ביאור המורכבות בסוגית נסכא דרבי אבא

 


הרב ישועה רטבי

הגמ' במסכת שבועות דף מז עמוד א כותבת: "דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, (אדם חטף חתיכת כסף מחברו), אתא לקמיה דרב אמי, (החבר בא לתבוע את החוטף לדין תורה אצל רבי אמי). יתיב ר' אבא קמיה; אייתי חדא סהדא דמחטף חטפה מיניה, (התובע הביא עד אחד שהנתבע חטף ממנו חתיכת כסף). א"ל: אין, חטפי ודידי חטפי". (הנתבע הודה שחטף, אך טען שהתובע גזל ממנו את הנסכא, והוא החזיר לעצמו את הנסכא השייכת לו).

"א"ר אמי: היכי לדיינו דייני להאי דינא"? (אילו היו שני עדים שהיו מעידים על החטיפה - החוטף היה מחויב לשלם, לחלופין אילו כלל לא היו עדים - הנסכא היה נשאר אצל החוטף, שכן יש לו מיגו לומר לא חטפתי. כמו כן אילו היה עד אחד שחטף, אך החוטף היה מכחיש שחטף, היה החוטף נשבע שלא חטף ונפטר, שכן במקום שיש עד אחד המעיד כדברי התובע, צריך הנתבע להישבע שלא כך היה, אך כאן החוטף לא יכול להישבע שלא חטף, שהרי מודה שחטף).

"נימא ליה: זיל שלים - ליכא תרי סהדי! (הוא נאמן בגלל שיש לו טענת מיגו, שיכל לומר כלל לא חטפתי). נפטריה - איכא חד סהדא! נימא ליה: זיל אישתבע - כיון דאמר מיחטף חטפי, הוה ליה כגזלן! א"ל ר' אבא: הוה מחויב שבועה ואין יכול לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם".

"אמר רבא: כוותיה דרבי אבא מסתברא, דתני רבי אמי: שבועת ה' תהיה בין שניהם - ולא בין היורשין. (יש שבועה רק כאשר שני הצדדים בחיים); היכי דמי? אילימא דאמר ליה (יורש התובע ליורש הנתבע): 'מנה לאבא ביד אביך', (אבי הפקיד אצל אביך מנה. או שטוען: אביך גזל מאבי מנה. {לא מדובר על תביעת הלוואה, שכן יורשים לא נשבעים על כך}. ואמר ליה: 'חמשין אית ליה וחמשין לית ליה', (יורש הנתבע מודה במקצת ובכ"ז פטור משבועה). מה לי הוא ומה לי אבוהא"?

"אלא לאו דאמר ליה: 'מנה לאבא ביד אביך', אמר ליה: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא'; אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב - איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין, (לדעת רבי אבא, אילו הלווה עצמו היה טוען: אני חייב חמישים ואני לא יודע אם אני חייב עוד חמישים - היה חייב לשלם, כדין מחויב להישבע ואינו יכול, אך ביורש הלווה יש פסוק מיוחד שהתורה פטרה אותו משבועה, שכן היורש לא יכול לדעת על כל חובות אביו[1], כך שאין הוא בכלל מחויב להישבע ואינו יכול שמשלם[2]), אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור - קרא גבי יורשין למה לי". (מכך שיש פסוק מיוחד שפוטר את יורש הלווה, אנו מוכיחים כרבי אבא[3], שיש חיוב שבועה בלווה עצמו שלא יכול להישבע[4]).

התוס' (מס' ב"ב דף לד. ד"ה הוי) הקשו: לחוטף יש טענת מיגו, (החוטף יכל להכחיש ולומר שכלל לא חטף והנסכא הייתה תמיד ברשותו), א"כ נאמין לחוטף בגלל הטענת מיגו, למרות שיש עד אחד שחטף. אומנם נצריך את החוטף שיישבע שבאמת חטף את החפץ שלו, שהרי גם אילו היה החוטף כופר וטוען (כפי טענת המיגו) שלא חטף - היה צריך להישבע שלא חטף, כעת נוכל להאמין לו ע"י טענת המיגו ונחייב אותו שבועה שחטף את שלו.

צריך לציין, שבועה זו ייחודית, שכן בשבועת עד אחד, הנתבע צריך להישבע כנגד דברי העד, כאן כמובן החוטף לא יכול להישבע כנגד העד, (העד מעיד שחטף, והנתבע לא מכחיש את העד וטוען לא חטפתי), אלא אנו מתקנים שבועה חדשה שישבע שחטף את החפץ שלו. התוס' הביאו שלושה הסברים:

      א.        טענת המיגו חלשה, בגלל שהוא לא באמת היה טוען לא חטפתי, שכן בכך היה מתחייב שבועה מהתורה, לכך הוא מעדיף לטעון את שלי חטפתי ולהישבע רק מדרבנן.

התוס' שללו תשובה זו, והוכיחו מדברי הגמ' בדף ע עמוד א: למרות שבטענה השנייה (שיכל לטעון אותה ולא טען) - אדם מתחייב בשבועה מהתורה, בכ"ז טענת המיגו תקפה. כך מובא בגמ': המפקיד פיקדון ביד שומר, וכתבו שטר על ההפקדה. השומר טוען שהחזיר את הפיקדון, והמפקיד טוען שלא החזיר, וההוכחה שהשטר בידו, (שטרך בידי מאי בעי) - השומר נאמן לאחר שישבע שבאמת החזיר את החוב. זאת בגלל שיש לשומר טענת מיגו, שיכל לטעון: החפץ נאנס, (כל השומרים חוץ משואל פטורים על טענת אונס), ואז היה נפטר לאחר שהיה נשבע שבועה מהתורה שהחפץ נאנס.

התוס' ענו: לדעת ר"ת, שבועת השומרים שהחפץ נאנס - היא שבועה מדרבנן, (השומר חייב בשבועה מהתורה רק אם יש הודאה במקצת), כך שאין הוכחה לומר מיגו כאשר בטענה שלא נטענה יש חיוב שבועה מהתורה, ולכן אצלנו לא אומרים מיגו, שכן החוטף וודאי לא ירצה להישבע שבועה מהתורה, וכן הוא לא יאמר לא חטפתי, כך שיש בכוחו רק לטעון טענה אחת: שלי חטפתי.

      ב.        ר"י תירץ: זהו מיגו דהעזה, החוטף לא יוכל באמת לטעון לא חטפתי, שהרי יש עד אחד שמעיד שהוא באמת חטף, והוא לא יעז להישבע כנגדו, כך שאין לו שתי טענות, אלא יש לו רק טענה אחת לטעון: חטפתי את שלי. טענה זו לא סותרת את דברי העד, שכן באמת יתכן שהחפץ שייך לו. אומנם לעולם אילו לא היה עד - היה החוטף נאמן בגלל מיגו שיכל להישבע שזהו החפץ שלו[5].

       ג.         ריב"ם הסביר: באמת יש לחוטף טענת מיגו טובה, ובכ"ז מחייבים אותו לשלם, בגלל שיש עד אחד, וכך היא ההלכה בעד אחד: לנתבע יש שתי אפשרויות: א)- להישבע כנגד דברי העד. ב)- לשלם. במקרה בו נחסמת האפשרות הראשונה להישבע - נשארת לו רק האפשרות השנייה לשלם.

 

מתי אין דין נסכא דרבי אבא

ישנם מספר מקרים בהם דנו הפוסקים, האם אומרים את דין נסכא דרבי אבא:

      א.        התוס' (מס' כתובות דף יח: ד"ה ובכולי) והרמ"ה כתבו: רק בשבועה דאורייתא, אנו אומרים את דברי רבי אבא: 'כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם', אבל בשבועה דרבנן - אין אומרים 'כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם'. וכ"פ המחבר בסעיף יד.

לקמן סעיף טז מבואר, שלא אומרים את דברי רבי אבא: 'כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם' אצל יורשי הלווה. התוס' במסכת בבא קמא דף מו עמוד א (ד"ה דאפילו) הסבירו: לא אומרים כלל זה, במי שלא אמור לדעת. (עיין לעיל עמוד 65 בהערה).

נחלקו הראשונים, האם אומרים את דברי רבי אבא: 'כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם', בגלגול שבועה. בעל התרומות (מובא ברא"ש מס' ב"מ פרק ח סימן י) סבור, שלא אומרים זאת בגלגול שבועה, בין אם אינו יכול להישבע על גלגול שבועה, ובין אם אינו יכול להישבע על עיקר שבועה.

אבל הרמ"ה (מובא בשלטי דיבורים מס' שבועות דף ל עמוד א) סבור, שכלל זה חל גם בגלגול שבועה, זאת מכיוון שהנתבע התחייב שבועה מהתורה, וגלגול שבועה דאורייתא הוא, וטוען שאינו יודע על הגלגול - נחשב כמחויב שבועה ואינו יכול להישבע, שחייב לשלם. המחבר בסעיף טו כתב את שיטת התרומות בשם י"א קמא, ואת שיטת הרמ"ה בשם וי"א בתרא.

 

מקרים בהם יש דין נסכא דרבי אבא

מדין נסכא דרבי אבא מבוארות מספר הלכות:

      א.        כאשר יש עד אחד המעיד כדברי התובע - חייב הנתבע להישבע שבועה דאורייתא להכחיש את דברי העד ולומר היפך דברי העד. אך אם הנתבע אינו יכול להישבע כנגד העד, כגון במקרה המובא בגמ': הנתבע מודה שחטף, אלא טוען ששלו חטף, כך שאינו יכול להישבע שלא חטף, (דהיינו הנתבע אינו יכול להישבע היפך מדבריו), במקרה זה הדין הוא שכל המחויב שבועה ואינו יכול להישבע - חייב לשלם. שכן לנתבע יש שתי אפשרויות: א)- להישבע כנגד דברי העד. ב)- לשלם. במקרה בו נחסמת האפשרות הראשונה להישבע - נשארת לו רק האפשרות השנייה לשלם.

      ב.        נתבע האומר: 'איני יודע אם לוותי', ויש לתובע עד אחד שמסייעו - חייב הנתבע להישבע כנגד העד, או לשלם. גם כאן אין לנתבע אפשרות להישבע כנגד העד, שכן העד העיד שלווה, והנתבע צריך להישבע שלא לווה, אך הנתבע טוען 'איני יודע', לפיכך נחסמת ממנו אפשרות השבועה, והוא מחויב לשלם.

       ג.         הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ד הלכה ח) הוסיף גם את המקרה הבא: התובע מנה מחברו, אך הנתבע טוען: 'נכון לוויתי ממך, אבל גם אתה חייב לי מנה', ויש לתובע עד אחד, נמצא שהנתבע מחויב להישבע כנגד דברי העד, אך אינו יכול להישבע, שהרי הוא מודה לדברי התובע ועדו, לפיכך משלם.

      ד.        הרמב"ם (שם הלכה ט) הוסיף גם את המקרה הבא: התובע את חברו במנה, והנתבע מכחיש ואומר 'לא היו דברים מעולם', ובא עד אחד והכחיש את דברי הנתבע. הדין הוא שהנתבע מחויב שבועה על דבריו[6].

בשלב זה, הנתבע חזר ושינה את גרסתו וטוען: 'נכון שלוויתי, אבל פרעתי'. כעת הנתבע נמצא בפלונטר, שכן הוא כבר מחויב שבועה על כך שלא לווה, אך הוא לא יכול להישבע שלא לווה, שהרי כעת הוא טוען שכן לווה, נמצא שחזרנו לדברי רבי אבא: 'כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם'.

הגמ' במסכת בבא מציעא דף צח עמוד א הביאה גם את המקרה הבא: "דאמר רבא: (התובע את חברו) מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר - איני יודע, (הנתבע מודה במקצת החוב, אך לגבי החמישים הנוספים, הנתבע אומר: 'איני יודע אם לוויתי ממך'. הדין הוא שחייב לשלם את החמישים בהם מודה, וחייב שבועה על החמישים הנותרים, כדין מודה במקצת, אך הנתבע אינו יכול להישבע שלא לווה, שהרי אומר איני יודע, לכן צריך לשלם), מתוך שאינו יכול לישבע - משלם".


[1] התוספות במסכת בבא קמא דף מו עמוד א (ד"ה דאפילו) הקשו: יורש שאומר: 'חמשין אית ליה וחמשין לית ליה' - אנו מחייבים אותו בשבועה כדין מודה במקצת ואומרים: מה לי הוא ומה לי אבוהא, א"כ נאמר אותו דבר גם ביורש שאומר: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא', נחייב אותו בשבועה ונאמר: מה לי הוא ומה לי אבוהא? התוס' ענו: יורש שאומר: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא' - לא חייב שבועה, שכן היורש לא יכול לדעת על כל חובות אביו. ומכאן הסיקו התוס': גם באדם שלא יכל לדעת - לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם.

הש"ך בסימן עב ס"ק נא: כתב: לדעת הרמב"ם (הלכות שאלה פרק ה הלכות ו-ז), גם כאשר לא יכל לדעת, (כגון בפיקדון) - אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם.

הש"ך תירץ את קושיית התוס': רק ביורשים בגלל דין טענינן אנו לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם. דהיינו היורשים הם לא הבעלי דבר, אלא אביהם הוא הבעל דבר, לכן הב"ד טוענים ליתומים טענה שאביהם יכל לטעון, ומכיוון שהאב יכל לטעון: חמישים אני חייב וחמישים אני בוודאות לא חייב, ובכך היה נשבע ונפטר, לכן גם כאן טוענים ליתומים ופוטרים אותם מלשלם.

הש"ך פסק כדברי הרמב"ם: "לדעת התוס' וסיעתם, א"כ פעמים הוי משואיל"מ ופעמים לא, ונצטרך לחקור אימתי הוה ליה לידע ואימתי לא ה"ל לידע, וזה דוחק, דכי נתנה התורה דבריה לשיעורין?! וגם לא מצינו בש"ס בשום מקום לחלק בכך, אלא נראה כהרמב"ם וסיעתו".

[2] מדברי הגמ' מבואר, יורש שאומר: 'חמשין אית ליה וחמשין לית ליה' - חייב שבועה, אך יורש שאומר: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא' - פטור מלשלם. הר"ן (סוף דף מז.) הקשה: ניתן להאמין ליורש שאומר: 'חמשין אית ליה וחמשין לית ליה', במיגו שיכל לומר: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא'?

הר"ן ענה: יורש שאומר: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא', צריך להישבע שבאמת לא יודע, כך שטענת המיגו לא תגרום לו לרווח, שכן גם בשתי הטענות היורש צריך להישבע, גם בטענה השנייה שיכל לטעון הוא צריך להישבע, כך שאין טעם לעשות מיגו.

הר"ן עוד תירץ: לא אומרים מיגו שיכל לומר איני יודע. התוספות (מסכת בבא מציעא דף צז. ד"ה ביום) הסבירו: לא מסתבר שהוא באמת יטען איני יודע, שבכך נראה שהתובע דובר אמת והוא מתחמק.

[3] הקצות בס"ק יא כתב: המקור לדין של רבי אבא, הוא מהפסוק הזה כפי שהגמ' למדה. ומכאן שדינו של רבי אבא הוא "דין תורה ממש. ומדברי תשובת מוהרש"ך חלק א' דף קס"ח נראה מבואר דמה דאמרינן מתוך אינו אלא תקנתא דחכמים ע"ש וצ"ע".

[4] הגמ' שם כתבה: רב ושמואל חלקו על רבי אבא, לדעתם מי שלא יכול להישבע - פטור מלשלם, שכן עד אחד לא מחייב ממון, אלא רק מחייב את הבעל דין לברר את דבריו, לכן עליו להישבע, אך אם לא יכול להישבע - נפטר מתשלום. אומנם לדעת רבי אבא, עד אחד נאמן גם בממונות ויכול לחייב ממון, אלא שיש כח לבעל דין להישבע ולבטל את דבריו, כאן מכיוון שהבעל דבר לא יכול להישבע הוא חייב לשלם.

[5] התוס' הקשו על תירוץ זה: לפי דברי ר"י, אין כלל טענת מיגו, א"כ מה היא סברתם של רב ושמואל שחלקו על רבי אבא ופטרו אותו מלשלם, הרי אין לחוטף טענת מיגו ואין סיבה לפוטרו. אך צריך לציין, שבמסכת שבועות דף לב עמוד ב, התוספות (ד"ה הוה) הביאו כדברי ר"י ולא דחו את דבריו.

הסטייפלר (קהילות יעקב מס' ב"ב סימן כה) תירץ את קושיית התוס': ישנן שתי טענות שפוטרות את הנתבע: א)- טענת מיגו. ב)- טענת הפה שאסר הוא הפה שהתיר. מבין שתי הטענות הללו, טענת הפה שאסר הוא הפה שהתיר - חזקה יותר מהטענה הראשונה, (ז"א יש לה כח רב יותר לפטור את הנתבע), שכן בטענת מיגו, אם נסלק את כל טענותיו, (נחזור למצב הראשון בו הנתבע לא טען את הטענה הראשונה וודאי שלא טען את הטענה השנייה), אנו נמצאים במציאות בה הנתבע חייב לשלם, אבל בטענת הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אם נסלק את כל טענותיו, הוא פטור מלשלם, (שהרי הוא מעצמו בא ואסר את עצמו, ואילו לא היה אומר כלום - לא היה מתחייב).

ובכן, רב ושמואל סבורים, שכל החיוב של החוטף נובע מהודאתו, (הודה שחטף), דהיינו הפה שאסר, אך מיד לאחר מכן הוא מוסיף: חטפתי חפץ השייך לי, דהיינו הפה שהתיר. ובגלל טענת הפה שאסר הוא הפה שהתיר, סברו רב ושמואל לפטור את הנתבע. (ולא בגלל טענת מיגו, לכן לא אכפת להם שטענת המיגו לא תקפה, שהיא מיגו דהעזה, שהרי סיבת הפטור אחרת לגמרי ואף עדיפה על טענת מיגו).

אך רבי אבא סבור, לא ניתן לפטור את העד בגלל הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שכן יש עד אחד והוא אוסר ולא הודאת הנתבע אוסרת, אלא ניתן לפוטרו רק בגלל טענת מיגו, אך גם המיגו נופל בגלל שזהו מיגו דהעזה, ולכן הוא חייב לשלם. (אך רב ושמואל יאמרו, שהעד כלל לא מחייב את הנתבע, שכן לשיטתם, העד יכול רק לחייב בירור אך לא לחייב ממון, ולכן החיוב נובע מכח הפה שאסר ולא מכח העד).

[6] אילו היו שני עדים שלווה - היה מחויב לשלם, שהרי הנתבע טוען שכלל לא לווה, ואם לא לווה - וודאי שלא פרע את חובו, כך שבמקרה בו הנתבע טוען לא לוויתי ויש שני עדים שלווה - חייב הנתבע לשלם, אומנם כעת שיש רק עד אחד שלווה - חייב הנתבע להישבע כדבריו שבאמת לא לווה.

נסכא דרבי אבא

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן