תוכן העניינים

KFT סמל. 4

הקדמה להלכות מקח וממכר. 4

מפקיד המוכר את הפיקדון לשומר. 5

 

הרב ישועה רטבי

 

סימן קפט

סעיף א

הקדמה להלכות מקח וממכר

ניתן לקנות מקח רק ע"י קניין, אבל בדיבור בלבד - המקח אינו תקף. למרות שהמוכר והלקוח הסכימו למכור חפץ בסכום מסוים, יכולים שניהם לחזור בהם. הגמ' במסכת בבא מציעא בדף מט עמוד א הביאה דיון, האם מי שחוזר בו מסיכום דברים, יש בו משום 'מחוסר אמנה' או לא, אבל לכו"ע המקח אינו תקף, ויכולים שני הצדדים לחזור בהם.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק א הלכה א) כתב: גם אם המוכר והלקוח הסכימו בניהם בדיבור בפני עדים, עדיין יכולים לחזור בהם, עד שיגמר המקח לפי קניינו הראוי לו, כפי שיפורט לקמן. אומנם לאחר עשיית הקניין - אין אפשרות לחזור מהמקח. גם אם הקניין לא נעשה בנוכחות עדים - לא ניתן לחזור מהמקח, שכן אין צורך בעשיית הקניין בפני עדים, שהרי לא נבראו עדים אלא לשקרנים, כדברי הגמ' במסכת קידושין בדף סה עמוד ב[1]. וכ"פ המחבר בסעיף א.

מפקיד המוכר את הפיקדון לשומר

הגמ' במסכת בבא בתרא דף פה עמוד א כותבת: "ברשות לוקח, כיון שקבל עליו מוכר - קנה לוקח". מדברי הגמ' מבואר, מוכר שהסכים למכור פירות ללקוח, והמוכר מדד את הסחורה בבית הלקוח - קנה, שהרי חצרו של אדם קונה לו.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ד הלכה ו ע"פ הגמ') כתב: "היה מוכר מודד לתוך כליו של לוקח - לא קנה, שאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר. היו הפירות ברשות הלוקח, כיון שקבל עליו המוכר למכור - קנה לוקח, ואע"פ שעדיין לא מדד. היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו - לא קנה הלוקח, עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו כמו שביארנו".

הטור כתב: מפקיד שאמר לשומר: 'תן לי סכום כסף, ובכך תקנה את הפיקדון הנמצא ברשותך' - לא קנה. הבית יוסף תמה על פסיקת הטור, שהרי מדברי הגמ' לעיל מבואר, שאם החפץ נמצא ביד הלקוח, והמוכר התרצה למכרו - קנה גם ללא הגבהה (מדידה), שכן חצרו קונה לו, והרי הפיקדון נמצא ברשות השומר, א"כ ברגע שהמפקיד מעוניין למכור את החפץ לשומר, הקניין צריך לחול.

לאור זאת כתב הבית יוסף: יש בדברי הטור טעות סופר, ובמקום לגרוס שהפיקדון נמצא ביד השומר, צריך לגרוס שהפיקדון נמצא ביד אחרים, ומכיוון שהפיקדון לא נמצא ברשות השומר הלקוח - לא קנה. אבל לעולם אילו הפיקדון היה נמצא אצל הלקוח, היה קונה, וכדברי הגמ' לעיל, שפסקם להלכה הרמב"ם.

הט"ז הסביר את דברי הטור גם בלי לשנות את הגירסא: השומר אינו קונה את החפץ גם כאשר החפץ נמצא ברשותו, שכן מדובר שהחפץ הופקד אצל השומר עוד קודם שהיה מעוניין לקנות את הפיקדון, וכעת רוצה לקנות את הפיקדון, אך אין מי שיקנה את החפץ לשומר.

עוד תירץ הט"ז: לעולם חפץ הנמצא ברשות הלקוח - נקנה מיד, כדברי הגמ', אבל כאן למרות שהפיקדון נמצא ביד השומר, אין זה נקרא רשותו, שכן המקום בו נמצא הפיקדון הוא רשות המפקיד ולא רשות השומר. נמצא שהפיקדון אינו ברשות הלקוח (השומר), לכן לא קנה. וכך כתב הרשב"ם (מס' ב"ב דף פה. ד"ה המופקדים): מסתמא השומר (הנפקד) הקנה את רשות הפיקדון למפקיד.

הקצות בס"ק א כתב: מהרי"ט (ח"א סימן סה) חלק על הרשב"ם, לדעתו המפקיד לא קנה את מקום החפץ, והמקום שייך לשומר. מהרי"ט הקשה על הט"ז שלוש קושיות:

  • א. כיצד הט"ז כתב, שהמפקיד קנה את רשותו של השומר, הרי השומר לא הקנה את המקום למפקיד, לא בכסף ולא בחזקה, וגם לא ייחד לו מקום?
  • ב. גם לשיטת הט"ז, שהמפקיד קנה את מקום החפץ, זהו רק כאשר השומר ייחד לו מקום, אבל במקרה בו השומר לא ייחד מקום, וודאי שהמפקיד לא קנה מקום, וכיצד השומר יכול לקנות?
  • ג. גם אם נאמר, שהמקום שייך למפקיד, הרי ברגע שהמפקיד הקנה את הפיקדון לשומר, שוב אין צורך לומר שהרשות שייכת למפקיד, נמצא שהמקום והפיקדון באים ביחד לשומר, כפי שאנו אומרים במסכת גיטין, גיטה וחצרה באין כאחד. לאור זאת מובנים דברי הבית יוסף, שאם המקום שייך לשומר הלקוח, הקניין צריך לחול, וחוזרת התמיהה על דברי הטור והט"ז שאמרו שלא קנה?

הקצות תירץ את קושיות מהרי"ט, (וממילא תירוצו של הט"ז לדבריו של הטור תקף): המפקיד קנה את רשות מקום הפיקדון, בכך שיכול להניח שם את חפציו, והרמב"ם פסק שקרקע נקנית ע"י אכילת פירות.

הקצות עוד כתב: גם לשיטה הסבורה שקרקע אינה נקנית ע"י אכילת פירות, עדיין ניתן לומר כדברי הטור והט"ז, שמקום הקרקע נקנה לצורך שימושו של הפיקדון המונח שם, והוי כחזקת תשמישים, (בסימן קנג סעיפים טז' יט', מבוארות בהרחבה השיטות גבי חזקת תשמישים), וכדברי הקצות בסימן קנג ס"ק ג, שרק את גוף הקרקע לא ניתן לקנות ע"י אכילת פירות, אבל אם בעל הקרקע הסכים בשתיקה לאדם שישתמש בקרקע - קנה את האפשרות להשתמש, כמובא במסכת בבא בתרא דף ק עמוד א גבי שביל כרמים, שקנאו בהילוך.

הקצות תירץ את הקושיה השנייה של מהרי"ט, (השומר לא ייחד מקום לחפץ המפקיד): למרות שהשומר לא ייחד למפקיד מקום, בכ"ז המפקיד קנה, שנחשב כאילו נתן לו כל מקום בו יניח את חפץ הפיקדון, וכמובא במסכת בבא מציעא דף קג עמוד א, שאם אדם אמר לחברו: 'השאילני מקום לחפור בו באר, בכדי להשקות את השדות שלי' - יכול השואל לחפור בכל השדה עד שימצא באר מים, זאת בתנאי שבתחילת השאלה עשו קניין סודר על כך. וגם כאן נעשה קניין בתחילת השמירה, ונחשב שכל מקום בבית השומר שאול לצורך חפץ המפקיד.

הקצות הביא לכך ראייה, מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא בדף קטז עמוד ב. המשנה פסקה שאם נפל בית ועלייה השייכים לשני אנשים, שניהם חולקים בעצים באבנים ובעפר, ככל ממון המוטל בספק, שהרי אנו לא יכולים לדעת מה שייך לבעל הבית ומה שייך לבעל העלייה. על כך הגמ' שאלה: מדוע חולקים את העצים ואת האבנים, נראה ברשות מי העצים נמצאים, והוא יזכה בהם, והשני יצטרך להביא ראיה ככל מוציא מחברו?

הגמ' ענתה: בעל הבית ובעל העלייה נחשבים כשותפים בבניין, ושותפים אינם מקפידים אחד על השני, כך שכל רשות - שייכת גם לשותף השני, שכל שותף מפקיר את רשותו לשותף השני. נמצא אפוא, אין רשות בה אחד מוחזק יותר מהשני, לכן יחלוקו. וכן במקום שאין ייחוד מקום לחפץ השותפים, נחשב כאילו קנה, שהחצר נחשבת של שניהם, שכן השותפים אינם מקפידים אחד על השני.

הקצות תירץ את הקושיה השנייה של מהרי"ט: רק כאשר יש שטר כתוב - אנו אומרים גיטה וידה באים כאחד, אבל במקרה שלנו, שאין שטר אלא רק דיבור בעלמא, לא אומרים גיטה וידה באים כאחד.

הקצות בסיום דבריו כתב: עדיין ניתן להקשות על הט"ז, מדברי הגמ' במסכת קידושין דף מז עמוד א: מפקיד שאמר לאישה השומרת על חפץ הפיקדון, שהוא מקדש אותה בחפץ הפיקדון שברשותה, אך רוב הפיקדון נגנב, אם בכ"ז נשאר שווה פרוטה מחפץ הפיקדון - האישה מקודשת. אומנם לפי דברי הט"ז, המקום בו נמצא הפיקדון - הוא רשות המפקיד ולא רשות השומרת, וחפץ הנמצא ברשות המפקיד אינו קונה ללא קניין משיכה. מכאן שחייבים לומר כדברי מהרי"ט, שחפץ הפיקדון נחשב ברשות השומרת, והחפץ נקנה לה מדין חצר. הקצות סיים בצ"ע.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף א: "אין המקח נגמר בדברים; שהאומר לחבירו: 'היאך אתה נותן לי חפץ זה', ואמר ליה: 'בכך וכך', ונתרצו שניהם ופסקו הדמים - יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם: 'הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה' - הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו: קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קנינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו - אין שום אחד מהם יכול לחזור בו, אפי' לא היו עדים בדבר. הגה: ואפי' מחל זה לזה אחר כך - לא מהני, אלא צריכין לחזור ולהקנות זה לזה". (תה"ד סימן שי"א וריב"ש סימן תקי).

בתשובה יש התייחסות למפקיד המוכר חפץ לנפקד. אך לגבי דין מפקיד הנותן במתנה לנפקד - עיין לקמן סימן רמא סעיף ב.

 

 

[1] הגמ' במסכת קידושין דף סה עמוד ב כתבה: "מר זוטרא ורב אדא סבא, בני דרב מרי בר איסור, פליג ניכסייהו בהדי הדדי, (מר זוטרא ורב אדא חילקו בניהם את הנכסים שירשו מאביהם רב מרי ללא נוכחות עדים). אתו לקמיה דרב אשי, אמרו ליה (שאלו אותו האם חייבים לעשות מעשה רק בנוכחות עדים): על פי שני עדים אמר רחמנא, דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו, ואנן לא הדרי, (העדים נועדו כנגד אלו שחוזרים בהם מהתחייבויותיהם, ומכיוון שאנו לא שקרנים - אין צורך בעדים), או דלמא לא מקיימא מלתא אלא בסהדי? אמר להו: לא איברו סהדי אלא לשקרי". (עיין בסימן רמא סעיף א, שם מבואר ההבדל בין עידי ראייה ובין עידי קיום).