בעיית קניין דברים, היא אחת הבעיות המרכזיות שיש בחוזים, במאמר זה נדון בדרכי הפתרון לבעיית קניין דברים.

 

 

 הרב ישועה רטבי

 

 

 

קניין דברים

הגדרת קניין דברים - התחייבות עתידית בה אדם מבטיח להתנהג בצורה מסוימת. (קניין רגיל זה העברת בעלות מאדם לחברו, אך בקניין דברים אין העברת בעלות אלא רק הבטחה לעשות מעשה).

 

דוגמאות לקניין דברים - אדם המתחייב לחלק את שדהו, או אדם המתחייב להתחתן, או אדם המתחייב לתת גט לאשתו[1], או אדם המתחייב לעשות עבודה, או אישה המתחייבת לא לתבוע תוספת מזונות בעתיד, או אדם המתחייב להישבע.

 

הדין בקניין דברים - לכל ההתחייבויות הללו אין שום תוקף ע"פ דין תורה, וגם אם יעשה קניין על אותן התחייבויות, לא יועיל, דהוי קניין דברים, שכן קניין מועיל רק כאשר הקניין חל על חפץ ממשי, שאדם כעת מעביר לחברו ועושה על כך קניין, אבל אין אפשרות לבצע קניין על התחייבות עתידית.

 

המקור לקניין דברים הוא מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף ג עמוד א[2]: "כי רצו (לחלק את השדה) מאי הוי, נהדרו בהו, (שותפים שהסכימו לחלוק את השדה שלהם, מדוע התחייבות זו תקפה, הרי הם יכולים לחזור בהם)? א"ר אסי א"ר יוחנן: שקנו מידן". (היה קניין בו התחייבו השותפים לחלק את השדה).

"וכי קנו מידן מאי הוי, קנין דברים בעלמא הוא"? ("ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה, או מכר, או מתנה, או שעבוד קרקעות, שהקנין חל עליו, או מטלטלין - רש"י).

"בשקנו מידן ברוחות". (לא מדובר בקניין על הבטחה בעלמא, אלא מדובר שהייתה חלוקה בפועל, שכל שותף קיבל חלק, כגון ששותף אחד קיבל את צד מזרח וחברו את צד מערב, ואין לאחד שום חלק ברוח של חברו).

"רב אשי אמר: כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק". (רב אשי ג"כ הסכים לעיקרון שבתירוץ הראשון, שהייתה חלוקה בפועל, אלא שמהתירוץ הראשון אנו למדים, שקניין מועיל, כאן רב אשי אמר שגם חזקה מועילה, שאם עשה אחד משלושת החזקות המרכזיים שיש בקרקע - החלוקה תקפה)[3].

וכך פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ה הלכה יד): "הדברים שאין בהן ממש - אין הקנין מועיל בהן. כיצד? הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן - הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסוים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע".

בעיית קניין דברים, היא אחת הבעיות המרכזיות שיש בחוזים, שכן על פי רוב בחוזה סטנדרטי, יש התחייבות למשל של הקבלן לבנות, או התחייבות של הקונה לשלם, או התחייבות לקנות מוצרים וכד'. בדרך כלל החוזה נחתם על התחייבות עתידית, (אומנם בעסקה בה מעבירים רכוש בהווה - יש לקרוא לעסקה זו מכר ולא חוזה). נמצא שכמעט בכל חוזה יש בעיה של קניין דברים.

 

 

פתרונות לקניין דברים

מספר פתרונות הובאו ע"י הפוסקים, בכדי להתגבר על בעיית קניין דברים:

  • א. יש לכתוב את החוזה בלשון של התחייבות כספית עכשווית. ז"א כל הבעיה של קניין דברים הוא בהבטחה להתנהג בצורה מסוימת בעתיד, לכן אם ההתחייבות תהיה בהווה, שאדם יחייב את עצמו לשלם כעת סכום מסוים, הרי שהוא שעבד נפשו, ושעבוד של האדם עצמו מועיל ומחייב. (כשם שעבד משעבד עצמו, כך גם מועיל חיוב של שעבוד נפשו. או במקרה של חוזה לבניית דירה, אם הקבלן יכתוב בחוזה 'אני מתחייב לבנות כפועל', הקניין חל, שכן הוא שעבד את גופו לעבודה)[4].

וכן כתב הראב"ד (על דברי רמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ב): "א"א: ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים, וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן".

  • ב. המחייב עצמו להביא חפץ מסוים - הקצות בסימן רו ס"ק א כתב: במקרה בו אדם מחייב את עצמו להביא חפץ מסוים, עליו לקבל על עצמו אחריות, שאם החפץ יאבד - יפרע לו ממקום אחר, אבל המחייב את עצמו ללא אחריות - עדיין כלול הוא בגדר קניין דברים שאינו תקף. הקצות סבור, שלא ניתן להתחייב על חפץ מסוים, אלא ניתן להתחייב רק בחוב כספי שאדם מחייב ומחיל את החוב על עצמו. אבל הנתיבות סבור, כי גם המחייב עצמו ללא אחריות - ההתחייבות תקפה. הנתיבות הוכיח זאת, מהמבואר בסימן ס סעיף ו, שניתן לחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם, גם כאשר מתחייב לתת חפץ מסוים, ואין צריך לתת אחריות.
  • ג. תקנת חכמי ספרד (מובא ברמב"ם הלכות מכירה פרק יא הלכה יח) - הרוצה להתחייב על דבר מסוים, יקבל על עצמו בקניין חיוב ממוני, שישלם סכום מסוים, בכל מקרה וללא שום תנאי, (נהוג לרשום סכום גבוה שירתיע את המתחייב לא לקיים את התחייבויותיו, אך לא סכום גבוה מדי). קנין זה עומד בכל מצב, בין אם המתחייב יבצע את התחייבותו ובין אם המתחייב לא יקיים את התחייבותו, לאחר מכן יעשו קניין עם הצד השני, שאם המתחייב יעמוד בתנאו ויבצע את התחייבותו - הוא יוותר לו על סכום ההתחייבות. נמצא שההתחייבות היא ללא תנאי, ורק המחילה היא על תנאי, ובמחילה על תנאי סבור הרמב"ם דלא הוי אסמכתא ובכך נפתרה בעיית אסמכתא, ובכך תיפתר גם בעיית קניין דברים, שכן ההתחייבות היא התחייבות ממונית שחלה מעכשיו.
  • ד. קניין אודיתא - החוזה לא יהיה לשון של התחייבות עתידית שאינה מועילה, אלא לשון של הודאה, וקונה מדין אודיתא. וכך כתב הר"ן (מס' גיטין דף כא: ד"ה תנו): "ואם תאמר אמאי לא מהני אפילו בעל פה באומר נתתי משום הודאת בעל דין? יש לומר דכי אמר בדרך הודאה הכי נמי, אבל הכא בבא ליתן לו נכסיו עכשיו בלשונות אלו עסקינן".

 

 

[1] כך מובא בפסקי דין רבניים (חלק ח עמוד 179): "והנה זה ברור שהפס"ד לגירושין שניתן בהסכמה, אף שקיבלו הצדדים בקנין - אינו מחייב לגבי עצם הגירושין, שהקנין לא היה אלא לגבי התנאים הכספיים שאם הם מתגרשים, אלה הם התנאים הכספיים, אבל מעצם הגירושין יכול כל צד לחזור בו, כי על זה לא קיבלו בקניין וע"ז גם לא שייך קנין כי הוא קנין דברים. וא"כ יכולה האשה לחזור בה מהסכמתה לגירושין. ברם, אם יתברר שלפי ההלכה, האשה חייבת לקבל גט והם באים להתגרש, שוב יהיו התנאים הכספיים שהסכימו עליהם שרירים וקיימים, כי הרי הסכימו שאם מתגרשים, אלה הם התנאים, ומאי נפקא - מינה אם מתגרשים ברצון או שביה"ד מחייבם על כך".

[2] המשנה במסכת בבא בתרא דף ב עמוד א כותבת: "השותפין, (שני בתים הפתוחים לחצר המשותפת), שרצו לעשות מחיצה בחצר, (השותפים רצו לבנות גדר באמצע החצר, בכדי שלא יהיה היזק ראיה) - בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבינין - בונין. הכל כמנהג המדינה".

הגמ' הביאה שתי לישנות: לפי הלישנא קמא, המשנה דיברה בשותפים המעוניינים לבנות כותל, ומכך שהמשנה כתבה: 'השותפים שרצו', משמע שהכול תלוי ברצונם, ואם לא ירצו לבנות את הכותל - לא יהיו חייבים, שכן היזק ראיה - אינו היזק. שיטה זו תסביר את דברי המשנה: "השותפים שרצו לבנות מחיצה" - מדובר בשותפים המעוניינים לבנות כותל, למרות שאין הם חייבים לעשות כך מהדין, בכ"ז הם הסכימו לבנות כותל.

הלישנא בתרא סבורה, שהמשנה דיברה על דין חלוקה, שאם יש בחצר ארבע אמות לכל שותף חוץ מהארבע אמות שיש לפני כל פתח - הוי חצר שיש בה דין חלוקה, וכל שותף יכול להכריח את שותפו לחלוק את השדה, וחייבים להעמיד כותל, שכן היזק ראיה הוי היזק. ואם אין את הגודל המוזכר, הוי חצר ללא דין חלוקה, ולא ניתן לכפות על חלוקת החצר.

המשנה דיברה על חצר שאין בה דין חלוקה, ובכ"ז השותפים הסכימו לחלוק את החצר בקניין - חייבים גם להעמיד כותל בכדי שלא יהיה היזק ראיה. אומנם אם לא היה קניין - יכולים לחזור בהם, וגם אם נעשה קניין אך לא קיבל כל שותף את חלקו, או שלא החזיק בחלקו - יכולים לחזור בהם דהוי קניין דברים. שיטה זו תסביר את דברי המשנה: "השותפים שרצו לבנות מחיצה - בונין את הכותל" - מדובר בשותפים המעוניינים לחצות את השדה, למרות שמעיקר הדין לא ניתן לכפות על חלוקת השדה, בכ"ז במידה ושני השותפים יסכימו על חלוקת השדה - יהיו חייבים לבנות כותל.

[3] התוס' (ד"ה רב) הקשו: מה החידוש בדברי רב אשי, הרי ברור שחזקה מועילה? התוס' ענו: יש חידוש בחזקה זו, שבד"כ כאשר הקונה מחזיק שלא בפני המוכר, צריך שהמוכר יאמר לקונה: 'לך חזק וקנה', כמובא בדף נג עמוד א. אומנם במקרה של שותפים שכל אחד מחזיק בחלק השייך לו, גם אם החזיק זה שלא בפני זה - אין צורך לומר את האמירה הנ"ל. המחבר בסימן קנז סעיף ב, כתב את דברי התוס' בשם וי"א, שכן הרמב"ן חלק על דין זה וסבור שצריך לומר: 'לך חזק וקנה'.

[4] וכך פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא הלכה טו): "המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום - הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד? האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה, אע"פ שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אע"פ שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר - הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן