האם יש להימנע מחתימה על ערבות או שיש בכך משום מצוות גמילות חסדים?

 

 

 

 

הרב ישועה רטבי

שאלה:

האם מומלץ לאדם להיות ערב לחברו?

תשובה:

     א.       אין להתחייב ולערוב לחברו מתוך מחשבה שלא יגיע למצב בו יצטרך לשלם.

     ב.        הערב לוקח אחריות על המעות, כך שעליו לוודא שאכן יש ברשותו את סכום המעות עליו הוא ערב.

     ג.        ההמלצה באופן כללי היא להתרחק מכל ערבות, אומנם במקרים בהם הערב מודע לכך שיתכן והוא אכן יצטרך לשלם את החוב במקום הלווה, ויש לו בטחונות נאותים שלא יגרם לו נזק - יש בערבות משום גמילות חסדים.

נימוקים:

הגדרת ערב: אדם שלקח אחריות על הלוואת המלווה ללווה. בלקיחת אחריות זו, הערב התחייב לשלם למלווה[1], במידה והלווה לא ישלם.

החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ב פרק כא הערה) כתב: הערב צריך לדעת שהמלווה מוציא מעות בגללו, הערב אחראי על המעות, ועליו להיות מודע לכך שיתכן והוא יצטרך להחזיר את המעות למלווה[2]. וכן נאמר בשם החזון איש: אדם יכול להיות ערב רק אם הוא יכול להפקיד את סכום הערבות בצד[3]. צריך שיהיה צרוב לערב בתודעה שהוא אחראי על המעות, ולכל הפחות גם אם לא שם את המעות בצד, יש לוודא שאכן הערב יוכל לעמוד בתשלומים במידה והלווה לא ישלם.

במשלי (פרק יז פסוקים יז-יח) נאמר: "בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ, וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד. אָדָם חֲסַר לֵב - תּוֹקֵעַ כָּף, עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ". המלבי"ם ביאר: "הנה גדר הָרֵעַ שיאהב את רעהו תמיד בכל עת, ושבעת צרה תגדל אהבתו יותר עד שיהיה כאח למסור נפשו בעד רֵעו כאלו היה אחיו, בכל זאת הגם שהָרֵעַ מחויב לעשות הכל בעד רעהו - אינו מחוייב לכנס בערבות ובתקיעת כף בעדו, ואם עושה כן מצד אהבתו - הוא אדם חסר לב ואינו רואה את הנולד".

בגמ' במסכת יבמות דף קט עמוד א מובא: "והתני בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים; ידבק בשלשה דברים: בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים, ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבונות".

הגמ' בעמוד ב העמידה: "מן הערבון - בערבי שלציון. (שם מקום בו היו גובים ישר מהערב ולא קודם מהלווה); דא"ר יצחק, מאי דכתיב: רע ירוע כי ערב זר? רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ולערבי שלציון, ולתוקע עצמו לדבר הלכה. מקבלי גרים - כר' חלבו, דאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור. ערבי שלציון - דעבדי שלוף דוץ". (שלציון - נוטריקון שלוף דוץ, שולפים עצמם מהלווה ותוקעים עצמם על הערב).

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יג) כתב: "משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה... ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן... ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן - עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

השל"ה (שער האותיות אות וא"ו - ותרנות) כתב: "ואף שמדת ותרנות טוב - יזהר אדם בותרנות שהזהירו רבותינו ז"ל עליו (יבמות קט א), לעולם ישמור אדם עצמו מהערבות. גם אנכי מצווה ומושבע מאבותי זלה"ה שלא אהיה ערב בשביל אדם, כן אנכי מצוה אתכם בתוקף ציוויי, והשמרו לכם במאד".

הפלא יועץ (בערך: ערב) כתב: "הדרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה שלא יכנס ערב, אלא אם נוטל משכון מקדם, או יאמר למלוה: 'תדע שאין אני יוצא ערב אפלו על המלך, שכך קבלתי עלי מפני הרמאים', וכן יעשה. ואם יבוא חברו לבקש ממנו שיצא ערב, אם יש לו ממון - יאמר לו הילך, (עדיף שיהיה מלווה וייתן בעצמו את הכסף מאשר שיהיה ערב), ואם לאו - יאמר לו כדברים האלה, (שקיבל על עצמו לא להיות ערב), ויפרסם הדבר באפן שכל רואיו יכירוהו ולא יקשה בעיניהם".

אומנם כאשר האדם מודע לכך שיתכן והוא אכן יצטרך לשלם את החוב במקום הלווה, ויש לו בטחונות שהחוב ישולם ולא יגרם לו נזק - יש בערבות משום גמילות חסדים. למשל הערב לבן משפחה לצורך קבלת משכנתא, במידה וסכום ההלוואה סביר ומותאם ליכולת הכלכלית של הלווה, ובנוסף שווי הדירה עצמה יש בה בכדי לכסות על ההלוואה - ניתן לחתום על הערבות.

וכך כתב המהרש"א (מסכת יבמות דף קט. ד"ה שיתרחק): "דודאי הוא גמילות חסדים לשמור פקדון חבירו ולהתערב בעדו במקום שלא יבא נזק לו, אבל אמר להתרחק מהן על הרוב".

רבנו יונה (פירוש על ספר משלי פרק יא פסוק טו) כתב: איש טוב שנכנס להיות ערב כאשר "הוא גומר בדעתו מתחילה לשלם למלוה בלא דין ודברים, אם אין ללווה לשלם, ולא יריב להתקוטט עם המלוה אח"כ, כי על הדעת הזאת נכנס בערבות מתחילה".

אבל אם הערב לא גמר בדעתו לשלם - "לא ינצל מאחת משתים: או שיצעק עליו המלוה ויכלא ואשם כי לא ישלם לו, ותרבה עליו עם החטאת והאשם התלונה והתרעומת, או שיכריחהו ב"ד לשלם, ויחזור ויצעק על הלוה וידין עמו, ונמצא קונה מדון ומריבה וגם הפסד ממון".

נסיים בדברי רבינו יונה (פירוש על ספר משלי פרק יז פסוק יח): "ואינו מן הנכון שיתבייש האדם לסרב בדבר שהדעת מחייבת לסרב מעשותו, (להיות ערב), ויש לו לחשוב ההפסד כנגד השכר, כי טוב לו לסרב ולעבור על רצון הלוה עתה - מן המריבה והשנאה אשר ימצא עמו באחרית הדבר אם לא ישלם הלוה".


[1] וכך נראה מדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא הלכה טו), שלמד את דין התחייבות מדין ערב. "המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום - הרי זה חייב... שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים".

[2] צריך לציין, אסור לתת הלוואה כאשר הלווה לא יודע מהיכן יוכל להחזיר את החוב, וכדברי המחבר בסימן צז סעיף ד: "אסור ללוה לקחת הלואה, ולהוציאה שלא לצורך, ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו; ואם עושה כן - נקרא רשע. וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו - מוטב שלא ללוותו, ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך, ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה". (שמות כב כד).

נראה שכך גם הדין בערב קבלן שדינו כדין לווה, שאסור לו להיות ערב במידה והוא לא יודע מהיכן יוכל להחזיר את החוב.

[3] בהלוואה אדם לא מעלה בדעתו להלוות לחברו מעות מעבר ליכולת הכלכלית שלו, כך גם צריך להיות בערבות שאדם לא יהיה ערב מעבר ליכולת הכלכלית שלו.

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן