בספר חזה התנופה (סימן מ) מובא: לאחר שהב"ד פסקו את הדין - לא ניתן לחזור ולתבוע בב"ד אחר. במאמר זה יבואר האם ניתן לפנות לבית דין אחר בכדי לערער על פסק הדין?

 

 

הרב ישועה רטבי

רקע

בישראל ישנן מספר מערכות בתי דין: א)- בתי דין אזוריים הדנים בנושאי נישואין, גירושין, צוואות וירושות, מעמד אישי וכו'. בתי דין האזוריים הינם ממלכתיים, ויש להם גם סמכות חוקית מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים. ב)- בתי הדין לממונות המוגדרים כבית דין פרטי, ודנים לפי דיני חושן משפט. לבתי דין יש סמכות חוקית מתוקף חוק הבוררות. ג)- בתי דין לגיור. (במאמר זה לא נתייחס לבתי דין לגיור).

למערכת בתי הדין האזוריים קיימת ערכאת ערעור בבית דין הרבני הגדול, בנשיאות הרב הראשי לישראל. הרקע ההיסטורי שהוביל להקמת בית דין הגדול לערעורים - מובא במאמרו של ד"ר זרח ורהפטיג (תחומין, חלק טו, תקנות הרבנות הראשית): "התקנה החשובה ביותר שהותקנה עם הקמת הרבנות הראשית (בשנת תרפ"א, 1921), היא יסודו של בית-הדין הגדול לערעורים על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים המקומיים. הסדר זה נתקבל על דעת הראי"ה קוק ז"ל וחבריו - במידה מסוימת בלחץ השלטון המנדטורי הבריטי, שהתנה הכרתו בבתי הדין הרבניים והקניית תוקף משפטי לפסקי דיניהם להוצאה לפועל על-ידי זרועות השלטון. הקמתו של בית-הדין לערעורים עוררה פולמוס חריף בין רבני הארץ. הרבנים, חברי משרד הרבנות בירושלים, הביעו דעה חיובית, לעומת חברי משרד הרבנות שביפו שהביעו התנגדות נחרצת[1]".

"...הקמת בית-הדין לערעורים נתקבלה על דעתו של הרוב המכריע של רבני ישראל ושל הקהילות בארץ-ישראל. גדולי התורה שבדורותינו שימשו בהרכביו לתפארה. סמכותו ההלכית נתקבלה על כל העם היושב בציון ובתפוצות, לרבות כל פלגי היהדות הדתית-חרדית. במשך השנים חלו אי אלו שינויים בשמו ובזיקתו לרבנות הראשית".

הראי"ה קוק כתב בתשובה (מובא בתחומין חלק א עמוד 5): "ובעניין בי"ד הגדול לערעורים - דעתי נוטה שחייבים אנו לכונן בי"ד גדול כזה פעה"ק ת"ו, ויהיה זה בתור הודעה ותיקון כללי ככל תקנת גדולי הדור לצורך הזמן".

מערכת בתי הדין לממונות הינה כאמור מערכת פרטית, כך שאין חובה לקיים בה מערכת ערעור. אומנם יש אפשרות חוקית לערער על פסק הבורר, זאת בתנאי שהצדדים הסכימו שפסק הבורר יהיה ניתן לערעור. (סעיף 21א לחוק הבוררות).

במציאות היום גם לחלק ממערכות בתי הדין לממונות יש ערכאת ערעור פנימית, שמורכבת משלושה אבות בתי דין. רשת בתי הדין 'ארץ חמדה-גזית' בראשות הגר"י כרמל היו הראשונים להקים מערך ערעור, ובשנים האחרונות ישנן עוד רשתות עם מערכת ערעור: 'הליכות עם ישראל' בראשות הג"ר ערוסי, 'איגוד בתי הדין' שהקים הגר"ב פז, בית דין 'הישר והטוב' בראשות הגרז"נ גולדברג, ובית דין 'נתיבות חיים' בראשות הגר"י פליישמן.

[1] עד שנת תשי"א מערכת הערעור נקראת בית דין לערעורים, הרב הראשי היה מצרף אליו שניים מחברי מועצת הרבנות הראשית, והם היו הרכב הערעור. בשנת תשי"א הגרי"א הרצוג הקים את מערכת הדין לערעורים כמערכת עצמאית, שמו של בית הדין שונה וכעת נקרא בית דין הגדול לערעורים. דייני הערעור אינם חברים במועצת הרבנות הראשית, (למעט הרבנים הראשיים).

 

 

האם מותר לכל ב"ד לדון בפסק של ב"ד אחר

ישנם מקרים בהם נתבעים שהפסידו בדיון בבית הדין, ולא מוכנים לקבל את פסק הדין - פונים לדיינים אחרים או לתלמידי חכמים שיבחנו את פסק הדין ויביעו את דעתם. לפעמים אף מבקשים לחזור ולדון בבית דין אחר. האם מבחינה הלכתית הדבר מותר?

צריך לציין, שמבחינה חוקית אין אפשרות לפנות לדיינים אחרים, כי אם הצדדים חתמו על הסכם בוררות בו הם מסמיכים בית דין מסוים לדון בענייניהם - יש לאותם דיינים סמכות לפסוק. הצד שזכה בדין, יכול לפנות לבית משפט שיאשר את פסק הדין[1], ולאחר מכן ניתן לגבות את הסכום שנקבע בפסק הדין דרך הוצאה לפועל. התערבות של תלמיד חכם אחר אחר, או של בית דין אחר לא תועיל בכדי לבטל את פסק הדין הראשון.

בנוסף, בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ג פס"ד המתחיל בעמוד 65) מובא: "דעל ביה"ד הרבני לפסוק רק בדברים הניתנים תיכף לביצוע ולהוצאה לפועל דרך הרשות". כלומר הבסיס לדיון הוא באפשרות לאכיפת פסק הדין, ובימינו אכיפת פסק הדין נעשית על פי חוק ע"י ההוצאה לפועל, לאחר חתימה על הסכם בוררות. ההסכם נתן תוקף לפסק דין של בית הדין, ואין לב"ד אחר להתערב ללא יכולת אכיפה.

מעבר לכך, בספר חזה התנופה (סימן מ) מובא: לאחר שהב"ד פסקו את הדין - לא ניתן לחזור ולתבוע בב"ד אחר. דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קלח עמוד ב הכותבת: "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי". (תשובה זו הובאה הבית יוסף בסימן יב {טז א}, בדרכי משה בסימן כ ס"ק ב בסמ"ע בסימן יט ס"ק ב, בש"ך בס"ק ג, ובפתחי תשובה בס"ק ז), ומכאן ניתן ללמוד שאין אפשרות לבית דין להתערב בפסק דין שכבר התקבל בבית דין אחר, (אא"כ מדובר בבית דין הגדול כמבואר לקמן).

וכן מבואר מדברי הרא"ש (כלל פה סימן ה): "ומה שבקשתוני, אם יראה לי שאם הפשרה קיימת על היתום, שאכתוב להם מה שיראה לי בעיקר הדין... - לא ידעתי למה שאלתוני על זה. הלא רואה אני בכתב הדיינין שעמד בפניהם מורשה על היתום, ושמעו טענותיו של אפטרופוס של יתום ופסקו הדין, ואחרי שכבר פסקו הדיינים הדין של היתום.. אם כן הדין שנפסק על היתום קיים, ולמה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר, בי דינא בתר בי דינא לא דייקי"!

"...ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשים גדולים ונכבדים. אמנם, אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש, או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו לפני הדיינים - שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות, ואבאר הדין לכל הצורך. הנה כתבתי לכם כל מה שהיה ראוי לי לכתוב עתה. ואתם וכל אשר לכם שלום, כנפש הדורש שלומכם וטובתכם".

וכך כתב ערוך השולחן בסימן יב סעיף ג: "אין לדיין להזדקק לשום דין שנעשה עליו פסק, הן דין הן פשר, אף על פי שבע"ד אחד נותן אמתלא לדבריו, שאומר שכפוהו לדין או שאר אמתלא - אין להזדקק לזה, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא, דאל"כ אין לדבר סוף מלבד שזה גורם שנאה ומחלוקת, ואין שלום יוצא מענין כזה [לבוש], אא"כ הוא בענין שיתבאר בסי' י"ד סעי' ח' כשבע"ד אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כמ"ש שם".

הב"ח בס"ק ד כתב: הגמ' במסכת בבא בתרא בדף לב עמוד ב הסיקה שלא חוששים לזילותא של הבית דין, הגמ' התכוונה למציאות בה הב"ד עצמו סותר החלטה קודמת שלו, אך אסור לב"ד אחר לסתור דברי ב"ד חברו.

לסיכום: צדדים שדנו בבית דין ללא מערכת ערעור - אין אפשרות לפנות לבית דין אחר בכדי לערער על פסק הדין, (אא"כ מדובר על בית דין הגדול). מומלץ לפנות בכתב לבית הדין להסביר מדוע לדעתם הפסק שגוי, וכן ניתן לצרף תשובה הלכתית של ת"ח שתאשש את הדברים. אך בסופו של דבר ההכרעה היא רק של בית הדין, לכן בית הדין יוכל להכריע לא לקבל את הערעור, ולחלוק על חוות הדעת שצורפה לערעור.

 

[1] כך נאמר בחוק הבוררות בסעיף 23: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק - דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט".   א.      

המחבר

הפוסקים האחרונים הביאו מספר סיבות לצורך בהקמת בתי דין לערעור. כאשר הסיבה המרכזית היא הרצון לחתור לאמת וצדק, לכך הוקמה מערכת ערעור שתוודא שאין טעויות שעלולות להיות בפסק הדין של בית דין קמא.

לאור דברי הגמ': "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי" - לכאורה לא קיימת אפשרות ערעור לב"ד אחר, אך כפי שהוסבר לעיל, הגמ' התייחסה לבית דין שמתערבים בהחלטת בית דין אחר. או על צד שמפסיד בדיון ומערב תלמיד חכם שיערער על פסק הדין. במקרים אלו אנו אומרים: "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי", כי בית דין קמא שמע את שני הצדדים, הדיינים היו מעורבים בכל ההליך, הם מכירים לפרטי פרטים את הדקויות שיש בתיק, האם הצדדים שינו את גרסתם, כיצד בוצעה חקירת עדים וכו', אך הדיין שבא לאחר מכן לא מכיר את כל ההליך שבית דין קמא עבר, ולכן מסקנתו יכולה להיות שונה שלא בצדק.

מכאן שאין בדברי הגמ' בכדי לשלול מערכת של בית דין לערעורים, כי הגמ' רק שללה בדיקה שטחית של התיק, אך אם מדובר במערכת שמלכתחילה הוגדרה כדו-שלבית: פסק בבית דין קמא ולאחר מכן אפשרות ערעור בבית דין לערעורים, יש לכך תוקף, כי לא מדובר בהתערבות חיצונית ללא היכרות מספקת בתיק, אלא במערכת ערעור שמקבלת את הקלטות הדיון בבית דין קמא, פרוטוקולים מלאים, וכו'. במידה ובית הדין לערעורים מחליט להתערב בתיק, הוא שומע את שני הצדדים, יש לדייני הערעור אפשרות לתחקר את הצדדים פעם נוספת, ובכך להגיע לחקר האמת.

בפוסקים הובאו מספר סיבות להקמת בית דין לערעורים:

 בסימן יד סעיף א כתב: הנתבע יכול לבקש מהב"ד שיכתבו נימוקים לפסק דין, בכדי שיוכל להראות את הפסק דין לבית דין הגדול או לבית הוועד, משמע שניתן להראות פסק דין לבית דין אחר.

אומנם ערוך השולחן (סימן יד סעיף ח) כתב: "ואם יביא מהגדולים מהם בחכמה שטעו - אז יסתרו הפסק דין. ויראה לי שהדיינים (מהבית דין קמא) צריכים לכתוב שנותנים רשות (לבית דין בתרא) לעיין בהפסק דין, דאל"כ הא נתבאר בסימן יב סעיף ג דאסור לדון בפסק שפסקו אחרים".

      ב.        הפתחי תשובה בסימן יט ס"ק ג כתב בשם הרדב"ז (מובא במבי"ט ח"ב סי' קעב): רק בזמן הגמ', ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, אבל בזמנינו - דייקינן ודייקינן. שהרי הרשב"א (ח"א סימן אלף תקמ"ט) כתב, שבזמנם כבר הדיינים אינם בקיאים בדינים, ולכך הבית דין השני אינו מסתמך על הראשון אלא חוזר ומעיין ומדקדק בדין מחדש. "ואם בזמנו של הרשב"א ככה - כ"ש בזמנינו".

אומנם הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סימן כא) לאחר שהביא את דברי הרדב"ז הגיה בצד העמוד[1]: "אמר יוסף קארו: לא דק, דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר, אבל בשאר דינים - גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא, וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבתי בבית יוסף".

       ג.         בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד חו"מ סימן א) מובא: "אחרי העיון נבין, שהלכה זו לא נאמרה בדרך אזהרה וצווי, אלא בדרך משפטית, בהנהגת בית דין, שאין בית דין אחר מדקדק בפסקיו של בית דין הראשון לחשדם שמא טעו בדין או נתעלמה מהם הלכה או אפילו שמא לא דקדקו להוציא מתחת ידם כתב כזה שאינו מתוקן כל צורכו ועלול להביא לידי תקלה, אלא מן הסתם מחזיקינן את כל בית דין שפסקו כדין ודקדקו בכתבם להוציא מתחת ידם פסק אמת מדוייק ונקי מכל דבר העלול להביא תקלה ומכשול, וזהו פירושם של הדברים: בי דינא בתר בי דינא לא דייקי, וכיון שזו אינה אזהרה ולא איסור אלא דבר הרגיל בין בתי דינין, לכן לא פסק מרן את המאמר הזה בהלכותיו". וכן מובא ביביע אומר (חלק ב חו"מ סימן ב): "אולם פשוט שר"ל דב"ד אינם נוהגים לדייק אחר ב"ד חבריהם. כיעו"ש. אבל אין בזה איסור מן הדין".

      ד.        מרן הראשון לציון בספרו יביע אומר (שם) עוד כתב: "ומשום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, היינו בסידור טענות מחדש, דקי"ל שאינו טוען וחוזר וטוען (ב"ב לא). אבל לעיין בטענות בפסק - דין מנומק אם פסקו כדין - שפיר דמי".

      ה.        עוד מובא ביביע אומר (שם): "ומה גם, אחר שהונהג כן, אדעתא דהכי נכנסו הב"ד לשרת בקודש. וכדאי מאד הדבר, שעי"ז ינתן תוקף לכל פסקי הדין שלנו להוציאם לפעול ע"י הממשלה, ולהציל גזול מיד עושק". וכך גם כתב הציץ אליעזר (חלק טז סימן סז).

       ו.         הציץ אליעזר (שם) הביא מכתב מהראשון לציון הגר"י מאיר: "תמיד היה לנו ב"ד של ערעורים בכל ערי תורקיה, וזה דבר ידוע ומפורסם לכל חכם אשר ישב על כס ההוראה כי אחר הפס"ד של הב"ד הראשון - יש לו זכות הבע"ד לערער על הפס"ד, בהגישו בכתב את ערעורו לראש הרבנים שבעירו, וראש הרבנים היה שולח את הפס"ד יחד עם הערעור לעיר הבירה קושטא רבתי, ושמה היה ב"ד גדול שמעיין בדין, והיה לו הכח לסתור הדין ולדונו מחדש, או לקיים הפס"ד וכו'. וכן היינו נוהגים גם בירושלים ת"ו ובהרבה מקומות מקדמת דנא, ואין שום אדם ושום ב"ד פקפק בדבר הזה, ואם ראשונים כמלאכים נהגו ככה, אנו כבני אדם מדוע לא נלך בעקבותיהם".

הציץ אליעזר העיר: "וזה חידוש מה שמשמיע לנו הראש"ל הנ"ז, כי גם בפעיה"ק ירושלים היו כבר נוהגים ככה מקדמת דנא, שהיו יכולים לערער לפני ב"ד גדול על פס"ד שהיה מוציא בי"ד קמא, ולא שמענו ולא קראנו על ככה במקו"א, אך לא שמענו ולא ראינו - אינו ראיה, וחזקה שבודאי הראש"ל הנ"ל - לא בדה ח"ו דברים מלבו ולהעיד על ככה".

       ז.         הציץ אליעזר (שם) עוד כתב: בתי דין שפוסקים בענייני אישות יכולים לפסוק גם בכפייה, ניתן לחייב את הצדדים להתדיין בבית הדין, ומכיוון שהדיון הוא בכפייה - יש רשות לשאול בפני הבית דין הגדול. וכך כתב הנודע ביהודה (מהדו"ת חחו"מ סי' א): "דכל שלא באו שני הבעלי דינים לפניו בעצמם לדון, אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו - מקרי דן בכפיה, וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעה, ובפרט בדורנו שהטעות מצויה".

      ח.        הציץ אליעזר (שם) הביא את דברי הספורנו (שמות פרק יח פסוק כא): "ואתה תחזה מכל העם - תברור ותמנה, כי באלה הג' ענינים צריך שתהיה אתה בעצמך, ולא יספיק זולתך, אבל בעניני פסקי דינים פרטיים - יספיקו שרי אלפים שרי מאות כו'. כי אמנם כשיהיו ד' מדרגות זו למעלה מזו: הנה ישפוט הקטן ראשונה, והצועק על פסק דינו - יצעק אל הגדול ממנו, ומן השני אל השלישי, ומן השלישי אל הרביעי, ובכן יהיו מעטים הבאים לפניך לדין".

      ט.        החתם סופר (חלק ו - ליקוטים סימן נ) כתב: כאשר הנימוקים לפסק דין ידועים ויש עליהם פירכא - לא פוסקים ע"י אותו פסק דין, מכיוון שאין לדיין השני אלא מה שעיניו רואות, אומנם לא יקרעו את הפסק דין שמא תימצא תשובה לאחר זמן (כמובא במסכל ב"ב דף קל עמוד ב), אומנם במציאות בה לא יודעים את הנימוקים (ולא ניתן לשאול את הדיין הראשון) - "אין להם להרהר, דודאי כדין עשה".


[1] בפרויקט השו"ת הביאו את הערת הבית יוסף הנ"ל בסוגריים: "במהדורת שאלוניקי מופיע הקטע המוסגר כהגהה בצד העמוד".

הפוסקים האחרונים הביאו מספר סיבות לצורך בהקמת בתי דין לערעור. כאשר הסיבה המרכזית היא הרצון לחתור לאמת וצדק, לכך הוקמה מערכת ערעור שתוודא שאין טעויות שעלולות להיות בפסק הדין של בית דין קמא.

לאור דברי הגמ': "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי" - לכאורה לא קיימת אפשרות ערעור לב"ד אחר, אך כפי שהוסבר לעיל, הגמ' התייחסה לבית דין שמתערבים בהחלטת בית דין אחר. או על צד שמפסיד בדיון ומערב תלמיד חכם שיערער על פסק הדין. במקרים אלו אנו אומרים: "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי", כי בית דין קמא שמע את שני הצדדים, הדיינים היו מעורבים בכל ההליך, הם מכירים לפרטי פרטים את הדקויות שיש בתיק, האם הצדדים שינו את גרסתם, כיצד בוצעה חקירת עדים וכו', אך הדיין שבא לאחר מכן לא מכיר את כל ההליך שבית דין קמא עבר, ולכן מסקנתו יכולה להיות שונה שלא בצדק.

מכאן שאין בדברי הגמ' בכדי לשלול מערכת של בית דין לערעורים, כי הגמ' רק שללה בדיקה שטחית של התיק, אך אם מדובר במערכת שמלכתחילה הוגדרה כדו-שלבית: פסק בבית דין קמא ולאחר מכן אפשרות ערעור בבית דין לערעורים, יש לכך תוקף, כי לא מדובר בהתערבות חיצונית ללא היכרות מספקת בתיק, אלא במערכת ערעור שמקבלת את הקלטות הדיון בבית דין קמא, פרוטוקולים מלאים, וכו'. במידה ובית הדין לערעורים מחליט להתערב בתיק, הוא שומע את שני הצדדים, יש לדייני הערעור אפשרות לתחקר את הצדדים פעם נוספת, ובכך להגיע לחקר האמת.

בפוסקים הובאו מספר סיבות להקמת בית דין לערעורים:

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן