ה רב את ריבם. כך כתב התשב"ץ (חלק ד טור ב סימן לג): "אביהם של הקהל - הוא יתברך ויתעלה שמו - יריב ריבם, וקבע את קובעיהם, ויוציא לאור משפטם מהעושקים אותם. ובפרט בקהל שיש ויש בו כמה יתומים קטנים גמולי מחלב ועתיקי משדים שהם פורעים מס מנכסי אביהם שזה יורה על כובד העול והמשא שהם סובלים על שכמם. וכמה וכמה הפליגו רז"ל בעונש גזל הרבים כדאיתא פ"ק דחגיגה (עיין ב"ב פ"ח ע"ב ועי' חגיגה ט' ע"א בתוס' ד"ה זה ובהגהות הגרי"פ שם) דאין לו תקנה. לבד זה כתבו התוספות, שיעשה גשר ויעברו עליו רבים, וזאת תקנה שהיא מן הנמנע".
הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק א הערה ו) כתב: "ועוד נראה שמכיון שתקציב השלטון מבוסס על המסים הנגבים מהתושבים, יתכן שבגלל ניצול שלא כדין (ואפשר שאף בהעלמת מס) גורם להגדלת נטל המסים על שאר התושבים, אף על פי שמסתבר שאין זה אלא גורם גם גרמא בגניבה אסור".
המעלים מיסים - עובד לא תגזול. כך כתבו השולחן ערוך והרמ"א (חושן משפט סימן שסט סעיף ו): "משום דדינא דמלכותא דינא, ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה - עובר על לא תגזול".
כך גם פסק שולחן ערוך הרב (הלכות גזלה וגנבה טו): "לפי שדין המלכות דין, מפני שכל הארץ למלך הוא, ובידו לגזור שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו שיתן קצבתו, וכן השר בעיירות שלו (או של המלך ונתנן לו במתנה). לפיכך המבריח ממכס זה - עובר על לא תגזול, מפני שהוא גוזל את המלך, בין שהוא מלך ישראל בין מלך נכרי ...זה אינו כמפקיע חובו אלא גוזל ממש, שנהנה מארצו שלא מדעתו, ומחסרו ממון".
העלמת מיסים מצביעה על חוסר ביטחון באמונה שלא יחסר מפרנסתו בגלל תשלום זה. במסכת שמחות פרק ב הלכה ט נאמר: "כל הגונב - הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את המכס הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות". (מובא בבית יוסף יורה דעה סימן שמה סעיף ד).
רבי יהודה הנשיא ציווה לבנו שלא יעלים מיסים, מחשש שמא יקנסו וייקחו את כל נכסיו (כמבואר במסכת פסחים דף קיב עמוד ב). הגרי"ש אלישיב (הערות על מסכת פסחים שם) ביאר: לא מדובר על מיסים שהמלכות גובה בצורה חוקית, כי "דדינא דמלכותא דינא, וודאי אסור להבריח, אלא מיירי במוכס העומד מאליו, שהוא מחליט כמה ליקח, (אדם אלים שגובה כספים שלא לפי חוק), שמצד הדין מותר להבריח, וקאמר עצה טובה דמ"מ אל תבריח".
הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה נדרים עמוד קעג) אסר להבריח מוצרים במכס, למרות שחוקי המדינה אינם כפי דיני התורה: "ומעתה בארץ ישראל ומלכות ישראל שלא לפי דיני התורה, אף אם נחליט שחוק שאינו לפי רוח התורה - אין להתתשב בו, אבל מהיכי תיתי שיהא מותר להבריח מכס וכיוצ"ב, כי הרי סוף סוף הוא דבר שכלי, ויתכן שגם אם היו מתייעצים עם טובי העיר - ג"כ היו קובעים כך, וא"כ נהי שהם לא התחשבו בדיני התורה - אבל מ"מ מנלן שמותר לגזול".
הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק א הערה ו) אסר להוציא תלושים פיקטיביים, או להביא דווח לא נכון לרשויות: "להוציא שלא כדין מהמלך או מהממונים על ידו לאחר שבא לידו - נראה פשוט שאפילו בשלטון שאין בו משום דינא דמלכותא - אין שום היתר, ובפרט כשצריך לשקר ולזייף לשם כך, וכמה נתחבטו האחרונים בענין העלמת מס הניטל שלא כדין, וכ"ש להוציא מיד הגזלן מה שלא גזל ממנו, ואף אם גזל מאחרים, וכי מפני שהוא גזלן מותר לגזול ממנו".
מעבר לדינא דמלכותא, יש חיוב בתשלום מיסים מדין נהנה. לפי ההלכה (מסכת בבא בתרא דף ד עמוד ב) יש חיוב לאדם לשלם על מה שנהנה. בסיעתא דשמיא, כל תושב הגר במדינת ישראל נהנה מביטחון אישי וכללי, משירותי רפואה, מביטוח לאומי, הוא משתמש בתשתיות ציבוריות כמו כבישים תאורה. התמורה לכך מגיעה מכספי המיסים. לכן מי שמעלים מיסים - הוא גוזל את הרבים.
דינא דמלכותא דינא
מדברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא) והשולחן ערוך (סימן שסט סעיף ו) מבואר, שאומרים דינא דמלכותא דינא גם בשלטון יהודי[1].
וכן פסקו רבים מגדולי הדור זצוק"ל: היחוה דעת[2] (חלק ה סימן סד), הישכיל עבדי[3] (חלק ו חו"מ סימן כח בס"ק כ), הציץ אליעזר (חלק טז סימן מט), הגרי"ש אלישיב[4] (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ה פס"ד המתחיל בעמוד 258) והגר"מ אליהו[5] (קובץ תחומין חלק ג עמוד 242).
החתם סופר (חושן משפט סימן מד) כתב: שיטת הר"ן שאין דינא דמלכותא במלכי ישראל, שייכת רק במיסים ובמכס שהמלכות מטילה בעל כרחם, שכן גביית המיסים נובעת מכך "שהוא אדון הארץ", וסיבה זו לא שייכת במלכי ישראל, אלא רק במלכי אומות העולם, אבל במנהגים ונימוסים[6], כגון המובא במסכת בבא בתרא בדף נד עמוד ב - מודה ר"ן שיש דינא דמלכותא, "דהטעם משום דניחא להו, ואין לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם".
וכן כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ו בס"ק יד): "ומשום הכי כתב הר"ן בשם התו' בפירו' דנדרים (כ"ח ע"א ד"ה במוכס), דדוקא גבי מלכי אומות העולם אמרינן דינא דמלכותא דינא. לפי שהארץ שלהם. ויכול לומר להם: אם לא תעשו מצותי - אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל - לא, לפי שא"י כל ישראל משותף בה. ומשום הכי נראה, דיכול לעשות נמי חוקים ונמוסים במדינה שלו, במידי דתלוי בתקנת ארצו, ולהעניש העובר על קצהו. וכ"ש הדינין שבין אדם לחבירו, שדינו דין, דאל"כ לא תעמוד הארץ, ותהרס".
אנו אומרים דינא דמלכותא דינא, גם כאשר הממשל אינו מתנהל לפי דיני התורה. כך מבואר בתוספות במסכת סנהדרין (דף כ עמוד ב ד"ה מלך), שאומרים דינא דמלכותא גם במלך רשע כמו אחאב, שעבד עבודה זרה להכעיס יותר "מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו". (מלכים א פרק טז פסוק לג).
וכן במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר מזמור כח) מובא: "אמרו ליה (חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר): אם לפסין ולגולגוליות ולארנוניות את גוזר עלינו - אנו קורין לך מלכא, ואם לעבודה זרה את גוזר עלינו - את והכלב שוין, לאלהך - לית אנחנא פלחין". כלומר יש לקבל את חוקי המיסים גם של מלך רשע כמו נבוכדנצר, כי חיוב בתשלום מיסים נחשב לתקנה לטובת הציבור, אך אין לקבל חוקים הנוגדים את עיקרי אמונת ישראל.
וכך פסק בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קעב): יש תוקף לבעלות כללית של המדינה, והבעלות נחשבת כבעלות גמורה לכל דבר. המדד לכך הוא יכולת השליטה, שאם יכול למכור או לתת במתנה כרצונו נחשב לבעלים. ומה שנטען שמותר לגזול ממי שלא מתנהג לפי התורה - "הוא דבר שאין ראוי להשיב, דחלילה להתיר איסור גניבה וגזילה ותולים עצמם לשוא באילן גדול, ואין זה לגדר דינא דמלכותא אם שייך כאן או לא, וגם אין שני הדברים תלויים זה בזה".
להתנהג ביושר ואמת
ירמיהו (פרק יז פסוק יא) הזהיר: "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט - בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל".
הרמב"ן (מסכת בבא בתרא דף כו עמוד א) כתב: "ומצוה להרחיק את עצמו, אפילו להפסיד כל מה שיש לו ולא יפסיד חברו פרוטה".
הסמ"ג (עשין סימן עד) כתב: "כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גלויות אדום, כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי, יש לישראל להבדיל מהבלי העולם, ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים, ולא להטעותם בשום עניין, ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכשיבא הקדוש ברוך הוא להושיעם - יאמרו הגוים בדין עשה, כי הם אנשי אמת, ותורת אמת בפיהם".
בספר החינוך (פרשת בהר מצוה שלז) מובא: "שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר". החינוך (פרשת עקב מצוה תכט) עוד כתב: "שלא ידביק האדם אל ממונו שחננו האל בצדק - ממון אחר שהוא של גזל".
האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן כט) כתב: "אבל ודאי אנחנו מוזהרים מהשם יתברך שצונו בתורתו הקדושה להזהר מליקח יותר מכפי שתנאי הממשלה קבעו ליתן, אף שיכולים להשיג יותר מאיזה פקידים שירצו להטיב להם שלא כהתנאים הקבועים, וכ"ש שאסור לשקר במספר התלמידים וכדומה, שלבד שהוא איסור גזל, הרי איכא בזה גם איסורים הגדולים של אמירת שקרים וכזבים וגניבת דעת, וגם חלול השם, ובזיון התורה ולומדיה, ואין בזה שום הוראת היתר בעולם, וכמו שהקב"ה שונא גזל בעולה - כן הקדוש ברוך הוא שונא בתמיכת התורה ולומדיה ע"י גזל, ואיכא בזה גם משום רודף את גדולי התורה ותלמידיהם הנזהרים ביותר משמץ גזל וכדומה".
נסיים בדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יג): "משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר, ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו, ואם נתחייבו לו אחרים בדין - מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר: יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן - עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
[1] הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא) כתב: "ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל". וכך גם כתב השולחן ערוך בסימן שסט סעיף ו: "מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים". הרמב"ם בפירוש המשנה (מסכת נדרים פרק ג משנה ג) עוד כתב: "הרי כלל הוא אצלינו דינא דמלכא דינא, ואסור לו להבריח מן המכס כל שכן להשבע עליו. ואין חילוק בזה בין מלך גוי או מלך ישראל". וכן כתב הברטנורא (מסכת נדרים פרק ג משנה ד): "בין מלך ישראל בין מלך גוי... - דינא דמלכותא דינא ואסור לברוח מן המכס".
[2] "ולכן נראה להלכה, שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס - יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא".
[3] "אתאן לעיקר הדין, הנה הדבר ברור שאין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל, והנמשכים אחריו הטור והש"ע בסי' שס"ט, דפ' בפשיטות שאין חילוק בין מלכי ישראל למלכי האומות, דשניהם שוים בשיעוריהם, דדינינן בהו דינא דמלכותא דינא, ודלא כדברי התוס' והר"ן ז"ל, ששתו בחלקות בין מלכי אוה"ע למלכי ישראל. ובפרט דזה כלל בידינו, שמפרשים והפוסקים חולקים בהלכה - דנקטינן כהפוסקים, שכ"כ להלכה ולמעשה, ולא כהמפרשים שאינם אלא בדרך פירוש ולא בדרך פסק".
[4] אומרים דינא דמלכותא דינא במדינת ישראל בתנאי שהחוק לא נוגד את התורה.
[5] "יש לדון בכך משתי בחינות. ראשית, דינא דמלכותא, כלל זה אומר כי חוקי השלטון וסדריו מחייבים מה שנוגע לניהול ענייני המדינה, כתשלום מיסים וכד'".
[6] כגון חוקים שהשלטונות קבעו לצורך הסדרת סדרי עבודה תקינים, מכיוון שמדובר בטובת הציבור - יש חובה לפסוק כפי הדינא דמלכותא.