ממקורות רבים בדברי חז"ל אנו למדים, כי אל לו לאדם למנוע טובה מחברו, כאשר לא נגרם לו כל הפסד או חיסרון כתוצאה מאותה טובה. במאמר זה יובאו המקורות, הכללים והסייגים לכלל זה.

 

 

 

 

הרב ישועה רטבי

כופים על מידת סדום כאשר אין הפסד

ממקורות רבים בדברי חז"ל אנו למדים, כי אל לו לאדם למנוע טובה מחברו, כאשר לא נגרם לו כל הפסד או חיסרון כתוצאה מאותה טובה.

וכך מובא במשנה במסכת אבות (פרק ה משנה י): "האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום".

במסכת בבא קמא דף פא עמוד ב מובא: "הרי שכלו פירותיו מן השדה, ואינו מניח בני אדם ליכנס בתוך שדהו, מה הבריות אומרות עליו? מה הנאה יש לפלוני, ומה הבריות מזיקות לו! עליו הכתוב אומר: מהיות טוב אל תקרי רע[1]". המאירי (שם) כתב: "למדת, שכל שאין הזק לאדם בו, ויש הנאה לאחרים - ראוי לו שלא למנוע". ובגמ' במסכת יבמות דף יא עמוד ב מובא: "כאן שנה רבי: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם".

רש"י (מסכת ב"ב דף יב: ד"ה על) כתב: "(כופים) על מדת סדום - (כגון במקרה בו) זה נהנה וזה לא חסר".  דהיינו, רש"י השווה את מקרה זה נהנה וזה לא חסר לכופים על מידת סדום, שדין אחד להם.

הגמ' במסכת בבא קמא דף כ עמוד א הביאה מחלוקת האמוראים בדין זה נהנה וזה לא חסר[2]. לדעת רמי בר חמא - חייב לשלם. וכן נראה שהסכים עמו רב חסדא. וכך הבין רבי אבהו בדעת רבי יוחנן. אבל לדעת רב - לא חייב לשלם. וכך הבין רב כהנא בדעת רבי יוחנן. שיטת שלישית - רבי חייא בר אבא הסתפק בדין זה.

הרי"ף (דף ח:), הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה ט) והמחבר בסעיף ו פסקו: זה נהנה וזה לא חסר - פטור מלשלם. אומנם רבנו יונה (מס' ב"ב דף ה:) פסק: זה נהנה וזה אינו חסר - חייב לשלם, שכן הגמ' נתנה טעם מדוע פטור רק בגלל שמונע היזק מהשדים, משמע שבלא סיבה זו - הנהנה חייב לשלם.

רבינו יונה (מסכת ב"ב דף יב:) כתב: כופים על מידת סדום מדין ועשית הישר והטוב (דברים פרק ו פסוק יח). כסף הקדשים (סימן רלז סעיף א) כתב: בדין זה נהנה וזה לא חסר אנו כופים על מידת סדום, בגלל שיש בכך מצווה של ואהבת לרעך כמוך. (אומנם אם יש חיסרון למהנה - לא כופים בגלל שחייו קודמים לחיי חברו).

בשו"ת הרשב"ש (סימן סז) מובא: "לפי שאנחנו קהל עדת ישראל, אנו גומלי חסדים, ואין אנחנו כמדת סדום קפדנים, וכל דבר שזה נהנה וזה אינו חסר, כל מי שמקפיד בו - הוא ממדת סדום, וראוי עלינו שלא להקפיד בזה".

התוס' במסכת בבא בתרא דף יב עמוד א (ד"ה כגון) כתבו: דין כפייה על מידת סדום היא מהתורה. גם לדעת ריצב"א בתוס' משמע, שכאשר אין הפסד - הכפייה היא מהתורה.

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ז הלכה ח) כתב: "לפיכך אם לא היה שם טורח כלל, ואין צריך לפנות - אינו יכול לעכב עליו... שזו מדת סדום, וכן כל דבר שזה נהנה בו, ואין חבירו מפסיד ואין חסר כלום - כופין עליו". עוד כתב הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יב הלכה ג): "כללו של דבר, כל דבר שהוא טוב לזה ואין על חבירו הפסד כלל - כופין אותו לעשות".

בספר יד מלאכי (כללי הדינים כלל שלב) מובא: "כופין על מדת סדום, אפילו במקום דאיכא טורח וגם אפשר שיבוא לידי הפסד". (מהרי"ק שורש קיב).

הגר"י אייבשיץ (בני אהובה הלכות אישות פרק ט הלכה טז) כתב: "דמחויב מעצמו מטעם אל תמנע טוב מבעליו, וכגון זו שזה נהנה וזה לא חסר - כופין על מדת סדום". דהיינו כאשר כופים על מידת סדום - יש חובה על האדם לעשות את הטובה לחבירו.

 

לא כופים על מידת סדום כאשר יש הפסד

הפני יהושע (מסכת ב"ק דף כ. על דברי התוס') כתב (בדעת התוס') בדין זה נהנה וזה לא חסר: לא ניתן לחייב על מה שהחסיר, שכן הוי גרמא בעלמא, אומנם ניתן לחייב כאשר יש הנאה, שהנהנה ממון חברו - חייב לשלם. לכן במקרה בו זה נהנה וזה חסר - חייב לשלם שהרי נהנה. ואם נשאל מדוע הגמ' הסתפקה בזה נהנה וזה לא חסר, הרי אמרנו שמחייבים כאשר יש הנאה? באמת מעיקר הדין היה מקום לחייבו בגלל ההנאה, אבל הגמ' הסתפקה וגם נפסק להלכה שהוא פטור מלשלם (זה נהנה וזה פטור) בגלל שכופים על מידת סדום, דהיינו מכיוון שבעל החצר לא מפסיד אין לו חיסרון בשימוש, לכן אנו אומרים למרות שהיה ניתן לחייב את המשתמש מממון - לא נחייב משום שבעל החצר אינו מפסיד, וכופים על מידת סדום. אומנם כאשר זה נהנה וזה חסר - וודאי שלא שייך לומר שבעל החצר מתנהג כמנהג אנשי סדום, שהרי נגרם לו נזק, לכך ניתן לחייב את מי שגר בחצר.

הגר"ש שקאפ (מס' ב"ק סימן יט ס"ק ג) הביא הסבר אחר לדברי התוס': יש להבחין בין נהנה וחסר ובין נהנה ולא חסר. כאשר נהנה ולא חסר - אנו אומרים שאין כל היזק לבעל החפץ, למרות שחברו נהנה. אבל הנהנה ומחסיר - יש הזק מידי לבעל החפץ. נמצא אפוא, שבזה נהנה וזה חסר - יש היזק ממוני לכן הוא חייב לשלם, אבל זה נהנה וזה לא חסר - אין הזק ממוני לבעל החפץ לכן הוא פטור מלשלם.

מדברי התוספות במסכת כתובות (דף ל: ד"ה הואיל) ניתן להוכיח שבכל הפסד גם קטן ביותר אנו אומרים שדינו כזה נהנה וזה חסר ולא כופים על מידת סדום. וכך כתב הרשב"א (חלק ג סימן צא): "אם ראובן חושש שמא יגיענו שום הפסד בדבר זה - אין כאן משום מדת סדום".

וכך כתב הנתיבות בסימן שסג ס"ק ט: "וטעם, דהוי זה נהנה וזה חסר מעט דחייב לשלם כל מה שנהנה". וכן כתב הקצות בסימן קנד ס"ק א: "אף על גב דאינו היזק ממש, כל שחסר קצת ומיעוטא דמיעוטא נמי - תו לא הוי ממדת סדום".

מהרש"ם (חלק ג סימן קעא) כתב: "אם יש איזו סברא שיחסר זה אפי' על צד איזה ספק בעלמא - אין כופין על מדת סדום".

כאמור, כאשר יש חיסרון (גם קטן), אנו לא אומרים שיש לכוף על מידת סדום, לפיכך יש לבחון האם יש הפסד לבעל הרכב שמסיע שתי בנות. אם יש רכב בגלל עודף משקל שמחסיר מהדלק - יכול בעל הרכב לדרוש תשלום הפסד זה מאבי שתי הבנות.

וכך ניתן להוכיח מדברי הרא"ש (מס' ב"ק פרק י סימן טז) כמבואר בהערה[3]. כן גם ניתן להוכיח זאת מדברי הנתיבות בסימן קנד ס"ק ו: "ואם אחד חסר מעט ואחד הרבה, נראה דאם זה משלים לו החסרון המועט - דכופין אותו על מידת סדום".

 

כפייה על מידת סדום בחלוקת ירושה (סימן קעד סעיף א)

מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף יב עמוד ב מבוארים שלושה מקרים:

  • א. אב שהוריש שדה לבניו, ואחד מהבנים היה מצרן לשדה אביו, (דהיינו הבן רכש שדה ליד שדה אביו) - לדעת רבה, אם כל חלקי השדה שווים - הבן המצרן יזכה בשדה, כי כופים על מידת סדום, אבל לדעת רב יוסף, לא כופים על מידת סדום, כי האחים יכולים לטעון שיש להם הפסד, כי שם יש יותר גשם. הגמ' פסקה כדעת רב יוסף.
  • ב. לאב שנפטר היו שתי שדות, כאשר לכל שדה יש תעלת השקיה, כך ששתי השדות שוות - לדעת רבה, הבן המצרן יזכה בשדה, אבל לדעת רב יוסף, לא כופים על מידת סדום, כי האחים יכולים לטעון שיש להם הפסד, כי יתכן והתעלה תתייבש. הגמ' פסקה כדעת רב יוסף.
  • ג. אב שהוריש לשני בניו שתי שדות ליד תעלת מים אחת - גם לדעת רב יוסף כופים על מידת סדום, והבן המצרן יזכה בחלק הצמוד לשדהו.

נחלקו הראשונים בהסבר הגמ' ובפסיקת ההלכה:

  • א. שיטת רש"י (ד"ה אמרו) - הגמ' במקרה הראשון דיברה על שדה בעל, כך שיתכן וחלק השדה של האב הצמוד לשדה שהבן רכש הוא חלק טוב יותר, כי שם יש יותר גשם מאשר בחלקים אחרים של השדה, לפיכך יש חיסרון לשאר האחים בוויתור על אותו חלק, לכך לא כופים על מידת סדום, (כדעת רב יוסף), והאחים יחלקו בניהם את השדה ע"פ הגרלה. אומנם בשדה בית השלחין, דהיינו שדה שיש לה מערכת השקיה אחידה, (כגון שתי שדות עם תעלת מים אחת כמבואר במקרה השלישי), כך שכל חלקי השדה שווים - האח המצרן שרכש שדה זוכה בחלק הקרוב לשדה שרכש.

אך אם זו שדה בית שלחין עם שתי מערכות השקיה (שתי תעלות כמבואר במקרה השני) - כאן לא כופים, כי יש חשש להפסד עתידי אם תעלת מים אחת תתייבש, גם בחשש להפסד עתידי לא כופים על מידת סדום, לכן במקרה זה יערכו הגרלה.

  • ב. שיטת רבנו תם (תוס' ד"ה מעלינן) והרא"ש (סימנים מו-מז) - הגמ' במקרה הראשון דיברה על כל סוגי שדה. תמיד האחים יכולים לדרוש הגרלה, (לדעת רש"י, רק בשדה בעל או בשדה שלחין עם שתי תעלות מים - ניתן לדרוש הגרלה, אך בשאר השדות - האח המצרן זוכה), למרות שאין חשש להפסד עתידי ולמרות שכל השדות שווים - לא כופים על מידת סדום, כי במציאות בה יש לאדם זכות - הוא לא חייב לוותר על זכותו, ולא כופים על מידת סדום שיוותר על זכותו (כדעת רב יוסף). כאן לכל האחים יש זכות באותו חלק שדה (שקרוב לשדה שהבן רכש), יתכן שכל אח יזכה בהגרלה באותו חלק, ויוכל למכור בסכום כסף גדול לבן המצרן שרכש שדה בצמידות לשדה זו, כל אח יוכל לומר שיש לו זכות לזכות בשדה זו ולמוכרה בסכום גבוה לבן המצרן, כי בשבילו שווה לשלם יותר בכדי לזכות בחלק הסמוך לשדהו[4]. (בני מריון היו עשירים ומכרו את שדותיהם במחיר גבוה).

התוס' עוד כתבו: במקרה השני והשלישי, לא מדובר באח מצרן, (אילו היה מדובר באח מצרן - תמיד האחים צודקים ועושים הגרלה והאח המצרן לא זוכה), אלא מדובר במקרה אחר לגמרי (לא קשור למקרה הראשון): במקרה השני מדובר על אב שהוריש שתי שדות עם שתי תעלות, ויש וויכוח בין האחים כיצד לחלוק את השדות, האם לחלק כל שדה לשתיים, כך שכל אח יקבל חצי מהשדה הראשונה וחצי מהשדה השנייה, (כך פסק רב יוסף כי יש חשש שתעלת מים אחת תתייבש), או שכל אח יקבל שדה אחת, (כך פסק רבה, כי שתי השדות שוות). וכך גם מבואר המקרה השלישי בוויכוח בין שני האחים, כיצד לחלוק שתי שדות עם תעלה אחת, כאן גם רב יוסף פסק שיש לחלוק שדה לכל אח ולא יחלקו כל שדה לשניים, כי אם נחלק כל שדה לשני חלקים, לא יהיה לכל אח את כל החלק שלו באותו מקום. וכ"פ הנתיבות בסימן קנד ס"ק ו.

  • ג. שיטת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יב הלכה א) - כופים על האחים לתת לבן המצרן את חלקו צמוד לשדה שרכש. כפייה זו קיימת גם בשדה בעל, כל זאת בתנאי ששווי השדה בכל המקומות הוא שווה, אבל אם יש פער במחיר והשדה לא שווה באותה מידה, (כגון שהחלק שנמצא ליד הבן המצרן זהו עידית, ושאר השדה זיבורית) - לא כופים על מידת סדום.

הבית יוסף הקשה: הרמב"ם פסק כדעת רבה שכופים על מידת סדום במקרים אלו, אך הגמ' במפורש פסקה כדעת רב יוסף? הבית יוסף ענה: לרמב"ם הייתה גירסא שונה בה לא היה כתוב בשני המקרים הראשונים שיש מחלוקת. ובמקרה השלישי בו רב יוסף פסק שכופים על מידת סדום מובא שהלכה כרב יוסף.

  • ד. שיטת המרדכי (סימן תקז) - יש ספק האם הלכה כדעת רש"י או כדעת רבינו תם, לכן צריך לעשות הגרלה, אם הבן המצרן יזכה בהגרלה בשטח שליד השדה שקנה - הוא אכן יזכה בשטח זה, אך אם אח אחר יזכה בחלק זה - הוא לא יזכה באופן מיידי בשטח זה, שכן יתכן והלכה כדעת רש"י, שבכל סוגי השדות (חוץ משדה בעל) - האח המצרן זוכה מידית, לכן יש לפסוק כל דאלים גבר, ואם האח המצרן יצליח להחזיק בכוח - זכה. למעשה, לדעת המרדכי, או שהאח המצרן יזכה בהגרלה, או שנאמר כל דאלים גבר וגם אז יוכל האח המצרן לזכות בשדה.

המחבר פסק כדעת הרמב"ם, והרמ"א הביא את דעת רבנו תם בשם וי"א קמא, ואת דעת המרדכי בשם וי"א בתרא.

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם שו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן קסז): מעשה בשני שותפים שהיה להם מרתף שרצו לחלקו, אחד השותפים ביקש לקבל את חלקו במחסן בצמידות לבית שלו, אך השותף השני רוצה לערוך הגרלה. השבות יעקב פסק מעיקר הדין כמרדכי, אך הוסיף: "ומ"מ לבי אומר לי, דבזמנים הללו בגולה יש כמה חששות אם יפסוק כל דאלים גבר, וגם לפי הטעם דכל מי שהאמת אתו ימסור נפשו על דבר זה, ג"כ לא שייך בדורות הללו, שרבו האלמים שמוסרים נפשם ג"כ על ממון שאינו שלהם... על כן יחלקו ע"פ הגורל. ואף על פי שהוא דבר חדש, מ"מ לפי צורך שעה יש לפסוק כן, ובודאי יסכימו על זה חבירי ורבותי לפי דורות הללו".

רבינו יונה (מסכת ב"ב דף יב:) כתב: במקרים בהם האחים יכולים לדרוש לערוך הגרלה, יכולים האחים להציע לאח המצרן: אם אתה לא רוצה שנעשה הגרלה, אלא אתה רוצה לזכות בחלק שליד שדך - תשלם לנו סכום מסוים שהיה שווה לך לשלם אילו היית רוכש את החלק מאדם זר, ואין בכך מידת סדום, כי עבור האח המצרן שווה לשלם יותר עבור החלק שקרוב לשדהו.

 

כפייה על מידת סדום בירושת בכור (סימן קעד סעיף ב)

הגמ' במסכת בבא בתרא דף קכד עמוד א למדה מהפסוק: "פי שנים", שיש לתת לבכור את חלק הבכורה ליד החלק הרגיל, (בכור יקבל פי שניים באותו מקום).

התוספות (מסכת ב"ב דף יב: ד"ה כגון) הקשו: מדוע הגמ' נזקקה לפסוק ללמד שהבכור יקבל את שני חלקיו בצמידות, הרי ניתן ללמוד דין זה מכך שכופים על מידת סדום כאשר אין הפסד (מדובר שכל חלק השדה של האב שווים)? התוס' ענו שלוש תשובות:

  • א. ר"י ענה: התורה נתנה לבכור כוח כמו שני אחים, וכשם ששני אחים שונים לא יכולים לדרוש משאר האחים שחלקם יהיה בצמידות, כך גם הבכור לא יכול לדרוש ששני חלקיו יהיו בצמידות, בשני אחים לא אומרים כופים על מידת סדום, ואף שני חלקי הבכור נחשבים כמו שני אחים ולא כופים על מידת סדום, לכך צריך לימוד מיוחד שהבכור יקבל את שני חלקיו בצמידות.
  • ב. ר"י עוד ענה: החלק השני שהבכור מקבל נחשב למתנה (כפי שכתוב: "לתת לו פי שנים"), במתנה לא ניתן לכוף את נותן המתנה שייתן שני חלקים בצמידות, אלא נותן המתנה נותן ע"פ רצונו גם אם שני החלקים אינם צמודים, וודאי שלא אומרים במתנה שיש כאן מידת סדום כלפי נותן המתנה, כך גם בבכור לא ניתן לכפות על מידת סדום שיקבל את שני החלקים בצמידות, לכך צריך לימוד מיוחד שהבכור יקבל את שני חלקיו בצמידות.
  • ג. הריצב"א ענה: דין כופים על מידת סדום אצל בכור שיש הפסד הוא מדרבנן. מהתורה לא כופים בגלל שתי סיבות: א)- יתכן ויש חיסרון לכל צד, כגון שהאחים יעדיפו דווקא את חלק השדה הצמוד, מבחינתם יש הפסד לא לקבל חלק זה שנמצא ברוח זו (כגון בצד מזרח וכד'). ב)- כפייה על מידת סדום שייכת רק בדיעבד לאחר השימוש, אך לכתחילה ניתן למנוע שימוש ברשותו של אדם. לכך צריך לימוד מיוחד שהבכור יקבל את שני חלקיו בצמידות.
  • ד. הרשב"א (מסכת ב"ב דף יב: ד"ה וא"ת) ענה: כפייה על מידת סדום שייכת רק כאשר קדמה רכישת השדה של המצרן לחלוקה, כגון בן שרכש שדה ליד שדה אביו לפני שאביו נפטר (לפני חלוקת הירושה), אבל כאשר האדם נעשה מצרן בזמן החלוקה, כגון בכור - לא אומרים כופים על מידת סדום, אלא ניתן להצמיד את שני החלקים רק בגלל הלימוד מהפסוק, ולא בגלל דין כופים על מידת סדום.

נחלקו הראשונים, האם בכור נוטל את שני החלקים שלו גם אם יש פערים בשווי. לדעת ר"י מיגאש (דף יב: ד"ה תרתי) והרמב"ם (הלכות שכנים פרק יב הלכה ב), בכור תמיד נוטל את שני החלקים שלו בצמידות. המגיד משנה הבין מדבריו שגם אם השדה של האב אינה שווה בכל מקום, כגון חלק אחד בינונית, והחלק הכפול של הבכור הוא עידית - הבכור יקבל את שני החלקים הטובים.

הבית יוסף תמה על דברי הרמב"ם ור"י מיגאש: "ודברים תמוהים הם בעיני, דהיאך איפשר שנייפה כחו שיטול אחד מצרא, כדי להרע לזה שלא יטול חלק בעידית? ונראה דסבירא להו, דכיון דגזירת הכתוב היא שיטול שני חלקין אחד מצרא - לעולם יש לנו לקיים כן".

אבל הרא"ש (סימן מו) כתב: מדובר שכל חלקי השדה של האב שווים, אבל אם החלקים היו שונים - הבכור לא נוטל פי שניים מהחלקים הטובים, אלא הוא נוטל בצורה שווה למרות שלא יקבל את שני החלקים בצמידות. וכ"פ הרמ"א בסעיף ב.

 

שימוש ברשות חברו כאשר אין חיסרון (סימן שסג סעיף ו)

נחלקו הראשונים, האם ניתן לכתחילה לכפות על שימוש ברשות חבירו כאשר אין חיסרון (זה נהנה וזה לא חסר):

  • א. שיטת התוס' (דף כ: ד"ה הא) - כל דין זה נהנה וזה לא חסר שפטור מלשלם, הוא רק בדיעבד, שאם נהנה ולא החסיר - פטור מלשלם, שכן כופים על מידת סדום, אבל לכתחילה יכול בעל הנכס למנוע מן הנהנה מלהיכנס וליהנות. (כדברי הריצב"א בתוספות במסכת ב"ב דף יב: ד"ה כגון).

וכן כתב הנימוקי יוסף (דף ט. דיבור ראשון) בשם הרא"ה: "אבל להשתמש בשלו - כלל לא אמרו (כופים על מידת סדום), שאם אי אתה אומר כן - אין לך אדם שלא יכוף את חברו על כרחו".

הגהות אשרי (מסכת בבא קמא פרק ב סימן ו) כתב: "וגם מתחלה יכול לעכב על ידו שלא יכנס בביתו אף על פי שאינו חסר כלום, ואין בזה משום מדת סדום, אלא במה שכבר דר - אין צריך להעלות לו שכר אף על פי שדר שם בע"כ".

הנתיבות בסימן רנ ס"ק טז כתב: לכתחילה יכול בעל הדירה לעכב אותו שלא יכנס, אך כל עוד שלא מחה - יכול הנהנה להיכנס גם לכתחילה ולגור בתנאי שלא מחסיר מבעל הדירה. (ז"א לשניהם יש זכות לכתחילה, בעל הדירה לכתחילה יכול למנוע כניסה, וכל עוד שלא מחה בפועל, יש זכות לכתחילה לגור ברשותו).

  • ב. שיטת ראבי"ה (מובא במרדכי מסכת ב"ק סימן טז) - במקרה בו זה נהנה וזה לא חסר, ניתן גם לכתחילה לכפות שישתמש ברשות שלו, כי כופים על מידת סדום גם ברשות חבירו כל עוד ולא נגרם הפסד.
  • ג. שיטת יש מפרשים (מובא במרדכי שם) - אם בעל הדירה יכל להרוויח משכירות המקום, ובגלל השימוש של חבירו הוא יכול להפסיד רווח זה - יכול בעל הדירה למנוע ממנו להיכנס, אבל אם בכל מקרה אין לו רווח עתידי מהמקום - כופים על מידת סדום כל עוד שאין שום חיסרון. וכ"פ הרמ"א בסעיף ו. הפתחי תשובה בס"ק ג העיר: "משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו - יכול זה לכופו אף לכתחילה".

הפתחי תשובה כתב בשם שו"ת בית אפרים (חו"מ סימן מט): צ"ע על פסק הרמ"א שפסק כמו היש מפרשים במרדכי, שהרי יש הרבה פוסקים שחלקו על השיטה הזו, התוס' (שם), הרא"ה (שם), הריצב"א (תוס' מס' ב"ק דף יב: ד"ה כגון), ורבנו ישעיה (שיטה מקובצת מס' ב"ק דף כ. ד"ה לא צריכא).

הפתחי תשובה כתב בשם הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - חו"מ סימן כד): בסימן קעב סעיף א מבואר, שלדעת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יב הלכה א), כופים על האחים לתת לבן המצרן את חלקו בירושת אביו צמוד לשדה שרכש. כל זאת בתנאי ששווי השדה בכל המקומות הוא שווה, ואין חיסרון לאחים, וכ"פ המחבר, משמע שהם סבורים שניתן לכפות לכתחילה כאשר אין כל הפסד לצד השני, (כדעת ראבי"ה), אבל לדעת רבנו תם (מס' ב"ב דף יב: תוס' ד"ה מעלינן) והרא"ש (סימנים מו-מז), בכל מקרה בו יש לאדם זכות ממונית - לא ניתן לכתחילה לומר לו לוותר על זכותו, ואין בכך מידת סדום. וכ"פ הרמ"א שם.

לאור זאת קשה על הרמ"א שכן פסק כדעת היש מפרשים במרדכי שכופים לכתחילה על מידת סדום אם אין הפסד כלכלי, לעומת דבריו בסימן קעב, שלא כופים על אדם לוותר על זכותו?

נראה לתרץ את קושיית הנודע ביהודה: לעולם הרמ"א פסק כשיטת היש מפרשים במרדכי כפי שמבואר כאן, לכן אם אין הפסד כלכלי - כופים לכתחילה על מידת סדום, אך בסימן קעב מדובר שיתכן ויהיה הפסד כלכלי, (לכן לא כופים על מידת סדום), שהרי יתכן שכל אח יזכה בהגרלה באותו חלק שדה, ויוכל למכור בסכום כסף גדול לבן המצרן שרכש שדה בצמידות לשדה זו, כך שכל אח יוכל לומר שיש לו זכות לזכות בשדה זו ולמוכרה בסכום גבוה לבן המצרן, כי בשבילו שווה לשלם יותר בכדי לזכות בחלק הסמוך לשדהו.

וויתור על זכויות בבניין מגורים - שבט הלוי (חלק ח סימן רצט) כתב: גם לדעת ראבי"ה שניתן לכתחילה על שימוש ברשות חבירו, או לדעת היש מפרשים במרדכי, שאם אין לו רווח עתידי ניתן לכפות על שימוש - מדובר רק בשימוש ברשות חבירו, אבל לא בהפקעת רכוש חבירו, לכן לא ניתן לבנות בשטח חברו ללא אישור בעל הבית גם אם הוא כלל לא חסר.

וכך כתב שבט הלוי: "אולם בדבר הספק האם שייך בכה"ג לכפות מדין כפי' על מדת סדום - לדידי פשיטא לי דלא שייך כופין על מדת סדום שיוותר אדם על מה ששייך לו, ואינו דומה לסוגית ב"ק כ' ושו"ע חו"מ סי' שס"ג, ואינו דומה להאי דב"ב י"א ע"ב שהפנימי יסתום המבוי, כאשר הרגיש הכותב בעצמו דבמבוי אינם בעלים גמורים. וכן אינו דומה כלל להאי דב"ב י"ב ע"ב, דבמקום שכ"א יש לו ומקבל רק האחד רוצה שיתנו לו קרוב למים או לשאר נכסיו - אבל אין שום טעם שיוותר אדם על שלו ממש מטעם כופין על מדת סדום, וכי אדם עשיר ענקי שגם הרבה דינרי כסף לא נחשבים אצלו כלל, ושכנו האביון שחסר לו גם פרוטה, וכי אנחנו נכוף ליתן לו מכספו בלי שורת הדין רק מטעם כופין על מדת סדום אי לאו משום דין כפי' על הצדקה, וה"נ יאמר זה שהחצר משועבד לו".

 

מקרים מהשו"ע (חו"מ) שכופים על מידת סדום

ישנם מספר מקרים בשו"ע שכופים על מידת סדום:

  • א. סימן טז סעיף ד - הטוען כלפי חבירו שיראה לבית הדין שטר מסוים שיש בו ראייה שיכולה לעזור לו - כופים אותו להראות את השטר (אם מודה בכך).
  • ב. סימן קנג סעיף ד - זיז קטן פחות מטפח - הטור כתב בשם רבי יהודה ברצלוני: זיז קטן פחות מטפח - לא שייכת בו חזקה, כמו כמו כן, מותר לאדם לקבוע זיז קטן לגג חבירו גם ללא הסכמתו. וכ"פ הב"ח בס"ק י: "דטעמא משום דכופין על מדת סדום... ולפי שהטעם מפני שזה נהנה וזה אינו חסר... ולפע"ד דהכי נקטינן כסברת ה"ר יהודה ברצלוני".

אבל הטור הקשה עליו: לא יתכן שאדם ישתמש ברשות חבירו בניגוד לרצונו, אין כפייה על מידת סדום כאשר מדובר בשימוש ברשות חבירו. וכ"פ הרמ"א בסימן קנג סעיף ד.

  • ג. סימן קנג סעיף ח - מרזב - במשנה במסכת בבא בתרא דף נח עמוד ב מובא: מרזב שנמצא בחצר חבירו, (צינור קטן שלא מחובר לקרקע, ותפקידו להזרים את מי הגשמים שיצאו קדימה לחצר ולא יפעו בבית) - אין לו חזקה, כי בעל החצר יכול תמיד לשנות את מיקום המרזב, לכן לא מקפיד למחות כנגד המרזב.

בגמ' הובאו שלושה הסברים כיצד להסביר את דברי המשנה שאין חזקה למרזב: שמואל ביאר: בעל החצר יכול להזיז את המרזב מצד לצד שירצה, אך לא יכול להוציא את המרזב. רבי חנינא ביאר: בעל החצר יכול לחתוך מרזב ארוך ולקצרו, אך לא יכול להוציא את המרזב. רב ירמיה בר אבא ביאר: בעל החצר יכול לבנות מתחת למרזב שנמצא בגג, לא יכול להוציא את המרזב.

הרא"ש (סימן עב) כתב: יש מחלוקת בין שלושת ההסברים, ומכיוון שהגמ' לא פסקה הלכה יש לנו ספק בדין, לכן יש ללכת לקולא ולומר שאסור לבעל החצר לגעת במרזב, רק מותר לו לבנות מתחת למרזב. אבל כ"ז בתנאי שיש לבעל המרז טענה טובה מדוע בעל החצר לא יגע במרזב, כגון שטוען שאם בעל החצר יזיז את המרזב מצד לצד, או אם יקצר את המרזב - המים לא יקלחו בצורה טובה, אבל אם אין טענה לבעל המרזב - יכול בעל החצר להזיז את המרזב מצד לצד או לקצרו, כי כופים על מידת סדום. וכ"פ  הרמ"א בסימן קנג סעיף ח.

צריך לציין, הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ח הלכה ה) והנמוקי יוסף (דף לא:) הבינו שאין מחלוקת בין שלושת ההסברים בגמ', וכל ההסברים נפסקו להלכה.

  • ד. סימן קנג סעיף יג - סולם קטן - במשנה במסכת בבא בתרא דף נח עמוד ב מובא: אדם שהניח בחצר חבירו סולם קטן (סולם המצרי שיש לו רק שלושה שלבים) - אין לו חזקה למרות שהוא הניח את הסולם כבר שלוש שנים, כי בעל החצר לא מקפיד על סולם קטן לפיכך לא מחה.

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ח הלכה ד) הסביר את המשנה כפי הסבר ר"ש: יכול אדם להניח סולם קטן בתוך חצר חבירו, ואין בעל החצר יכול למחות בידו, "שהרי אומרין לו: אין עליך הפסד בזה, כל זמן שתרצה תטלנו". וכ"פ המחבר בסימן קנג סעיף יג.

המגיד משנה ביאר: "(דין) זה לא נזכר בגמרא בביאור, אבל נזכר בגמרא בהרבה דינין, שכל שזה נהנה וזה אינו חסר - כופין אותו על מדת סדום".

הטור חלק על הרמב"ם, לא יתכן שאדם ישתמש ברשות חבירו בניגוד לרצונו, אין כפייה על מידת סדום כאשר מדובר בשימוש ברשות חבירו.

המגיד משנה עוד כתב: אין להשוות בין המקרה הראשון של זיז לבין המקרה של סולם. בזיז נפסק שניתן למחות, כי יתכן ותהיה בעיה של היזק ראייה, אבל בסולם קטן אין בעיה של היזק ראייה. כמו כן בעל החצר תמיד בשליטה על הסולם ויכול למנוע מהחבר להיכנס לחצר ולהשתמש בסולם, לכן לא ניתן למחות כנגד סולם, אך ניתן למחות כנגד זיז קטן.

וכך כתב הסמ"ע בס"ק ל: רק בדבר שהוא שימוש ארעי, ויש שליטה כך שיכול לפנותו באופן מידי - שייך לכפות על מידת סדום, אבל בשימוש קבוע ובדבר שקשה לפנותו - לא כופים על מידת סדום.

  • ה. סימן קנד סעיף ג - פתיחת חלון - הנימוקי יוסף (דף לב. ד"ה מתני' פתח) כתב: שני שכנים שרוצים לפתוח חלון אחד מול השני - יעשו פשרה בניהם, ובמקום ששכן אחד אינו חסר - כופים על מידת סדום. וכ"פ הרמ"א בסימן קנד סעיף ג.

הנתיבות בס"ק ו כתב: אם אחד מהם יפסיד הרבה כסף בכדי להזיז את החלון, והשני יפסיד מעט - כופים על מידת סדום ומחייבים את מי שיפסיד מעט להזיז ולהפסיד מעט, והשני ישלום לו על המעט כסף שהפסיד.

  • ו. סימן קנד סעיף יג - אדם שהייתה לו חזקה לפתוח חלונות כנגד חצר חברו, ובעל החצר רוצה לבנות מול החלון ומוכן לפתוח חלונות במיקום אחר, בעל החלונות יכול להתנגד רק אם יש סיבה טובה (כגון שחושש שפתיחת חלונות תרעיד את הקיר), אך אם אין לו סיבה - כופים אותו על כך. הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ז הלכה ח) ביאר: "שזו מדת סדום, וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חבירו מפסיד ואין חסר כלום - כופין עליו". וכן כתב הסמ"ע בס"ק כט.
  • ז. סימן קנד סעיף טז - פתיחת חלון למקום שיזיק בעתיד - לדעת הרא"ש (מס' ב"ב פרק ב סימנים ב-ג) - מותר לו לפתוח חלון במקום בו אינו מזיקו, ואין חברו יכול למחות בידו, שהרי בשעת פתיחת החלון אינו מזיקו, וזה נהנה וזה אינו חסר, וכופים על מידת סדום, אבל הרשב"א חולק. המחבר הביא את דעת הרא"ש ולאחר מכן פסק כדעת הרשב"א.
  • ח. סימן קעד סעיף א - כפייה על מידת סדום בחלוקת ירושה - מבואר לעיל.
  • ט. סימן קעד סעיף ב - כפייה על מידת סדום בחלוקת בכור - מבואר לעיל.
  • י. סימן רעד סעיף א - הגמ' במסכת בבא קמא דף פא עמוד ב כתבה: רבי ישמעאל הביא עוד תקנה שתוקנה ע"י יהושע בכניסה לארץ ישראל: אדם שיש לו כוורת דבורים, והדבורה עם הדבורים עברה מהכוורת לענף עץ בשדה חבירו - רשאי בעל הכוורת לחתוך את הענף ולהחזיר את הדבורים לכוורת, ולפייס את בעל העץ בשווי ענף, כי שווי ענף הוא נמוך, אך שווי נחיל דבורים הוא גבוה. לדעת הרא"ש (מס' ב"ק פרק י סימן טז), יש לפסוק להלכה דעת רבי ישמעאל, שכן זה נהנה וזה לא חסר, שהרי הוא משלם על הענף, לכך כופים על מידת סדום. אבל הרי"ף (מס' ב"ק דף מא:) פסק כדעת כחכמים. הרמ"א הביא את שיטת הרא"ש בשם י"א ואת שיטת הרי"ף בשם יש חולקים.
  • יא. סימן שיח סעיף א - אדם שהשכיר רחיים לחברו, השוכר לא משלם מעות למשכיר אלא משלם בכך שטוחן חיטים עבור המשכיר. לאחר זמן המשכיר התעשר ורכש לעצמו ריחיים עם חמור ואל היה זקוק עוד לחיטים של השוכר, לכך המשכיר מבקש מהשוכר שכעת ישלם לו כסף על שכירות הריחיים, כי הוא כבר לא צריך חיטים טחונות.

הגמ' במסכת כתובות דף קג עמוד א פסקה: אם יש לשוכר לקוחות שיכול למכור להם את החיטים, אנו אומרים שימכור את החיטים שטוחן לאחרים, וישלם מעות למשכיר, כי כופים על מידת סדום, השוכר יכול בקלות למכור לאחרים ולשלם מעות כרצון המשכיר, אומנם אם אין לו לקוחות למכור להם, הוא ימשיך לשלם למשכיר באמצעות טחינת חיטים. וכ"פ המחבר.

  • יב. סימן שסג סעיף ו - מחלוקת ראשונים האם ניתן לכפות על שימוש כאשר לא נגרם כל חיסרון - מבואר לעיל.

[1] המהרש"א (חידושי אגדות מסכת בבא קמא דף פא:) כתב: הדין במסכת בבא קמא שזה נהנה וזה לא חסר פטור מלשלם - מקורו מדברי הגמ' הללו. הנצי"ב בספרו משיב דבר (חלק ב סימן צב) הביא גמ' זו כמקור לכך שכופים על מידת סדום.

[2] כגון הגר בחצר חברו נהנה, שכן אין לו דירה משלו, נמצא שהוא נהנה מבחינה ממונית, מכך שגר בחצר חברו. כמו כן החצר לא מיועדת להשכרה, כך שבעל החצר לא הפסיד שכר.

[3] הגמ' במסכת בבא קמא דף פא עמוד ב כתבה: רבי ישמעאל הביא עוד תקנה שתוקנה ע"י יהושע בכניסה לארץ ישראל: אדם שיש לו כוורת דבורים, והדבורה עם הדבורים עברה מהכוורת לענף עץ בשדה חבירו - רשאי בעל הכוורת לחתוך את הענף ולהחזיר את הדבורים לכוורת, ולפייס את בעל העץ בשווי ענף, כי שווי ענף הוא נמוך, אך שווי נחיל דבורים הוא גבוה. לדעת הרא"ש (מס' ב"ק פרק י סימן טז), יש לפסוק להלכה דעת רבי ישמעאל, שכן זה נהנה וזה לא חסר, שהרי הוא משלם על הענף, לכך כופים על מידת סדום. אבל הרי"ף (מס' ב"ק דף מא:) פסק כדעת כחכמים. הרמ"א הביא את שיטת הרא"ש בשם י"א ואת שיטת הרי"ף בשם יש חולקים.

[4] אילו השדה הייתה שייכת לאדם אחר - וודאי שהמצרן לא היה יכול לכופו למוכרה לו, אותו אדם היה יכול למכור את שדהו למצרן במחיר יקר, וכשם שכל אדם יכול למכור למצרן את הקרקע שלו במחיר יקר, כך גם לאחים יש זכות זו למכור לאח  המצרן במחיר יקר יותר, ואין כל אפשרות להכריח אדם לוותר על זכויותיו.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן